חיה בסרט - הקולנוע בשירות הפסיכותרפיה
מאת אסתי זיסמן
סקירת הרצאתה של רות נצר, "עשייה קולנוענית בשירות תהליכים טיפוליים", עם צאת ספרה "הקולנוע מטפל בנו – יחסי מטפל-מטופל בסרטים", במסגרת סדרת "מפגשים בין הסרטים" של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה.
צעדתי אל בית אריאלה להרצאתה של רות נצר "עשייה קולנוענית בשירות תהליכים טיפוליים" ונזכרתי בסרט "שושנת קהיר הסגולה" (וודי אלן, 1985). זהו הסרט אליו נמלטתי מכאבי הלב שלי באותה העת, ופגשתי בו את גיבורת הסרט הנמלטת מחייה הקשים אל בית הקולנוע המקומי. לה וגם לי, הבריחה אל הקולנוע, אל העולם הפנטסטי ואל ההומור שימשו תחליף (זמני אולי) לטיפול.
רות נצר עסקה בהרצאתה במערכת היחסים בין המטופל למטפל, כפי שזו מוצגת בקולנוע, ובהעברה והעברה הנגדית שבבסיס הטיפול. לדיאדה המעניינת הוסיפה רות נצר את הצופים ה"מטפלים" בגיבורי הסרט, המכילים ומרגישים אותם וחווים עמם את חייהם. רות ציינה שהקולנוע עצמו יכול לשמש כלי לטיפול, למשל עבור כל אותם האנשים שמצליחים לבכות רק בסרט.
בהרצאה שולבו מיתוסים וארכיטיפים מהמיתולוגיה היוונית, כמיטב המסורת היונגיאנית, ונמצאו מקבילותיהם בעולם הקולנועי.
נצר ציינה שהקולנוע כמובן אוהב את הדרמה ולכן מדגיש בעיקר תוקפנות ומיניות (כמו פרויד), כדי לעניין את הצופים. לדבריה, ביכולותיו של הקולנוע להשפיע ולחדור אל מתחת לעורו של הצופה, אל תת-המודע שלו, תוך שהוא משתמש במוסיקה, במראות, בקולות ועוד.
באופן טבעי הקולנוע מוגזם ומועצם לטוב ולרע: רק בסרטים מועטים מוצגת דמות המטפל כאדם מאוזן ומאופק, שאם לא כן עלולה העלילה לשעמם את הצופה. למשל, בסרט "זרים אינטימיים" (פטריס לקונט, 2004) דמות המטפל המוצגת היא של מטפל לא מקצועי, אלא כזה הנקרה בטעות לזירת הטיפול כשהמטופלת טעתה בדלת, ובכל זאת הטיפול כנראה הצליח מעצם ההקשבה המוחלטת, גם אם כאמור זו הגיעה במקרה.
במקרים אחרים מוצגת בקולנוע מערכת יחסים הרסנית ולא אתית הנרקמת בין המטפל והמטופל, בה נשברים הגבולות המוסכמים שנקבעו בברית הטיפולית. במקרים אחרים, מטפלים מוצגים כבודדים, כחלשים, כלא אמפתיים וכאלו הנזקקים למטופל ולעולמו לטובת קיומם הם עצמם.
למשל בסרט "בוא נדבר על זה" (הרולד ראמיס, 1999), רוברט דה נירו, איש המאפייה, מאלץ את המטפל (שמסכים לבסוף) להיות בייביסיטר שלו, צמוד אליו ללא הרף, כל היממה. בסרט "תופעות לוואי" (סטיבן סודברג, 2013) – סרט שהרגיז את רות בשל גישתו אל עולם הטיפול – המטפל חובר למטופל למזימת רצח, במניפולציות ובתחכום, על מנת להציל את עצמו בסופו של דבר.
רות מודה שכשהביעה את אי הנחת שלה בפני חברים על הסרט הנ"ל, בשל גישתו המופרכת למוסריות המטפל, הם ענו לה: "מה את עושה עניין, זהו רק סרט..." וכאן שואלת רות ומנסה להבין, מדוע עולם הטיפול ובעיקר המטפלים מוצגים בו באופן כה שלילי? לתפיסתה, המטפלים, שאמורים לבדוק את עצמם ואת חלקיהם הפצועים כדי להבדיל בינם לבין חלקי המטופל הפצועים ולצמצם את מה שעלול להפריע בתהליך הטיפולי, מקבלים תזכורת נוספת לכך מהקולנוע. הקולנוע קורא להם ומעודד אותם להמשך העבודה הפנימית.
