- הקדמה - שעות 10 - 1 |
שעה ראשונה: 30.1.70 רות, אישה נאה, דקת גזרה, כבת 31, הקדימה לבוא ב-10 דקות. כאמור, הייתי חרד למדי משום שהייתה המטופלת הראשונה שלי במרפאה.למרות זאת גרמתי לכך שתחכה ותיכנס לחדרי במועד שנקבע. בתחילה ישבה על ספה, מרוחקת מעט ממני ומיד חייכה ועברה לשבת בכסא קרוב יותר אלי. הסתכלה בי במבט שהביע חוסר אונים והעירה שקשה לה לתפקד בנסיבות חסרות מבנה קבוע מראש. לאחר שהייה קצרה עניתי שנראה לי שהיא חוששת לומר דבר שלא ימצא חן בעיני. (דחף לפני הגנה). לזמן מה התקיים מיקוח בין רות לביני על היכולת לתפקד בנסיבות חסרות מבנה וחסרות חוקים קבועים מראש. לאחר מכן העירה רות שהיא כועסת על עצמה על שאינה מסוגלת לתפקד בנסיבות כאלה. עניתי שאולי היא כועסת עלי על שהצבתי אותה בנסיבות שבהן אינה מסוגלת לתפקד כראוי ושאלתי אותה אם היא מכירה דפוסי התנהגות דומים, שבהם היא כועסת על עצמה במקום על הזולת גם בנסיבות חוץ-טיפוליות. (מוקדם מדי). על כך ענתה שאין לה זכות לכעוס על זולתה ושתקה ממושכות. לרגעים נראתה לי חרדה מאוד, לרגעים אחרים נראתה מהורהרת, תוך שהיא רומזת לי ללא מילים שאינה מעוניינת לתקשר עמי.
לאחר מכן החלה לדבר על בנה, "ילדי הקטן", כפי שכנתה אותו, באומרה שאינה מרוצה לחשוב עליו כפי שהוא עתה, שהיא מסוגלת לסבול את נוכחותו בהיותו עימה רק כשאינו מגלה אי שביעות רצון ממנה. הערתי שנראה לי שהיא חוששת שאם יראה אותה בנה עכשיו יגלה אי שביעות רצון ודבר זה יגרום לה לכעוס עליו מאוד מאוד. (שוב התייחסות מוקדמת מידי לדחף). בתגובה להערה קודמת שלה שבה אמרה שהיא מעדיפה שגרא לא יהיה קיים במחשבותיה כלל, אמרתי שאולי הייתה מעדיפה שלא היה קיים מלכתחילה. (שוב מוקדם מדי, אימפולס לפני הגנה). רות הכחישה זאת מייד. - פרסומת -
ניסיתי השערה מרוחקת ושאלתי אותה לרגשותיה בנוגע להעדרויותיו הממושכות של אביה. על כך ענתה שאינה זוכרת. אח"כ אמרה שהייתה מעין הרגשה נעימה כשהיה נוכח, שהיה נוהג לספר סיפורים ולחבב אותם. (שמתי לב שלא פרטה למי כוונתה). שוב העירה שאינה זוכרת את התקופות בהן נעדר מהבית.
באסוציאציה הבאה התייחסה לאחותה שהייתה, לדבריה , צעירה ממנה "רק" בשלוש שנים אך הייתה יפהפייה מאוד מאוד. לדבריה נהגה רות לברוח ולהסתתר על מנת שלא להיות מושווית לאחותה. הייתה זו אסוציאציה להערה קודמת שלה שנגעה לרצונה לברוח מייד בתום שיחתנו, שבקשר אליה הגבתי עתה באומרי שאולי יש ברצונה לברוח ממני על מנת שלא תיאלץ להתמודד עם רגשותיה. ההשוואה בין רות לאחותה חלה עתה במישור שבו קבלה האחות, מתוקף היותה יפהפייה, ממתקים ודברים אחרים ועל כך עניתי שאולי היא חושבת שאם תמצא דרך לנהוג לפי דרישותיי (שלא היו ידועות לה) אולי אמציא לה מרפא בדך מאגית. (אולי תזכה ליותר תשומת לב ממני היה טוב יותר). רות אמרה עתה שאין הדברים פשוטים כל-כך ושאין מרפא מאגי. עניתי שאולי הרעב לממתקים עודנו קיים בה. (בסדר) רות הכחישה זאת אולם לחצה בצורה מסוימת על החלק התחתון של בטנה, לחיצה שפרשתי כתחושת ריקנות. (מרוחק ומופשט מדי. מוטב היה להשתמש בתחושת העדר אהבה)
אסוציאציה נוספת שלה הייתה על כך שאחיה והיא צבעו את שערה הבלונדיני של האחות בצבע כחול על מנת להסתיר את יופייה. (כאן היא מתחילה להתייחס לדחף בלתי מקובל עליה.....[את ההמשך לא הצלחתי לפענח]). הגבתי באומרי שהיא מחלקת את האשמה בינה לבין אחיה. "לא הייתי אשמה" אמרה רות. הסברתי לה שאין מדובר באשמה ממש אלה בתחושת אשמה.
