'אני עוקבת אחרי זכותי למולדת' - על התשוקה לחיים המתבטאת ביצירתן של משוררות יהודיות-גרמניות לאחר השואה

'אני עוקבת אחרי זכותי למולדת' 

על התשוקה לחיים המתבטאת ביצירתן של משוררות יהודיות-גרמניות לאחר השואה

מאת דינה מסתאי

"בוא, מתחשק להתנשק, קום / נוקש הגעגוע ביקום / שבו מבשיל אז כורח מותנו" ( מתוך 'סוף העולם', אלזה לסקלר-שילר)

עם חלוף המאה ה-19 הבורגנית, התעשייתית והרומנטית החלה להתפתח בתחילת המאה ה-20 באירופה התנועה האקספרסיוניסטית ונשאה בתוכה בשורה גדולה וחדשנית. בתחום הספרות בכלל, ובשירה בפרט, האקספרסיוניזם התבטא בכך שההבעה הרעיונית והתוכנית של השיר קיבלה מקום מועדף על פני ערכים האחרים. האקספרזיוניזם ביקש, בין השאר להמעיט בערך החריזה אך לא לוותר עליו כליל. השירה האקספרסיוניסטית נשאה בתוכה קולות חדשים ושונים ובינהם התבטאה גם הראייה האפוקליפטית. מקום בולט במיוחד ודרמטי מבחינת התכנים החבויים בתוכו, היה לאקספרסיוניזם הגרמני בתחומי הספרות והשירה. האנתוגוליה הראשונה של שירה אקספרסיוניסטית גרמנית בעריכת קורט פינתוס הופיעה לראשונה ב-1920 תחת הכותרת "דמדומי האנושות" (Menschheitdammerung) וכללה שירים נבחרים של 23 משוררים, ברובם גברים, ביניהם לא מעט ממוצא יהודי. עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שררה תחושה אפוקלפטית שהתבטאה בשירה הגרמנית דאז, כפי שניתן להרגיש מתוך שורותיו של שירו הידוע של המשורר יעקב ואן הודיס, שהיה ממוצא יהודי, ופורסם לראשונה ב-1911 :

סוף העולם / (תרגם: אשר רייך)

 

מקודקוד האזרח הכובע עף.

צעקות מתנסרות בכול העברים.

רעפים עפים מגגות נשברים.

הים, אומרים, את החופים שטף.

 

סופה קצפה ומשברים יציפו

יבשה, למחוץ את הסכרים.

צינה וכפור עצמות ירחיפו.

רכבות נופלות מן הגשרים.

יעקב ואן הודיס חווה משברי זהות ושייכות עוד טרם המלחמה. הוא התנצר ואחר כך שב ליהדותו, אולי כאות מחאה כנגד הנאציזם שהתפשט באירופה. הודיס נשלח למחנה ריכוז במהלך המלחמה והתאבד שם. כמוהו גם ארנסט טולר, יליד 1893 אותו אלזה לסקר שילר כינתה "היהודי הנוצרי שנצלב בשנית". טולר היה מהפכן קומוניסטי ופעל לצידה של רוזה לוקסנבורג. בשנות ה-30 ברח מפני הנאצים לשוויץ ומשם לארה"ב. ב-1939, אחרי הגעתו לחוף מבטחים, התאבד בחדר מלון בניו יורק. יוצרים והוגים יהודים נוספים כמו וולטר בנג'מין שהתאבד במהלך מנוסתו מגרמניה ב-1940 קרסו גם הם מבחינה נפשית ובחרו לסיים את חייהם. פרימו לוי, יליד 1919, הקדיש את חייו לעדות וזיכרון ודווקא לאחר שזכה להכרה ספרותית נרחבת סיים את חייו ככול הנראה באקט אובדני ב-1987.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

