גינוסר שלי / גינוסר שלנו?
הרהורים בעקבות כנס הפסיכולוגים הקליניים בקיבוץ גינוסר
מאת דינה מסתאי
כנס הפסיכולוגים הקליניים השנתי התקיים ב - 3 ליוני בקיבוץ גינוסר.
הכנס השנתי של הפסיכולוגים הקליניים שמתקיים מזה שנים רבות בגינוסר, לחוף הכנרת, הינו כנס מקצועי המאפשר מפגש יחודי רב-דורי בין פסיכולוגים קליניים, בשלבים שונים של הכשרתם המקצועית, במסגרת של סדנאות חוויתיות, דינמיות או עיוניות. העבודה הרציפה בקבוצות קטנות (עד 12 אנשים) מאפשרת הכרות מעמיקה ומשמעותית עם אנשי מקצוע מכול רחבי הארץ ומאסכולות טיפוליות שונות. גם המפגש הרחב יותר, בהפסקות, בארוחות, על שפת הכנרת ובערבים, הינו מפגש משמעותי, בלתי אמצעי, המאפשר דיאלוג פורה שכמעט לא מתאפשר בשום מסגרת אחרת. לאורך כל חיי המקצועיים ובאופן רציף, אני עובדת במסגרת הפסיכולוגיה הציבורית - החל מהימים בהם הייתי פרקטיקנטית ועד היום כשאני מדריכה בכירה וראש צוות. אולי משום כך, הההכרה בחשיבות המפגש הרב מקצועי והקשר בין עמיתים היא כמעט מובנת מאליה עבורי, שכן תפיסת העולם שלי לגבי המקצוע הינה מערכתית וחברתית וחורגת מהעבודה האינדיוידואלית בתוך חדר הטיפול. מאותן הסיבות אני יוצאת לכנסים בגינוסר מזה שנים ומאמינה מאוד בחשיבות ההתכנסות הזו.
השנה, לראשונה, לקחתי חלק פעיל, גם אם מצומצם בארגון הכנס. העמדה החדשה אפשרה לי התבוננות אחרת, מעט רחבה וקולקטיבית יותר לגבי המשמעות של 'גינוסר'. התבוננות שהובילה גם לחוויה אישית קצת אחרת.
אחזור רגע לתיאור חוויותי בכנס בעבר - עד לשנה זו, 'גינוסר' היה עבורי מקום מיוחד מאוד, בו יכולתי להשיל מעליי את תפקודיי ההוריים בכול החזיתות, המשפחתית, המקצועית והאישית ולחזור לרגע להיות ילדה, במובן העמוק של המילה. הכנס השנתי אפשר לי לשהות במקום יפה, בו הטבע עדיין נוכח ולא חסום ומושחת , עם אחרים כשותפים לחוויה ולקבל רשות מלאה להשתמש בכל המרחב הפוטנציאלי הזה ולשחק. פשוט לשחק. להתרגש, לגעת, להתחבר לכמיהות נשכחות, לרקוד, לשחות, לאכול, לדבר, להרגיש לבד, להרגיש ביחד, להיות שונה וכמו כולם - כול מה שמתאפשר בגן המשחקים הקסום הזה. להתרחק מהיומיום, להתנתק לרגע , ולהתקרב אל עצמי. אל הגרעין. אל העצמי האמיתי. לעבוד באופן משמעותי ואמיץ עם קבוצה מבוקר עד ערב ולאפשר לגעת בחלקי הנפש , במרחב מקצועי ובטוח, בכלים שונים, תוך קבלת ההדהוד של האחרים והקול הקבוצתי.
לאורך השנים זו הייתה עבורי חוויה מקדמת מאוד מבחינה אישיותית ומקצועית גם יחד. מהמקום הזה, המשחקי, המשותף, חשתי שאני יכולה לחזור למציאות כשאני מלאה בחוויות טובות וכן בתובנות מעשירות. תענוג אמיתי. לגוף ולנפש. מדי שנה, כשחזרתי מן הכנס אל שגרת החיים והעבודה, הרגשתי שאני חוזרת מודעת ובוגרת יותר, כאדם וגם כמטפלת, תחושות שהתאפשרו דווקא מתוך החוויה הכל-כך ראשונית שמתאפשרת שם.