שררה שתיקה ממושכת שבסופה פתחה רות בחוט מחשבה חדש באומרה שהיא אוהבת שעורי ריקוד משום שבהם היא מסוגלת ללמד את גופה לבצע דברים בניגוד לרצונו. היה זה המשך להערה קודמת שלה שבה אמרה שברצונה לברוח מן המקום כדי שלא להתעמת עם דברים הקיימים בה ביודעין אולם אין ברצונה להודות בהם בפני עצמה. במשך השיחה בצעה תנועות באצבעות ידה האחת בתוך כף ידה השנייה, תנועות שהעלו בי השערה שיש להן גוון מיני. קישרתי זאת לרצונה לעצב את גופה בשעורי הריקוד והוספתי שאני חושב שאולי היא חוששת שלא תמצא חן בעיני כאישה. (קליעה טובה) מייד הכחישה את השערתי והוסיפה שדברי מרגיזים אותה. שוב עניתי שלפחות מצאה עכשיו די אומץ לומר לי שדברי אינם מוצאים חן בעיניה. (טוב). על כך הגיבה רות בחיוך שנראה לי שגליתי בו תחושת הקלה ואף מעט מן השובבות. כאן הסתיימה השעה. נראה עתה שאחד ממוקדי הטיפול הוא כעסה של רות על אחותה המתחרה בה. (כן, אבל לפני כן יש להתייחס להגנות). במשך השעה הצהירה רות נחרצות שלא כעסה על אחותה בעת שצבעה את שערה, אולם נראה לי שעצם העובדה שמצאה לנכון לומר שהדבר נעשה על ידה ועל ידי אחיה יחדיו וכן הצורך של רות להכחיש את רגש האשמה, מצביעים על כך שהיה, קרוב לודאי, קונפליקט עמוק למדי של תחרות בשטח זה . השערה נוספת שנראתה לי ראויה לברור נגעה לכך שייתכן ששנאתה, שהייתה כנראה רבת עוצמה, מועברת עתה על בנה, עד כדי כך שאינה סומכת על יכולתה לשלוט בעצמה בנוכחותו. השערות אלה תהווינה מטרה לחקירה בעתיד.(נכון, אך לא מהר מדי)
לאחר שקראו יתר חברי הסמינר את תכתובתה של שעה טיפולית זו, אמרו אחדים מהם שהחרדה שחשתי הייתה נסוכה על כל השעה ואכן צדקו. עבר עוד זמן ניכר עד שהתחלתי לחוש בנוח.
שעה שנייה. 2.2.70
גם הפעם הגיעה רות כ-10 דקות לפני המועד שנקבע ונאלצה לחכות. בהכנסה ישבה ושתיקתה נראתה לי כמביעת חרדה וכשהחלה לדבר חזרה שוב לנושא של אי יכולתה לתפקד במצב שאינו מובנה. שוב עניתי לה שאולי היא חוששת לטעות ולעשות דבר מה רע. רות אישרה זאת באומרה שאיננה אוהבת לחשוב או שייגרמו לה לחשוב על דברים רעים. (ניתן היה לייחס זאת למצב של "כאן ועכשיו"). בדרך כלל, המשיכה, היא מסוגלת להרשות לעצמה להרגיש רק בלילה, בהיותה לבדה במיטתה. רות לא פרטה את תוכן מחשבותיה ולא לחצתי עליה לגלותו לי. (טוב) יחד עם זאת אמרה שמחשבות אלה גורמות לה לכאבים בכל חלקי גופה. אח"כ אמרה שהיא מרגישה מדוכאת ושאף חשבה על התאבדות כי דברי בשיחתנו הקודמת הביכו אותה. פרשתי באמרי שייתכן שבהתנהגותי, בכך שלא גליתי לה כללים לפיהם תוכל לנהוג, הכעסתי אותה כל כך, ובעוד שאינה מרשה לעצמה להרגיש את כעסה כלפי, הפנתה את הכעס כלפי עצמה. (הגנה דיכאונית). דברי אלה נראו לה בלתי מובנים ולדבריה לא זכרה שכעסה על מישהו מעולם ובתגובה להערה נוספת שלי אמרה שמאז ומעולם ניסתה תמיד להתנהג כך שלא יוכלו להביע ביקורת עליה. (נראה שכעסה רחוק מאוד מתודעתה ועליך להיות זהיר מאוד) הוסיפה ואמרה שלרוב היא מאמינה רק לדברים רעים הנאמרים אודותיה ורק לאדם אחד, לגרא, ניתן להאמין באומרו עליה דברים טובים. אמרתי לה: "אדרבא, אולי את חוששת מאוד מכך שאנשים משמעותיים יביעו דעה שלילית עליך" רות אישרה זאת באומרה שחששה מאוד שמא אומר דבר מה שירגיז או ידכא אותה מאוד. - פרסומת -
בזמנן השתיקות ששררו בפגישה הסתירה את ידיה בשרוולי האפודה שלבשה ואף אמרה שהיא מעדיפה שלא להיראות. אמרתי לה שאולי היא מסתירה את ציפורניה כך שזעמה לא יתגלה ולא אתייחס אליה בשלילה. (שוב רחוק מדי)
במהלך השיחה שללה כל רגשות כעס כלפי אחותה ושללה ביתר שאת שאחותה הועדפה על פניה ע"י אביה. להיפך; תמיד אמרו לה כל אחיה ואחיותיה (מספרם אינו ברור עדיין ומפעם לפעם מופיעים נוספים) שהיא המועדפת, או שלפחות איש מבין אחיה ואחיותיה לא היה מועדף על האחרים. רק את אימה העדיף האב ואותה, את רות, חיבב, או כך לפחות חשה, רק בגלל היותה דומה לאימה. מבלי שנשאלה הכחישה רות כל רגש של קנאה באימה או באחד מאחיה ואחיותיה וזאת למרות שעוד מושא לתחרות מתחיל לבצבץ. (הכחשה של קנאה) לא ניסיתי כל פרוש בנושא הקנאה (זה בסדר) ולא התייחסתי להערה נוספת של רות שבה אמרה שרק אנשים שאינם בני משפחתה העדיפו את אחותה על פניה. בין היתר נהגתי כך כי לא יכולתי למצוא כל קישור להעברה ב"כאן ועכשיו". (אינך צריך לייחס כל דבר העולה בטיפול ל"כאן ועכשיו"). רות לא נתנה כל רמז לקיומו של מצב תחרות כלשהו המתייחס אלי למרות שבאשר לנושא היחס החיובי או השלילי כלפיה כבר תפסתי מקום. בהערת שוליים ייאמר שמבלי שאדע זאת הייתה בכל זאת צורה סמויה של תחרות על תשומת לבי. תחרות זו התגלתה רק לאחר מספר שעות, כשנודע לי שרות נוהגת לעלות לחדרי, בקומה הרביעית, במדרגות האחוריות על מנת להימנע ממבטן "העוין" של המזכירות שישבו בפתח הבניין.
כאן עולה כבר ההבדל שבין גישתו של מאלאן, כפי שבוטאה זה עתה בהערתו לבין זו של עזריאל שגרס שכל דבר הנאמר בשעה הטיפולית מתייחס בצורה זו או אחרת להעברה, למערכת היחסים הקיימת בין המטופל למטפל "כאן ועכשיו".
