המילים מגיחות החוצה, פושטות ולובשות נשמה - על תרגיל ביבליותרפי עם מטופלת מעולם בריאות הנפש
מאת לימור רביב
פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלת.
"...הם קראו שירים מספרי שירה אחדים והתפעלו מן היכולת המפליאה לראות דברים שגרתיים ביותר בעיניים אחרות, בעיניים חדשות... זהו סוד השירה". עמוס עוז, "מקום אחר"
בטרם אתחיל לדון במפגש של המטופלת עם תרגיל השירה שבחרתי, אביא בקצרה את סיפורה: את אליס (שם בדוי) פגשתי לראשונה בדצמבר 2012, במסגרת ההכשרה המעשית שלי כסטודנטית לביבליותרפיה, במרכז לבריאות הנפש במרכז הארץ, במחלקה כרונית פתוחה-ממושכת שמרבית דייריה לוקים בסכיזופרניה. אליס, בתחילת שנות ה-50 לחייה, מוכרת למערכת הפסיכיאטרית משנות ה-80 כאשר אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. בטסטים שעברה במהלך אשפוזיה ובזיכרונות שנרשמו לאורך השנים בטיפוליה, עולים רמזים המעידים על התעללות מינית ועל אונס שאירע בגיל 18 – מאורע שהושתק ולא עובד. לאליס קשרים רופפים עם משפחתה ובמחלקה אין לה חברים למעט מטופל ותיק, פדופיל בן 60, אתו (לדבריה) היא מוצאת חום ואהבה. אליס הופנתה אליי במטרה לבדוק אם דרך ביבליותרפיה ניתן יהיה ליצור עמה שיח מעמיק יותר על עצמה ועולמה.
למרות גילה הכרונולוגי, אני חשה במפגשים עם אליס שיושבת מולי ילדה בת 5, נאיבית, חסרת כלים חברתיים והבנה בסיסית של הסביבה שבה היא חיה. טרם פגישותינו, קראתי סיכומי טיפול קודמים שבהם היא לרוב מתוארת כבעלת אישיות שטוחה ודלה ובעלת חשיבה פשטנית וקונקרטית. בתחילה העלו בי דיווחים אלו ספקות לגבי הצלחת הטיפול הביבליותרפי עמה. ואולם, בהמשך גיליתי כי דווקא דרך הכלים העומדים לרשותי במסגרת שיטת טיפול זו, אני מצליחה להגיע עמה אל מחוזות שבהם מעולם לא ביקרה. התהליך הטיפולי שלנו עובר דרך סיפורי ילדים (שאותם ביקשה שאביא עבורה כבר במפגשנו הראשון), שירה וכתיבה. מכל השלושה, מצליחה השירה להוציא מאליס תכנים משמעותיים המפתיעים את שתינו בכל פעם מחדש.
במרכזו של המפגש שבו בחרתי להתמקד במאמר זה, עומד שיח קשה של אליס על עצמה. "מסתכלים עליי לא טוב במחלקה" היא יורה לעברי כבר בתחילת המפגש, "כזו שהולכת עם גברים, מתמזמזת איתם. אני רואה את המבטים של [בנות המחלקה]. הן שונאות אותי. כואב לי שחושבים שאני זולה. לא הייתי רוצה להיות כזו...". לאורך כל חלקו הראשון של המפגש (ולראשונה מאז התחלנו להיפגש) מדברת אליס על תדמיתה במחלקה ותדמיתה שלה בעיני עצמה. במונולוג שלה חוזרת המילה "זולה" מספר פעמים. אני משקפת לה זאת ואומרת שאני שומעת המון את המילה "זולה" בדבריה, ובתגובה היא עונה נחרצות: "נכון". לשאלתי מה עומד מנגד למילה "זולה", עונה אליס: "בחורה טובה". כאשר אני מבררת עמה מי משתי המילים משמעותית יותר עבורה, היא עונה ללא היסוס: "זולה". אני מציעה להתבונן במילה זו קצת יותר לעומק והיא נכונה לשתף פעולה.
