|
- הקדמה - שעות 20 - 11 |
שעה אחת עשרה 6.3.70
רות הגיעה בזמן ונכנסה לחדר בלי לדפוק בדלת. לא סגרתי את הוילונות ורות הסכלה על כך בהפתעה. (בפגישות הקודמות היו הווילונות סגורים והאור בחדר דלק). לאחר חמש דקות שתיקה הערתי על הפתעתה. רות אמרה שאינה אוהבת להיראות באור, שהיא נרתעת באופן אינסטינקטיבי בראותה את עצמה במראה. (דבר זה נראה לי ניגוד מוחלט לעבודתה כמודל לצלם, אך לא מצאתי דרך לשלב זאת בשיחה). לדבריה לא מצאה חן בעיניה מאז היותה בת 11 או 12. שאלתי אם היה זה גיל התבגרותה, שאולי לא אהבה לראות את עצמה כאישה. התבססתי על הערתה שהייתה רוצה שיהיה לה יותר שיער להסתתר מאחוריו. רות המשיכה להתכווץ אל תוך הכורסה שעליה ישבה ועל כך אמרתי שנראה לי שהיא רוצה להסתתר כליל. רות קישרה זאת ללא להיות ואני קישרתי זאת לרצונה אולי לא להיוולד ובתשובה לשאלתה לכוונתי אמרתי שנראה לי שזהו המצב בו הייתה מרגישה מוגנת לחלוטין. רות אישרה זאת בהתלהבות והוסיפה שהיא ישנה מכורבלת לגמרי מתחת לשמיכתה, שתמיד הייתה רוצה להיות מוגנת לגמרי ושתמיד מצאה מישהו שיגן עליה. לא ידעה לומר מפני מה. המשיכה להתכווץ בכורסתה ואמרתי שאינני יודע אם אני כעת מגן או מישהו שיש להתגונן בפניו. רות אמרה: "אולי שני הדברים, אבל זהו דבר מסובך מאוד". בהסתמך על שעת ההדרכה שקדמה לשעה זו השוויתי זאת לדברים שנאמרו בשעה הקודמת ואמרתי שאני מייצג אולי הן את בעלה והן את אהובה ושאלתי לחומר נוסף בנושא זה.
הנשא איננו בהיר עדיין, אך נראה שחשדה בבעלה שהוא מקיים יחסים עם נשים רבות. לדבריה יהיה קשה להוכיח זאת במשפט הגירושין ולכן הסכימה להצעת בעלה שתקיים יחסי מין עם יונתן ואז יתגרש בעלה ממנה וייתן לה את בנה. - פרסומת -
בסופו של דבר התאהבה ביונתן ורצתה להינשא לו, אך בעלה שינה את דעתו ולקח את בנה למרות הכול. (שוב התייחסות לנושא הקנאה). אח"כ רמזה שגם יונתן זנח אותה. שאלתי לפרטים אולם כל שיכלה לומר היה שיונתן היה צעיר ושהיה עליה לדעת יותר טוב. (הגנה) היא הייתה זאת שהייתה צריכה להיות מסוגלת לטפל במצב. כל שספרה לי על יונתן היה שהוא צעיר, שאהב בעלי חיים, לשתול ולגדל צמחים ואותה, בסדר זה. רות שללה פירוש שאולי רצתה שישתול דברים בתוכה והדברים שאמרה היו בתגובה להערתי שהזיכרונות רוויים בודאי בכאב רב. (אבל) היה ברור שלא רצתה לדבר על דברים אלה למרות שרמזתי שהם ידועים לי פחות או יותר ולמרות התעקשותי העדינה. החזרתי, אפוא, את הדברים לכאן ועכשיו באומרי שעכשיו אני מיטיב להבין את חששה ממחויבות. רות אמרה שהדבר (אובדן האהוב) קרה לה רק פעם אחת אבל הזכרתי לה את אביה ואת משאלת המוות הסמויה שלה כלפיו שכנעדר וקישרתי זאת לתחילת אי רצונה לראות את עצמה במראה. רות הגיבה באומרה שלא רצתה לראות את עצמה במראה בגלל כתמים על פניה, שתמיד ייחסה את סלידתה למראה גופה במראה לסיבות גופניות. אמרתי שנראה לי שיש לה עתה מחשבות אחרות בנושא זה ורות אישרה זאת באי רצון ולאחר שעמדה על כך שרעיון זה נובע ממני ולא ממנה.
בזמן כלשהו במהלך השיחה עלה הנושא שבעלה חיבב אותה משום שהייתה צעירה ועל כך אמרתי שאולי היה הדבר לפני שהתעצמו בה המחשבות הנידונות.
לבסוף ניסיתי לקשור את כל החומר לפירוש אחד שבו היא נראית חסרת אונים ושיונתן הוא צעיר כהמצאה של נסיבות מקלות לכולנו, שעשתה דברים רבים כדי שלא להיות בתחרות (יחסה לשלט "תפוס", בריחתה מתחרות עם אחותה, יחסה להעדפותיהם של יונתן ושל בעלה המקיים יחסים עם נשים אחרות). אמרתי שהיא משיגה מטרות אלה בכך שהיא מעמידה פני ילדה קטנה (כל אלה הם required relationships) מפני שאם תתחרה ברצינות ((avoided relationshipותימצא לא מועדפת, תאבד את השליטה על עצמה ותאבד אותי ו/או את כול מישהו אחר לחלוטין ((depressive calamity. על כך הגיבה ברוח שובבות שאולי כדאי לה באמת להיכנס לתחרות, לא כאן, כמובן (גלוי מוסווה פחות של ה-avoided relationship לאחר פירוש מלא). הגבתי באומרי שוב שעליה להיות בטוחה לחלוטין שהתחרות לא תהיה כאן, אולי כנגד המטופלת הבאה שלי, זאת שתבוא שלוש שנים אחריה. שוב הזכרתי את זעמה אם תגלה שאינה המועדפת אולם בכך הפכתי שוב את המאזן שהושג. רות אמרה שעכשיו היא אוהבת את עצמה עוד פחות. היה זה סוף השעה, רות סגרה את הדלת והסיטה בצורה נחרצת את השלט "תפוס" למצב "פנוי" .