אינני יודע עדיין את תפקידו של מי אני ממלא בדמיונה של רות. אינני יודע מהו תפקידו של בנה (כן, אני מסכים) למרות שהוזכר בהקשר לנושא של "אי אהבה". לדבריה הגיעה לטיפול רק על מנת למנוע ממנו את הנזק שייגרם לו בעתיד, כשייודע לו שאולי לא אהבה אותו. הסקתי מכאן שהיא מאשימה את אביה על שלא אהב אותה די (שוב מהר מדי) ומכאן נבעה הערתה בנוגע לבנה. מכל מקום הכישה את דברי נמרצות. כמו כן הכחישה כל רגש של תחרות כלפי אח נוסף שלה, צעיר ממנה ב-10 שנים, למרות שהפך למרכז תשומת הלב של כל המשפחה. (הכחשה של קנאה). לדבריה הגיע לו הדבר משום שהיה תינוק ואולי ניתן לייחס זאת לתגובתה במבחן השלמת המשפטים שהוזכר לעיל כשאמרה: "תינוקות הם רכים, רכים, רכים" למרות הכחשותיה נראה שקנאה ותחרות , בראש וראשונה עם אימה, ולאחר מכן עם אחיה ואחיותיה ממלאים תפקיד חשוב ויש לצפות להופעתם בהעברת רגשותיה כלפי.
פירוש אחד שניתן במהלך השעה קלע למטרה והתקבל על ידי רות ללא עוררין. אמרתי שעל ידי שתיקתה, ועל ידי "אי התנהגות" באופן כללי היא מסוגלת למנוע מהזולת, ובמיוחד ממני, כלי נשק שבהם יוכלו להתקיפה במילים או במחשבות. (בסדר)
בהערה כללית על מהלך השעה כתב ד"ר מאלאן: מהר מדי ומוקדם מדי. יש לתת לדברים להתפתח.
מכאן ואילך יש להעיר מספר הערות הנוגעות לשתי שעות הטיפול שתוארו עד כה. ההערה הראשונה תתייחס לפירוש שפרשתי לרות בשעה השנייה. פירוש זה הכיל את שלושת המרכיבים שגרס מאלאן, דהיינו: ההגנה: עלי לשתוק ולא לעשות דבר. הדחף: אני רוצה לדבר (ובעצם לחיות). החרדה: אם אדבר או אעשה דבר מה, אהיה חשופה להתקפה. עזריאל היה מתאר פירוש מעין זה כפירוש תלת-רובדי; את ההתקפה ממנה חששה רות היה מכנה פורענות, את אי הרצון או אי היכולת לדבר או לעשות דבר מה היה מכנה התייחסות אובייקטים מנועה ואילו את שתיקתה של רות ורצונה להימנע מכל פעילות היה מכנה התייחסות אובייקטים נצרכת, הווה אומר התייחסות אובייקטים שהסובייקט נצרך לה על מנת להתקיים ללא חרדה.מונחים אלה שטבע עזריאל מפורטים בפרק השני ובפרק השלישי של ספרי שהוזכר לעיל. - פרסומת -
הערה הנראית לי לא פחות חשובה קשורה ביחסי ה"אובייקטיבי" לרות בשתי שעות טיפול ראשונות אלה, בטרם נחשפתי להדרכתו של ד"ר מאלאן. הפסיכואנליזה שחוויתי לפני בואי לאנגליה הייתה, אכן, קרה ומנוכרת וההדרכה שקבלתי, הגם שהעניקה לי ידע מסוים והפנתה אותי למקורות בספרות הפסיכואנליטית, הייתה ברובה מתנשאת וביקורתית. תחילת הטיפול האנליטי שעברתי בארץ, טרם בואי לאנגליה הייתה לאחר משגה חמור ששגיתי בטיפול כשהצגתי את המשגה בפני האנליטיקאי שאליו הופניתי, זכיתי לגערה חריפה, ללא גילוי נכונות להבין את שורשי שגיאתי.וכשניסיתי לומר ששבעתי גערות בילדותי הייתה התגובה: מסתבר שלא היה בכך די. אנליזה שכזאת הייתה תחילתה, נידונה מראש לכישלון. אלא שהייתי בלתי מנוסה, לא הייתה חלופה אחרת והאנליטיקאי שאליו נשלחתי בהמלצת עמית, נחשב בשעתו לדמות מרכזית בפסיכואנליזה בישראל. גם לאחר שבגרתי מעט במהלך אנליזה זו והתחלתי להביע ביקורת על דברי האנליטיקאי, שנאמרו בצמצום רב, בהסתמכי על דברים שקראתי בספרות הפסיכואנליטית שעמדה לרשותי, אסר עלי האנליטיקאי לקרוא ספרות זו בטענה שאני משתמש בה ליצירת התנגדות. בכך גזל ממני, בדיעבד, את החשק לקרוא לזמן רב. יחסו המנוכר בשנות הטיפול ויחסו הביקורתי אלי, כשהפכתי להיות מודרך על ידו, השפיעו לא מעט על יצירת החרדה שחשתי בבואי לראשונה לטאוויסטוק. לא בכדי כתבתי לד"ר מאלאן שנים רבות לאחר מכן שעד לבואי לאנגליה חשבתי שהדרכה פסיכואנליטית וסירוס חד הם. מבחינה זו היוותה שעת ההדרכה שבאה בעקבות שתי הפגישות הטיפוליות שהוצגו על ידי עד כה לחוויה מפתיעה ומתקנת. אמנם נשמעה בה ביקורת על אופן ניהולן של שתי הפגישות הקודמות, אך ביקורת זאת הייתה עניינית, בלתי מתנשאת ויצאתי ממנה בהרגשה טובה.
שעה שלישית. 6.2.70
שעה זו הושפעה מאוד משעת ההדרכה שקדמה לה. הייתי עדין יותר, ידידותי, וכתוצאה מכך גם קבלתי יותר מידע, אם גם היה זה ברובו כתשובה לשאלות ישירות.