והדגול מכולם, גדול משוררי אירופה במאה ה-20 , פאול צלאן, שתואר ע"י הרמן לנץ כאדם שנע בעולם כאשר הוא אינו בוטח בקרקע עליה הוא דורך, היגר לצרפת, נישא לבת אצולה קתולית ונולד להם בן, אריק צלאן. עם זאת, למרות ניסיונותיו לבנות את חייו מחדש והצהרותיו האתאיסטיות, רוב יצירתו לאחר המלחמה עסקה בטראומה ובשבר וחוויות הרדיפה והבגידה . אמיל צ'וריאן פילוסוף וסופר ממוצא רומני שהיגר לצרפת תיאר את צלאן כ"פצע מדמם ללא הפסקה" ואכן צלאן שקע אל תוך תהומות הייאוש יותר ויותר עד שקיפח את חייו בקפיצה לנהר הסן ב-1970 .

סוף העולם, הגרסא הנשית

השבר של בגידת המולדת הגרמנית ובגידת השפה והתרבות הגרמנית שביתר וקרע לגזרים את חייהם ויצירתם של המשוררים היהודיים הללו, כמו גם המוות הבלתי נמנע שכמו נשא בתוכו גם שנים אחר כך, היה מנת חלקן גם של נשים יוצרות באותה העת, משוררות יהודיות ששפת האם והיצירה שלהן הייתה השפה הגרמנית. אותן משוררות יהודיות התמודדו עם השבר הנורא ועם בגידת המולדת בשנים שלאחר המלחמה, אך נדמה שההתמודדות שלהן הייתה שונה, אחרת, מזו של חלק מהיוצרים והמשוררים היהודיים שלא עמדו בכך, ובחרו לשים קץ לחייהם. למרות הפצע המדמם, הנשים היוצרות הצליחו לאסוף את השברים, בחרו להמשיך לחיות לצד הסבל ואף מצאו משמעות מחודשת או אלטרנטיבית לקיום הפיזי והנפשי שהותקף באופן כה ברוטאלי.

את ההבדל בהתמודדות האומנותית דרך השירה ניתן לראות בהשוואה בין שירו המפורסם של יעקב ואן הודיס, "סוף העולם", לבין שיר של אלזה לסקר שילר שאף הוא נקרא - "סוף העולם". שני השירים נכתבו לפני שואת יהודי אירופה והיוו כעין נבואה למה שעתיד להתרחש. הודיס מסיים את שירו ב"רכבות נופלות מגשרים" ושילר מתחילה את השיר ב:"יש בכי נורא ביקום/ כאילו מת האל הטוב והמטיב/ והצל העופרתי צולל מטה עגום/ וכבד כקבר.." אך מסיימת את השיר בשורות הנפלאות הללו: "בוא, מתחשק להתנשק, קום/ נוקש הגעגוע ביקום/ שבו מבשיל אז כורח מותינו" (תרגום לעיברית: אשר רייך). יש בתוכה חשק ויש בה געגוע ושילר מוצאת במה להאחז בו אל מול המוות השורר בכול מקום. מסתבר שהיא לא הייתה היחידה. משוררות יהודיות נוספות ממוצא גרמני, דוגמת נלי זק"ש, הילדה דומין, מאשה קאלקו ורוזה אאוסלנדר ששרדו את שואת יהודי אירופה, מצליחות לשרוד ולהתקיים ולא בוחרות לסיים את חייהן. בשירתן, לצד הסבל והגלות, שזורים גם ניצנים של תשוקה וחיות.

נשאלת השאלה מה איפשר לאותן נשים יוצרות להחזיק מעמד, לשאת את השבר והיסורים ולבחור בחיים? איך הילדה דומין מצאה "רק ורד אחד כמשענת" ואילו צלאן קרא לקובץ שיריו –"שושנת שום איש". ככל הנראה אין תשובה חד משמעית להתמודדות המורכבת שיש בה דמיון ויש בה שוני, בין היוצרים והיוצרות. עם זאת, דרך הכרות ראשונית עם יצירתן של אותן משוררות יהודיות, שהמשיכו לכתוב בגרמנית לאחר המלחמה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, ניתן להבין, ולו במעט, מה אפשר להן להמשיך לחיות וליצור.

