דרור גרין
לכל סיפור יש שם
כותרות בתהליך הטיפולי של סיפור-מחדש (סטוריטיילורינג)
פורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 1, נובמבר 1999
סיפור
היה היו פעם שני חייטים, שהצליחו למכור למלך אחד בגדים בלתי-נראים. הנס כריסטיאן אנדרסן כינה אותם בשם 'שרלטנים', ועד היום נקשר הסיפור על בגדי המלך החדשים בתודעת רבים במעשה נוכלות של רמאים מוליכי שולל.
אבל אפשר לקרוא את אותו הסיפור בעיניים בלתי משוחדות, ולראות בו גם פנים אחרות. אולי לא היו שני החייטים האלו אלא 'חייטים של סיפורים', Storytailors, על שום היותם פסיכותרפיסטים מתוחכמים.
אלו הם שני 'חייטים של סיפורים', Storytailors, משום שלא ניסו למכור דבר מלבד כישוריהם המיוחדים בסיפור סיפורים. הם סייעו למלך, ליועציו ולעמו לעשות שימוש בדמיונם. לשחק ב'כאילו'. כמו פסיכותרפיסטים מיומנים, הם עזרו למלך בריפוי האובססיה שלו לבגדים, תוך שילוב הגישה הטיפולית הנרטיבית בגישה מערכתית, שבה נטלה חלק הסביבה כולה.
רק דמות אחת היתה בסיפור הזה, שלא ידעה להבחין בתועלת שניתן להפיק ממתנתם הבלתי-נראית של שני החייטים: היה זה ילד קטן חסר דמיון.
הסיפור על שני החייטים מסביר, לכאורה, את פשר השם שהענקתי לגישה הטיפולית שאני עומד לתאר כאן. סטוריטיילורינג פירושו חייטות של סיפורים, ובאנגלית הוא מרמז גם על התאמה אישית (tailoring). אבל האופן בו סיפרתי את סיפורו של אנדרסן מציג גם את התהליך המרכזי שבו מתמקדת גישת הסטוריטיילורינג, התהליך של סיפור-מחדש. כאשר סיפרתי-מחדש את הסיפור על שני החייטים הרמאים, אמנם בקיצור רב, לא שיניתי אפילו פרט אחד המופיע בסיפור המקורי. שיניתי בו רק את נקודת המבט של המספר. במקום לכנות את שני החייטים בשם 'נוכלים' או 'שרלטנים,' כפי שעשה זאת אנדרסן, כיניתי אותם בשם 'פסיכותרפיסטים מתוחכמים,' ובכך עשיתי בסיפור שימוש נאות למטרותי שלי. כאשר הוספתי לסיפור את ההנחה שהדמיון הוא ערך חיובי, הפכו שני הרמאים למורי דרך. הילד, זה שצעק "המלך הוא עירום," ראה רק את מה שראו עיניו: הוא היה ילד טיפש וחסר דמיון.
סטוריטיילורינג
סטוריטיילורינג היא גישה טיפולית המבוססת על ההנחה שאנו חיים את הסיפורים אותם אנו מספרים, ושאנו מסוגלים לשנות סיפורים אלו בעצמנו. כלומר, הסיפור הוא התוכנה המכוונת את חיינו, והשימוש בה נתון בידינו.
הנפש, או התהליך הנפשי, הם סיפור. אפשר לראות בסיפור זה רומן, שיש בו גיבורים עיקריים, עלילה, גיבורי משנה, מקום התרחשות וסיפורים משניים. עם זאת, יש הבדל בין מי שכותב רומן לבין מחבר סיפור-הנפש. הראשון מתמקד במטרה מסויימת, ואילו השני מרוכז בתהליך הסיפורי עצמו. הראשון מעוניין לסיים את עבודתו, בזמן שהשני מנסה לדחוק את הקץ ככל האפשר. מטרותיהם של שני המספרים שונות, אך חומרי הגלם והטכניקות בהם הם משתמשים, זהים. הם יכולים ללמוד זה מזה.
כמו ברומן, סיפור-הנפש הוא צירוף של סיפורים ועלילות, והוא מקיים יחסי גומלין עם סיפורים אחרים, כמו הסיפור ההיסטורי, הסיפור התרבותי, הסיפור החברתי, הסיפור של אנשים אחרים והסיפור של יחסים בינאישיים. סיפור-הנפש עצמו מכיל סיפורים רבים כמו סיפורי הזיכרון (ההתפתחות האישית, אירועים מיוחדים), סיפורי חלומות וציפיות, סיפורי הדימוי העצמי, סיפור האמונה והסיפור על המוות.