בתחילת השעה שררה שוב שתיקה רווית מתח. לאחר מספר דקות אמרתי שאני משער שרות עודנה חוששת ממני, מתגובותיי. לבסוף התברר שפחדה שאאבד את סבלנותי, הגם שלא התברר באיזו צורה. כמו כן התברר שכולם, בעלה, מוריה ואימה היו מאבדים את סבלנותם כלפיה.
התייחסתי לאם כאל הדוגמה הראשונה לאלה שאבדו את סבלנותם עמה. רות הגיבה שבגלל היותה הבכורה במשפחה נשאה תמיד באשמה גם כשלא עשתה כל דבר רע. גם כשהיה דבר מה תוצאה של מעשיו של מישהו מאחיה או אחיותיה הייתה רות מואשמת. כשהיה בעלה נרגז הייתה מנסה למצוא את הסיבה בדברים שקרו בעבודתו, במכוניתו וכיו"ב, אבל גם כשהיה מתברר בסופו של דבר שאינה אשמה, לא היה הדבר מנחם אותה.
שאלתי את רות אם היא חוששת שאולי איבדתי גם אני את סבלנותי כלפיה אך רות הכחישה זאת ורק ענתה בקול ענות חלושה כשניסיתי לקשור את חששה מפני לחששה מפני אימה.
פירוש שנשא פרי היה תוצאה של דבריה שאינה אוהבת לדבר מפני שדבריה יהיו טיפשיים, שגם דבריה בנוכחותי הם טיפשיים. בעלה אף אמר לה שאין טעם לדבר איתה. הגבתי באומרי שבאמצעות הצגת דבריה כטיפשיים היא מונעת ממני לומר זאת, או במלים אחרות להתקיף אותה. (הגנה: להציג פני טיפשה). קישרתי זאת לפירוש מן השעה הקודמת שבו אמרתי שע"י שתיקתה ואי עשייתה היא מונעת מהזולת נשק שבו תוכל להיות מותקפת. פירוש זה התקבל על ידי רות ברצון, אולם פירוש נוסף התקשתה לקבל. רות סיפרה לי על דברים בלתי הגיוניים שהיא נוהגת לעשות; לקנות שמלות שלעולם לא תלבש ועוד. הגבתי באומרי שהיא מנסה לומר לי שהיא נוהגת כילדה קטנה אבודה שאין להתייחס אליה ברצינות. רות חוותה את דברי אלה כהאשמה ונרגעה רק לאחר שתהיתי מדוע היא חווה זאת כהאשמה.
נראה לי שהרגשתה של רות להיות מואשמת בעניין הבגדים קשורה באסוציאציה הבאה. רות ספרה לי שהיא נוהגת להסתכל בשמלות שקנתה ולחשוב עליהן בלי ללובשן כאילו היו גן של פרחים. קישרתי זאת להערה קודמת שלה שבה אמריה שהיא מעדיפה את עולם הדמיון על המציאות משום שהמציאות נוראה כל-כך. לפי הבעת פניה הבנתי שהערתי על עולם הדמיון גורמת לה להירתע בפחד ואמרתי שאולי היא מרגישה שלא מגיע לה עולם של דמיון, שאולי אני גוער בה על כך. - פרסומת -
נראה לי שעולם הדמיון קשור ברגשי אשמה ועל כן תגובתה להערתי הקודמת וזאת משום שחזרה ואמרה שלא נפגעה כשאמרתי שהיא מנסה להיראות טיפשה כדי שאיש לא יתייחס אליה ברצינות.
רות הסתכלה החוצה בעד החלון ופניה הביעו פחד. אמרתי שכנראה שחשבה על משהו מפחיד. לאחר משא ומתן קצר אמרה שהיא מרגישה אשמה על שלא כתבה לבנה, במיוחד משום שאי הכתיבה הייתה מעשה אנוכי. (הגנה של האשמה עצמית) . הערתי שהיא אומרת זאת כדי למנוע ממני לומר זאת ועל כך ענתה שאינה כותבת כדי שלא להכעיס את בעלה לשעבר. הסיבה לכעסה על בעלה הייתה על כך שלקח את בנה ממנה. נמנעתי מלהעיר לה שבשעה הקודמת אמרה שהייתה זו אשמתה שלה שבנה נלקח ממנה. נראה לי שעודנה פוחדת לשמוע זאת. הימנעותי נבעה בעיקר משעת ההדרכה שקדמה לשעת הטיפול הנוכחית. הסיבה האמיתית לוויתורה על בנה ניתנת להבנה מרמז שרמזה: יש לי ילד אחד ואני מאבדת את סבלנותי. אין פלא שאמי אבדה את סבלנותה; היו לה ארבעה!
הילד היה בעיניה הדבר היחיד המשמעותי בחייה. בתחילה שנאה אותו. (היא מודה עכשיו בדחף: שנאתה ההתחלתית את הילד). כשסירבה בתחילה להביט בילד אמרה לה חמותה שאינה ראויה להיות אם ועכשיו נמצא הילד אצל חמותה. אמרתי שאין זה נדיר שאם תשנא את ילדה עם היוולדו. רות חוששת לראות את בנה כעת ואפילו עזבה את ביתה כשהביאה אותו חותנתה ללונדון. היא אינה יודעת את הסיבה לפחדה. זהו יחסה הרגיל לילדים. היא פוחדת מהם עד שהיא משחקת איתם ואז הם מחבבים אותה. אמרתי שבודאי קשה לה להיות פה, איתי, מבלי לדעת אם אני מחבב אותה אם לאו.