אני מבקשת מאליס לקחת דף לבן, לקפלו לחצי ושוב לחצי עד ליצירת מתווה של שישה עשר ריבועים קטנים. בריבוע הראשון אני מבקשת שתכתוב את המילה "זולה" ובכל שאר הריבועים (למעט שלושה) ביקשתי שתכתוב מה מתקשר בעיניה למילה "זולה" או מה שהמילה מעוררת בה ביחס לעצמה. אליס כותבת. לא עוצרת. המילים הממלאות את הריבועים הריקים נראות לי מהצד כמו גצים רושפים הניתזים בכתום אל עבר הדף, ושעליו הם נוחתים כחולים מחומה של האש שבה נצרפו. השקט שבחדר וישיבתה הנינוחה לכאורה על הכיסא שמולי עומדים בסתירה מוחלטת למציאות הנפשית שעליה מספר העט.
בסיימה לכתוב, מניחה אליס את העט על השולחן, מתבוננת בריכוז על שכתבה ומצהירה בפליאה (כמעט בצעקה): "וואו, זה אני. זה הכול אני". היא חוזרת להתבונן במילים שכתבה ואני עמה. על הדף הלבן מונצחות מילים קשות: "שנוגעים לי בחזה", "שנוגעים באיבר מין", "בלי בושה", "שערורייה", "זונה", "תועבה", "מלוכלכת", "מסריחה", "מטונפת", "מגעילה", "יוצאת דופן", "חסרת אונים".
משהו בתוכי מתכווץ אל מול המילים הטעונות שאותן היא מביאה אל החדר. תחת מבטה הבוחן – ומאחר שאינני יודעת עדיין את מידת השפעתן של המילים על נפשה – אני מקפידה לשמור על ארשת פנים בטוחה, רגועה ומכילה. אני עוברת לשלב הבא של התרגיל ומבקשת מאליס לגזור את הריבועים ולסדר את המילים שכתבה בסדר אחר. אל המבנה החדש אני מבקשת שתוסיף שלוש מילים בריבועים שנותרו ריקים בתחילת התרגיל, ותשזור אותן בשיר שזה עתה יצרה. השיר המלא שחיברה מובא כאן (שלוש המילים שנוספו לשיר מודגשות):
"שנוגעים לי בחזה / זה נורא לא נעים / כשנוגעים באיבר המין / מתחת לכל ביקורת / בלי בושה / זונה / תועבה / מלוכלכת / מסריחה / זולה / מטונפת / יוצאת דופן / שערורייה / מגעילה / אני חסרת אונים".
לאחר סיום הכתיבה אני מבקשת מאליס לתת לשיר כותרת. בלא כל היסוס היא לוקחת את העט ובראש השיר כותבת: "אליס זונה".
בדומה למילים של ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון" (1943, ע' קצג), מילותיה של אליס נמצאות בתנועה מתמדת. הן "מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה...נחלצות רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום". אני חשה את התהום הזו נפערת מולי וחוששת שמא מגעה של אליס במילים, בסדר ובמבנה החדש שלהן, מביא אותה לאימה המתוקה שבעמידה בניסיון שעליו מדבר ביאליק. אני שואלת את עצמי אם היא עוברת עתה את הנהר "בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים" (שם). ואם אכן כך הדבר, כמה זמן אוכל להשתהות עמה שם בלי שתתמוטטנה רגליה והיא תיפול חלילה אל בין הפרצים שם "מהבהבת התהום"?
בעודי מבססת את שאלותיי, אני נזכרת בדברים שכתבה אסתר אליצור במאמרה "לעשות את העולם לתחוח", שבו היא טוענת כי "השיר מחבר אותנו לקצות הספקטרום הרגשי או לחורים שחורים, שכוסו, הוכחשו והודחקו במהלך ההיסטוריה האישית שלנו" (1994, ע' 12). בהתאם, אני מוצאת כי מילותיה של אליס מייצגות באופן עוצמתי ובוטה את סיפורה האישי. עם כל הזהירות הנדרשת, כמעט ואין מנוס מלזהות את כותבת השיר כנפגעת אונס. השיר מתחיל ומסתיים בגוף ראשון ובין התחלתו לסופו עומדת רשימת מילים קשות המעידה על אישה החיה בפוסט-טראומה. היא מתחילה בתיאור החוויה ומסיימת אותה ב"אני חסרת אונים" – רק מתחילה וכבר מתעייפת, מותשת מהשיר שאותו היא כותבת.