נלי זק"ש - ילידת 1891 החלה לפרסם את שיריה בכתבי עת, עוד בשנות ה-20, בזמן שהתגוררה בברלין עיר הולדתה. שיריה המוקדמים עסקו בנושאים רומנטיים של אהבה, התבוננות וטבע ולא היו פוליטיים מיסודם. לאחר שבשנות ה-40 ניצלה ברגע האחרון מעבודות כפיה וגירוש והוברחה לשוודיה יחד עם אימה, בסיוע הסופרת השוודית סלמה לגרלף, חייה ויצירתה השתנו ללא הכר. מאישה צעירה שגדלה ברווחה כלכלית ונפשית אשר זכתה לחינוך מעולה בעיר ברלין, היא הפכה להיות פליטה נרדפת וערירית, שמתגוררת בדוחק כלכלי ובצניעות עם אימה הקשישה, כגולה בארץ זרה. יצירתה שיקפה את השבר התהומי בזהותה באופן עמוק ביותר. מאותה נקודה ואילך שיריה חדלו מלעסוק בטבע, בנופים או באהבה, אלא בעיקר שיקפו את עולמה הסוריאליסטי והמסויט בו חשה נרדפת, נחדרת וחסרת אמון באחר. היא מצאה נחמה במיסטיקה היהודית ובהתקרבות למקורות היהודיים. זק"ש למעשה המשיכה לכתוב בשפה הגרמנית אך רוקנה את השפה מתכניה התרבותיים ויצקה בה תכנים יהודיים ומיתיים. שיריה עסקו במקורות, הדמויות הפכו להיות תנ"כיות והדימוי המתאר באופן הטוב ביותר את חוויתה של זק"ש כלפי אירופה בכלל וגרמניה בפרט היה זה של אצבע מאשימה. היו גם תקופות בהן קרסה מבחינה נפשית ולא עמדה בתחושת הרדיפה שהציפה אותה ולכן אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים. אך למרות הסבל הרב וחייה העריריים, מעולם לא איבדה לגמרי את התקווה ולא בחרה לסיים את חייה. זק"ש כותבת לצלאן באחד ממכתביה: "עם שירייך, נתת לי מולדת, שפעם האמנתי כי רק המוות יכבוש לי אותה. כך אני מחזיקה מעמד". ואכן, היכולת שלה ליצור קשרים עמוקים עם אנשים היקרים לה, הגילוי של המיסטיקה והמקורות היהודיים שהיו לה למולדת פנימית, הרגשת שותפות הגורל אותה היא חלקה עם צלאן ועם אחרים, האמונה שיש עדיין אנשים טובים שיכולים להגן עליה ולעזור לה, הם אלה שהשאירו אותה בחיים וסייעו לה לשרוד.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

 

*

בבריחה

איזו קבלת פנים גדולה

בדרך –

 

עטוף

בטלית הרוחות

רגליים בתפילה של החול

שלא יוכל לומר אמן לעולם

מפני שעל כורחו הוא נע

מסנפיר לכנף

והלאה-

 

הפרפר החולה

עוד מעט ישוב ידע ים –

האבן הזאת

חותם הזבוב בה

מסרה עצמה בידיי –

 

במקום במולדת

אוחזת אני בגלגולי עולם.