שעה רביעית. 9.2.70 (שעה משמעותית הכוללת הודאה ראשונית בתוקפנות)
רות הצליחה לעלות במדרגות מבלי שיבחינו בה פקידות הקבלה. פתחה את השעה באומרה שהיא באפיסת כוחות מנשיאת הדברים שהביאה עימה ושהניחה על רצפת החדר. שוב העירה על הקושי לתפקד במצב בלתי מובנה ועל כך שאני מביט בה ודורש ממנה כביכול לתפקד במצב זה. אמרתי לה שנראה לי שהיא אומרת לי שאין זה הוגן מצדי לדרוש ממנה להתנהג בצורה מסוימת מבלי להגדיר את רצוני במדויק. רות לא ענתה ותחת זאת אמרה דבר מה אודות היותה מודל לצילום. לא קלטתי בדיוק את דבריה ורות לא פירשה. במשך השתיקה הממושכת שבאה לאחר מכן נעשתה מתוחה יותר ויותר ולבסוף העירה שבמצבים מעין זה היא נוהגת לרוב לברוח אלא שבמצב המיוחד כאן אין לכך טעם. בהתחשב בחרדתה הנראית לעין הערתי שבריחה מכאן תשחרר אותה אולי מפחדה המיידי להתעמת איתי, שעודנה פוחדת מדברים שאני עלול למצוא בה ושאיננה אוהבת בעצמה והיא נמצאת בדילמה: אם תשתוק ולא "תתנהג" אני עלול לכעוס עליה ואם תאמר יותר מידי אולי תגלה לי דברים שאינה אוהבת ושהיא חושבת שלא ימצאו חן גם בעיני ושאפילו באומרה דבר מה, כגון התנהגותה אצל הצלם שעבורו היא מדגמנת, עליה להסתיר זאת מייד. בתגובה לדברי ספרה שבהיותה אצל הצלם הייתה נוהגת לחכות עד אשר הלכו משם כל יתר האנשים שלא היה להם דבר לעשות שם משום שחששה שימצא בה פסול.(שוב הפחד להיות מושווית).
אמרתי שהיא משווה אותי לצופים וחוששת אמצא בה פסול ושאולי רצתה לברוח מכאן כשם שהייתה נוהגת לברוח כשהושוותה לאחותה. רות אמרה שאיננה סובלת להיות מושווית, שהיא נתקפת זעם אפילו כשנאמרים עליה דברים טובים. ניצלתי את ההזדמנות שהודתה בכך שהיא זועמת ואמרתי שהיא מרשה לעצמה לזעום בעיקר כשנאמרים עליה דברים טובים, מפני שאז היא יודעת שזעמה אינו מוצדק, (שוב הגנה) שהיא זועמת כשמשבחים אותה כדי להימנע מזעם אמיתי חמור פי כמה שבו תיתקף אם תתאכזב מאותם אנשים ששבחו אותה, שהיא פוחדת מזעמה כשהוא מוצדק בעיניה. הוספתי שהיא נוקטת אמצעים שונים לא לזעום באמת, למשל במצב בו אינני נותן לה הוראות מפורשות כיצד עליה.לנהוג.( במערכת מונחיו של עזריאל הייתה התנהגות מעין זו מכונה התייחסות נצרכת,{required relationship} בעוד שהזעם המסתתר מאחור הוא התייחסות מנועה avoided relationship}} ואילו הרגשת האשמה שתתואר מייד היא הפורענותcalamity}}). רות אשרה זאת באומרה שכשהיה בעלה לשעבר מרגיז אותה בכך שכעס עליה הייתה נוהגת לצרוח מרוב זעם ולהטיח את ראשה בקיר. כשחזרתי על תיאור זה באוזניה שוב חוותה זאת כהאשמה ועל כך עניתי שנראה לי שההאשמה נמצאת בתוכה פנימה ושרק חזרתי על דברים שאמרה. הפעם הבינה את דברי אך אמרה שהיא איומה בתוכה. שוב פירשתי שבכך שהיא מקדימה להאשים את עצמה היא נוטלת את עוקצה של ביקורת העלולה להימתח עליה ובכך היא נמנעת מזעם אמיתי. (שוב הגנה או במונחי עזריאל התייחסות נצרכת) דרך אחרת להימנע מזעם אמיתי כלפי הזולת היה, לדבריה, להפנותו כלפי עצמה. הזעם הלך פשוט "קליק-קליק".(במהלך שעת ההדרכה שלאחר שעה טיפולית זו נעשה ניסיון לקשר את הביטוי "קליק קליק" לדבר מה שנחווה ע"י רות אצל הצלם, אך הדבר לא צלח.)
כאן הסתיימה השעה.
נראה לי שכאשר נגענו במהלך השעה בזעם וכשהתקבל דבר זה ע"י רות, פחת המתח. כעת היא מתמודדת עם בעיית החלק הזועם שבה..במהלך השעה התלוננה רות שלוש פעמים על החום השורר בחדר. הרגשתה זו פורשה בתחילה באופן כללי כביטוי לרגשות מתעצמים ב"כאן ועכשיו" ולאחר מכן באופן ספציפי יותר כביטוי לזעם המתפתח. לאחר פירוש זה חדלה רות להרגיש את אי הנוחיות שנבעה מהחום. פירוש נוסף המתחיל להתקבל על ידה קישר בין פחדה מפני זעמה לבין רצונה לברוח מהחדר. - פרסומת -
שעה חמישית. 13.2.70
שוב חמקה רות מעיני פקידות הקבלה. זמן מה עמדה בפתח חדרי מהססת, אח"כ פתחה את הדלת באיטיות בלי לדפוק בדלת. התיישבה, הייתה מתוחה הרבה פחות מבפעמים קודמות אך שתקה ארוכות. בזמן שתיקתה נכנס אדם נוסף לחדר. (מאחר שנכנסה בעצמה שכחתי להסיט את השלט המורה על כך שהחדר תפוס). רות חייכה אך לא אמרה דבר. (Acting in). כל החומר דלעיל אבד במהלך השיחה, שנחוותה על ידי כבלתי מספקת, מלאת התמקחות.
לאחר כ-10 דקות של שתיקה הערתי על כך ורות הגיבה שעדיין איננה יודעת מה עליה לעשות. עניתי שעדין איננה מרגישה בטוחה ושעודנה חוששת להיות ספונטאנית בנוכחותי. אמרתי שאולי הייתה רוצה שאטול את היוזמה בידי וקישרתי זאת להיותי גבר ולהיותה אישה. "אבל מדוע שיהיה הגבר היוזם?" ענתה. אמרתי שאיננו דנים בנושא באופן כללי ושברצוני להבין את רגשותיה כאן. לאחר שאמרה שהיא מעדיפה תמיד שהיוזמה תהיה בידי הזולת (מבלי לפרט את מינו), הרי שהיום הייתה רוצה לוותר על הכול כליל ושאיננה מרוצה מעצמה במצב זה. עניתי שאולי רק חלק ממנה מעוניין במצב זה ואילו חלק אחר היה רוצה להיות פסיבי לחלוטין, שהייתה רוצה שאהיה אקטיבי ושאגבר עליה ושאולי היא אף מאוכזבת מכך שאינני כזה.
