חיים בצל החרדה: סקירת יום העיון השנתי של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
מבט חברתי וקליני על חרדה כציר מרכזי בטיפול בפגיעה מינית
מאת אילנה יוספזון
יום העיון התקיים בקיבוץ צובה בתאריך 19.11.13.
הסקירה כתובה בלשון נקבה אך הכוונה לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, וכן למטפלות ולמטפלים.
אל יום העיון אשר נערך השנה בקיבוץ צובה יצאתי מתל אביב מלווה בהדרכות ה-waze למסלול הנסיעה הכדאי ביותר. מצאתי את עצמי נוסעת בכבישים צידיים, מרוחקים מהדרך הראשית העולה לירושלים. בעודי נוסעת בעליות המפותלות והמבודדות, המוסתרות בסבך עצים, חשבתי על נושא יום העיון: פגיעה מינית והחרדה הנגזרת ממנה. חשבתי על המקומות המרוחקים, המבודדים, שבהם מתרחשות הפגיעות המיניות. על המקומות המוסתרים, המוצנעים בגוף האנושי, אשר נפרצים ומחוללים. ועד כמה אימתני ומפחיד לשהות לבד באזורים הללו.
נדמה היה שיום העיון התנהל על פי עקרונות החשיפה ההדרגתית, ממש כמו אחת משיטות הטיפול הנפוצות בחרדה: קודם חקירה תיאורטית, אינטלקטואלית בעיקרה, אשר משהה את המעורבות הרגשית, ורק לאחר מכן מפגש חשוף עם אותו רגש צורב החי בגופה ובנפשה של הנפגעת, מיטלטל בעורקי הקשר הטיפולי וחודר אל לב המטפלת.
יום העיון נחלק לשלוש חטיבות. בחטיבה הראשונה הוצעו שני מודלים תיאורטיים להבנת החרדה הנובעת מהפגיעה המינית: מודל קוגניטיבי-התנהגותי ומודל המבוסס על החשיבה הדינמית. ראשון פתח פרופ' אלי זומר, שהציג את הפגיעה המינית ואת החרדה הנגזרת ממנה באמצעות המושגים "התניה קלאסית" ו"התניה אופרנטית".
לדבריו, אירוע הפגיעה עלול לעורר באופן רפלקסיבי תגובות אוטונומיות של לחימה (fight), בריחה (flight) או קפיאה (freeze). לכן הוא ייחשב גירוי בלתי מותנה. גירויים ניטרליים הקשורים באותו אירוע, כגון תנאי תאורה, ריחות וחפצים, עלולים לעבור תהליך של התניה ולעורר תגובות מותנות. כך, ריח בושם גברי ספציפי יעורר בחילה, מכונית רנו כחולה תעורר אימה וכדומה. תגובות מותנות אלו עשויות לעבור הכללה ולהביא למצב שבו כל ריח גברי יעורר בחילה ומכוניות באשר הן יביאו לתחושת אימה.
תחושות המצוקה יובילו להימנעות ממפגש עם אותם גורמים מציפים, וההקלה שתיווצר בעקבות כך תהווה חיזוק לפעולת ההימנעות. כך, באמצעות תהליכי התניה קלאסית ואופרנטית, תקיפה מינית עלולה ליצור התנהגויות הימנעות חוזרות ונשנות. "דיבור על הפוביות לעולם לא יפתור את הפוביות", טען זומר. "בהיעדר תהליכי התניה נגדית ומידע התנסותי המפריך את הציפיות השליליות, התנהגויות ההימנעות לא ייעלמו". הטיפול שמציע זומר כולל כלים מהמודל הקוגניטיבי-התנהגותי, כגון חשיפה הדרגתית והקהיה שיטתית – שיטות שבאמצעותן נחשף המטופל בתהליך מובנה ובאופן הדרגתי אל הגירוי המפחיד במטרה להתגבר על הפחד הספציפי.
