זמן בפגישה הפסיכואנליטית
מאת עוזי בכור
ממד הזמן מהווה את אחד מעמודי התווך של ה"סטינג" הטיפולי ומשך זמן הפגישה, בדרך כלל 50 דקות, נותר כ"טאבו" חוצה תיאוריות לאורך שנות התפתחות הפסיכואנליזה ועד לימינו. בהינתן זאת, לא מפליא כי הזמן הלא קבוע של הפגישות משמש כאחת הביקורות המרכזיות כנגד הפסיכואנליזה הלאקאניאנית ואף הביא לסילוקו של לאקאן מהאגודה הפסיכואנליטית בשנת 1963 (אוונס, 1996). מטרותיו של מאמר זה הינם הבהרת הרציונל הקליני של מושג הזמן הלא קבוע בטיפולים באוריינטציה פסיכואנליטית לאקאניאנית וכמו כן מתן אפשרות לדיון וחשיבה מחודשת לגבי העמדתו של ממד הזמן בהקשר בלבדי ל"סטינג" הטיפולי.
פרויד, במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" (1937), העמיד בסימן שאלה את דבר סיום האנליזה. לאקאן, לעומתו, טען שיש סוף לאנליזה. הזמן, לדידו, איננו חלק ממה שקוראים לו "הסטינג הטיפולי" המתייחס לעניינים כגון כסף, מיקום, חופשות וכדומה. לאקאן קשר בין זמן סיום הפגישה לבין סיום האנליזה. לפי לאקאן, אנליזה זקוקה לזמן אשר לא יכול להיות מוגדר מראש. אי לכך, גם הדיבור במפגש אינו מוכוון על ידי האנליטיקאי אלא על ידי הלא מודע של המטופל, כלומר, לא ניתן לחזות מראש באיזו נקודה יסתיים. לאקאן הדגיש שמה שחשוב הוא לא משך זמן הפגישה אלא נקודת הסיום שלה. פרויד (1913) התייחס לנושא הזמן וה"סטינג" גם בכתביו הטכניים:
"אני עובד עם המטופלים שלי מדי יום, להוציא ימי ראשון ומועדים חשובים - כלומר בדרך כלל שש פעמים בשבוע [...] כשאנו רואים את המטופל לעיתים רחוקות יותר, נשקפת סכנה שלא נעמוד בקצב חוויות היום-יום שלו [...] לעיתים נתקלים גם בחולים שיש להקדיש להם יותר מהזמן הממוצע של שעה, משום שהם נצרכים לרוב הזמן הזה כדי להפשיר ולהיות מסוגלים לספר משהו".
כלומר, אם נרצה להיצמד לעקרונות המנחים שהוריש לנו פרויד, טיפול דרוש שיתקיים מדי יום ומשך הזמן צריך להיות שעה בממוצע, אך לעיתים יותר מכך. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי פרויד התמקד יותר באסוציאציות החופשיות, בניטרליות של המטפל ובניתוח ההעברה כעקרונות הבסיסיים של הטיפול הפסיכואנליטי. היו אלה האנליטיקאים הפוסט פרוידיאנים אשר יצרו מחדש את ה"סטינג" שקבע פרויד – מספר פגישות, כסף, ספה או כורסה וכדומה. זמן הפגישה שהיה שעה הפך לחמישים דקות ולעיתים פחות מכך אך תמיד היה זמן קבוע מראש. לגבי כל אלו, פרויד העיר מספר פעמים כי מדובר רק בהרגלים ולא בחוקים אנליטיים כמו האסוציאציות חופשיות.