את סיפור-הנפש כותב כל אחד לעצמו, ורק הוא זה שיכול לכתוב אותו מחדש, כתהליך קבוע בחייו. תהליך זה של סיפור-מחדש הוא תהליך החיים. במהלכו משתנים הסיפורים השונים שלנו, ומתאימים את עצמם לשינויים החלים במציאות.
כאשר התהליך של סיפור-מחדש נעצר, הוא הופך את סיפורי החיים שלנו לסיפורים 'תקועים'. בדרך-כלל, סיפורים 'תקועים' הם הסיבה לפניה לטיפול. גישות שונות בפסיכותרפיה מציעות דרכים ל'תיקון' סיפוריהם ה'תקועים' של המטופלים. חלקן עושות זאת באמצעות פירוש, חלקן באמצעות מניפולציה או תמיכה, וכיום קיימות גישות טיפוליות נרטיביות, המציעות כתיבה-מחדש של סיפורי המטופל.
סטוריטיילורינג היא גישה טיפולית המתמקדת בתהליך של סיפור-מחדש, ולא בשינוי סיפורו של המטופל. מטרתו של הטיפול אינה לרפא או לשנות את המטופל, אלא לאמן אותו בתהליך הסיפור-מחדש, כדי לאפשר לו לממש את כישוריו באופן הפורה ביותר, ולהתגבר על המגבלות שפגעו ביכולת הסיפורית שלו.
גישת הסטוריטיילורינג מציעה כיוון חדש לעוסקים בפסיכותרפיה, אך התמקדותה בפיתוח מיומנויות מכשיר אותה ככלי עבודה גם לעוסקים בתחומי ההוראה וההעשרה, וכאמצעי נוסף להתבוננות עצמית, למי שמורגל להתבונן באחרים.
במאמר זה אתמקד בדוגמה הלקוחה מן השלב הראשון של הסטוריטיילורינג, דוגמה שתאיר את מורכבותו של התהליך מצד אחד, ואת פשטותו הבסיסית מצד שני. דוגמה זו תעסוק בכותרות שאנו מעניקים לסיפורים המנחים את חיינו, למשמעותן, וליכולתנו לשנותן.
הסיפור והכותרת
הצלמת ג'יליאן וורינג (1997) ביקשה מעוברי אורח מקריים לרשום את כל מה שעולה בדעתם (כפי שעשה זאת פרויד מאה שנים קודם לכן) על דף נייר, וכך צילמה אותם.
אם תתבוננו בתצלום שלפנינו, ממנו מחקתי את הכותרת, תגלו שניתן להעניק לו יותר מכותרת אחת. אנו יכולים להעניק לצילום את הכותרת שלנו, המתבוננים (או שלנו, המטפלים). אנו עשויים לזהות בדמות 'טיפוס' המוכר לנו, ולהעניק לו כותרת, כגון: 'הגנדרן', או 'הבנקאי' או אפילו 'הדוד ארתור.'
אנו יכולים לנסות ולהזדהות עם הדמות שבתצלום ולנסות לנחש את הכותרת שבה בחרה היא להציג את עצמה. האם המצולם יכתוב שם את שמו, או יביע את רגשותיו? כל כותרת שירשום תפרוש בפנינו את הסיפור שבאמצעותו בחר להציג את עצמו.
אנו עשויים גם להעניק לדמות שבתצלום כותרת שתזהה אותו עם מאפיינים 'אובייקטיביים', הלקוחים מקני-מידה מוסכמים, תרבותיים או מקצועיים. כך אנו עושים כאשר אנו מאבחנים את המטופלים שלנו, בהסתמך על התיאוריה המנחה אותנו, על פי קני-המידה המוסריים והרפואיים הנהוגים במקומנו. בכך אנו מתאימים את סיפורו של המצולם (או המטופל) לדגם של מודל 'שקוף' הטבוע בתודעתנו, ומתעלמים מן המאפיינים הייחודיים של מי שעומד בפנינו, ומכפיפים אותו לעמדות שנקבעו מראש.