הדוברת הבאה, ד"ר אפרת הברון, הציעה הסתכלות דינמית על התפתחות החרדה והסימפטומים הדיסוציאטיביים בעקבות פגיעה בילדות. היא השתמשה במונחיה של הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר בנוגע לשני יסודות המרכיבים את תחושת העצמי: "העצמי המתמשך", התופס את העולם כרציף, כצפוי וכניתן להסבר, לעומת "העצמי המתהווה", אשר לוכד את החוויה הרגעית, המתרחשת בהווה. לדבריה, בריאות נפשית תלויה במעבר חופשי בין שני היסודות הללו. כאשר מתרחשת פגיעה כגון פגיעה מינית, נוצר דיאלוג לקוי בין השניים, והנפש מונעת העברת מידע בין העצמי המתהווה לעצמי המתמשך, וכך נוצרת דיסוציאציה. בהמשך, הציגה הברון את הטיפול כהזדמנות לתקן את הנתק שנוצר בין שני היסודות הנפשיים באמצעות יצירת דיאלוג אינטגרטיבי והמשכי בין השניים.
קיימות כדי לספר
בחטיבה הבאה עלו לבמה ארבע נשים חברות פורום "קיימות". פורום זה הוקם בשנת 2001 בידי נשים שהשתתפו בקבוצות התמיכה של מרכז הסיוע בירושלים. הוא נוסד מתוך צורך שעלה בקרב נשים נפגעות תקיפה מינית להגביר את המודעות החברתית לנושא. חברות הפורום מרצות בהתנדבות על חוויותיהן האישיות בפני קהלים מגוונים, כגון אנשי טיפול, צוותי רווחה, גורמים חינוכיים, אנשי פרקליטות ומשטרה.
העובדה כי ביום העיון ניתנה הבמה הן למטפלות והן למטופלות לשתף ולהשמיע, ממחישה את מרכזיות הגישה הפמיניסטית הרווחת בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. גישה זו מושתתת על ההנחה כי בטיפול קיימים שני סובייקטים – המטפלת והמטופלת – החולקות חוויות משותפות מעצם היותן נשים. הטיפול בגישה זו שם דגש על שותפות והדדיות בתהליך. עצם נוכחותן של המטופלות ביום העיון ומתן מקום לחשיפת חוויותיהן האישיות, מעביר מסר עד כמה הטיפול בגישה הפמיניסטית נתפס כמסע של חיפוש ובנייה משותפים ולא ככזה אשר מציב את המטפל בעמדת המומחה הבלעדי.
ארבע הנשים התיישבו על הבמה ובזו אחר זו השמיעו את קול הפגיעה שחוו ואת ההשלכות שלה על חייהן. כל אחת, בדרך שלה ובאופן שסיגלה לעצמה, סיפרה את סיפורה וחשפה את האזור הפנימי הפגוע. כולן שיתפו בפגיעות חוזרות ונשנות לאורך תקופות שונות בחייהן – בילדות המוקדמת, בגיל ההתבגרות, ובמסגרת הנישואים.
אנו, קהל השומעים, הפכנו עדים לחשש ולכאב הנפשיים הכרוכים בבדיקת רופא אינטימית; הפכנו עדים לחששות של אימהות שנפגעו בילדותן מפני העברה בין-דורית של מערכות יחסים פוגעניות ונצלניות; הפכנו עדים להתמודדות מתישה עם פוסט-טראומה, ולמאגרי כוח ותעצומות נפש אין-סופיים.
תוך כדי הקשבה לנשים הדוברות, גופי קפא, ותחושות סומטיות הציפו והדהדו את זעקת הגוף הפצוע המספר את סיפורו. חשתי מנותקת מהמוח, אותו איבר שהיה פעיל כל כך בחטיבה הראשונה של יום העיון. דיסוציאציה, אחת התגובות השכיחות ביותר לאירוע טראומתי, מתרחשת גם אצלי.
הבנות סיפרו כיצד החרדה מלווה את פעולות היום-יום, וכיצד היא נחווית כמו הפגיעה עצמה: חודרנית, מעוררת חוויה של חוסר שליטה ולמעשה משתלטת על העצמי. לאחר שסיימו לספר את סיפורן, נותרה בחדר קפסולה רגשית של חרדה וכאב.
המפגש האנושי כמקור הריפוי
את אותה קפסולה רגשית לקחה בידיה בטי עופר, עובדת סוציאלית קלינית המטפלת בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית, והציעה ברגישות רבה את המפגש האנושי של הקשר הטיפולי כנושא בחובו את האפשרות לתהליך של החלמה וריפוי.