אנליטיקאים רבים התייחסו לאורך השנים לנושא הזמן בפגישה מזוויות שונות. כך למשל, חלקם סבורים שלזמן כחלק מהמערך הטיפולי לכשעצמו יש השפעה טיפולית. קלנר מצטטת את Modell: "[...] זהו המערך הפסיכואנליטי עצמו, אשר על פי השקפתי, מקדם את הריפוי ואת שינוי האופי המציין טיפול אנליטי מוצלח" (קלנר, 2000). הסיבה לכך היא שהמערכת הלא מודעת העמוקה של הנפש רגישה מאד למסגרות וכללי יסוד, ועל כן נוטה לשמור עליהם וקשובה באופן רציף למצבים של שמירת כללים ומסגרות או הפרתם. ניתן לציין בהקשר זה גם את וויניקוט (1954), שהאמין כי גבולות בטוחים וצפויים מראש הם קריטיים, במיוחד למטופלים עם מבנים פסיכוטיים (כוונתו הייתה גם למצבים נפשיים להם קוראים בקליניקה "גבוליים"). ה"סטינג" הטיפולי, לפי וויניקוט, מאפשר למטופל לסמוך על המטפל ובהמשך לעבור דרך מצבי "רגרסיה" הכרחיים. יחד עם זאת, גם וויניקוט עצמו חרג לעיתים מזמן הפגישה הקבוע (לדוגמא במקרה של מרגרט ליטל), מה שמציע כי למטופלים "מסוימים" יש להתאים זמן שאינו קבוע. רצוי להדגיש כאן כי בפסיכותרפיות בעלות משך זמן קבוע אין הבחנה בין מצבים נוירוטיים לבין מצבים פסיכוטיים או מבנים פסיכוטיים כאלו ואחרים.
אז מדוע בכל זאת נקבע זמן קבוע? קצרה היריעה מלהכיל את כל הסיבות אשר נידונו בספרות הפסיכואנליטית לאורך השנים. אציין כי אחת מן הסיבות המרכזיות הנה למנוע את ה"פיתוי" להסתבכויות טרנספרנסיאליות וקאונטר-טרנספרנסיאליות עודפות, אשר באופן מסורתי נחשבו כ"מסכנות" את הטיפול. סיבה מרכזית נוספת, ברוח תיאוריית "יחסי האובייקט", היא כדי לסייע ביצירת קביעות אובייקט והפנמתו. היבט חשוב נוסף הינו סוף הפגישה כמייצג את הסופיות ואת התמודדותו של כל אדם עם שאלת מותו העתידי, או עם סוגיות של פרידה הקשורות אף הן לחרדת המוות. חשוב להדגיש כי כאשר זמן הפגישה נגמר, זו אינה תוצאה של אקט, של בחירה, אלא של השעון, הישות המפוצלת, החוק התקף לכל מטופל.
במאמר שכותרתו "הזמן הלוגי" (Lacan, 1945, בתוך אוונס, 1996), לאקאן מערער את היומרות של הלוגיקה לאל זמניות ולנצחיות, בכך שהוא מראה כיצד חישובים לוגיים מסוימים כוללים התייחסות בלתי נמנעת לזמניות. סוג הזמניות שבו מדובר אינו ניתן לתיאור באמצעות התייחסות לשעון, אלא הוא עצמו תוצר של ניסוחים לוגיים מסוימים. לזמן הלוגי, לפי לאקאן, יש מבנה משולש: רגע הראייה, הזמן להבין ורגע המסקנה. שלושת השלבים הללו אינם נבנים במונחים של יחידות אובייקטיביות למדידת זמן, אלא במונחים של לוגיקה בין-סובייקטיבית המבוססת על מתח בין המתנה לחיפזון, בין היסוס לדחיפות. לאקאן קושר את מושג הזמן ל"על זמניותו" של הלא מודע. מושג זה, עליו מדבר גרין (2002), מהווה את אחד הצירים המהותיים של התפיסה הפסיכואנליטית של זמננו: "הוא קשור לתהליכים ראשוניים, האמורים לא להכיר בזמן בדיוק כפי שאינם מכירים בשלילה או בספק. תמיד מפתיע לגלות עד כמה אפיונם של מאוויי הילדות, גם בגיל בוגר ומאוחר יותר, נותר ללא דופי. הם צפים ועולים אצל המטופל [...] ניתן למצוא לכך דוגמא מאלפת בתיאוריות המיניות של הילדים הממשיכות לפעול בלא מודע של מבוגרים".