כאשר מחקתי את הכותרת מן הצילום שלפנינו, הצגתי למעשה את הטכניקה של הסטוריטיילורינג. ההתבוננות בכותרות האפשריות לצילום חסר הכותרת היא למעשה תרגול של סיפור-מחדש, והיא מאפשרת בחינה עצמית של מיומנות בחירת הכותרות.
אם נתבונן שוב באותו הצילום, ובכותרת המודפסת בו, נגלה את כוחה של הכותרת: היא מוחקת מתודעתנו בבת-אחת את כל האפשרויות האחרות, ותוחמת בקו נוקשה את גבולותיו של הסיפור האחד שאליו אנו מכוונים כעת.
בשלב הראשון של תהליך הסטוריטיילורינג אנו לומדים לזהות, בעזרת המטופל, את סיפורו, את הסיפורים המרכיבים אותו ואת האמצעים הספרותיים בהם הוא משתמש.
זיהוי הסיפורים והטכניקות הסיפוריות מאפשר לנו להבחין בשימוש שעושה המטופל בכישוריו הסיפוריים, ובטכניקות ה'הכשלה העצמית' שבאמצעותן הוא יוצר את הסיפורים ה'תקועים' שלו.
אחד הכלים הבסיסיים ל'הכשלה עצמית' הוא שימוש בכותרת 'מכשילה', הגורמת לסיפור 'להיתקע'. בדיקת האפשרויות השונות לבחירת הכותרת, ואימון ביצירת כותרות מסוגים שונים, מאפשרים למטופל לעשות שימוש נרחב יותר בכישוריו, ולזהות את הכותרות ה'מכשילות'.
לאחר שלמד המטופל לזהות את השימוש בכותרות 'מכשילות', הוא יכול להתאמן בפיתוח כישורי ה'קופירייטינג' שלו, עד שיוכל לבחור בכותרת שתניע מחדש את התהליך של סיפור-מחדש, ותאפשר לו לשחרר את סיפורי ה'תקועים'.
לזיהוי הכותרות ה'תקועות' תפקיד חשוב בתהליך הסיפור-מחדש. לעתים הכותרת היא הגורם העיקרי ב'תקיעותו' של הסיפור, והתעלמות ממנה מכשילה את האפשרות לשנות את הסיפור ה'תקוע' עצמו. כותרות 'מכשילות' מעין זו ניתן לזהות בדימוי עצמי פגום הנגרם על-ידי הערה סתמית שטבעה את חותמה בתקופת הילדות (כגון: "אתה עצלן כמו סבא שלך," או "במשפחה שלנו לכולם יש רגלים שמנות, וכו'). במהלך הטיפול על המטפל להבחין בין הכותרת שהמטופל מעניק לסיפורו, לבין הכותרת שהוא עצמו מעניק לסיפורו של המטופל (ולעתים גם להבחין אותה מן הכותרות שמישהו אחר בחייו של המטופל מעניק לסיפורו). זיהוי הכותרת ומשמעויותיה מאפשר את תחילתו של הטיפול.
אם נשוב ונתבונן בצילום, נגלה שעל דף הנייר רשם המצולם: "אני מיואש." זוהי הכרזה דרמטית ומפתיעה, משום שאין לה כל רמז בהופעתו. בחירתו של המצולם דווקא בכותרת זו מסיטה את תשומת ליבו של המתבונן מן התפאורה החיצונית, הפיסית, אל פנימיותו, אל מצבו הנפשי. הסתירה בין דמותו המהוגנת, לבושו המוקפד וחיוכו הבטוח בעצמו, לבין ההכרזה השברירית והכאובה עשויה לזעזע את הצופה בתצלום.
אם לא היה האיש שבתצלום מגלה את כאבו לצלמת, ובמקום זאת פונה לטיפול, ובעת הראיון היה מציג את עצמו במלים: "אני מיואש", לא היה הפסיכותרפיסט כה מופתע. בסיטואציה הטיפולית הכותרת "אני מיואש" אינה כה יוצאת דופן.
מהו, אם כן, תפקידה של הכותרת, וכיצד היא מייצגת את הסיפור שאליו היא מתייחסת? האם ישנה כותרת אחת ויחידה המציגה את ה"אמת" של הסיפור, והאם ניתן להחליפה באחרת?
המשוררת זלדה, בשירה 'לכל איש יש שם', מציגה גישה מקובלת בנוגע למקומו של השם )מקומה של הכותרת( בחיי האדם. על פי תפיסתה השם, או השמות, ניתנים לאדם בחייו על-ידי הקורות אותו. זוהי גישה דטרמיניסטית המציגה את השם, את המאפיין, כמשהו שניתן לאדם מבחוץ, ועליו ללמוד לחיות אתו.