שעה שתים עשרה. 9.3.70
(בראש הדף שעליו כתבתי שעה זו כתב ד"ר מאלאן: "פריצת דרך").
רות הגיעה בזמן, דפקה בדלת ונכנסה. סגרה את הדלת בתנועה נחרצת באומרה שהספיקה כבר להתרגל לדלת. השעה הכילה חומר שאישר שעות קודמות רבות. חילופי הדברים זרמו במהירות והתקשיתי לזכור הכול מילה במילה, אולם בעוד שבשעה הקודמת הייתה האווירה קודרת, הרי שבשעה הנוכחית הייתה רות במצב רוח טוב למרות חומרת החומר שהביעה.
התחלתי את השעה בקביעת זמן חדש לשיחותינו הבאות. רות הסכימה ללא כול קושי. החומר שהביעה היה שהיא חושבת על בנה כעל מת, על יונתן כעל מת ועל כך אמרתי, הגם לא בצורה מפורשת כל כך, שהרגה אותם במחשבתה על שאכזבוה תוך שאני משווה זאת לאביה, בהוסיפי שזוהי סיבה נוספת לכך שאינה מרשה לעצמה להתחרות משום שאם תפסיד יהיה עליה להרוג את האדם עליו היא מתחרה על כך שאינו מעדיף אותה. נתתי דוגמה מהשעה הקודמת.
רות סיפקה מרצונה שני פרטי מידע במשך השעה; אימה סיפרה לה שבהיותה בת שנה וחצי ניסתה להרוג את אחיה שאך זה נולד. רות אמרה תוך שהיא צוחקת שהתחרות הייתה על עגלת הילדים אך היה ברור ואף נאמר מפורשות שהייתה על היותה היחידה והמועדפת. חומר זה סופק על ידי רות כתגובה וכתיקון להערה לפירוש שנתתי לתחרותה עם אחותה. המידע הנוסף נסב על כך שבהיותה בת 12 ניסתה לרצוח תינוק באמצעות כרית ששמה על פניו ואח"כ הרחיקה אותה. לדבריה לא ידעה את סיבת מעשיה זה, אולם עם זאת רמזה שאכן ידעה: התינוק היווה תחליף לאחיה. אפילו יכלה להודות במהלך השעה שרגזה עלי, אם כי רק על כך שהצבעתי על הדברים שנאמרו.
במהלך יתר השעה חיברנו יחד התאמה בין הבעה מפורשת של רצונותיה לבין תוקפנות ורצחנות. נראה שהשלימה עתה עם חלק אישיותה הזועם. הודתה בכך שהיא מבינה את הסיבה לכך שאינה מסוגלת לאכול בשר ואף אמרה בהקלה בסוף השעה שסוף זה חסך ממנה לומר את הרגשתה לגבי דברים שאמרתי קודם לכן על אי קיומי (דהיינו מותי). רמזתי קודם לכן בהקשר לאי קיומי בהיעדרה מהטיפול משום שבשעות אלה אינה החשובה ביותר עבורי. בצאתה סגרה את הדלת בשקט והחזירה שת השלט "תפוס" למקומו בניחותא, בניגוד לשעה הקודמת. במהלך השעה הסכימה לפירושי שהדלת מייצגת אותי הן לחיוב והן לשלילה. - פרסומת -
היא מבינה עתה שעמידה על דעתה הוא עניין של חיים ומוות, את חלק המוות עליה לכוון כלפי עצמה.
בחושבי על השעה עלו בי מספר רעיונות. חילופי הדברים הנוגעים לתחרות החלו כך: רות אמרה שאינה יכולה לדבר כי אינה יכולה להחליט איזה מדבריה חשוב ממשניהו. אמרתי שאולי השאלה האמיתית היא שאלת חשיבותה בעיני. רות אמרה שהערתי מרגיזה אותה ואז חזרתי והזכרתי את נושא התחרות שעלה בשעה הקודמת, שנטיעת צמחים באדמה חשובה ליונתן יותר מנטיעת דברים בתוכה. מאוחר יותר השתמשתי בהודאתה על כך שהיא רוגזת עלי בהקשר להערתה בסוף השעה הקודמת, כשכמעט טרקה את הדלת כביטוי לרוגזה. דברי אלה התקבלו בצחוק.
נראה לי שהפירוש המרכזי בשעה זו היה שכול עמידה על דעתה, כל תחרות היא דילמה. אם תנצח, חייב מישהו להפסיד, כלומר למות. (משאלות מוות ומוות מציאותי שווים בעיני רות עתה כמעט באופן מודע). ראשית היה זה אחיה, אח"כ חברה אליו נגד אחותה, בהעלימם את יופייה בצביעת שערה בכחול. (בנקודה זאת עזרה לי רות למצוא מילה אנגלית שלא נמצאה לי באותו רגע). אם תפסיד, יהיה עליה לרצוח את האדם שלא העדיף אותה ואפילו אם תנצח, תוך שהיא רוצחת את המתחרה בה, תפסיד ממילא כי כרוצחת תימצא בלתי ראויה. כל זה נאמר בהקשר של כאן ועכשיו והביא בעקבותיו את ההערות דלעיל.
שעה שלוש עשרה 13.3.70
גם בראש שעה זו כתב ד"ר מאלאן שהיא חשובה, הפעם בהתהוות האישיות.