בשלב זה ברצוני להדגיש מספר היבטים לגבי סיום הפגישה בטיפולים באוריינטציה פסיכואנליטית לאקאניאנית (Fink, 1997). ראשית, חשוב להבהיר כי בניגוד למיס-קונספציה בדבר הפגישה שהינה קצרה, כלומר בהכרח פחות מ-50 דקות, מדובר בפגישה בעלת אופי שאינו קבוע, כלומר יכולה להיות שעה, חמישים דקות או פחות. שנית, חשוב להבהיר כי עצירת הפגישה אינה נעשית באופן רנדומלי. אמנם, כמו טכניקות פרשניות בדיסציפלינות פסיכותרפויטיות אחרות, לא מדובר במדע מדויק, אך לאקאן הדגיש כי עצירת הפגישה צריכה להתבצע ברגע מסוים שהינו בעל משמעות מיוחדת למטופל ויש בה כדי להכווין את הטיפול ולהניע אותו לעבודה. כך, באמצעות אקט אניגמטי שאינו ברור ומובנה, אקט שיוצר סימן שאלה ולא נקודה, נפתח צוהר לרכיבים נפשיים נוספים מעבר למודעות. עצירת הפגישה בנקודת זמן לא קבועה היא, אם כן, אקט של פרשנות. לאקאן ממשיך וטוען כי בניגוד למטופלים עם מבנים פסיכוטיים, שם מטרת הטיפול קשורה להבניה של נרטיב ומשמעות, במטופלים נוירוטיים ישנה חשיבות לעצירת המשמעות ולהעמדתה בסימן שאלה באשר היא גורמת לסובייקט ניכור ו"אי נחת".
"זמן הוא כסף", הביטוי המפורסם של בנג'מין פרנקלין, מבטא רעיון קפיטליסטי שיכול לייצג את עקרון המציאות אל מול המטופל, המשלם עבור X זמן אותו מקדיש לו המטפל. אך האם אלו היחסים האפשריים היחידים בין זמן וכסף?
יש שיטענו כי פגישה בעלת זמן קבוע עלולה ליצור מצג שווא בו המטופל מתמקם כ-"לקוח", המשלם בעבור שירות ביחסים חוזיים. המטופל אשר תובע משהו מן המטפל, בדרך כלל להפתר מן הסבל שלו, אמור לקבל בדיוק מה שהוא שילם עליו. אך, כידוע, ללא מודע יש לעיתים תוכניות אחרות. סכנה נוספת היא בכך שזמן קבוע יכול להוביל לכך שהמטופל, בהבנה שאם ירצה את האנליטיקאי, יזכה באישורו ויפתר מסבלו, ייצר אשליה דמיונית של הרמוניה, שאומנם יכולה למראית עין לעזור בפתירת הסמפטום אך מגבירה את הניכור של הסובייקט ממקור הסבל שלו ובאופן בלתי נמנע ליצירת גורמי סבל חלופיים. בטיפול הלאקאניאני, המטפל חייב להסיט את תביעתו של המטופל הצידה ולכוון אותו לכיוון משהו אחר, משהו שהוא מעולם לא ביקש. התשלום אינו רק על הפגישה עצמה.
כפי שציינתי, נקודת סיום הפגישה אמנם אינה ניתנת לאובייקטיפיקציה, אך יש לה רציונל. ניתן למצוא כמה דוגמאות לסיום פגישה על מנת להמחיש זאת (Soler, 2010):
1. עצירה "מסכמת" – מדובר בהדגשה של יחידה סמנטית כגון משפט עם משמעות סמלית, כלומר אמת סובייקטיבית כלשהי. בסוג עצירה זו יש תהליך חשיבה של הפציינט וסביר להניח שהוא אף יפיק הנאה מה"גילוי".
