על האקס המיתולוגי

על האקס המיתולוגי

סקירת יום העיון "האקס המיתולוגי - גן העדן האבוד"

מאת אסתי זיסמן

יום העיון "האקס המיתולוגי - גן העדן האבוד" אורגן בידי החברה היונגיאנית הישראלית החדשה והתקיים ב- 20.1.2014 בבית השחמט בתל אביב.

נסעתי אל יום העיון, כשבדרך הודיתי בפניי בהתרגשותי הרבה מהנושא הפופולארי. כדי להתארגן ולעבור לפסים לימודיים, העליתי ביני לביני שאלות שהעסיקו אותי:

האם ניתן 'להחזיק' ביותר מאקס מיתולוגי אחד? האם אקס מיתולוגי יכול להיות גם מישהו שמת? האם חייב להיות "רע לתפארת" כדי לזכות בתואר הזה? ושאלת השאלות: איך נפרדים לשלום מאקס מיתולוגי? והאם אנחנו בכלל מעוניינים בכך...?

ניסיתי לדפדף בזיכרוני ולהעלות שיר של יהודה עמיחי שכעת אני מביאה אותו בשלמותו:

זכרתי שהשיר הזה נדמה היה לי תמיד כנבואה שחורה שעלולה להתגשם ולתבוע קורבנות כאשר יש "סיפור שלא נגמר" או נגמר בטרם עת. לשמחתי,יום העיון ענה על כל שאלותיי ותהיותיי בנושא ואף על שאלות רבות נוספות שלא שאלתי.

את יום העיון פתח גדי מעוז, נשיא החברה וציין כי האקס נושא על גבו את מכלול ביטויי האהבה בכל המדיות וגם בחדר הטיפול. הוא ציין בהומור כי בתוך הכמיהה אל גן העדן האבוד מצויים גם געגועים עזים אל השאול.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

רות שריג, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית בכירה, פתחה בשאלה ישירה: "למי כאן אין אקס מיתולוגי?" ובכך סימנה את מיקום הרצאתה בגובה העיניים, בשפה קולחת ומובנת ובהשאירה טעם של עוד. רותי אמרה שלא כל מערכת יחסים שנגמרה מותירה בהכרח אקס מיתולוגי, אלא מדובר רק במי שאי אפשר לשכוח אותו. מדובר על קשר שהוא עדיין מקור לכאב, כמוהו כקוץ הדוקר בבשר.

מדובר על מצב בו הקשר לא מוצה, המשכנו הלאה אבל האקס נשאר. תמהיל התחושות במצב כזה הוא של הודאה בכישלון, טעם חמצמץ וסוג של גאווה (גם אם פגועה) מהקשר שהיה, וכמיהה לשוב ולהתאחד.

לדבריה, מערכת היחסים ממשיכה ללוות אותנו כרוח רפאים. זוהי רוח הסמויה מעיני אחרים אבל את האוהב הפגוע היא מלווה תדיר. פעמים רבות קשר חדש לא מתאפשר בשל הליווי הזה שכן, ההשוואה לאקס תמיד תהיה קיימת, ואם יהיו ניסיונות לקשר חדש הוא תמיד יחוויר ויורגש כחסר, לעומת "הקשר ההוא".ואגב, אפשרי לדבריה שיהיה יותר מאקס מיתולוגי אחד… כאן הייתי רוצה להמחיש ולהדגיש את עוצמת הגעגוע אל הקשר המיתי, הנשמר גם אם לא תמיד חלים מפגשים במציאות. שיר זה מביא את היסוד הארכטיפי בהתאהבות ושמירה על "האקס המיתולוגי":