לדבריה, יתכן שגם הקולנוע תרם את תרומתו לשינוי בעמדת המטפלים ולשינוי הגישה הטיפולית בארבעים השנה האחרונות. היום הגישה אינטרסובייקטיבית יותר, גישה של טיפול ב"גובה העיניים", דווקא בשל הצגת עולם הטיפול כפי שהוא מוצג.
מערכת היחסים בין המטפל שהיה "כל יודע" למטופל "נזקק" נהייתה היום מערכת קרובה יותר והדדית יותר. לא מדובר על מערכת יחסים שבה צימאון לקירבה אינפנטילית, אלא על מסע משותף, קרוב ובהסכמה.
האופן הגרוטסקי שבו לפעמים מציג הקולנוע את המטפל, ובו הוא "מקטין" את דמותו, מזכיר לכולם שקיים בעצם פחד מטיפול ומכוחו של המטפל. אם כן, הקולנוע עושה בכך שירות לכל הנוגעים בדבר. עם זאת, להקטין ולהנמיך על ידי הכפשה והשמצה זהו "תרגיל" קל למדי, אבל אולי זוהי מעין "פעולת קיזוז" שדרכה אולי מתקבלות בסופו של דבר הפרופורציות הנכונות.
בהקשר זה הזכירה רות את הסרט הארגינטינאי "הכיוון דרום מזרח" (אליסאו סוביילה, 1984) בו גם צפינו. בסרט המצולם בשחור לבן, אנחנו נחשפים לעולמו הפנימי ולמחשבותיו של הפסיכיאטר, מול דברי המטופל שמגיע לאישפוז. כצופים אנו שותפים לייאושו של המטפל שאינו מאמין בכוחו להקל על יסורי המצפון ורגשי האשמה של המטופל. אנחנו עדים לשפת גופו של הפסיכיאטר המצביעה על אי נוחות בעת שהוא שותק, ואנחנו שותפים למחשבותיו הנמצאות בדיסוננס מוחלט, מול המילים שכן נאמרות על ידו ובהן הוא מבטיח למטופל הסובל את השינוי וההרגעה המבוקשים, בניגוד גמור למה שהוא מאמין וחושב.
בהקשר זה הזכירה רות נצר את הספר של גבארד מ-1999 (Gabbard and Gabbard, 1999) המטופלת המוזכרת בספר מבקשת מהמטפל שיחזיק את ידה. המטפל מסביר לה שיש בכך חריגה מכללי הטיפול המקובלים, אבל המטופלת מתעקשת ואומרת שבסרט "אנשים פשוטים" (רוברט רדפורד, 1980) כך עשה המטפל... המטפל בספר מתעקש ומסביר לה שזהו רק סרט והיא בשלה: "אבל זה עוזר..."
בקולנוע מוצג לעתים המטפל כ"בוגד". הוא חובר אל הממסד הרפואי ונוטש כביכול את טובת המטופל העומד חשוף וגלוי מולו. המטופל החולה מוצג כמעין "ישו הגואל", המשלם בחייו בשל בגידה של אדם קרוב, ובמקרה זה – המטפל. "הגואל הפנימי" מוכר לנו כדימוי שמושלך על המטפל בתהליך טיפולי ומטרתו לגאול את המטופל מיסוריו. בדוגמאות שרות הציגה מעולם הקולנוע, לא התאפשרה השלכה וריפוי המטופל, ומשנכשל הטיפול המטפל בוגד במטופל ומשליך אותו אל קצו, כך מצויירת תמונה של הקרבת המטופל ובגידה של המטפל.