רוזה אאוסלנדר נולדה למשפחת שרדר ב1901 בעיר צ'רנוביץ בבוקובינה, עיר מולדתו של פאול צלאן. במהלך מלחמת העולם הראשונה ברחה משפחתה לווינה אך הם חזרו לצ'רנוביץ בתום המלחמה. בשנות ה-20 רוזה היגרה לארה"ב ושם נישאה לאיגניץ אאוסלנדר והתגרשה ממנו אחרי שלוש שנות נישואין בלבד. למרות הפרידה המוקדמת היא שמרה את שם משפחתו עד יום מותה ולא בכדי, שכן משמעות השם היא –"זר". בתחילת שנות ה-30 חזרה אאוסלנדר לבוקובינה ופירסמה את קובץ שיריה הראשון. ב-1944 נכבשה צ'רנוביץ ע"י פלוגות האס-אס ואאוסלנדר חייתה בגטו עם משפחתה עד תום המלחמה. לימים היא אמרה כי שרדה מבחינה נפשית רק בזכות יכולתה לכתוב. אאוסלנדר הפכה להיות גולה חסרת מולדת לאחר המלחמה ונדדה בין אמריקה לאירופה עד לשנות ה-60, כאשר שבה להתגורר בגרמניה. אאוסלנדר התחנכה וגדלה על ברכיי השפה הגרמנית ובה היא כתבה כשפת האם שלה. את שנות חייה האחרונות, עד למותה בשנות ה-80 בילתה בבית אבות בקהילה היהודית בדיסלדורף, כאשר רוב הזמן היא רתוקה למיטתה. למרות שחייה שזורים בהגירה, נדודים, שואה, מלחמות ואובדן מולדת, ועל אף שבערוב ימיה התמודדה עם כאב ומחלה קשה, שיריה מבטאים תקווה ואהבה גדולה לחיים. היא מתארת בשיריה נופים, טבע ורגשות חיוביים ואוניברסליים. הסבל לא הכניע את רוחה למרות ההכרה המפוכחת שלה במוות ובשואה . בדומה לניגוד המצמית הטמון בביטוי "חלב שחור" שטבע צלאן בשירו ''פוגת המוות' (תורגם ע"י שמעון זנדבנק), אאוסלנדר כותבת על "המלאך העוור" אך שירה מסתיים בתקווה שאותו "מלאך עיוור" גם מנחם ומעניק אהבה :

שתיקה (תרגמה:דינה פון-שוורצה)

 

מאחורי כול המילים

שתיקה.

 

העולם שוקע

כשהלילה

בולע את האור,

ההשראה נרדמת

ושום חלום-יונים

אינו מקיץ.

 

מלאך עיוור

מנשק

את מצחך.

הילדה דומין (בשמה המקורי הילדגרד לוונשטיין), ילידת העיר קלן (1906), גדלה במשפחה יהודית משכילה וחילונית, רכשה השכלה אקדמאית והפכה להיות סטודנטית אקטיבית מבחינה פוליטית, בעלת עמדות סוציאליסטיות במהותן. כבר בתחילת שנות ה-30 היא חשה את רוחות המלחמה נושפות בעורפה והבינה את הצפוי לה כיהודייה בגרמניה. היא ברחה לאיטליה עם ארוסה היהודי, ארווין, עוד בטרם פרצה המלחמה. לאחר שהות בת מספר שנים ברומא, בני הזוג נישאו, סיימו את לימודיהם ונסו על נפשם רחוק יותר מהתופת, לאנגליה. אך כאשר סכנת המלחמה והמוות הגיעה גם עד לשם, דומין ובעלה ברחו כפליטים לרפובליקה הדומיניקנית וחיו שם כ-20 שנה, עד לחזרתם לגרמניה באמצע שנות ה-50.