על כל ענתה שאיננה מבינה את כוונתי. שוב הגבתי באומרי שלא להבין דומה לרצון להיות פסיבית ואולי לרצון להיות ילדה קטנה שאינה נלקחת ברצינות. רות שאלה אותי אם אני חושב שהיא אכן ילדה קטנה ועל כך עניתי שאולי זהו הרושם שהיא מנסה להעביר. בתחילה הכחישה זאת, אח"כ אמרה במבוכה שהייתה רוצה להיות שוב בת שמונה עשרה ושזהו גיל איום, מבלי לפרט את מהות היותו של גיל זה איום. סביב נקודה זו התפתח מיקוח רב שבו אמרה בין היתר שלדעתה הדבר טיפשי ונורא ושהדבר הקובע בעניין זה איננו דעתי אלא דעתה שלה. ייתכן שהייתה זו הגנה,(required relationship) קשורה אולי למחשבה קודמת שהביעה כשאמרה שיהיה עליה לחשוב על נושא גבר-אישה במשך כל סוף השבוע כדי להבינו. ייתכן שמחשבתה זו הייתה ניתנת לפירוש שיהיה עליה לחשוב עלי במשך כל סוף השבוע, אולם בגלל הקושי שגלתה רות בהטמעה של חומר מיני נמנעתי מלחיצה בנושא.
תוך כדי שיחה בנושא אי הבנתה של רות בהשלכות של תכנים מיניים אמרה רות שהיא מרגישה "לכודה, נצורה, כמו בזמן ויכוחים עם בעלי כשהייתי מרגישה שעוד רגע יאמר שהיא טיפשה ושאין טעם לדבר איתי" ניתן היה אולי להזכיר לה את סיומיהם של ויכוחיה עם בעלה, כפי שתארה זאת בשעה הקודמת אולם על מנת למנוע תוצאה כזאת גם בנוכחותי, נמנעתי מהשוואה זו. כמו כן נמנעתי מן ההשוואה של "נצורה" לבין "מוכנעת" (תודה לאל על כך).
בסה"כ נראית רות הרבה פחות מתוחה וחלק ניכר מהתנהגותה נשא אופי של פלירט.
לקראת סוף השעה אמרה שעכשיו תרגיש טיפשה במשך כל סוף השבוע (בקשר לשאלת רצונה לחזור אחורה בגיל, נושא שנראה לי טעון במיוחד). מתוך רצון למנוע ממנה להיות חרדה כל סוף השבוע אמרתי לה שכנראה רצתה מאד שאומר לה שאיננה טיפשה ושמסיבה לא ברורה לי נראה לי שניסתה לאותת לי שלא הבנתי אותה כהלכה ושאת רוגזה על כך היא חושבת שתצטרך לשפוך על עצמה. נראה לי שעזבה מאוששת קמעה.
שעה ששית 16.2.70
הפעם הופיעה רות בזמן וחלפה גם הפעם על פני פקידות הקבלה בלי להיראות על ידן. פתחה בדו-שיח שהורגלתי אליו אודות אי ידיעתה מה עליה לאמור. .גם הפעם קישרתי זאת לכך שבשתיקתה היא מונעת ממני נשק שבו אוכל להתקיפה, אולם בו בזמן היא הופכת אותי לבלתי כשיר. תגובתה הייתה שבעלה היה לועג לה על דבריה ואחר כך משתמש במילותיה שלה נגדה. ייחסתי זאת לעצמי ורות אמרה שאכן השתמשתי לעתים במילותיה שלה נגדה.
המשיכה לדבר על בעלה באומרה שתמיד עלה עליה בחוכמתו ובענייני כספים ושבודאי ייתן לבנה בית יותר טוב, שנמנעה להלחם נגדו בבית המשפט משום שידעה מראש שתפסיד ושוויתרה על בנה כי ידעה שלא תוכל להשגיח עליו. שאלתי אותה אם אולי וויתרה על בנה משום שפחדה שתאבד את סבלנותה כלפיו. רות בקשה הסבר לדברי והסברתי לה את הערתי בעניין. רות הגיבה באומרה שהייתה מאבדת את סבלנותה כלפי בנה רק בעניינים פעוטים, וממילא, אם אין כועסים על ילד אף פעם יחשוב הילד שכעס הוא דבר רע ובודאי כעס עליה ילדה מפעם לפעם. לבסוף אמרה שאיננה יוצרת קשר עימו כעת מחשש שלא תמצא חן בעיניו. התייחסתי לדבריה ואמרתי שנראה לי שלא למצוא חן ולא להיות מועדפת הם כנראה חששותיה העיקריים משום שהם עלולים לגרום לה לזעם בלתי נשלט. הוספתי ואמרתי שזוהי כנראה הסיבה לכך שהיא מונעת מראש אפשרות של ביקורת עליה בכך שהיא מבקרת את עצמה. (הגנה) קישרתי זאת למצב השורר ביני לבינה באומרי שאולי היא אף חוששת שאולי אני מעדיף את פקידות הקבלה על פניה. רות אמרה שאולי דברי נכונים ובכך אני מוכיח שוב שהיא אדם איום, שבגלל שאינה יכולה להרשות לעצמה להיות היא עצמה היא אינה אוהבת את עצמה. עם זאת לא פרשה למי הייתה רוצה להידמות. לאחר שתיקה ממושכת שנראה לי שיש בתוכה פעילות פנימית נמרצת אמרה שמחשבותיה אינן מחוברות זו לזו וקשה לה לעקוב אחריהן, שהיא חוששת לומר דבר חסר חשיבות ובכך לבזבז את זמני. עניתי שאולי היא חוששת יותר מכך שאומר לה שמחשבותיה חסרות חשיבות ובכך ארמוז שאני מעדיף את מחשבותיו של מישהו אחר. בהקשר לדברים שנאמרו קודם חזרתי על דברי שבשתיקתה היא גם הופכת את היוצרות וגורמת לי להיות לבלתי כשיר. כשאמרתי זאת בתחילת השיחה הגיבה באומרה שהיא עושה זאת ללא כוונה, אולם הודתה שלאנשים אחרים היא עושה זאת בכוונה. כעת הודתה שאולי יש אמת בדברי, שבאמת הייתה שונאת אותי אילו אמרתי לה שדבריה חסרי חשיבות. {ההתייחסות המנועה avoided relationship)) יוצאת לאור לאחר פירוש}. - פרסומת -