ההרגשה המרכזית בשעה זו הייתה שלא עבדנו זה כנגד התנגדותה של זו אלא שעבדנו יחד, זה עם זו. רות התייחסה ללא הרף לדברים החדשים שגילתה אודות עצמה ולמרות מראיה הדואב בעוסקה לפעמים בנושאים קשים, הותירה רושם של אישה בוגרת, שלמה עם עצמה ומודעת ליופייה. במהלך כל השעה לא ניסתה להסתתר מאחורי שערה, להתכווץ וכו' ונראה היה כמעט שהיא נהנית להפגין את יופייה.
רות התחילה באומרה שמעולם לא חשבה שתבוא "הנה" לפני בואה, שהדבר נראה בעיניה כעלייה לרכבת, אך שונה במקצת. עניתי שכאן היא היא הנוסעת ולאו דווקא הרכבת. המשיכה באומרה שהיא חושבת על דברים רבים, נסיעה ברכבת ועוד ועוד. אמרתי שהיא מעסיקה את עצמה במחשבות אלה על מנת שלא לחשוב על המתרחש כאן בהיעדרה. על כך ענתה: "אבל אני חושבת על הדברים שנידונו, מנסה לזכור ולחברם זה לזה." הצבעתי על שני משפטיה ואמרתי שנראה לי שיש שתי דרכים בהן היא חושבת אודותיי . האחת נוגעת לדברים הקורים בהיותה כאן ועל זאת היא יכולה להרשות לעצמה לחשוב, האחרת נוגעת בדברים המתרחשים כאן בהיעדרה, דברים שעוררו את קנאתה. הערתי זאת הייתה מבוססת על הערה קודמת של רות שבה אמרה שהיא מסוגלת לחשוב על אנשים בהיעדרם, אולם רק בתנאי שיחזרו מבלי שהשתנו, דהיינו שעודם אוהבים אותה.
רות אישרה את דברי ואמרה שהיא אישיות קנאית מאוד, שמעולם לא העלתה זאת על דעתה קודם אבל עכשיו היא יודעת זאת. לדבריה לא קנאה לבעלה אלא ליונתן ולדברים שעשה עם חבריו. הערתי על הגוון ההומוסקסואלי של דבריה האחרונים לא נשללה על ידה.
הסיפור שהתגלה היה כדלקמן: לכל אחד משניהם (רות ויונתן) היה סכום כסף ויחד תכננו לקנות חווה. אבל אז הוציא יונתן את חלקו בכסף לקניית כלי נגינה ללהקה שרצה להקים עם חבריו. רות גלתה את יונתן בחנות שבה קנה את כלי הנגינה וחוללה מהומה רבתי. אמרה שקנאה בכלי הנגינה ואילו אני הוספתי שנראה לי שקנאה בדברים שסמלו.
אח"כ עזבה אותו. יונתן בא אחריה ללונדון אך רות דחתה אותו. כשניסתה לחפשו אח"כ היה הדבר כבר מאוחר מידי. אמרתי שאולי היא חוששת לגלות את עוצמת קנאתה גם כלפי מחשש לאבד גם אותי וייחסתי זאת ליחסה לשלט "תפוס". (טוב) לאחר משא ומתן קצר על כך אמרה רות: "טוב. לפחות לא זרקתי עליך שום דבר, נכון?" נראה לי שבשלב זה העליתי את נושא בנה באומרי שאולי היא חוששת לפוגשו מחשש מעוצמת הרגשות שיעורר בה. רות אמרה שבפעם הראשונה שפגשה את בנה עבר הדבר בשלום כי קיבל את פניה, בפעם השנייה היה המצב ניטראלי ואילו בפעם השלישית ברחה.
אמרתי שנראה לי שרגשותיה כלפי בנה מעורבים משתי סיבות. האחת משום שאינו מעדיף אותה והשנייה משום שהוא מזכיר לה את אחיה ושנראה לי שמשום שהזכיר לה את אחיה לא רצתה להביט בו בהיוולדו. רות ענתה שרצתה בילדה רק כהוכחה שהיא מסוגלת להרות וללדת. הוספתי ואמרתי שגם ההנקה היא הישג ומייד תיקנתי את דברי באומרי שבזמן ההנקה יכלה להביט בו ולראות את יופיו כי אז הייתה בשבילו הדבר החשוב ביותר בחייו. רות קבלה זאת אך נעצבה. אח"כ אמרה דבר מה אודות דברים שהם שלה ושאל לזולתה לגעת בהם ואז שאלתי אותה אם היא רומזת לי שהגזמתי בפירושי. רות הכחישה זאת ואמרה שרק התכוונה לומר שהיא רכושנית ושבדרך זו היה גרא חלק מרכושה. (רגשות כלפי גרא) - פרסומת -
במטרה להפחית מהלחץ חזרתי לנושא הקנאה באומרי שכעסה על גרא פרופורציונאלי לאהבתה כלפיו (רות עזרה לי כאן בכך שסיפקה את המילה "פרופורציונאלי" שחמקה לרגע מדעתי). רות סיימה את השעה באומרה שיש לה עתה שני מתחרים על בנה: אביו וחמותה ושהיא כועסת בגלוי על שניהם. הוספתי על כך שנראה לי שקשה לה להודות שאולי היא כועסת גם על בנה בגלל אהבתו אותם. רות לא הכחישה זאת. בזמן כלשהו במהלך השעה אמרה רות שחמותה מביאה את גרא שוב ללונדון. שאלתי אותה אם היא מוכנה עתה לפגוש בו. דברי אלה הפחידו את רות וניסיתי לחזור בי. הדברים שאמרה היו: "יש כל כך מעט זמן" ברומזה שזהו הזמן העומד לרשותה לעבד את רגשותיה כלפיו עד בואו כדי שתוכל לפוגשו
נראה לי שהיא מעבדת עתה את אבלה על בנה ומתחילה לחשוב ברצינות על פרידה ממנו
בסוף השעה נידון תאריך חלופי לפגישתנו הבאה בגלל חג המשמש ובא. הצעתי לרות שעה חלופית ורות קבלה זאת ברצון בעוזבה את החדר נראה לי שהיא חושבת על הסימן "תפוס" ואח"כ נראה לי שאמרה משהו כמו "יהיה מה שיהיה" ועזבה.