בסרט "אקווס" (סידני לומט, 1977) שבהרצאה צפינו בחלקים גם ממנו, אנו הצופים מתבקשים כביכול להציל את המטפל (ריצ'ארד ברטון הנפלא), המזדהה ומתערבב עם עולמו הפסיכוטי של המטופל. בחלומו של המטפל אותו הוא מספר לנו הצופים, הוא מפלח את קרביהם של נעריו המטופלים לשם הוצאת האמת וחשיפת סודם, כפי שגיבור "אקווס", המטופל, הרג ועיוור את סוסו משום שהיה עד למעשה האהבים הראשון והכושל שלו.
נצר השוותה את עולמו הפנימי המיוסר של הפסיכיאטר לסיפורו של אגממנון, אחד ממלכי יוון שהקריב את בִתו האהובה איפגנייה על מנת שתפוח רוח במפרשי הספינות והוא יוכל לצאת אל הקרב.
יש פעמים בקולנוע בהם מוצג תהליך הטיפול כסיפור מתח, הגיבורים יוצאים למסע לגילוי האמת ועם הפענוח ומציאת האשמים מגיעה רווחה כללית והכל שב על מקומו בשלום. כמובן שאין כך בתהליך הטיפול האמיתי וזהו דימוי קולנועי מובהק. לדוגמה, כפי שמתגלה בסרטו של היצ'קוק "כבלי השיכחה" (1945) – להבדיל מהקולנוע, בטיפול- לא הסיפור והאמת האובייקטיבית הם לב העניין כי אם התפיסה הסובייקטיבית של הסיפור על ידי המטופל ומערך ההגנות שנבנה על ידו סביב אותה חוויה.
בנוסף, תעשיית הסרטים ועולם הקולנוע עצמם משמשים את היוצרים ככלי טיפולי. רות נצר הזכירה את פליני שעיבד את חלומותיו והביאם לסרטיו, פוזליני שעיבד בין השאר את עולמו כהומוסקסואל, קורסאווה שהתמודד בסרטיו האחרונים עם מותו הקרב, אנגולופוס שטיפל באיפוק ובפיוטיות בטלטלות יוון מולדתו מנקודת מבט של מהגרים, נכבשים ונבגדים, גילה אלמגור ומיכל בת אדם שהתמודדו עם זכרון אמם החולה במחלת נפש, ואודט אור עם סרטה "יום ולילה" המתעד את חייה בבית היתומים. כמובן שרשימת היוצרים שטיפלו בעצמם והתמודדו עם סיפור חייהם הטראומטי תוך יצירת סרטיהם, היא ארוכה מאוד.
הקולנוע הוא איפוא, כלי מצויין לתהליך טיפולי, שכן יצירת סרט הוא תהליך הנבנה לאט לאט ובהדרגה, בדיוק כמו תהליך הטיפול. איך מתקרבים לנושא טראומטי? בזהירות ובהתאמה ליכולת הנפש להתמודד עם הטיפול.
לצורך המחשה הביאה רות נצר את המיתוס לפיו אל הדברים הקשים באמת אין להביט ישירות: אתנה נותנת את המגן שלה לפרומותיאוס לצורך הריגתה של מדוזה. פרומותיאוס מצליח להרוג את המפלצת תוך התבוננות במגן ששימש לו כראי ולא כשהסתכל ישירות בעיניה, אלמלא כך, ודאי היה נכשל במשימתו ומת.
אותו מגן ניתן למצוא במצלמת הקולנוע המרחיקה ומתווכת בין היוצר לבין טראומת חייו. כאן ציינה רות את הסרט "בחדרי חדרים" (2012) של מנחם רוט, המתמודד עם התעללות מינית שעבר כילד בעולם חרדי. המצלמה משמשת לו כנשק וגם כהגנה בשעה שהוא יוצא לפגוש אחרי שנים באדם שהתעלל בו בילדותו. האיש המתעלל אכן מבקש ממנו שיסלק את המצלמה, אבל מנחם לרגע אינו מוותר על הכלי המחזק, המרחיק והמגן עליו.
תהליך הכתיבה והצילום, כמו גם תהליך העריכה הממושך, מוסיפים נדבך על נדבך בתהליך הטיפולי באמצעות הקולנוע. בנוסף, ההפצה של הסרט, הקרנתו, השיח עם הצופים, הזדהותם והאמפתיה שלהם אל היוצר מהווים נדבך מטפל נוסף.