לדבריה של רות, לרוב מדובר בפרידה כפויה. הפרידה יכולה להיות מאדם חי או אדם מת, בין אם נעזבנו על ידו או עזבנו בעצמנו מכורח הנסיבות, ואולם משהו מעצמנו נותר בו. הרי באהבה, אנחנו משליכים מעצמנו על האהוב, ואם חלה פרידה בטרם נסגר הסיפור והושלם, חלקינו המושלכים עליו עדיין מופקדים אצלו ובכך הוא זוכה לכינוי: "האקס המיתולוגי". רותי הזכירה לנו את האנימה והאנימוס על פי יונג – החלקים הגבריים בתוך האישה והחלקים הנשיים בתוך הגבר, שהם הייצוגים הפוטנציאלים באישה ובגבר מן המין הנגדי המצויים בנו. בשעת ההתאהבות נפגשים החלקים הפנימיים בהתרגשות רבה עם הייצוגים שלהם בדמות שבה מתאהבים בחוץ, ובשעת פרידה כפויה, אותם ייצוגים נשארים בחוץ ומכאיבים מאד בפנים. איבודם של חלקים אלו שהשתחררו מן הלא-מודע, חלקים של העצמי שניסו לגשש ולברר "מי הוא? מי אני?" ממשיכים להדהד. כאשר אין מכירים בהשלכה של הדמות הפנימית על האחר קיימת סכנה שהיא תהפוך לדיבוק, לאובססיה.

לדבריה של רות, במהלך טיפול ניתן להקשיב לקול הפנימי, לברר מהם אותם חלקים שהושלכו, במה עסקה ההשלכה, על איזה צורך ענה האהוב ואיזו משאלה ופנטזיה נדמה היה לנו שהוא מגשים עבורנו. יתכן שעצם ההכרה באותם החלקים האבודים, ההתחברות אליהם, תאפשר אחדות מחדש שתגרום לנו להתחזקות עצמית ולעיתים אפילו לניסיון להגשימם בעצמנו ולא בציפייה שיוגשמו על ידי האחר. בתהליך בירור כזה נשחרר את עצמנו מ"הכלא" ואת האקס נשחרר גם ממקומו במיתולוגיה ובחיינו.

רות הביאה סימוכין לדבריה מחדר הטיפולים וממחזהו של איבסן, "האישה מן הים". גיבורת המחזה, אלידה מתקשה לקיים את נישואיה בשל אקס מיתולוגי אותו היא חווה כשד המאיים להרוס את חייה. רות ציינה במיוחד את אחת הגרסאות של המחזה בה האקס – רוח רפאים נמצאת ונוכחת על הבימה – נראית ומורגשת על ידי הגיבורה (והצופים), אך סמויה מעינם של יתר השחקנים הנוכחים על הבימה. במחזה משתחררת לבסוף אלידה מהשבועה לאותו אהוב ובוחרת בבעלה, שכן זה האחרון מכיר באהבתה הגדולה ומשחרר אותה ללכת אל האקס שלה, דווקא אותו שחרור משחרר אותה גם מהדיבוק אל האקס והיא בוחרת כאמור בחיים מלאים ושקטים לצד בעלה.

לאחר הרצאתה של רות הרצה בפנינו ד"ר יורם אינספקטור, פסיכיאטר ואנליטיקאי יונגיאני. בהרצאתו עבר יורם מכובע הפסיכיאטר לכובע המטפל ובחזרה, כשהמעברים מוסיפים מבט מפוכח והומור לנאמר.

לדבריו, בהתאהבות ובכל יחסים, אין מדובר רק בהשלכה מהעצמי אל האחר כי אם השלכה והשפעה גם מהעולם הארכיטיפי על עולמנו. אותה היקסמות של האדם הראשון שנעור משנתו ובמבטו הראשון בו הביט באישה שקיבל, חווה, נכחו הפליאה וההיקסמות. אותו מבט ארכיטיפי של קסם ראשוני חיוני לשימור ההתאהבות באחר. ואולם, היקסמות זו לעיתים יכולה למנוע התפתחות וגדילה. כל חיינו אנחנו מחפשים את האיזון בין הפרסונאלי לארכיטיפי בניסיונות של טעייה ותהייה. מה הופך אדם להיות פגיע יותר בהתאהבות מיתית ובהיקסמות המשמרת אחר האקס המיתולוגי? לדברי יורם, כשאין מספיק מהפרסונאלי נשארים עם יותר ארכיטיפי והקרקע מוכנה לצמיחתו של האקס המיתולוגי וכל הכרוך בזה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