בתחילת השעה הצליחה בסגירת הדלת והעירה על הקלות שבה בצעה זאת. המשמעות הייתה כה ברורה לשנינו שיכולנו לעבור על כך לסדר היום. שעה ארבע עשרה 16.3.70
בראש שעה זאת כתב ד"ר מאלאן: העברה מינית מבצבצת. נראה לי עתה שמשעובד חלק ניכר מהתוקפנות הקשורה במיניות , בקנאה וביתר הקונפליקטים המתעוררים בהקשר זה, מרשה רות לעצמה להתחיל להיות יצור מיני.
רות הופיעה בזמן בשמלה יפהפייה. החלה לומר דבר מה ואח"כ עצרה. אמרה שהדבר טיפשי. לאחר 10 דקות של פירושים והמשא ומתן הרגיל אמרה שמדובר בפרחים בגינתה."הקרוקוס (כרכום) התחיל לבצבץ" היו מילותיה. אמרתי שהיא חוששת שהפרחים לא ימצאו חן בעיני ושמבחינה סמלית לא תהיה היא הפרח היחיד, היפה ביותר והמועדף. רות אמרה שהיא מכירה עתה בקנאתה, אבל מה עליה לעשות לגביה? אמרתי שהיא הופכת עתה את המצב. בעוד שקודם הייתה אומרת לי מה לעשות כדי שלא לעורר את זעמה, הרי שעכשיו היא שואלת אותי מה לעשות כדי למצוא חן בעיני. רות אמרה שאולי כדאי שלא יהיה אכפת לה, שתהיה כמו תמונה (אמרתי: "ללא רגשות ועל כן ללא קונפליקט") אבל רות הוסיפה שיש משמעות מסוימת לתמונה, משמעות הקשורה לפרחים שאינה מעיזה לספר לי. פרשתי זאת כפיתוי והתגרות בי כגבר ורות אמרה שתמיד רצתה שדברים יהיו גדולים מכפי שהם באמת. נמנעתי מלומר שהיא מתייחסת לזקפה, למרות שנראה לי שזוהי המשמעות הלא מודעת. (או! למען השם)
חזרתי שוב ושוב על הפרוש שאסור לה להיות מעורבת רגשית שמא אמצא את הזעם שבתוכה. רות הודתה שהייתה מעדיפה את בנה מת, את אימו החורגת ואת חותנתה מתות ולבסוף שהיא שונאת את כל הגברים. אמרתי: משום שאינך מרגישה מועדפת ובכך רפה המתח לקראת סוף השעה.
במהלך השעה השוויתי פרח = פנים = תשוקה מינית סמויה ומכאן עלתה האסוציאציה בקשר לתמונה. עד לסוף השעה לא גלתה לי רות את משמעותה האמיתית של התמונה.
במהלך השעה הייתה נבוכה, דבר שנראה לי כמאשר את המשמעות המינית של פירושי שבכך שאני מפרש במקום להגיב כגבר אני מכעיס אותה.
נראה לי עתה שמשאלות המוות של רות שהופיעו כלפי אביה בהיותה כבת ,12 העובדה שראתה בלידת בנה רק הוכחה ליכולתה ללדת והעובדה שבאותו זמן בערך ילדה אימה אינם מקריים ושהיא קנאה באימה על שילדה ילד. רמזתי קלות בכיוון זה מבלי להזכיר תחרות או רגשות רעים ורות אמרה שחיבבה את אותו אח, שדמה לבובה והיא אוהבת בובות. אולי ניתן לראות בכך אישור להשערתי ויהיה צורך להמשיך ולבדוק נושא זה. העובדה שניסתה לרצוח תינוק בערך באותו גיל קשורה, קרוב לודאי, לאותו נושא.
במהלך השעה אמרה רות שהיא משוכנעת עתה שמרבית הדברים שאני אומר לה נכונים, להוציא המצב ב"כאן ועכשיו". אולם העובדה שהתלבשה, שהציעה לי בהיסוס את הפרח בגנה והמתח שגבר לקראת סוף השעה מצביעים על ההפך. נראה לי שאף לא פרשתי די הצורך את רגשותיה ב"כאן ועכשיו" כדי להקל על המתח, ורות שמחה למדי כשהסתימה השעה ויכולה הייתה לברוח. התייחסתי למתח רק באופן כללי כאל רגשות גואים, אבל נראה שלא היה די בכך. - פרסומת -
שעה חמש עשרה 20.3.70
(עדיין קשור למיניות) רות הופיעה בזמן. שוב הייתה בשמלה יפהפייה בגוון שונה של כחול. מחציתה הראשונה של השעה הייתה מעט מבולבלת, אך הכילה חומר מאשר לגבי השעה שקדמה לה. רות ידעה לרקוד ובגיל 18-19 הייתה משתמשת בכך כדי לגזול את התעניינותם של הבחורים מחברותיהם. אולם כשניסו להתקרב אליה הייתה דוחה את ניסיונותיהם ומתעלמת מכוונותיהם. עניין זה יצא לאור בהקשר לתמונה שהוזכרה בשעה הקודמת שהוזכרה גם בשעה הנוכחית ובהקשר לנושא נוסף שלא זכרתיו.