מדי שנה פיללתי, שהסטינג המיטיב הזה יישאר בדיוק כפי שהוא. למרות שבחיים האמיתיים איני צעירה ואני בעמדה מקצועית בכירה יותר, נמנעתי מלחשוב על הצטרפות למעגל המנחים, שנחוו בעיניי כהורים נדיבים שמאפשרים לנו לחוות את כל זאת, אך לא ברור עד כמה הם בעצמם זוכים לחוויה היחודית הזו.
השנה, אולי דרך ההבשלה והבגרות שלא ניתן להלחם בה עוד ואולי בשל רגשות עמוקים של הכרת תודה על מה שהתאפשר לי עד כה, הרגשתי שאיני יכולה עוד להמנע מלהשתתף ולסייע, ולו במעט, בארגון הכנס. ידעתי שיש מספר מצומצם של אנשי מקצוע ובראשם מר יוסי זלץ שעושים עבודה התנדבותית מאומצת כדי לקיים את המפעל החשוב הזה בכל שנה והצטרפתי הפעם למאמץ המשותף- מדיונים לגבי פתיחת סדנאות חדשות ועד ארגון של התוכנית התרבותית בערבים, התייעצויות לוגיסטיות וקליניות למיניהן ותקשורת עם כל הנוגעים בדבר. הרגשתי שעצם ההשתתפות בתהליך, לא משאירה את העוסקים במלאכה זו במשך שנים לבד ומונעת את הפיכתו של הכנס לפרויקט של אדם אחד. שינוי העמדה ושינוי נקודת המבט שמגיע איתו, הובילו לתהליך של התפכחות מסוימת בנוגע לכנס – מעבר מהתרכזות בחוויה הכל-כך אישית שלי לראייה רחבה יותר של המתרחש ומחשבות שעלו לי בעקבותיה, אבקש להציג.
כמו בשנתיים האחרונות, הכנס השנה היה מצומצם מאוד מבחינת המשתתפים שלו - כ-130 איש נרשמו לכנס כאשר אוכלוסיית הפסיכולוגים הקליניים מונה בסביבות 5,000 אנשי מקצוע. בעבר היו מגיעים לכנס מדי שנה 250-300 איש, מספר שגם הוא מהווה אחוז קטן למדי מתוך אוכלוסיית הפסיכולוגיים הקליניים הכללית. אחוזי ההשתתפות הנמוכים בולטים בעיקר בהשוואה לאחוזי ההשתתפות הגבוהים יחסית בכנסים של חטיבות ומקצועות מקבילים – כנסים של הפסיכולוגיים ההתפתחותיים והחינוכיים למשל, או של העובדים הסוציאלים. למעשה, במידה ומגמת ההצטמצמות תמשך, הכנס בגינוסר ימצא בשנים הקרובות בסכנת הכחדה מבחינה כלכלית.
לאור שינויים אלה ומספר המשתתפים המצומצם כל כך, עלו בי תהיות, שאלות ולראשונה גם רגשות של אכזבה ותסכול. מנקודת המבט האחרת הזו, שהתאפשרה לי השנה בשל היותי חלק מהצוות המארגן, חוויתי באופן ישיר מאוד את הפער הקיים בין המשאלה המבוטאת בעצם קיומו של הכנס, לבין היכולת לממש אותה. בין הפידבקים הנשמעים על חוויות מעצימות ומעמיקות שהתרחשו בכנס, לבין ההחלטה הפרקטית אם להגיע לכנס פעם נוספת. בין ההכרה בחשיבות של המרחב הזה לבין ההתגייסות לשמירה עליו . בין הכמיהה לבין המעשה עצמו.
חשתי תיסכול מהקהילה המקצועית שלי, המתחפרת בחדרי הטיפול הנוחים והספונים היטב, ונמנעת מלקיחת כל אחריות קולקטיבית חברתית. חשתי אכזבה שחברי הקהילה אליה אני משתייכת אינם אמיצים מספיק בכדי לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולהפגש יחד במקום בו נדרשת חשיפה מסוימת, דיאלוג ומגע. נזכרתי בדיאלוג המורכב שהתנוסס מעל דפי עיתון הארץ ובאקדמיה בין פרופסור אווה אילוז לבין הפסיכולוגים, על רקע המחאה החברתית. עד כמה היה קשה לנו לקבל את טענותיה ועד כמה הדפנו אותן. אולי כן היה צריך להטות אוזן לפחות לחלקים מתוך דבריה, בהם התייחסה להיעדרותם של הפסיכולוגים מכל מה שנוגע לאחריות קולקטיבית וחברתית, להעדר הדיאלוג הציבורי והחברתי, לצד התרכזות בעבודה מאוד אישית המתעלמת ממגמות חברתיות נרחבות והשפעתן על הפרט . תהיתי לעצמי כיצד אנו, בתור אנשי מקצוע שלוקחים אחריות על נפש האדם ואמורים לסייע לו בפתרון בעיותיו, לא מרימים את מבטינו, על מנת לסקור את האופק ומוותרים על השיח בינינו כקולקטיב. מוותרים על המפגש, על ההפריה ההדדית, על הלמידה וההתבוננות.