עופר הסבירה כי החרדה הקיומית של נשים שורדות תקיפה מינית היא חרדה מיצירת קשר, שכן קשר עם אחר מעורר את כל האכזבות, הפגיעות וההשפלות מן העבר. האישה השורדת חוותה את הנפשות הקרובות אליה כמסוכנות וכפוגעניות, וניסיונה זה לימד אותה שלא לסמוך על אנשים. אולם כפי שטוענת ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (הרמן, 1992), אם מוקד החרדה הוא הקשר הבין-אישי, אזי ההחלמה יכולה להתרחש רק בתוך אינטראקציות טיפוליות חדשות.
בצל חרדה זו, הדרך הטיפולית היא רבת מהמורות ופיתולים. שחזורים ודפוסים ישנים של המטופלת, ניתוקים ודיסוציאציה, ומעל הכול חוסר האמון במטפלת ובתהליך הטיפולי, יוצרים מסלול רציף של עליות ומורדות. תפקיד המטפלת הוא לספוג את מערכת הזעזועים המובנית בתהליך הטיפולי בלי לרדת מהמסלול.
המסע המשותף מאופיין בעוצמות רגשיות גבוהות שעימן מגיעה המטופלת, והן מושכות את המטפלת להגיב אליהן. ייאוש ותסכול עשויים לעלות אצל המטפלת לנוכח הקושי להכיל את העוצמות, והיא עלולה להגיב באופנים שונים לקושי זה: הוספת זמן לפגישה, חשיבה אינטנסיבית בין הפגישות או מחויבות טוטלית כלפי המטופלת הספציפית. על המטפלת לחקור אם בפעולותיה היא מרגיעה את חרדת המטופלת או את חרדתה היא.
מהם אם כן רכיבי הקשר החיוניים והנכונים לתהליך? עופר מציעה את הפרספקטיבה הפמיניסטית כמגלמת בתוכה רכיבים חשובים שיאפשרו לשרוד את תלאות הדרך: בראש ובראשונה קשר שאינו היררכי, הנותן מקום לניהול משא ומתן ומושתת על כבוד הדדי יאפשר למטופלת לפתח מערכת יחסים אמיתית, שאינה מזויפת. היחס שקיבלה המטופלת בחייה היה של חוסר כבוד לגופה ולנפשה, והיא פיתחה יראה מאנשים, כלומר פחד, אך לא כבוד. כאשר תחווה קשר הרואה אותה, הנותן אישור לקיומה ולרצונותיה, תוכל להתרחק מהעמידה על המשמר וסף החרדה ירד.
שנית, עבודה עם כוחות ומשאבים של המטופלת תציב מראה שדרכה היא תוכל להתבונן על עצמה באור חיובי. ולבסוף, קשר נעדר שיפוטיות המאופיין בהקשבה פעילה ישחרר אט אט את המטופלת משיפוטה העצמי. המטופלת זקוקה לפידבק, לאישור ולהסבר על חוויותיה. היא זקוקה לקול חיצוני שיגיד לה דברים שהיא אינה שומעת בתוכה.
רכיבים אלו יאפשרו להפחית את החרדה הקיומית ולפרק אותה. כאשר תרגיש מוכלת ומובנת, תוכל המטופלת לפתח תחושת אמון כלפי המטפלת. גם אם תחוש חרדה, היא תוכל להיות מודעת אליה ולהצליח להתנהל בעולם.
ריקוד החרדה
בחלקו האחרון של יום העיון הציגה הפסיכולוגית רחל סובר את החרדה כריקוד המתקיים בין המטפלת למטופלת. ריקוד זה מספר שוב ושוב את סיפור הפגיעה, אך בד בבד הוא מגלם גם את הכמיהה לקשר ולאינטימיות.
סובר הציגה תיאור מקרה שבו העניקה למטופלת את השם הבדוי "חיה", שם סימבולי למפגש עם אישה המנסה ליטול מעצמה את חייה לנוכח הכאב והסבל הרב שהיא חווה. זהו סמל למפגש עם המקומות החייתיים הזועקים ממעמקי הגוף, ולמפגש עם מטופלת המחיה את חרדתה הקיומית בתוך הקשר הטיפולי. חרדה זו מקבלת חיות ונוכחות גם בחייה האישיים של המטפלת.