רות אמרה שהידיעה שהיא מקנאה אינה משנה הרבה ומייד הוסיפה שאולי הדבר אכן משנה. תהיתי על כך ואח"כ פירשתי במונחים של הצורך לתת לי מידה מסוימת של תחושת סיפוק מחשש שמטופלים אחרים יעשו זאת טוב ממנה ויועדפו על ידי. פירוש זה לא גרר בעקבותיו תוצאות דרמאתיות.
אח"כ שאלה כמה זמן נותר לנו. שאלתי למשמעות הדבר בעיניה ועל כך ענתה שחשוב לה לא להתחיל נושא ולהיקטע אח"כ בגלל סיום השעה. קישרתי זאת לדבר שאמרה לפני שעות מספר כששאלה אותי מדוע על הגבר להיות השולט. אמרתי שנראה לי שיש בליבה תמונה שלי שבה אני מסוגל לשאת תסכול, שניתן להתגרות בי בלי חשש, אבל אם תהייה זאת היא שתישאר מבולבלת ומתוסכלת לא תוכל אולי לשלוט בעצמה ותעשה דבר שיהפוך אותה לבלתי מקובלת.(שוב פירוש המכיל את שלושת המרכיבים שהציע עזריאל: היפוך התלות והיכולת לסבול תסכול הוא ההתייחסות הנצרכת, תסכולה שלה כתוצאה מהודאה בצורך ובתלות הוא ההתייחסות המנועה ואי היכולת לשלוט בעצמה והתוצאה מכך הם הפורענות) איני זוכר את המהלך המדויק של חילופי הדברים שלאחר מכן אך הייתה זאת רות שהשוותה זאת למין. רות זכרה ספונטאנית שגרמה לעצמה לא לחוש דבר ביחסיה עם בעלה בגלל הדברים האיומים שגרם לה. עם זאת הכחישה הצעה שלי לגבי הדברים האיומים שחששה לגרום לו אם לא יגרום לה סיפוק. סה"כ קיימה יחסים עם ארבעה גברים בלבד משום שהיה עליה להיות בטוחה שהם אכן מעריכים אותה. הבהרתי שני סוגי כעס שנראה היה לי שהיא מבלבלת ביניהם. הפחד מהכעס על שאינה מועדפת והפחד מהכעס כשלא ייגרם לה סיפוק, פחד שרמזתי שהוא גורם לה שלא להגיב כלל. רות לא סיפרה לי על רגשותיה המיניים לבד מאלה שהיו לה (ולמעשה לא היו לה) עם בעלה אך הסכימה לכיוון הכללי של פירושי.
לבסוף קישרתי זאת בצורה גלויה יותר עם העובדה שהציעה לי את הפרח בפעם הקודמת, בהוסיפי שאולי לא אספק את הצורך הנובע מכך והדברים האיומים שיהיה עליה לעשות לי במקרה כזה כך שלא ארצה בה עוד.
רות עזבה את השעה בהרגשת הקלה. בעוזבה שמה לב ששכחה לשים את השלט על הדלת במצב "תפוס" והעירה על כך בהפתעה. לא נותר לנו זמן לדון בכך אך נראה שרגשות הרכושנות אבדו מעוצמתם.
שעה שש עשרה 23.3.70
הפעם הופיעה רות שוב במכנסים והייתה מתגרה ומתנגדת. "מדוע אין אני יכולה לעבור בדלת והכול יהיה בסדר?" אמרתי שהיא רוצה סיפוק מיידי. "האם זהו העניין?" שאלה. היא איננה מספקת לעצמה. היא נבוכה ופוחדת ממני. אמרתי שאולי הנושא מביך והחזרתי את הנושא המיני שנידון בשעה הקודמת תוך שאני מדגיש אותו ומצטט כביכול את רות. מדוע איני יכולה להיות מסופקת מסיפוק עצמי? מדוע עלי להיות תלויה בגברים האלה, שתמיד עזבו אותי ושגרמו לי לעשות דברים שגרמו לי לשנוא את עצמי שיספקוני? במשך דברי אמרתי בין השאר שאינה רוצה להיות תלויה בי לצורך סיפוק ורות תיקנה: "כל הגברים". אבל גם נשים לא אהבה, פרט לאחת. לא נמסר מידע נוסף על כך. רות הוסיפה שאינה אוהבת כול דבר הקשור במין.
במהלך יתר השעה התגרתה בי רות ולחמה נגדי. הצבעתי על כך עד שעלה בדעתי שהיא גורמת לי להתנהג כלפיה כמו בעלה. אמרתי לה זאת, אולם לא בצורה שיתפרש שהדבר נעשב ביודעין ביוזמתה ולבסוף אמרתי שהיא חוששת שבכך שאני מכריח אותה לעשות דברים שאינה אוהבת, דהיינו להיזכר, תשנא אותי לבסוף ולא תרצה לבוא אלי עוד. ביססתי זאת על הערה של רות בה אמרה שעבר רק זמן קצר מתחילת השעה וכבר היא רוצה ללכת.
במהלך השעה התעטשתי ובקשתי סליחה. דבר זה הרפה במעט את המתח ובעוזבה אמרה רות שהיא מקווה שהצטננותי אינה חמורה. לא היה פנאי לומר לה שאולי היא מקווה שמשאלותיה כלפי לא יזיקו לי. בצאתנו מהמרפאה נפגשנו במקרה והינענו בראשינו זה כלפי זו באופן ידידותי.
שעה שבע עשרה 16.3.70
בתחילת השעה אמרה רות שהיא חוששת שטעתה בשעה ושהגיעה בשעה שאינה צריכה להיות בה. הפכתי זאת ואמרתי שאולי חששה שאולי חששה שאני לא אהיה ואז תהיה מאוכזבת וכועסת מאוד. המשכנו בפירושים של השעה הקודמת ורות לא הכחישה שהיא כועסת עלי.