לכל איש יש שם
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִיםוְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹלְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹוְנָתַן לוֹ הָאָרִיגלְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיולְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹתוְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיולְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיווְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹלְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיווְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹלְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיווְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹלְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָהוְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹלְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁםשֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּםוְנָתַן לוֹמוֹתוֹ.
גישה מסוג זה, בדומה לגישה הפסיכואנליטית, רואה באדם את 'תבנית נוף מולדתו'. הכותרת, או השם במקרה זה, משמשת כעובדה הנובעת ממציאות אובייקטיבית.
גישת הסטוריטיילורינג אינה רואה בכותרת לסיפור מעין גזירת גורל, אלא נקודת ציון זמנית הניתנת לשינוי. כפי שיכול אדם לשנות את סיפורי חייו מתוך בחירה, כך הוא יכול לבחור ולשנות גם את הכותרות לסיפוריו.
גם האיש ה'מיואש' שבצילום אינו חייב לדבוק בכותרת שבחר לעצמו. אך לפני שיעשה זאת, כדאי שיבדוק את האלטרנטיבות. הוא יכול, כמובן, לבדוק את מצבו הנפשי, את עצבונו ויאושו, ולעדן מעט את הכותרת. הוא יכול לכתוב: "עצוב לי", או "הגעתי למבוי סתום", או "נדיה לא רוצה לדבר אתי יותר". כל אחת מן הכותרות האלו עשויה להתאים לסיפורו, ועם זאת להציג אותו באופן שונה. אך לפני שיעשה זאת, עליו לבדוק גם כותרות לסיפורים אחרים, העשויים לייצג אותו לא פחות.
דוגמה לסיפור מסוג אחר, ולכותרת שונה, ניתן למצוא בצילום הבא, בו אנו רואים אשה המצהירה שהיא "באמת אוהבת את ריג'נטס פארק". קשה שלא להסכים אתה, שהרי זהו אחד הפארקים היפים ביותר בלונדון, אבל לא זו השאלה העומדת כאן לדיון.
אשה זו, השמחה בחלקה, מציגה את האפשרות האחרת. אם היתה בוחרת, כמו הבחור בצילום הקודם, לתאר את מצבה הנפשי, היתה בוודאי כותבת: "אני מאושרת".
אבל אותה אשה החליטה לתת כותרת לסיפור אחר לגמרי. היא לא רצתה לחלוק את הסיפור הנפשי שלה עם אחרים, ובמקומו הציגה את הסיפור של ה'כאן ועכשיו'. הכותרת שלה מציגה את סיפורו של רגע אחד בחייה, אותו מנציחה המצלמה. זהו הרגע בו אהבתה לגן הנפלא באה לידי ביטוי בטיול בו. לו היתה מצטלמת בביתה, היתה בוודאי בוחרת בכותרת אחרת, למרות שנראה שלא היתה פוסקת לאהוב את ריג'נטס פארק.
אשה זו, מן הסתם, לא היתה פונה לטיפול. הסיפור שלה, והכותרת המציגה אותו, מציגים תהליך פורה של סיפור-מחדש. זהו סיפור המתאים את עצמו לתנאי המציאות, והכותרת שלו מציגה אותו כהלכה. דווקא מסיבה זו, הכותרת שבחרה אשה זו מעניינת פחות את הצופה מאשר הכותרת של האיש ה"מיואש".
מהו, אם כן, המייחד את הכותרת הקודמת? מהו שגורם לה להיות כותרת 'מכשילה', המייצרת סיפור 'תקוע'? מדוע כותרת מכשילה גוררת בעקבותיה סיפור 'תקוע'?
כותרת קבועה וכותרת משתנה
שני הצילומים הציגו בפנינו כותרות מסוגים שונים. הראשון הציג כותרת המצביעה על הסיפור הנפשי המסויים של המצולם, והשני הציג את הכותרת לרגע מסויים בחייה של המצולמת. בפני כל אחד מן המצולמים היו אינספור אפשרויות לבחירת כותרת.