דומין הכירה תודה למדינה בה מצאה מקלט ולכן שינתה את שמה ל"דומין", ע"ש הרפובליקה הדומיניקנית בה חייתה, אך ראתה את עצמה כגולה שחיה בכול מקום באופן ארעי. היא הרגישה מחוברת לשפה ולתרבות הגרמנית ונאלצה למחול ולמצוא לעצמה מולדת מחודשת בתוך השפה. השירה שלה מתאפיינת בתקווה ובמסר של חמלה ופיוס. היא דיברה בכאב על היותה ערירית, שכן בימי המלחמה, כפליטה, לא יכלה להביא ילדים לעולם. עם זאת, עצם הכתיבה, הנוכחות של השירים בחייה, גרמו לה להרגיש פוריה ויוצרת. באחת מהרצאותיה אמרה:"כפליטת מלחמה נרדפת לא יכולתי להביא ילדים לעולם. שיריי, אם מותר לומר זאת, הם ילדיי". דומין חיבקה את שירייה והתערסלה בתוכם, בכוח המנחם שלהם, בשונה מצלאן שטען כי "השירה שוב אינה כופה את עצמה, היא מפקירה את עצמה". כתיבתו של צלאן הייתה לא זהירה, חושפת באופן מסוכן, שירה מתאבדת. לעומתו, דומין מצאה את השירה כ"ורד למשענת", ולמרות חווית העקירה והגלות, היא חיה חיים מלאים עד למותה, בשיבה טובה, בשנת 2006, בהידלברג. בשיריה, דומין משלבת את חווית הארעיות והגלות הניצחית עם היכולת ליצור התקשרות והשתרשות. הדואליות המורכבת הזו הופכת להיות אפשרית בתוכה ומעניקה לה בכול פעם הזדמנות מחודשת למצוא לעצמה בית ולהרגיש בכול מקום שלא יהיה כמי שחייתה שם מאז ומעולם, כפי שהיא כותבת בשיר הנפלא 'נופים נמוגים': "צריך לדעת לעזוב/ועדיין להיות כמו עץ" שכן רק מתוך הדואליות הזו, הלא מפוצלת והמנוגדת, ניתן יהיה לשוב ולזהות "תבניות מוכרות" ולהרגיש כאילו שבנו הביתה, לאותו מקום ראשוני, לאותה אדמה שנחווית כאדמת מולדת בה קבורה דמות האם .

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

נופים נמוגים (תרגמה :דינה פון-שוורצה)

 

צריך לדעת לעזוב

ועדיין להיות כמו עץ:

כמו שורש הנותר באדמה,

כנוף ההולך ונמוג כשאנו נשארים במקום.

צריך לעצור את הנשימה,

עד שהרוח תרפה,

והאוויר הזר יסתחרר סביבנו,

עד שמשחקם של האור והצל,

של הירוק והכחול,

יגלה לנו

תבניות מוכרות

ואנו נשוב הביתה

בכול מקום שיהיה,

נתיישב, נשען,

כמו היה זה

קבר אימנו.

מאשה קאלקו ילידת גליציה (1907), בת להורים שחיו יחד ללא נישואין (מחזה נדיר באותם הימים), שהביוגרפיה שלה שזורה אף היא בנדודים, הגיעה עם אימה ואחותה לברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנות ה-20 המאוחרות החלה לפרסם את שיריה בעיתונים יומיים וזכתה לביקורות נלהבות של תומס מאן והרמן הסה. היא השתלבה בחבורה הספרותית שהתקבצה סביב ה'רומאנישה –קפה' ועתידה כמשוררת צעירה נראה מבטיח, אלא שעליית הנאצים לשלטון והשנים שלפני המלחמה קטעו הכל. מאשה ובעלה השני, חמיו ויאנבר, היגרו עם בנם ב-1938 לארה"ב ושם היא כתבה שירי גלות וגעגועים למולדת. מאשה מעולם לא הרגישה טוב בגולה האמריקאית ומעולם לא התגברה על העזיבה של המולדת הגרמנית. ב-1960 מאשה ובעלה עלו לישראל והשתקעו בירושלים. חמיו היה עסוק בכתיבת אנתולוגיה על מוסיקה חסידית ואילו מאשה הרגישה את עצמה זרה ובודדה, בדומה לחוויותיה של אלזה לסקר שילר בירושלים, בערוב ימיה. מאשה נסעה כל קיץ לאירופה והקריאה משיריה בפני קהל קוראים נאמן שלא נטש אותה למרות שנים ארוכות של גלות מאירופה, וקיוותה לחזור ביום מן הימים להתגורר בברלין ולסגור את מעגל חייה במקום ממנו נמלטה ערב המלחמה. מאשה לא הספיקה להגשים את חלומה ונפטרה ב-1975 במהלך שהותה בציריך. היא נקברה שם בבית הקברות היהודי. בדומה לרחל אימנו שנקברה על אם הדרך לבית לחם, גם קאלקו סיימה את חייה במהלך נדודיה ונקברה בין- לבין, על אם הדרך, שכן לא היו לה מולדת ובית של ממש. קאלקו כתבה בחלק משיריה על תחושת הזרות שהיכתה בה ללא רחם בכול מקום אליו הגיעה:

הזרים (תרגמה: דינה פון-שוורצה)

הם מדברים עלי רק בלחש

יודעים על פצעיי,

מרעילים את מזוני.