בסרט "אמריקה" שגם בו צפינו, ראינו כיצד ילדה המצלמת את משפחתה המתמודדת עם אובדן הבן-האח, מחוללת שינוי בקרב המשפחה ומאפשרת לה להתמודד עם השכול והאובדן באמצעות הצילום והתיעוד. ואכן, כשהשינוי מתחולל, המצלמה מוסרת ושוב אין בה צורך.
לסיום ההרצאה המרתקת צפינו בקטעים מסרטו הידוע של ארי פולמן "ואלס עם באשיר" (2003) המתמודד עם הטראומה של יוצרו ממלחמת לבנון. הסרט נפתח בחלום הכלבים המזוויע של חברו שאינו עוזב אותו, בחלום נראים כלבים רצים בתוקפנות וכאילו מתקיפים גם אותנו הצופים. עשרים ושישה הכלבים שהרג החבר במהלך מלחמת לבנון, כדי שנביחותיהם לא יסגירו את החיילים היוצאים למשימות איתור מבוקשים בכפר הלבנוני, שבים וחוזרים בחלום שאינו מרפה ממנו, והופך לחלום משותף המעורר גם את היוצר להתחבר אל זכרונותיו המודחקים מאותה מלחמה. הכלבים מהחלום מתקשרים למעין זיכרון מיתולוגי קולקטיבי ומזכירים את הכלב קרברוס האימתני, השומר על השאול.
בשתי הדקות האחרונות של הסרט "ואלס עם באשיר", הופך הסרט המצוייר לסרט מצולם, תם ונשלם המסע ואין עוד צורך בדמויות המצויירות. אין צורך בהן יותר, כי לא נדרשת יותר הרחקה מצויירת בתום תהליך ההתמודדות עם הטראומה במהלך יצירת הסרט.
הן בסרט "אקווס" והן בסרט "ואלס עם בשיר", אנחנו כצופים מזדעזעים וחשים את מלוא הטראומה דרך קורבנם של בעלי החיים, אולי כי כבר קהתה הרגישות שלנו לכאבם של בני האדם, ואולי אנו יודעים שחיינו בידינו ואילו הם מובלים ללא סיבה וללא אפשרות של בחירה מצידם אל מותם המזוויע.
ההרצאה נסתיימה לבסוף מכורח השעה המאוחרת וחשתי כי ל"סרט" הזה נדרש "סרט" המשך.
כמטפלת (באמנות) וכצופה אדוקה בקולנוע, נהניתי בהרצאה ממקבץ הדוגמאות שהביאה רות ואשר דנו בדמותו של המטפל ובתפקידו הדרמטי בסרט. לפני כן, כשישבתי בקולנוע הייתי פשוט נשאבת אל העולם שעל המסך, שכחתי שאני גם מטפלת וצפיתי כמו כל אחד אחר, מעמדה של צופה רגילה. שיעשע אותי לעיתים לראות את דמות המטפל הכל יכול וכל יודע דווקא כשהיא מוצגת בדרך הומוריסטית או "מונמכת". הבנתי את השימוש הדרמטי, גם אם הנלעג לעתים, בתפקיד המטפל בתסריט ולא הקדשתי לכך חשיבה נוספת דרך משקפי המקצוע. בהרצאה מצאתי התייחסות רצינית לדמות הפסיכותרפיה בקולנוע וההשוואה שערכה נצר בין הדמות והתפקיד לבין המציאות עוררה אותי לחשוב על מטרותיו של הבמאי ועל הסיבות לאופן שבו מוצגים המטפל, המטופל והטיפול.
מתוך ההכרה בכך שהקולנוע מרתק ומדבר אל רבים, הבנתי פעם נוספת עד כמה יש לו כוח, השפעה ויכולת לבנות או להרוס תדמית. מכיוון שזוהי אמנות "קלה לעיכול" ונגישה לאנשים רבים יותר מאשר מדיות אחרות, יתכן שדווקא ההצצה אל תוך חדרי הטיפול החסויים והסגורים, הופכת את הטיפול הפסיכולוגי לאפשרות בהחלט מתקבלת על הדעת ומסייעת להפחית את החשש ממנו.
מקורות
GABBARD, G. O. & GABBARD, K. (1999) Psychiatry and the Cinema. Washington, DC: APA Press