רות בצעה תנועות רבות עוצמה באצבעות ידה האחת בתוך ידה השנייה המאוגרפת. שיבצתי זאת בתוך פירוש שהיחסים המיניים בין גבר ואישה, האמורים להיות יחסי אהבה, נראים בעיניה כקרב, שבעבר נאלצה להיכנע בו אך עתה היא מסוגלת להתנגד ולהשיב מלחמה שערה. על כך שאלה רות "אבל איך נוגע הדבר לגרא?". אמרתי שזאת צורה של התנגדות ואי כניעה ב"כאן ועכשיו" משום שלדעתי ידעה היטב איך הדבר מתאים. רות אמרה בקול חלוש: "כן, אני יודעת. אולי לא יעדיף אותי" ועל כך הגבתי באומרי שנראה לי שזה עתה הניפה דגל לבן. (טוב) רות אשרה שזאת הרגשתה. - פרסומת -
אח"כ אמרה שהכול כל כך חסר תכלית, שאין לה מילים להביע את רגשותיה. ייחסתי זאת לעוצמתם של רגשות אלה שהובילו לפעמים לתוצאות שהיו כמעט בלתי הפיכות. רות התלוננה על כאב ראש ותרגמתי לה שעליה להשאיר את הכעס מכוון כלי עצמה ובתגובה להערתה שלא הייתה זאת אשמתו של אחיה שנולד אלא אשמתה שלה על שיש בה רגשות כאלה עניתי שהיא מנסה להגן על מטופלי האחרים מעוצמת זעמה פן תהיה בלתי ניתנת לאהבה ללא תקווה. רות נשכה את אצבעותיה ואמרתי לה שאולי היא מפחדת שבכעסה הבלתי נשלט כלפי הגבר המאכזב תקטע את אברו אבל עניין זה לא התקבל על דעתה בצורה כה קיצונית שנאלצתי לחזור בי ולומר לה שאולי לא הבנתי אותה היטב. (טוב)
"לא הייתה לי זכות לכעוס" אמרה רות. קישרתי זאת לעוצמת הרגשות והצבעתי על כך שהשתמשה בזמן עבר. היה זה בהקשר לכך שהצדקתי את כעסה וקישרתי אותו לאי היענותי לפיתוייה. רות סיימה באומרה: "אבל איך אוכל לחדול לכעוס?" אמרתי שבעייתה העיקרית היא איך לכעוס בצדק כאישה מאוכזבת בלי שתהרוס את האובייקט שהיא אוהבת ובלי לקלקל את סיכוייה להיות מועדפת בגלל הרס יריביה. הצבעתי על שתי חלופות אלה מספר פעמים בהזדמנויות שונות במהלך השעה. (טוב)
הפעם לבשה רות שמלת מיני, לא יפה כשמלות שלבשה בשעות קודמות. בדברי על אכזבתה ממני כגבר שאינו נענה בהתאם לרצונה הזכרתי גם את השמלות היפות ככאלה השייכות לעולם הדמיונות של רות ורות אשרה זאת חלקית, בדרכה בה אינה מאשרת דברים לחלוטין. הפעם היחידה שענתה בחיוב מוחלט הייתה כשדיברתי על רגשותיה כלפי בנה לאחר כניעתה כשהשוויתי את בריחתה ממנו לרצונה לברוח ממני במהלך השעה כדי להגן על שנינו מפני זעמה.
שעה שמונה עשרה 3.4.70
רות טלפנה זמן קצר לפני הפגישה והודיעה שהיא שומרת על ילד של חברתה, שאינה בטוחה שהחברה תחזור בזמן ועל כן אינה יודעת אם תספיק לבוא בזמן לפגישה. הקריאה הטלפונית לא התקבלה על ידי כך שלא יכולתי לקבוע מועד סופי לציפייתי לה. בסופו של דבר אחרה כ-15 דקות. עלתה במהירות ובקוצר נשימה במדרגות לקומה הרביעית שבה היה חדרי ואמרה שחככה בדעתה בצפותה בחדר ההמתנה אם לשאול את פקידות הקבלה לבדוק אם הדבר יהיה בסדר שתעלה אלי, אח"כ החליטה שלא לשאול ועלתה ישירות למעלה.
למרות זאת אמרה שלא רצתה לבוא, שקיוותה שחברתה לא תחזור בזמן וכך תוכל לא לבוא. כל זאת משום שהרגזתי אותה בשעה הקודמת בהצביעי על החלקים הרעים שבתוכה. חששה שגם הפעם תתרגז. בפעם הקודמת היה עליה להירגע זמן ממושך בחדר ההמתנה עד שאמרו לה שעליה ללכת משום שהמרפאה עומדת להיסגר. לא רצתה להיזרק החוצה שוב.