לפני ניסוח הכותרת, היה על המצולמים לבחור בסיפור שאליו מתייחסת הכותרת. לכל אחד יש רפרטואר גדול של סיפורים, המרכיבים את סיפור חייו: זכרונות, דימוי עצמי, חלומות ותוכניות, מאפיינים גופניים, התמחויות ואירועים מיוחדים. בדרך-כלל אנו בוחרים להתמקד בסיפור המתאים לסיטואציה בה אנו נמצאים, או לנושא המטריד אותנו במיוחד. כאשר אנו מציגים את עצמנו בפני מעסיק חדש, אנו מציגים את הסיפור המקצועי שלנו, התמחותנו ונסיוננו בעבודה. כאשר אנו יוצאים לפגישה רומנטית אנו בודקים את הדימוי הגופני שלנו, וכאשר אנו נפגשים במכר ותיק אנו מעלים זכרונות ילדות. הבחירה בסיפור מציגה את היכולת שלנו להתאים את עצמנו למציאות הסובבת אותנו.
בחירתו של האיש ה'מיואש' להציג לראווה את מצבו הנפשי בפני הצלמת מהווה סימן אזהרה: יתכן ומדובר כאן בסיפור 'תקוע', עליו חוזר המצולם שוב ושוב, תוך התעלמות מן הסביבה החיצונית. הכותרת שבחר המצולם לסיפורו, מחדדת את האפשרות להבין את הסיפור ה'תקוע' שלו.
גם כאשר בחרנו להתמקד בסיפור מסויים, עדיין קיימות בפנינו אפשרויות רבות להעניק לו כותרת. האשה שאוהבת את ריג'נטס פארק יכולה היתה לבחור בכותרות רבות שהיו מתאימות לסיפורה באותה המידה: "איזה יום יפה היום", "כמה נעים כאן בגן", "אני מטיילת יום יום בריג'נטס פארק" וכו'. כל אחת מן הכותרות מתייחסת למאפיין מסויים המקשר בין תחושת הרגע שלה לבין אהבתה לפארק. כאשר היא אומרת: "אני באמת אוהבת את ריג'נטס פארק" היא מאלתרת כותרת חדשה לסיפור קיים, שבאמצעותה היא מנסה להעביר את תחושת הרגע שלה. המלה "באמת" מחדשת את אהבתה לפארק, המתרחשת שוב ברגע בו פגשה בצלמת. זוהי כותרת משתנה, המבטאת את התהליך הטבעי של סיפור-מחדש.
המצולם המצהיר: "אני מיואש" מציג כותרת שונה לגמרי. כותרת זו, כמו הסיפור שאותו בחר להציג, היא כותרת 'מכשילה'. זו כותרת המתעלמת מן ההקשר המיידי שלו, ולמעשה מנסה לכפות על הסביבה הרגעית שבה הוא נמצא את סיפורו הפנימי. מתוך האפשרויות השונות לתאר את מצבו, שייתכן והוא מצב זמני, הוא בחר בכותרת מכלילה. כותרת זו מתארת, אמנם, את מצבו הנפשי, אבל אינה מבחינה אותו מסיפוריו הנפשיים. בכך היא כופה את הייאוש על כל הווייתו, על כל סיפוריו. זוהי כותרת קבועה, המתעלמת מן המציאות הסובבת של המצולם. כותרת מכשילה מסוג זה 'תוקעת' את הסיפור, ואינה מאפשרת למטופל לשנות אותו בתהליך טבעי של סיפור-מחדש.
כדי להתגבר על ההכשלה על האיש ה'מיואש' לספר-מחדש את הכותרת שלו. לשם כך עליו לתרגל את האפשרויות השונות לבחירת כותרת, מתוך נסיון לבחור בכותרות שיאפיינו ביתר דיוק את אותו מצב נפשי הגורם לו לייאוש. הוא יכול לעשות זאת על-ידי הוספת הסיבה לייאושו לכותרת: "אני מיואש מן המצב הפוליטי", או "אני מיואש מעליית הריבית", או "אני מיואש מבחינות סוף השנה". הגדרה מדויקת של הייאוש היתה מבודדת את סיפור היאוש מסיפורים אחרים, ומאפשרת לו לראות את סיפור חייו באופן מאוזן יותר.