אני קושרת את הצרור

שלי למסע

על-פי חוכמת אבותי.

הם מדברים עלי רק בלחש.

אני נשארת הזרה שבכפר.

במהלך חייה קאלקו ידעה סבל רב, לא רק בגין הנדודים והגלות, אלא גם בשל מותו בטרם עת של בנה היחיד והאהוב. למרות זאת, בשירייה, ניתן לזהות חיות מופלאה, תשוקה והרבה תקווה. עד ימיה האחרונים היו לה חלומות, ציפיות ומשאלות. היא כתבה על הרצון שלה להתגבר על האימה והחרדה: "הברח את הפחדים הרחק/ ואת הפחד מהפחדים" ומבקשת "לך בעקבות הניסים/ הם רשומים מזה זמן רב בתוכנית הגדולה".

היא לא מוותרת על התקווה ויוצאת בכול פעם מחדש למסע, נושאת בתוכה את חוכמת אבותיה, אולי בדומה לנלי זק"ש שמצאה נחמה בחזרה אל המיסטיקה היהודית ואל החסידות. בשיריה, היא מבטאת את כאב היותה זרה ניצחית אך לא מתוך מקום של יאוש אלא מתוך מקום של חיפוש מתמשך, היא לא מוותרת על זכותה למולדת, על תקוותה למצוא זרועות שיפרשו לקראתה באהבה ומאמינה באפשרות להמשיך ולצפות.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

 

*

אני עוקבת אחר זכותי למולדת

זו הגיאוגרפיה של ארצות ליליות

שם הזרועות פרושות לאהבה

תלויות צלובות על קווי הרוחב

על בלימת ציפייה –

האנימה והאנימוס בתגובתם למשבר

אם כן, מהו אותו הכוח של הנשים היוצרות, של אותן משוררות, שאפשר להן להמשיך לחיות למרות הטראומה, למרות השבר, למרות המוות הנוכח? האם התקווה נעוצה בתשוקה לממש אימהות וברצון העז להרות וליצור ילדים, ממשיים או מטאפוריים? לחלק מהיוצרות הלא לא היו ילדים וחלקן חיו כנשים עריריות ובודדות, אך ככול הנראה התשוקה והתקווה להגשים את פוטנציאל האימהות היוותה כח מניע שאפשר חיבור חזרה לחיים אחרי הטראומה. דומין מתייחסת אל שירייה כאל ילדיה המטאפוריים ואולי זו דרכה להמשיך ולדבוק בחיים, במשך שנים, גם לאחר מות בעלה האהוב. יתכן גם כי אותה גמישות נשית המאופיינת לעיתים ברכות, היא זו שמאפשרת הסתגלות מחודשת אל מול אימת המוות. יתכן שדווקא העמידה הגברית, הפאלית, הנוקשה שעל פניו משדרת כוח ועוצמה, לא עמדה אל מול כוחות הרשע, אל מול הרדיפה הנפשית והפגיעה הפיזית, עד כדי כך שהשבר שנוצר היה בלתי ניתן לאיחוי. הרי נאמר "הייה רך כקנה ולא קשה כארז" שכן גמישותו של הקנה מאפשרת לו להתכופף ולשרוד גם בתנאים קשים בעוד שהארז, הסימבול הפאלי, מסתכן בשבירה דווקא בשל קשיותו.

