"הקיסר חייב למות"?
מחשבות על רצח אב ועל רצח מנהיג
לקראת יום הזיכרון לרצח רבין
מאת אורנה קסטל
הקיסר חייב למות? על רקע יום הזיכרון ה-18 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, עם השאלה הזו כדאי לפנות לשתי נקודות ציון: אחת נעוצה עמוק בהיסטוריה של מין האנוש – במה שפרויד במסתו המעמיקה "טוטם וטאבו" לימד – השפעתו היסודית של מות האב וגלגולו לטוטם, כפי שיורחב כאן בהמשך; שנייה ננעץ בסרט המופת האחרון של האחים טביאני האיטלקים "קיסר חייב למות"; שם, במהלך ההכנות להעלאת המחזה של שייקספיר מתוודעים השחקנים המורשעים מכלא ריביבייה שברומא לגורל החוזר מהמודחק האישי והקולקטיבי של הבנים בעקבות רצח האב.
בתווך, בין שתי נקודות אלה, ניצב ארונו של היקיר מבין האבות האחרונים, שנרצח במעין תכתיב קדום לכאורה. ראש הממשלה רבין נרצח ביריית אקדחו של בן קהילה קיצונית, אשר אינה יכולה לשאת עוד את האב שבידו לבד קובע גורל עם.
ברשימה קצרה זו אין הכוונה לרמוז כי רצח פילוגנטי הוא מוצדק, אלא לבחון את כוחו של רצח כמכונן כאוס שדרכו נטווית עם הזמן קהילה. בסרט, כמו במחזה המעלה על נס את רוח האדם הנושקת לרוח של היצירה, יוליוס קיסר המצביא הדגול מגיע לרומא ועומד להיות מוכתר למלך; הכתרתו הסמלית עתידה להפוך אותו לבעל מעמד בכוח ולא רק בפועל; ומעמד המלך שונה כמובן ממעמד של מצביא המוביל צבאו בקרב. שינוי דומה עבר כזכור על גנרל רבין, שהפך ממצביא למי שדה-פקטו מוביל מהפך מדיני. אולם אין דינה של מדינה כדינו של צבא; זאת עומדת מול זה כמו הסמלי מול הממשי, שכן ראש המדינה מנהל חליפין חברתיים, בעוד שראש הצבא מנהל מערכה של חיים ומוות בשדה הקרב.
ברגע שמוצע לקיסר כתר, ואף שמסרב הוא לו, פורץ ברומא מרד הבנים, בהשתתפות פעילה של ידיד הקיסר ברוטוס; הם הורגים אותו כי הם משערים שיחמוס ויגזול מהעם את אשר לו, שכן זוהי הנחתם לגבי "איך נוהג מלך"; אולם מה שטוען בנאומו יד ימינו של קיסר, אנטוניוס, הוא שקיסר התכוון למעשה לחלק רכושו לעם, לחלוק עם העם. איננו יודעים אם דבריו של ברוטוס נאמרים כדי ליצור מהומה וחורבן-עם – או שמא אמת הם; אבל התוצאה המתבקשת – החוזרת בכל דור, בכל תרבות וחברה – היא שהעם מתפלג, נקרע, נסוג מהישגיו ואינו מצליח שוב למצוא הנהגה ראויה ונאמנה.
פרויד מספר איך בראשית היה האב שלקח את כל נשות השבט לעצמו, והבנים היו חייבים להורגו כדי שיוכלו אף הם ליהנות מהנשים ומהרכוש. לאקאן מפרש את המיתוס הכפוי הזה ומאפשר לקרוא אותו בדרך גמישה יותר: להבנתו, רצח האב הוא אינו פעולת התקוממות נגד אב חי וקיים בהכרח, אלא אקט שנעשה מול סמל/מילה, המילה של האב – מה שמכניס סדר ומגבלות. עבור לאקאן, האב הוא הדבר שחותך נתח קבוע מההתענגות, מאותו עינוג טראומטי של אי-היפרדות מהאם; זהו הסדר הסמלי שערב לכאורה לקיומנו. בפסיכואנליזה מה שנכון לתרבות נכון בעיקר לפרטיה: בתקופתנו, האב הממשי הולך ונעלם – האלוהים מנוכס על-ידי הדת (וכמעט לא מתפקד עוד בשדה הפילוסופיה, למשל), האב-גבר מודר על-ידי הפמיניזם, ומנהיגינו ניכרים בסירוסם. כיום, על כל אחד להקים לו אב בעצמו. אך כאשר האב מת, מתה איתו הערבות המדומה, הערבות לקיום. ומי יערוב לנו עכשיו?
במשפט סיום הסרט, כשהאסיר שכיכב בהצגה חוזר לתאו, הוא אומר: "רק מרגע שהתוודעתי לאומנות, התא הזה הפך להיות כלא". רק דרך האמנות הוא גילה שהאחריות היוצרת נמצאת בידיו, שברגע שאתה רואה את קירות הכלא ומכיר בהם, אתה יכול גם לעשות צעד לכיוון החופש. הבמאי נתן לכל אחד מהשחקנים ליצור עם השפה/דיאלקט שלו, ובאמצעות תו ההיכר הייחודי אִפשר לכל אחד לקחת את גורל הטקסט שלו בידיו., ללא הערבות של אשליית החופש, שהתאפשרה בזמן העבודה על המחזה; עכשיו, כשעל כתפו לבדה מוטל לפרוץ גבול תאו, שם יתחיל, אולי, להיווסד איזה אב. אב שאולי יחולל הפרדה בין קיר הלבנים שעשוי לחסום אותנו בפועל ל"קיר" מדומיין, נפשי, שחוסם את חירותנו מבפנים. הכבלים הדמיוניים חזקים יותר, כך מסתבר, מהכבלים הממשיים והסמליים.
כפי שחוזר שוב ושוב בהיסטוריה, וכפי שאנחנו חווים 18 שנה אחרי רצח יצחק רבין, בעת חסרונו של האב אין למי לפנות שיסדיר את הדברים. הכאוס שנוצר – מהותו היא הקושי למצוא מה שיחליף את האב החסר. זאת עד שהרצח הממשי הופך להיות, עם הזמן, לפונקציה טהורה עבור כל אחד ואחד, פונקציה שאותה יש למלא; הפנמה של פונקציית האב במקום האב הממשי. או אז נוכל להתחיל ליצור בקרבנו, עבור עצמנו, אב.
הבנים האבודים, שאיבדו את אביהם, רק כאשר יסכינו-ישכילו לוותר על אשליית הערבות של האב רבין, כאשר ייהפך כל כולו לסמל, תחל התשתית שלהם לגאולה.