בכנסים סקטוריאליים אחרים של פסיכולוגים ואנשי טיפול מתאפשרים מפגשים חלקיים בלבד. ישנם ימי עיון לאנליטיקאים כאלה או אחרים, לאנשי מחקר ואקדמיה, לעוסקים בטיפול התנהגותי, למטפלים המשלבים תורות מזרחיות וטיפול, ועוד רבים אחרים, אך אין כנס אליו מוזמנים כולם. פשוט כולם. כל מי שבמקצועו הוא פסיכולוג קליני. זהו בעייני אחד ממאפייניו הייחודיים והמשמעותיים של הכנס בגינוסר. לעניות דעתי הכנס הזה לא אמור רק לאפשר חוויה יחודית אישית לכול אחד ממשתתפיו , אלא להוות מקום מפגש לשיח, ליצירת מגמות התחדשות, למחשבה על סימפטומים קולקטיבים שקיימים בחברה ועל האופן שאנו מתייחסים אליהם. אני תוהה כיצד רובינו מוותרים על כך? איפה טעינו? מה אפשר לעשות כדי שיהיה שינוי?
אני עובדת שנים רבות במסגרת בריאות הנפש ,מאמינה בכול ליבי בפסיכולוגיה הציבורית מתוך ראיה חברתית, קולקטיבית ורב תרבותית ופועלת להנגשת אפשרות הטיפול לכל שכבות האוכולוסיה. לצידי עובדים מעל 30 אנשי מקצוע, רובם פסיכולוגים שמסורים גם הם לעבודה הציבורית, ולמרות זאת, אני היחידה שיוצאת לכנס. איני מצליחה להבין מדוע. האם זה לא חשוב לפגוש אנשי מקצוע אחרים, ממקומות שונים בארץ, לדבר, ליצור קשר, לדון ואולי ליצור מגמות חדשות?
בעבודת היום-יום בשטח קיימת תחושה של פרגמנטציה . כפסיכולוגים קליניים אנו מדברים בשפות מקצועיות שונות, מפתחים אג'נדות משלנו, מתעמקים בכיוונים המקצועיים הקרובים לליבנו והופכים להיות מומחים לטיפול כזה או אחר. אלא שלצד המגמה החיובית הזו של הצמיחה וההתפתחות ההטרוגנית והרב תחומית שלנו כאנשי טיפול, קיימת הזנחה של השיח המשותף, הציבורי - שיח של האחריות הדדית על תחום בריאות הנפש בישראל. יש בעייני מעט מדי מפגשים בין תחומיים, בין איזורים ובין אסכולות מקצועיות שונות. באופן אישי אני חשה שהמפגשים שלי עם אנשי מקצוע בכנסים לאורך השנים, הפרו אותי מאוד מבחינה מקצועית ואיפשרו לי לקבל רעיונות ולפתח פרוייקטים ייחודים במרפאה בה אני עובדת, מתןך ההשראה וההכרות עם עבודתם של פסיכולוגים קליניים אחרים במקומות שונים בארץ.