הגדרת היאוש בכותרת היתה מרככת מעט את הסיפור, אך עדיין היתה זו כותרת מכשילה. כדי להימנע מן ההכשלה, יכול היה המצולם לתאר את הסיבה ליאושו במלים, מבלי להשתמש במלה 'יאוש'. במקום לכתוב "אני מיואש מן המצב הפוליטי" הוא יכול היה לכתוב: "המצב הפוליטי מחורבן". במקום "אני מיואש מבחינות סוף השנה" הוא היה יכול לכתוב: "הבחינות הורגות אותי". כותרת כזו היתה מספרת את אותו הסיפור, אך גם מבודדת אותו מסיפורי חייו האחרים. הסיפור הקשה שעליו מרמזת הכותרת היה מצביע על כך שברגע הצילום לא היה המצולם מסוגל להתאים את סיפורו ולספר-אותו-מחדש בהתאם למציאות, ושהוא 'נמצא במקום אחר'. זוהי תופעה מוכרת, המסיטה לעתים את דעתנו מן ההווה. אבל השימוש בכותרת 'מכשילה' עשוי להפוך הטרדה זמנית לסיפור 'תקוע', שעליו נחזור שוב ושוב, תוך התעלמות מן הנסיבות.
תפקידו של המטפל, הסטוריטיילור, מתחיל בזיהוי הכותרות שבהן משתמש המטופל, גילוי הכותרות ה'מכשילות' ותרגול השימוש באפשרויות השונות לבחירת הכותרת.
כותרות 'מכשילות'
הכותרת "אני מיואש" היא כותרת 'מכשילה', העושה שימוש בהכללה. ההכללה מאפשרת למצולם להימנע מלספר-מחדש את פרטי סיפורו המייאש, ולתקן אותם תוך כדי כך. אבל ההכללה היא רק דרך אחת ליצירת כותרת 'מכשילה'.
הצילום הבא הוא דוגמה לבחירה בכותרת שאינה מכלילה, במקרה דומה של הטרדה המנתקת את המצולם מסביבתו המיידית.
האדם המבוגר, העומד במרכז רחוב הומה אדם, אינו מתייחס לרחוב עצמו, כפי שעשתה זאת הגברת שטיילה בריג'נטס פארק, והכותרת שבה בחר גם היא מצביעה על מצבו הנפשי, כמו הכותרת של האיש ה'מיואש'. אבל הוא בחר לעשות זאת בדרך אחרת, תוך שימוש בכותרת שאינה מכלילה.
על הדף שבידיו כתב האיש מלה אחת בלבד: "אלכסנדרה". זוהי כותרת מעוררת סקרנות, הפותחת פתח לאפשרויות רבות ושונות. במלה אחת מצליח האיש להגדיר במדויק את סיפורו, ועם זאת להימנע מלהסגיר את הפרטים האישיים. מי שמתבונן בתצלום יודע שהאיש המצולם אינו חושב על הרחוב שבו הוא עומד, ומחשבותיו נודדות הרחק משם, אל מישהי ששמה אלכסנדרה.
הכותרת אינה מסגירה את רגשותיו של המצולם, אלא את תחום התייחסותו. הכותרת שלו אינה מתארת את סביבתו המיידית, וגם לא את מצבו הנפשי. זוהי כותרת הרומזת על מערכת יחסים בינו לבין מישהו אחר, אלכסנדרה.
גם המצולם הזה היה יכול להשתמש בכותרת מכלילה כמו זו של האיש ה'מיואש'. אם סיפור יחסיו עם אלכסנדרה מעורר בו זכרונות כואבים, גם הוא יכול היה לכתוב: "אני מיואש". ואם הסיפור היה מתאר אהבה מופלאה, הוא היה יכול לכתוב: "אני מאושר".
הכותרת "אלכסנדרה" אמנם איננה כותרת מכלילה, ה'תוקעת' את סיפורו של המצולם, אך גם אינה כותרת המספרת-מחדש את סיפור הקשר עם אלכסנדרה. זוהי כותרת ה'ממסכת' את סיפורו של המצולם, ואינה מאפשרת למתבונן לנחש את פרטיו. בו בזמן, המיסוך מונע גם מן המצולם עצמו להמשיך ולספר-מחדש את סיפורו שלו, ובכך גם היא הופכת לכותרת 'מכשילה'.
טכניקת ה'מיסוך' משמשת כהצהרה השוללת את עצמה. זוהי בעצם כותרת ללא כותרת. היא מסקרנת, אך אינה אומרת דבר. היא מצביעה על סיפור, אך אופפת אותו במסך עשן שאינו מאפשר למתבונן לראותו.