רות שתקה זמן רב, הייתה שוב מתוחה ולא דברה למרות שברור היה לי שמחשבות רבות עוברות בראשה. לאור הדברים שנאמרו בשעה הקודמת הכנתי פירוש מראש והשתמשתי בשתיקתה כדי לאומרו. אסור היה לי לדעת את מחשבותיה, בעיקר את הנעימות שביניהן. (רות הוסיפה:"משום שתעביר עליהן ביקורת"). לפני כן אמרה שהיא אדם שונה בחוץ מאשר בנוכחותי. בחוץ היא שלווה ושלמה עם עצמה ואילו אצלי אין לה שליטה בעצמה. השתמשתי בדבריה אלה כבנקודת מוצא נוספת לפירוש שהכנתי מראש ואמרתי שהצורך של רות להיותה בשליטה נובע מחששה לא להיות מסופקת במובן המיני (אם כי לא השתמשתי במילים בוטות). הוספתי שאין היא מתירה לי לראות את חלקיה היפים והנעימים אלא על קצה המזלג, רק כדי שלא אאבד בה עניין, לאו דווקא בגלל חששה שלא תסופק. לכך היא רגילה והיא מסוגלת להתמודד עם תחושה זו, אלא מחשש הפוך: שאולי אגיב בחיוב לפיתוייה, אאבד את השליטה על עצמי, אתקרב אליה, ואז היא חוששת שתיזכר בכול העוולות שנגרמו לה על ידי, תכעס ותאמר הערה חותכת שתפיג את התעניינותי בה אחת ולתמיד. הייתה זו גרסה מעודנת של נושא הסירוס שהועלה בשעה הקודמת. (מצוין)
שללתי את אי רצונה לבוא, כפי שציינה בראשית השעה בהצביעי על כך שרצה במעלה המדרגות, בכך שאמרה מפורשות שלא רצתה להסתכן בקבלת רשות מפקידות הקבלה שמא לא יאפשרו לה להגיע אלי. רות אישרה זאת. כך נהגה גם עם בעלה. בכול פעם שהיה נחמד כלפיה הייתה נזכרת בדברים הרעים שגרם לה, כשהיה מתנצל הייתה חושבת שממילא יחזור לסורו ושוב חזרה והדגישה שתמיד כשהיה נחמד אליה במיוחד הייתה נזכרת ברוע לבבו. אח"כ אישרה את התעניינותה בי ובעקיפין גם את רצונה החלקי שאגיב על כך, דבר שנכלל כמוגן בפירושי, באומרה שהדברים "כאן" שונים מהדברים "בחוץ", שאינה יודעת עלי דבר ואילו "בחוץ" הייתה מסוגלת לדעת. נושא זה נראה לי פחות כתגובה לפירוש ויותר כהבעת רצון שהיה מודחק זמן רב ושניתן עתה לביטוי עדין ואמיתי. - פרסומת -
לאחר פירוש זה, שלפי תגובתה נראה לי נכון, נרגעה רות יותר ויותר והחלה לדבר. "אף פעם אינני גומרת משפטים. כשאני כותבת (בהוסיפה: לחברים) אינני שמה נקודות בסוף המשפטים". שאלתי אותה אם כוונתה שעל דברים להסתיים בזמן או אפילו להימשך לתמיד ואח"כ נזכרתי שבתחילת השעה הזכרתי שבשבוע האחרון של אפריל לא תהיינה לנו פגישות בגלל חופשה ואח"כ נוכל להמשיך עד יוני. (שוב תזכורת לסיום הטיפול). הוספתי זאת לפירוש הקודם בגרסה שונה במקצת: אל לי לזהות את הצדדים היפים בה כי אז אולי אגלה התעניינות, אתקרב ואז, כשיגיע יוני, ייגמר הכול. רות אמרה: בהדגשה "על כך לא חשבתי". עם זאת לא אפשרה לי להבין אם פירושי הראשון היה הנכון ועל כן היה השני בגדר הפתעה עבורה, או שהשני היה נכון והיה לה גילוי מפתיע, או שניהם או אף אחד משניהם; מכל מקום נראה לי שאין שני הפירושים שוללים זה את זה. לקראת סוף השעה הייתה רות דרשנית מהרגיל. רוב הדברים שאמרתי לה, אמרה, הם נכונים ובעיקר הדברים הרעים, אבל אינני עוזר לה להיות אדם אחר. נכון שהידיעה מהווה גורם חשוב, היא יודעת עתה שהיא פוחדת שתכעס על גרא, אבל לא לימדתי אותה כיצד לכעוס פחות. כל שיכולתי לעשות בשלב זה היה לומר לה שאין זו שאלה של לכעוס או לא לכעוס, אלא של לכעוס על האדם הנכון בגלל הסיבות הנכונות בלי להוסיף לכך סיבות מהעבר. נראה לי שהיה בכך מעט משיתוף פעולה, אולם לא עלה בדעתי באותו רגע פירוש להתנהגותה הדרשנית של רות, להוציא, אולי, מעט יותר ביטחון בי.
שעה תשע עשרה 6.4.70
רות הופיעה בזמן, לבושה מכנסיים בצבע כחלחל. הייתה חיוורת ומתוחה מאוד. לאחר כ-30 דקות של מיקוח אמרה שהיא במצב רוח מיוחד היום משום שגרא עומד להגיע ללונדון ועליה לפוגשו. בסוף השעה לא יכולתי לעמוד בפיתוי ואיחלתי לה הצלחה בפגישתה עם בנה.
יתר השעה היה פחות או יותר כדלקמן: רות שתקה; אמרה שפשוט אינה יכולה לבוא ושהכול יהיה בסדר, לומר דברים וכיו"ב. לאחר דין ודברים אמרה שהרי גם אני איני מדבר, כנראה בכוונה. השוויתי זאת למצב עם גברים, בעיקר אביה (בסדר) שבודאי הרגיז ואכזב אותה בדרכים שונות שמניתי בפניה. אח"כ פרשתי את קנאתה, את רוגזה ואת חששותיה מתוצאותיהם של רגשות אלה וייחסתי אותם חלקית להשלכה של עוצמת צרכיה. אמרתי בין השאר שאיננה מצפה דבר מגברים וממני כי בכך היא ממזערת את הסכנה ואח"כ, כשאמרה שאינה רוצה שגם ממנה יצפו לדברים, הוספתי שהיא מגינה על הגברים ועלי כי היא יודעת רק להגיב בהתאם להתנהגות כלפיה וממילא אהבה, אכזבה ושנאה כה קרובים זה לזה בנפשה כך שהיא מעדיפה שלא להרגיש תכונה אחת לבל תרגיש את האחרות. (טוב)
כשחזרה רות בסוף השעה ואמרה שכל זה נכון, אבל איך תוכל להשתנות, אמרתי לה שהיא מעיזה עכשיו להודות, בעיקר בפני עצמה, שיש אפשרות לדרוש, יש אפשרות להסתכן בתסכול מבלי שיהפוך היחס ההדדי להרסני.