אז מדוע פסיכולוגים נמנעים מלהגיע ל'גינוסר'? ההתרשמות שלי היא כי המתמחים עסוקים בעיקר השרדות ובהתכוננות לבחינה ונראה כאילו בתהליך ההכשרה הארוך הזה שהם עוברים אין מקום להתבוננות רחבה יותר על המקצוע ועל ה'פילוסופיה' של הטיפול. יציאה לכנס נחשבת בבחינת "מותרות" לא רק בגין התשלום הכספי אלא מכיוון שהיא לא משרתת האופן ישיר את המטרות האופרטיביות בתהליך ההכשרה. בעייני זוהי טעות להתייחס לכך באופן לינארי ופשטני. דווקא בתהליך קשה ומגייע מעין זה שהוא תובעני מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, חשוב ביותר לאפשר לעצמך מדי פעם לקחת פסק זמן של הפוגה מהמרוץ , בכדי לבדוק מה ההרגשה, למצוא מחדש את העצמי, לראות אם הדרך אכן נכונה עבורי, לנשום. על האפשרות הזו רבים מהמתמחים מוותרים. לעומתם אנחנו, הוותיקים יותר, שכבר סיימנו תהליכי הכשרה כאלה ואחרים, עדיין לא תמיד מוכנים להשתתף ולהתערבב ולהחשף ולוותר, ולו לזמן קצר, על התפקיד ההורי, על כורסת המטפל הנוחה. רבים מאיתנו מרגישים שכמשתתפים אנו כבר לא מתאימים מכיוון שזה ל"צעירים" וכמנחים- לא כולם מוכנים לקחת את האחריות, להתנדב להנחות ולעמוד במשימה המורכבת הזו. כשהמתמחים, המדריכים והמומחים הותיקים נמנעים מלהגיע, מי נשאר? הרי גם מפגש סדנאי, של מדריך עם אנשי מקצוע אחרים, בשלבים מקצועיים שונים, יכול להיות מרתק ומפרה ביותר . אפשר לשמוע קולות, להבין מגמות ולקדם את יכולת ההנחיה וההדרכה. אני תוהה איך אפשר להכשיר אנשי מקצוע מבלי להרגיש מחויבות וקשר לארגון המקצועי, לקולקטיב.האם זה לא חלק מהותי מהדרכה, מההכשרה המקצועית?
'גינוסר' בעייני לא מייצג רק "כיף" לצעירים, וריקודים, וליבידו ואפשרות לרגרסיה. זו התבוננות חד ממדית, שיטחית ביותר ולא ממש מדויקת. דווקא אנחנו, כמדריכים, יכולים לא רק להנהיג את הכנס אלא גם לקבל בו ולהתרם ממנו. אם נשתמש במאטפורה של משפחה, כיום , בחוויה שלי, כול אחד ספון בחדרו עם מה שמעניין אותו, ויש ויתור על הישיבה בצוותא בסלון, על טיול משפחתי משותף, כן זה לפעמים דורש מאמץ מסוים, אך האם זה לא מה שהיינו ממליצים לכל משפחה?
כפי שציינתי בתחילת הרשימה, הגעתי השנה לכנס ברגשות מעורבים. מחד, מתרגשת כמו ילדה קטנה, לקראת המרחב הפוטנציאלי והמאפשר שחיכה לי בימים הללו. שעצם המחשבה על כך מילאה אותי בשמחה, ואכן , גם הפעם, כמו תמיד, הציפיות התגשמו במלואן ואף יותר מזה. העבודה הרגשית והנפשית בסדנא הייתה משמעותית ,אמיצה ומקצועית ביותר. נותרתי עם הרבה חומר לעבודה ולעיבוד ברבדים שונים. חזרתי מלאה ומוזנת מבחינה מקצועית ואישית. האפשרות להכרות מעמיקה ומשמעותית עם משתתפי הסדנא שלי, פסיכולוגים קלינים ואנשים מיוחדים מכל חלקי הארץהייתה מתנה גדולה עבורי. הנתינה ההדדית, המחשבות, החיבור הרגשי, החשיפה של קונפליקטים והניסיון המשותף כקבוצה לייצר תנועה ואפשרות לשינוי, התאפשרה בסדנא האינטנסיבית שהתקיימה לאורך הימים הללו . ומעבר לכך, השהייה בתוך המרחב הפיזי הקסום- של נוף הרים וכנרת מלאה טובלת בירק, השחייה המזככת במקווה מים טיבעי , הארוחות המזינות, התוכניות בערבים והאפשרות של ריקוד משותף, כול אלה, הפכו את החוויה לשלמה וטובה עוד יותר.
לצד החוויות הטובות, אני מוצאת עצמי עדיין תוהה, ברמה קולקטיבית יותר- מי אנחנו? האם אנחנו באמת קבוצה מקצועית עם מטרות משותפות ואחריות משותפת? לאיזה ארגון מקצועי אני משתייכת ומה המשמעות של כך? ולמה כל-כך מעטים מתוכינו מוכנים להפגש ולהיות עסוקים יחד בשאלות הללו?