השימוש ב'מיסוך' מאפיין כמעט את כל מי שבא לטיפול פסיכותרפויטי. דווקא הצורך בשינוי, ב'תיקון', הוא שמחזק את ההתנגדות לשינוי, באמצעות ה'מיסוך' שבא לידי ביטוי בכותרת שבה בוחר המטופל להציג את סיפורו. לעתים קרובות הסיפור שמספר המטופל, או הכותרת המצהירה על ה'בעיה' המטרידה אותו, מסווים בעיה אחרת.
על המטפל, הסטוריטיילור, לסייע למטופל לזהות את טכניקות ה'הכשלה' שלו, כגון טכניקות ההכללה והמיסוך, ולבדוק באמצעותן את סיפוריו. זיהוי טכניקות ה'הכשלה' מאפשר לזהות גם את סיפוריו של המטופל, ואת הכלים שיאפשרו להניע סיפורים 'תקועים', ולהחזיר אותם למסלול של סיפור-מחדש.
סיפורים ללא כותרת
היכולת לבחור כותרת לסיפור אינה מובנת מאליה. לעתים קרובות, מה ש'תוקע' את הסיפור שלנו אינו דווקא כותרת 'מכשילה' אלא חוסר יכולתנו לנסח את כותרת הסיפור.
סיפור ללא וכתרת הוא סיפור שגבולותיו אינם ברורים, והוא עשוי להתפשט ולבלוע לתוכו סיפורים רבים אחרים. לעתים, משתלט סיפור כזה על חיינו ומסיח את דעתנו משאר סיפורי חיינו.
סיפורו של המצולם בתצלום שלפנינו הוא סיפור חסר כותרת. האיש אמנם מילא את בקשתה של הצלמת, ורשם על הדף את כל מה שעלה בדעתו. הצלמת, אמנם, לא ביקשה מן המצולם לרשום דווקא כותרת, אבל גודלו של הדף וההקשר דורשים כותרת, גם אם לא הוצהר על כך במפורש. דומה הדבר לשאלה המקובלת: "מה שלומך?" רוב בני-האדם שיישאלו שאלה זאת, ישיבו בכותרת שתסמן את סיפור בריאותם. הם יאמרו: "טוב", "ככה ככה", "אני קצת מצונן" וכד'. מי שאינו יודע להגדיר את גבולות סיפורו יפרט את סיפור בריאותו, את תחלואיו וכאביו, תולדות מחלותיו וסדר היום הקבוע שלו. הרצאה מעין זו, שאין לה מקום בדו-שיח קליל של יום-יום, מעידה על סיפור 'תקוע', שאינו יכול להתאים את עצמו לתנאי המציאות המשתנים.
סיפור מסוג זה הוא סיפורו של האיש שבתצלום. במקום להגדיר את סיפורו במלה או במשפט, הוא מספר באריכות יחסית על בעיות השתיה שלו, על הצורך למצוא עבודה ועל הבעיות שגורמת לו המשטרה. חוסר היכולת להגדיר את סיפורו הרלוונטי באמצעות כותרת, גורם למצולם לנסות ולבטא סיפורים שונים במסגרת הדף שלפניו.
הבחירה בסיפור חסר כותרת משמרת מצב של אי-בהירות. כתוצאה מכך, נפגמת יכולתו של האיש לתקשר עם סביבתו. גם התנוחה שבה בחר להציג את השלט שבידו מזכירה את הקבצנים המנסים למשוך את תשומת לבם של העוברים והשבים באמצעות שלט המגולל את קורות חייהם העגומים.
חוסר היכולת להגדיר את סיפורינו בכותרות ברורות ומובחנות, יוצר תבנית 'מכשילה' הכופה את עצמה על הסיפורים. זוהי תבנית כאוטית הפוגמת בתהליך של סיפור-מחדש, ומערימה מכשולים כבר בשלב של הנסיון לזהות את הסיפורים.
זיהויה המוקדם של התבנית הכאוטית, הנובעת מחסרונן של כותרות הסיפורים, בשלב הראשון של תהליך הסטוריטיילורינג, מאפשר את זיהויה של אותה תבנית בסיפורים השונים, ליצירת סדר המאפשר את תחילתו של התהליך הטיפולי.