סובר קראה להרצאתה "לחשים ולחישות", ונדמה כי היא הצליחה להקשיב לשכבות הפנימיות של החרדה ופילסה דרך בכוריאוגרפיה הטיפולית כדי להושיט להן יד. הקושי לסמוך על המטפלת, תחושת הבדידות והחשש מפגיעה בתוך הקשר נשמעו היטב בהצגת המקרה של סובר. היא תיארה את אותן טלטלות ומהמורות שתוארו בהרצאה הקודמת, אך הוסיפה כי אלה אינן רק תגובה לזיכרונות קשים או ניסיון להדוף קרבה, כי אם ניסיון עז לחולל קשר והיקשרות. אין זו רק הגנה ומחסום מפני התקרבות אלא גם ניסיון ליצור מגע. הכיצד?
נפגעות תקיפה מינית מתמשכת בסביבתן הקרובה – כלומר בידי קרוב משפחה או שכן – סובלות מחסך קודם בהיקשרות, שכן ההורות במשפחתן לא הייתה טובה דיה והבית לא נחווה כמרחב בטוח. הן חוות את עצמן כאובייקטים ריקניים וחסרי עניין (לעתים האפשרות לחוות את עצמן כמשמעותיות עבור מישהו מתרחשת רק במפגש עם התוקפן, דרך העוררות שלו). עבור מטופלות כאלה, המפגש עם מטפלת המתייחסת אליהן כאל בעלות משמעות עלול לעורר חרדה עזה: "מתי היא תגלה שאני לא שווה כלום"? "האם תעזוב אותי כשתגלה זאת"?
חרדות אלו מניעות אותן לפעולות אשר לא יאפשרו לאחר לשכוח אותן: פגיעות גופניות, ניסיונות אובדניים וכדומה. זו דרכן של המטופלות ליצור קשר, להיות משמעותיות ונראות. הקשר הטיפולי מבקש לשנות את "חוקי החרדה" וליצור קשר המושתת על אינטימיות ועל קרבה.
ההרצאה האחרונה הייתה של ד"ר הילה הרמלין-קוטנר ועסקה בעמדה ההורית הפסיבית, כלומר זו של ההורה שידע על הפגיעה אך לא עשה דבר. חוויית הבת את ההורה אשר נטש אותה במצב כה קריטי יוצרת בתוכה תחושת היעדר, ריק, והיא אינה מצליחה להפנים ייצוג הורי מכוון ותומך. לנוכח היעדר זה, העמדה הטיפולית צריכה להיות אקטיבית ("אקטיביזם טיפולי"), כלומר התערבות הנוקטת עמדה מכוונת ומייעצת, כזו שמשמיעה את הקול ההורי הנעדר ומשקמת את האמון כלפי המבוגר האחראי.
משמעות נוספת לעמדה זו נובעת מתוך המקום המרכזי שמקבלת הטראומה במפגש הטיפולי. לעתים עולה אצל המטפלת השאלה: האם עבור אותה אישה שנפגעה קשה כל כך קיימת אפשרות להתקדם ולהתפתח אל מקומות נוספים? האם ישנה יכולת לעסוק בכיווני התפתחות שמעבר לקיפאון ולסטטיות המופיעים בטיפול ומסמלים את חוסר היכולת להיחלץ מהטראומה? הרמלין-קוטנר הציעה את עמדת ה"אקטיביזם הטיפולי" כמסמלת גם את מבט ההורה על העתיד של בתו, כלומר המבט ששואף להתפתחות ולצמיחה של הבת. נקודת מבט זו מתאימה לשלבים מתקדמים בטיפול, שבהם המטפלת יכולה להתוות עבור המטופלת כיוון ודרך לצמיחה.
בסיום היום נכנסתי לרכבי מוצפת רגשות ומחשבות. שוב מצאתי את עצמי נוסעת בכבישים הצידיים, המרוחקים, אך הפעם חיכיתי כבר להשתלב בדרך הראשית שבוששה להגיע. שוב חשבתי על קולן של הנפגעות ועל הדרך שהן צריכות לעבור עד שהוא מוצא נתיב לצאת החוצה, להיאמר ולהתגלות. חשבתי עד כמה דרכו אינה שקטה ובטוחה גם כשכבר חצה את היערות המפרידים בין הנסתר לגלוי. וכיצד ייקח לו עוד זמן עד שיצליח לחצות את אותם יערות חרדה, הצומחים גם במרחב הפתוח.
מקורות
הרמן, ג"ל (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
---------
לקריאה נוספת
העבר מתנועע בתוך ההווה / שירה לרר, טל עמית, פנינה פלדמן ותניה צ'יפמן.
השלכות נפשיות של פגיעה מינית / /גלית בן אמיתי.