בסוף השלב השני של התרגיל, מבקשת אליס לקרוא בקול את השיר שחיברה. היא עושה זאת ולאחר מכן מכריזה בהתפעלות: "וואוו, כל זה אני! את יודעת, זה הכול אני!". קריאת ההתפעלות ומבטה בי מסבים את תשומת לבי. אני נוכחת כי מפגשה של אליס עם השירה מעניק לה זמן ומקום לפיתוח השיח שלה עם פנימיותה ואף למעלה מזה, הוא מעניק לה שפה. כפי שכותב אדיר כהן בספרו "סיפור הנפש: ביבליותרפיה הלכה למעשה": "תהליך של קריאה או כתיבה של שירה עשוי להיתפס כדרך של השלמה (או של קבלה) עם הבלתי מודע של האדם, של ביטוי ואוורור של כוחות נפשיים, שפוטנציאלית עשויים להגיע להתפוצצות, ושל החזרה של שיווי המשקל הפסיכולוגי" (1990, ע' 207). במובן מסוים, הופכת השירה לחוויה מתמירה עבור אליס – מקור לסיפוק ולעונג.
המקום המיני-רגשי בחייה של אליס לא התפתח באופן תקין, הן כתוצאה מהחוויה הקשה שעברה והן מסיבות אחרות (ואפשר כי מכאן הדיבור השטוח המאפיין אותה). למרות זאת, העבודה עם מילות השיר מאפשרת רגע של חווית התפתחות מינית תקינה, של הנאה ממשהו שאותו היא מפיקה מתוכה. אליס נענית (לתרגיל) ונהנית (מתוצאותיו) – צמד של מיניות שדרכו נראה כי היא מפיקה משהו בעבור עצמה בלבד. ניתן להשוות את כתיבת השיר למעשה אוטו-ארוטי הנובע מהתכנים ומן העולם הפנימי שלה. אלא שהפעם היא אינה עושה זאת בסתר – יש מישהו שרואה אותה ואף מתפעל מיכולותיה. בתחומי השיר הופכות הבעיות יפות יותר, ולמעלה מזה: אליס מוכיחה לעצמה כי היא מסוגלת לכתוב שירה.
במאמרו Poetry as Therapeutic Art, in the Resolution of Resistance Psychotherapy כותב רולאנד פארקר:
Poetry can assist patients to develop a philosophy of life that will aid their adjustments, inspire them to constructive action, and help make their disorder easier to bear (1969, p. 166).
תבנית השיר שגרמה קודם לכן ל"וואוו, זה אני" היא ההחזקה עליה מדבר פארקר. מבנה השיר והאסתטיקה שלו מרגיעה ומארגנת, כמו תבנית מאפינס השומרת על הבצק מלגלוש החוצה. תבנית השיר עוזרת גם לי לעשות סדר, מעניקה מבנה לתוהו ובוהו, ואל דוק ערפילי תהיותיי נכנסת קרן אור קטנה. תובנות חדשות עולות בי ודרכן לעבודה הטיפולית יש לפתע אופק. אני מגלה כי "אני" זו המילה המנחמת ביותר בשירה של אליס. המילה "אני" היא מעין גחלילית בחושך, יש בה מקום לתקווה, היא עגולה, אפשר להיכנס דרכה יותר מאשר למילים האחרות שהן ההגדרה של מה שאירע. ה"אני" הזה הוא שלושת הריבועים הריקים שעוד יש מה לעשות עמם. זו מילה שמזמינה אינטימיות ומוכנות למפגש מעמיק יותר עם העצמי. אפשר להתקרב ל"אני". המילים האחרות נותנות בוקס בבטן, הן תוקפניות, בוטות, אלימות. שם, במילה "אני", אפשר סוף סוף להתחיל לנשום.
מקורות
אליצור, א' (1994). לעשות את העולם לתחוח – הספרות ככלי להעשרת המטפל. מתוך: כן: כתב נפש – רבעון לטיפול ולחינוך יצירתי, 3, עמ' 8-18.
ביאליק ח. נ. (1943). כל כתבי ח. נ. ביאליק (מהדורה רביעית). תל-אביב: דביר.
כהן, א' (1990). סיפור הנפש – ביבליותרפיה הלכה למעשה. קריית ביאליק: אח.
עוז, ע' (1989). מקום אחר. ירושלים: כתר. ע' 346.
Parker, R. (1969). Poetry as Therapeutic Art, in the Resolution of Resistance in Psychotherapy, in: Leedy, J. Poetry Therapy, Lippincott company. pp.155-170.