בסוף השעה הצליחה רות, בהפגנת מידה בלתי רגילה של חוסר מיומנות ובחוסר הצלחה בלתי רגיל בעיסוק בפתיחת דלת החדר, לגרום לי כמעט לעזור לה בפתיחת הדלת בניגוד לשיפוטי. (הגנה של אין אונים)
שעה שביעית 20.2.70
רות אחרה מספר דקות ופתחה את השיחה בצורה הרגילה. אמרתי שהיא עדיין חוששת מהדברים האיומים שהיא מרגישה בעצמה. לא הייתה תגובה ישירה לדברי ותחת זאת אמרה רות שהיא נוהגת למדר את חייה והיא מרגישה צורך להתנצל על כך שהגיעה במרוצה, על המידור של חייה ועל כך שאינה מרשה לרגשותיה לגלוש ממדור אחד למשנהו. לא אמרתי שאולי היא מתנצלת על האיחור מחשש שהדבר יגרום לה להיכנס למגננה. אח"כ אמרה רות שהיא שוב מבולבלת ושהיא מצטערת על כך שדיברה. כנראה הערה על אי התייחסותי לאיחורה. אמרתי שאולי הדבר הקל ביותר הוא לא לדבר כלל, לא לעשות דבר וכך לא להזדקק להתנצלות. על כך הגיבה רות בהתלהבות ואמרה שבעצם הייתה מעדיפה לא לחיות כלל. לא יכולתי לסגת מדברי או לשנות את הנושא כי מכך היה משתמע שאני פוחד מפניו ולכן אמרתי שנראה לי שאינה רואה בחייה כל דבר שכדאי לה לחיות עבורו וכשאשרה זאת קישרתי זאת להרגשתה שהיא אדם איום שאינו מרשה לעצמו אולי ליהנות מהדברים שניתן ליהנות מהם בחיים. רות הגיבה באומרה שהעדיפה מתמיד דברים לא מוחלטים סופית, שכשבלכתה להינשא פחדה בכנסיה עד שחשבה שהנישואין לא יהיו לנצח, שתמיד תוכל לחזור בה ואז חלף הפחד. אמרתי לה שאולי היא פוחדת ממחויבות, שאולי הייתה זאת אחת הסיבות שהתמהמהה בפנייתה למרפאה. בתחילה הכחישה זאת, אולם בהיזכרה שאכן דחתה את פנייתה למרפאה בשנה שלמה אשרה זאת. הוספתי ואמרתי שאולי היא מפחדת להתחייב לחיים ורות אשרה זאת באומרה שרגזה על האנשים שלא אפשרו לה למות. השוויתי זאת לנישואין שאין אפשרות לסגת מהם וקישרתי את הדברים להרגשתה שהיא איומה ואינה ראויה ליהנות מהחיים.
לאחר הפסקה אמרה רות שאנשים אומרים עליה שהיא עושה דברים ילדותיים ושזהו דבר איום ושצחקו עליה בגלל כך. עניתי שאולי היא חוששת שאומר שהיא ילדותית ושאצחק עליה ועודדתי אותה לנסות. רות התחילה באמרה שהיא אוספת דברים. אמרתי שדברים אלה קשורים בודאי לזיכרונות ולרגשות. רות הסכימה לדברי אך סירבה לדבר על כך באומרה שאינה מתחלקת בדברים אלה עם איש. ניסיתי להשוות זאת להתנהגותה אצל הצלם, אולם רות אמרה שכאן המצב שונה. שם לא רצתה שישווה, ואילו כאן אינה רוצה להתחלק. אמרתי שאולי היא חוששת שאחלל את זיכרונותיה ואקלקל את הנאתה מהם אם אדע את תוכנם.
רות אמרה דבר מה לא זכור לי עליו הגבתי שהיא מבקשת ממני לא לגעת יותר מידי בדברים ולא לאמור שהם ילדותיים. ההקשר המיני היה ברור מאוד משום שהסמיקה אבל לא ניסיתי לברר זאת מיד באמצעות פירוש מתוך המחשבה שאם אכלכל את מעשי בתבונה תרמוז לי רות כשיגיע הזמן הנכון ושאקלקל את המצב אם לא אתייחס אליו בעדינות הראויה. (הידד)לבסוף אכן אישרה רות את השערתי בה אמרתי שהדברים הקשורים לאוספיה רוויים זיכרונות נעימים וחביבים עליה ושמאידך אין היא מרגישה ראויה, אולי אף אשמה אודותם, תוך שקישרתי זאת לדברים שאמרתי באחת הפגישות הקודמות כשהרגישה מואשמת כשעלה נושא הדמיונות. כעת אין היא מרגישה אשמה ואף אשרה את פירושי.
כל החומר המתואר עד כאן עלה כתוצאה של שיחה מורכבת הרבה יותר שבה אמרה רות בין השאר שהיא מוותרת בקלות ומצפה שאנשים יעזרו לה, דברים שהגבתי עליהם בפירוש הנוגע למצב ביני לבינה כאן ועכשיו. כמו כן אמרה שאינה מעיזה לקוות, דבר שקישרתי לפחדה להתאכזב והזעם הקשור לכך. את פירושי שהיא חוששת לזעום קשות עלי ובכך לאבדני אשרה רות באומרה שהיא חוששת לעיתים קרובות לאבד מישהו שבו תלתה תקוות לעתיד, כך שנאלצה לרוב לשתף פעולה מחשש שיכעסו עליה או מחשש שתכעס על הזולת. יחד עם זאת הכחישה שהיא תולה תקוות בי, אולם השיחה הובילה, בסופו של דבר, לדברים שנכתבו לעיל.