יורם ציין שלדברי פרויד התאהבות היא פנטזייה ואידיאליזציה. זו הדרך להתעלות מעל המציאות, מאין הבנייה חילופית למה שמצוי באמת ואינו מספק. אמירה שכזו מקשרת אותנו לנומינוזי, זהו תאור מצב של התעלות והתפעלות כמו סגידה לקדושים שבדת. יונג שאל את ה"השלכה" הזו מפרויד אבל הרחיב אותה ונתן לה אפשרות להירפא: הדרך לריפוי היא היכולת להודות בטעות והמוכנות לתקן. נכון, יש חשש שאדם שיקבל חזרה את חלקיו המושלכים ישקע בדיכאון כפי שניתן להבין מדבריו של פרויד, ואולם לדברי יונג אם תעשה עבודה ותחול אינטגראציה עם החלקים שהושלכו והוחזרו, העניין יטופל ותחול ההתאחדות והגדילה, בסופו של דבר הרי התאהבות אינה באמת פסיכוזה.

יורם ציין שהוא עובד במחלקה גסטרולוגית בבית חולים פסיכיאטרי בחו"ל, והביא מקרה שלדבריו היה "סיפור שהיה קבור בבטן והפך לסיפור מן התחת". היה זה סיפור של חולה שסבלה מעצירות קשה וממושכת. במהלך הטיפול שלו בה, היא גוללה בפניו סיפור שהחזיקה בבטן ולא סיפרה לאיש. היה זה סיפורה האישי על האקס המיתולוגי שלה. היה זה אקס שנפרדה ממנו פעמיים ביוזמתה, כשבכל פעם הסיבות היו שונות. יורם שיתף אותנו שעם השתחררות הסיפור השתחררה גם העצירות הפיסית.

בסיפור אחר השווה יורם את כאבי המטופלת לאקס המיתולוגי לכאבי פנטום כפי שחשים לאחר גדיעת איבר מגופנו וציין את שירו של צ'סלב מילוש "או-או" מתוך "על גדת הנהר". יורם ציין שאנשים מחפשים קביעה מדויקת וברורה: או שיש אלוהים או שאין אלוהים, והם מתקשים להיות בתווך, במצב של עמימות. למעשה, האדם תמיד מחפש את האיזון בין ההשלכה לבין המציאות. יורם ציין ששירו של מילוש אומר בעצם: גם-וגם. מדורי דורות חיים בני האדם והאלים גם. המציאות והמיתולוגיה, האישי והארכיטיפי. יש באמירה זו מאין הרחבה והקלה.

ההרצאה הסתיימה ואני נותרתי בתחושה של סיום כפוי ורצון לעוד...

אחריו הופיע בפנינו יוסי שדה, מספר סיפורים ועו"ד, שגרם לכולנו להשתחרר בצחוקים קולניים. מסיפורי החיים שיוסי הביא, ניתן היה להבין, שאפשר ומקובל לבכות מסיפורי אהבה שלא התממשו אבל גם ניתן ומקובל לבכות מכאלו שכן...

לאחר ההפסקה הרצתה עידית אנקורי, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית בכירה שגם הנחתה את יום העיון כולו. עידית התייחסה לסיפורו של עגנון "שבועת אמונים" ונתנה בו סימנים. היה מעניין ביותר לגלות את הסמלים והמסומלים בסיפור, להתוודע שוב לרגישותו של עגנון לנפש האדם. עידית פרשה בפנינו את הארוס והתשוקה שעגנון טמן בסיפורו בתוך הדמויות, בנופים ואפילו בתיאור החפצים, בסיפור העוסק באשה "שושנה" כאקסית מיתולוגית בחיי יעקב. הסיפור מסתיים בתחושה שאין סוף ודאי ונותרים עם השאלה, הימומש סיפור האהבה אם לאו?