הדיאלוג בין הארכיטיפיים הגבריים והנשיים בכלל ובהקשר להתמודדות עם משבר או עם טראומה בפרט הוא כמובן קדום הרבה יותר ומופיע בתרבויות שונות דרך מיתוסים, אגדות, ספרות ושירה. בהקשר זה מעניין להזכיר את המדרש בגמרא המוסב על האמרה 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים', - המדרש מספר שאל מול עבודת הפרך וגזרות השמד שהטיל פרעה על העברים במצרים, הפגינו הגברים 'תסמינים דכאוניים' – הם היו מיואשים מעול השעבוד, איבדו את התשוקה המינית ואת החשק לחיים וסרבו להוליד ילדים. לעומתם הנשים, הפגינו התמודדות שונה בתכלית עם המשבר שפקד אותן – הן המשיכו לאחוז בתקווה לחיים והצליחו 'להדביק' בה גם את בעליהן בעודן מזינות ומטפלות בהם, ובתכסיסים שונים 'מפתות' אותם בחזרה אל החיים ולהולדת דור ההמשך.

נראה שבגידת המולדת והתרבות הגרמנית, שבירת החוקים והסדר, והאיום על ערכי המוסר הבסיסיים והנורמות החברתיות, שהם ארכיטיפים גבריים ואבהיים ביסודם, הקשו על חלק מהיוצרים להתמודד. נראה שהיסוד הגברי, האנימוס, על פי התאוריה היונגיאנית, אותו יסוד שמזוהה עם התודעה הרציונאלית והאובייקטיביות, היה חסר את הכלים להתמודד עם תהומות הרוע האנושי שקראו תיגר על כל הגיון, חוק וסדר. לעומת זאת, האנימה, היסוד האימהי- נשי שמופעל בעיקר על ידי האינטואיציה, הלא מודע והקשר עם הזולת, יכלה לשאת את המפגש עם הטראומה ועם חרדת המוות באופן מעגלי ומסתגל יותר.

בהקשר זה מתבקש להזכיר את אתי הילסום, יהודיה ממוצא הולנדי, שכתבה יומנים במהלך המלחמה עד לרגע בו נשלחה ברכבת לאושוויץ שם מצאה את מותה. יומניה מהווים ביטוי נשי ביותר שמגלה התפתחות איטית וכמוסה, שראשיתה באהבת איש והמשכה באהבת אנשים ולמעלה ממנה, גילוי של אהבת האל. יומנה של הילסום בא לטפוח על פניה של המוסכמה כי השואה הרגה את האמונה. דווקא מתוך המצוקה החיצונית עולה בה סער של אמונה מחודשת: " אי שם בתוכי מצויים אור וכח ואהבה שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל-כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין זמנים חדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום". אותה אישה צעירה , ברכבת, בדרך אל מותה הוודאי, כתבה גלויה והשליכה אותה מחלון הרכבת: "יצאנו מהמחנה בשירה".

נשארת תלויה ועומדת השאלה האם אכן מדובר בעצמה או בחוכמה נשית או שמא מדובר ביכולת ייחודית של התמודדות שאינה מגדרית ביסודה? התשובה לשאלה זו היא כמובן מורכבת ולא חד משמעית. ההתבוננות בביוגרפיה וביצירה של המשוררות שהוזכרו במאמר זה, נשים יהודיות ממוצא גרמני שתרו אחר מנוחה ונחלה אך המשיכו לכתוב בשפת האם שלהן ומהבחינה הזו נשארו קשורות ל"מולדת הזרה", יכולה להאיר לפחות חלקים מסוימים ממה שאפשר להן לא רק לשרוד, אלא ממש לחיות ולא לבחור במוות כפתרון .

הערות

• הכותרת לקוחה מתוך שירה של מאשה קלקו

מקורות

• פסיכולוגיה ודת, קרל גוסטב יונג, הוצאת רסלינג (2005)

• השמיים שבתוכי –יומנה של אתי הילסום (1941-1943), הוצאת כתר (2002)

• סוף העולם-מבחר מהשירה האקספרסיוניסטית הגרמנית , תרגום ועריכה: אשר רייך, הוצאת הקיבוץ המאוחד (2013)

• פסיכולוגיה עיברית- הבלוג "פירוש משלך" /איילת כהן-וידר