במהלך השעה היה עוד חומר רב שלא יכולתי להיזכר בו. בעיקר היה זה עיבוד והרחבה של דברים שנידונו עוד קודם, הקמת קישורים ל"כאן ועכשיו" לילדות, לגרא, ליונתן וחוזר חלילה הכול במונחים של אהבה, צרכים, קנאה ויצירת מצבים בהם היא מרגישה שאינה ראויה להיות נאהבת, הכול בסופו של דבר מתרכז למצבים יחסיים לצרכיה ולאהבתה. (טוב)
שעה עשרים 10.4.70
בתחילת השעה קבעתי את התאריכים שבהם אעדר, ה-24 וה-27 באפריל. רות אמרה שתמיד היא מגיעה בריצה ובסופו של דבר אינה יודעת מה עליה לומר. אח"כ מיתנה זאת מעט ואמרה שלא לדעת מה לומר כבר אינו נורא כל כך ומכול מקום בנה שוהה איתה והיא מרגישה טוב, מאושרת. לשאלתי ענתה שהיחסים הם "סופר" שבנה מחניף לה, מסרק את שערה, אומר שהיא יפה ושאימו החורגת איננה כזאת. היא יכולה להסתיר מעצמה את העובדה שתוך ימים מספר ילך ממנה וכך היא נמנעת מלקלקל את הזמן הנעים שהיא מבלה עם בנה. העירה שאין היא מרגישה את תחושת הריקנות (תוך כך לחצה על החלק התחתון של בטנה) שהיא חשה בהיעדרו. אמרתי שאולי תחושת הריקנות היא כמו תחושת היעדרות של תינוק בתוכה, שתחושה זו ניתנת להשוואה לתחושת הריקנות בראשה, עליה התלוננה מספר שעות קודם ואולי אף תחושת ריקנות במקום נמוך יותר, המקום בו מקבלת האישה את הגבר, שהכול בסדר כשגרא ישנו כי הוא עושה את כל הדברים שהיא רוצה שיעשו בה, אבל מה בנוגע לי ולגברים? אולי היא צריכה להסתיר מעצמה את עובדת עזיבתם (שלי ושל הגברים) ואת העובדה שאולי אין הם חושבים עליה תמיד כעל היפה והמועדפת ביותר. קישרתי את תחושת הריקנות לאי היכולת להיות מעורבת רגשית בגלל הסיבוכים הכרוכים בכך ולשאלתה למקור רגש הריקנות נאלצתי לענות שאני מניח שהם טבעיים לכול אישה במצבה. נראה שאמרה זו קלעה למטרה. רות אמרה שהיא מנחמת את עצמה על עזיבתו הקרובה של גרא בכך שהיא אומרת שאינה אישה מעשית ושלא תוכל לטפל בו כיאות, ועל כך הגבתי שהדבר דומה לאמירתה שאינה יפה, או שהיא רק מטופלת או רק שהיא רק ילדה ביחס לאביה - שוב כדי למנוע מראש רגשות תסכול וקנאה. הזכרתי לה את הפירוש לסיבה לרצונה לשמור מרחק מגברים ורות אמרה: זהו הדבר שאני עושה עם האמריקאי: הוא נחמד אלי ואני איומה כלפיו. אפילו איני מחבבת אותו. אמרתי שהיא נשמרת ממעורבות רגשית מחשש מכעסה וחזרתי ואמרתי שהכעס יחסי לעוצמת הצורך והאהבה, במיוחד כלפי אביה. אח"כ, בנסיבות שאינן זכורות לי במדויק אמרתי שסיבה נוספת לדבר שהיא קוראת לו אי יכולת לאהוב נעוצה ברגשות האשמה על הדברים שעשתה בגלל אהבתה וקנאתה, קודם לאחיה ואח"כ במחשבותיה המוות כלפי אביה, שרגשות אשמה אלה גרמו לה לחוש שאינה ראויה לאהבה ושמאידך נבעו בעצמם מעצמת צרכיה ומהפחד שהנאהב יילקח. דברי אלה הרגיעוה במידה מסוימת אבל עדיין היא חושבת את עצמה לאדם רע על שהיא משתמשת באמריקאי בלי לאהוב אותו. - פרסומת -
רות אמרה שוב שרוב דברי נכונים. שניסתה לחשוב עליהם בבית ולסדרם בראשה, אבל לא הכול יכלה לזכור. אמרתי שנראה לי שהזיכרון אינו ממלא את הריקנות אבל רות לא קבלה זאת ולא לחצתי. עם זאת אמרה שלעולם לא הייתה מעיזה לספר למישהו על מחשבותיה על מות אביה ועניתי לה שאולי חששה שמחשבות אלה ייראו בפניה ולכן חששה להביט במראה. רות חייכה וקבלה זאת באומרה שזוהי כנראה סיבה נוספת לדעתה הרעה על עצמה ולהרגשתה שאינה ראויה לאהבה.
יונתן הבטיח לה שלא ישתנה ובסופו של דבר השתנה ואישר את מחשבתה שאנשים משתנים תמיד, כלומר חדלים לאהוב אותה. ייחסתי זאת להיעדרויותיו הממושכות של אביה וחזרתו לאחר שגם הוא וגם היא השתנו ורות ייחסה זאת לבנה ולעובדה שהיעדרויותיה הממושכות ממנו ישפיעו עליו, שיש לו אימא כאן ואבא שם וסב וסבתא באמצע. (אולי הוחמץ נושא היעדרותך?)
|