סיכום
בעמוד הפתיחה לקטלוג תערוכת הצילומים שלה, מציגה ג'יליאן וורינג את הכותרת שלה עצמה:
כותרת זו מתאימה גם לגישת הסטוריטיילורינג. זוהי גישה שאינה מציעה למטופל 'ריפוי' או 'תיקון', אלא הדרכה שתאפשר לו לשפר את כישוריו. במהלך ה'טיפול' על המטפל, הסטוריטיילור, ללמוד מן המטופל את מיומנויותיו הסיפוריות, לגלות את התבניות המארגנות את סיפוריו ולזהות את הסיפורים השונים ואת כותרותיהן. בשלבים הבאים של הטיפול מתרגל המטופל את כישורי הסיפור-מחדש שלו, שיאפשרו לו לשנות את סיפוריו בעת הצורך, על-פי בחירתו.
מלים יכולות להרוג, ומלים יכולות גם לגעת. הסיפורים המייחדים אותנו מאחרים הם הכלי המארגן את חיינו, מעניק להם משמעות ומפעיל אותם כמו תוכנה משוכללת. גם כאשר מתנהלים חיינו כהלכה, אנו יכולים לשפר את המיומנויות הסיפוריות שלנו, ובכך לשפר את חיינו. באמצעות הדמיון והיכולת הסיפורית שלנו אנו יכולים לרקום חלומות שישנו את עתידנו, אנו יכולים לשפר את קשרינו עם ידידינו ולהעשיר את חיי המין שלנו.
במאמר זה הדגמתי את תחילתה של העבודה הטיפולית באמצעות גישת הסטוריטיילורינג על-ידי התבוננות בכותרות שהעניקו לסיפוריהם עוברי-אורח מקריים שהונצחו בתערוכת צילומים. הדרך שבה פירשתי את הצילומים אינה משקפת אמת כלשהי, אלא נקודת מבט זמנית בלבד. ה'כותרות' הן, כמובן, מטאפורה המציגה את מה שבדרך כלל מובן מאליו. אנו נוהגים לספר סיפורים כל הזמן, אך איננו מקדימים להם כותרות באופן מודע. אבל גם כאשר איננו מגדירים את הכותרת לסיפורנו, כפי שעשו זאת גיבורי צילומיה של ג'יליאן וורינג, הכותרות הסמויות הן חלק בלתי נפרד מן הסיפורים שאנו מספרים.
לעתים, באות כותרות כאלו לידי ביטוי כתחליף לסיפור ארוך שאין לנו זמן לספרו, או כמסרים שנועדו לבטא את הדימוי העצמי שלנו. כותרות כאלו מופיעות על כרטיסי הביקור שלנו ומציגות את כישורינו המקצועיים: מהנדס, פסיכולוגית, שרברב וכו'. באמצעות כותרות מסוג אחר אנחנו מבטאים את יחסינו לאחרים: "הוא נחמד", "היא כל-כך דומה לאמא שלה", "היא מבשלת נהדר" וכו'. באמצעות כותרות אנחנו יוצרים קשר מהיר עם אחרים: "בוא ניפגש שוב", "למדתי ממך המון", "אני אוהב אותך" ועוד.
זיהוי הכותרות ה'מכשילות', תרגול מיומנות יצירת הכותרות והעשרת מאגר הכותרות שלנו עשוי לשפר את היכולת הסיפורית שלנו, לחזק את הדימוי העצמי ולמנוע תופעה של סיפורים 'תקועים'.
לכאורה, הצגה זו של הכותרות, כפי שהן מופיעות בצילומיה של ג'יליאן וורינג, מתארת את המובן מאליו. אין בכך שום חדש. עם זאת, זיהוי מאפייניה של הכותרת פותח בפנינו עולם מורכב של אפשרויות אינסופיות. זיהוי כותרות הסיפורים שלנו, של מטופלינו או תלמידינו או חברינו, היא תחילת עבודת הסטוריטיילורינג, המשחררת ומשפרת את התהליך הטבעי של סיפור-מחדש.
הצילום האחרון בקטלוג של ג'יליאן וורינג עשוי להיות איור הולם לסיומו של הטיפול. בתצלום אנו יכולים לראות אדם שבע-רצון, שעל השלט שבידיו כתב רק מלה אחת: אני. כאשר ישנה התאמה כה מלאה בין הכותרת, הסיפור והמספר, ניתן להניח שהמטופל אינו זקוק להדרכה נוספת. בנקודה זו רק מתחיל התהליך של סיפור-מחדש. זהו תהליך החיים שאינו פוסק לרגע.