2. עצירה "שואלת" – הדגשת יחידה שאינה סמנטית, הדגשה של מסמן אחד אשר נמצא מחוץ לשרשרת המסמנים שמעלה שאלה או תהיה. כאן לא הייתה חשיבה של הפציינט והוא יעזוב את חדר הטיפול לרוב בתהייה.
3. עצירה "מעכבת" או "משהה" – עצירה שפוגעת בוקטור של המשמעות. במקרה זה הסובייקט יחוש אי נחת בסיום הפגישה. לעיתים סוג עצירה שכזה יכול לקרות מאליו כאשר עוצרים אחרי 50 דקות.
מטעמים אתיים ברצוני להדגים באמצעות תיאור מקרה קצר אשר נכתב על ידי פינק (2007): מטופלת סיפרה על אדם אשר אליו התייחסה כ"בחור נהדר", אותו הכירה במשך זמן רב. במהלך הפגישה עליה מדובר וכמו כן במספר מפגשים קודמים באנליזה, הדגישה המטופלת את החשיבות שהיא נותנת ל"לאהוב מישהו". לאחר שסיפרה במשך כמה זמן על אותו "בחור נהדר", היא רצתה לומר שהיא חשה שביעות רצון ("contentment") רק שבמקום המילה הזו היא השתמשה במילה מאבק/תחרות ("contention"). אותה אישה הבחינה במהירות בפליטת הפה ופרצה בצחוק. ברוס פינק סיים את בפגישה באותה נקודה על מנת להדגיש משהו אשר עליו דובר במפגשים קודמים: התחרות והיריבות שאפיינו את מערכות היחסים שלה. פליטת הפה אמרה משהו הפוך לגמרי למה שהיא "התכוונה" לומר. הצחוק של המטופלת הצביע על כך שהיא זיהתה שמה שהיא אמרה היה לחלוטין הפוך לתמונה אותה ניסתה לצייר במערכת היחסים שלה עם אותו "בחור נהדר". אותה עצירת פגישה מפתיעה, הדגישה את ה"אמת הסובייקטיבית" של אותה פציינטית.
לסיכום, זמן הפגישה נקשר עד כה בעיקר לנושא ה"סטינג" בתיאוריה הפסיכואנליטית. במאמר זה נעשה ניסיון להתבונן על הנושא מכיוון נוסף אשר עשוי להיות בעל ערך קליני רב.
אסיים במילותיו של לאקאן (1956, in Fink, 2007):
"סיום הפגישה אינו יכול אלא להחוות על ידי הסובייקט כהדגשה/פיסוק (Punctuation) של ההתקדמות שלו. אנו יודעים כיצד הוא מחשב את הרגע שזה (הסיום) מגיע על מנת לקשור זאת ללוח הזמנים שלו, או אפילו לפעולות ההתחמקות שלו, ואיך הוא צופה זאת על ידי מדידה כמו של כלי נשק וזהירות מכך כאילו היה זה מקום מקלט".
נעצור כאן.
מקורות
Fink, B. A Clinical Introduction to Lacananian Psychoanalysis: Theory and Technique. London: Harvard University press, 1997. P. 11-28.
Fink, B. Fundamentals of Psychoanalytic Technique: A Lacanian Approach for Practitioner. New York: W.W. Norton, 2007. P. 47-74.
Soler, C. (2010). "Time in the Analytical Link". Lecture delivered in English in Tel-Aviv, january 9-10th.
Winnicott, D. W. (1954). Metapsychological and clinical aspects of regression within the psycho-analytical set-up. In: Collected papers: Through pediatrics to psycho-analysis. London: Tavistock, 1958. P. 278-294.
אוונס, ד. (1996). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. תל אביב: רסלינג, 2005. עמ' 23-26.
גרין, א. (2002). רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית. תל אביב: תולעת ספרים, 2008. עמ' 223.
פרויד, ז. (1913). "על פתיחת הטיפול". מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 99-113.
פרויד, ז. (1937) "אנליזה סופית ואינסופית". מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד, 2002. עמ' 201-227.
קלנר, נ. החוזה הטיפולי בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. בן שמן: מודן, 2000.