אנה גולני, עובדת סוציאלית ואנליטקאית יונגיאנית, שאלה בהרצאתה: "האקסית המיתולוגית, אם זה כל כך רע, בשביל מה זה טוב?" וציינה שבמטבע הלשון הצינית "האקס המיתולוגי" מצוי כאב רב. יש בו פרידה ויש בו את המיתולוגיה, וכמו שהמיתולוגיה מהדהדת עמוק דרך כל שכבות התרבות כך כוחות קמאיים וקוסמיים של משיכה ודחף להתמזגות מוחלטת עם האחר, יחד עם דחף לנפרדות ואינדיבידואליות מצויים ביחד ככוחות מנוגדים ומושכים לכיוונים השונים. אנה הביאה בהרצאתה מקרים מהקליניקה המאששים את הסיפור המיתולוגי של קיבלה המתאהבת באטיס וכשהיא מקנאה לו בשל אהבתו לאחרות היא גורמת לו להשתגע ובשיגעונו הוא מסרס עצמו ומת מתבוסס בדמו. כשהיא מבינה מה עשתה היא משתגעת בעצמה. אין ספק, במיתולוגיה יש ייצוגים של כל רפרטואר הרגשות המוכר לנו אך בעוצמה.

אנה נגעה ב"חומרים מהם עשויה האהבה" ובמיוחד זו לאקס המיתולוגי. היא שיתפה אותנו בסיפורים וחלומות של מטופליה ובדרך הטיפולית להשתחררות מאותם אקסים טורדים ומאמללי חיים. דומה שתהליך ההשתחררות כמוהו כמסעו של הגיבור ומלחמתו בשאול ובכוחות הרוע, ורק אחרי ההתגברות חלה ההתבגרות והמסע יושלם. ניכר היה שבחלק מהמקרים היה יסוד מיתי נוסף: ההתאהבות בנסיכה היפה והרצון לגאול אותה ולחוש כאביר ו"גיבור כל יכול" כשהפרס הגדול הוא הזכייה באהבתה של הנסיכה. במציאות להבדיל מסיפורי אגדות, לפעמים סיפור האהבה מסתיים באכזבה ושבר, אך זו יכולה גם להיות הזדמנות כואבת להתפקחות ולגדילה, דבר שהזכיר לי מן הסתם את המעבר ל"שלב הדפרסיבי" של קליין.

כאן לא יכולתי שלא להזכר בשירה הנפלא של לאה גולדברג:

יש תחושה שהיא חוזרת אליה כשהיא לומדת לאהוב את עצמה ומקבלת גם את המראה שלה. אם מקודם תלתה עיניים מאוהבות ומחפשות מענה אצל האהוב, כעת מבטה השתנה כנראה למעלה גבוהה יותר, בשל השינוי שחל בה מבפנים. נראה לי שהשיר הזה מתאר באופן מיוחד את "הריפוי" ואת תהליך ההיפרדות מאקס מיתולוגי, רק עם החזרה המחודשת אל עצמך וההתאחדות הגדולה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

את יום העיון חתם ד"ר מיכה אנקורי, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי יונגיאני בכיר. בהרצאתו ציין מיכה כי הכמיהה אל האקס המיתולוגי דומה לפעמים לגעגוע אל גן העדן האבוד שגורשנו ממנו. יש להתרחק ממנו שכן בינו לבינינו מפריד להב החרב המתהפכת. מיכה הביא מהמקורות, מהמדרש והאגדה ייצוגים לכמיהה שלא הושלמה אל הגן, אל הבריכה ואל עץ החיים. מיכה הרחיב בהרצאתו על אותם ייצוגים באמנות, בקבלה ובנצרות, והראה כי למרות האיסור ואי היכולת לשוב אל הגן האבוד, המשאלה והגעגוע ממשיכים להתקיים, בדיוק כמו הכמיהה אל האקס המיתולוגי האבוד שהוא גן עדן ושאול ביחד.

יום העיון תם, חיוך קטן היה מרוח על פני המשתתפים, כל אחד ואחת יצא אל דרכו בליווי האקס המיתולוגי אל החוץ. תמוהה בעיני ומעלה שאלות נוספות פליטת הפה שקרתה לי עת סיפרתי על יום העיון המקסים הזה לעמיתה שהתעניינה למה נעדרתי מהעבודה: "הייתי ביום עיון... ה"אקס הפתולוגי"..." כך עניתי לה, ואולי תשובות על זה אמצא בהרצאה הבאה.

לסיום בטעם מוסיקלי ענוג אני מצרפת את שירה של דניאלה ספקטור: "הכוכב הזה מת", שבשבילי אף הוא מדבר על הנושא.