באמצעות שתיקתה ובמידור תגובותיה הצליחה רות לגרום לי לאמור יותר משאמרה היא, אולם בראייה כוללת של המצב לא ראיתי מוצא מיידי מכך. מצאתי את עצמי אומר שני משפטי פירוש, עידוד ושידול על כל משפט של רות.
חילופי הדברים היו אינטנסיביים משניתן לתאר כאן, תוך שאני חוזר ומקשר בין הפסיביות שמפגינה רות לבין חששה מאכזבה ומהזעם שבעקבותיה. בנקודה מסוימת ענתה להערתי שהיא חוששת שאומר שילדותיותה היא ילדותית ושהיא יודעת שלא אומר זאת - היה עלי להשלים את המשפט באומרי שהיא חושבת שגם אם לא אומר זאת תחשוד בי ותנסה להסיק את מחשבתי זאת מהתנהגותי ומהטון של דברי, תוך שאני מקשר זאת שוב להרגשתה שהיא בלתי מקובלת. רות אישרה זאת. - פרסומת -
שעה שמינית. (התאריך לא נרשם)
רות הגיעה בזמן. דפקה בדלת ולאחר שפתחה אותה הסתכלה בי במבט שואל ולאחר מכאן הסיטה את השלט "תפוס" למקומו. את חפציה, כולל מעילה, הניחה על הרצפה.אח"כ שתקה. אמרתי שעדין אינה מרגישה בבית, אינה בטוחה שאני מקבל אותה ברצון, חוששת מהקונפליקט העלול להתעורר, תוך שאני מצביע על התנהגותה שתוארה לעיל. רות אמרה שהיא תמיד שמה את חפציה על הרצפה ואף מעדיפה לשבת עליה, אך עם זאת אמרה שקרוב לודאי שאני צודק. אמרה שחששה להקדים ועל כן חיכתה בחדר ההמתנה למטה, פחדה שכל השעונים בבניין אינם מדייקים. הוספתי זאת לפירוש הקודם.בו אמרתי שהיא חוששת שלא תהייה מקובלת. שוב אמרה שהיא מעדיפה לשתוק, שלרוב היא מעדיפה לנהוג כך ועל כך עניתי שבכך היא מבטיחה את עצמה בפני ביקורת אפשרית אך עם זאת הופכת אותי לבלתי כשיר, אולי אף שהיא מרגישה מהפיכתי לבלתי כשיר סיפוק מסוים לכעס המצוי בודאי בתוכה, תוך שאני קושר זאת לחומר קודם בן אמרה שהיא מוציאה אנשים מכליהם בכך שהיא הופכת בלתי נגישה. רות הגיבה באומרה שהיא זקוקה לזמן, שלרוב היא נפתחת רק לאיטה. אמרתי שאין צורך למהר ושיש לנו זמן עד יוני, בהוסיפי שזאת המציאות. אמרתי זאת במרב העדינות שיכולתי.
לאחר הפסקה נוספת אמרה שבסופי השבוע היא חושבת על דברים שמעולם לא חשבה עליהם קודם, שאף העדיפה לא לחשוב עליהם. שאלתי אותה בעדינות אם היא מוכנה לספר לי עליהם. רות התחילה לדבר בהיסוס על בנה, גרא. הייתה רוצה שיהיה שוב תינוק, לא יותר מבן שש. ניסיתי לברר אם אינה רוצה להתחלק בו אבל ניסיון זה לא עלה יפה. אין היא אם רכושנית. לאחר היסוס נוסף אמרה שאינה כותבת לו מחשש שיענה לה רק משום שחותנתה אומרת לו לעשות זאת. נראה לה שהשערה קודמת שלי שברצונה להיות חשובה עבורו היא נכונה. קישרתי זאת לחששה שאביה מעדיף אותה רק בגלל דמיונה לאימה, לכך שבעלה היה כועס עליה לאו דווקא בגלל עצמה אלא בגלל תלמידיו, עם כך שאולי גם אני מתייחס אליה לא בגלל מה שהיא אלא בגלל שהמצב דורש זאת. המשכתי וקישרתי זאת לכך שהקדימה ולכך שחשבה על דברים בסופי השבוע, כמה מרגיז בודאי הדבר שהיא מקדישה לי כה הרבה מחשבה ואני רק ממלא את חובתי. רות ענתה שאינה מצפה ממני לשום דבר, אולם ברור היה שדבריה היוו הגנה (הגנה) ואכן הסברתי לה זאת בעדינות תוך שאני מקשר זאת לדברים שנאמרו בשעה הקודמת בדבר תקווה וחשש ממחויבות. בתחילה אמרה שאינה מבינה ושאף פעם אינה יודעת מה עליה לחשוב, לקוות ולצפות. היה זמן שבו הייתה כמעט בטוחה ברצונה אבל אח"כ התקלקל הכול. אמרתי שאולי אהבה מישהו, שאולי חשבה שאינה ראויה לכך, שזהו הדבר שהתקלקל ושמאז היא חיה במעין ערפל. היה ברור לשנינו שאני מתייחס לחומר של השעה הקודמת ואכן אמרה רות בשקט שאני צודק. שאלתי לפרטים ורות סיפרה שאהבה את "הנער הזה" אך בעלה ("אולי קינא או משהו כזה") העמיד אותה בפני בררה באומרו שאם לא תבטיח לוותר על הקשר עם אותו נער ייקח ממנה את בנה. רות לא יכלה להבטיח וכך אבד לה בנה. לפי שעה לא הזכירה שאבדה גם את הנער. עכשיו אגרפה את ידיה, שרטה את עצמה והכתה באגרופה בכף ידה. אמרתי לה שהיא מוציאה את זעמה על בעלה על עצמה. רות אמרה שהיא מרגישה שברצונה לבכות ובקשתי ממנה לספר לי על הרגשתה. רות ענתה שאינה יכולה להרשות זאת לעצמה משום שאינה יכולה להרשות לעצמה לבכות שבועיים, שאם תתחיל לבכות יהיה הבכי בלתי נשלט. אמרתי לה שהיא מונעת מעצמה אמצעי להתגבר על צערה ורות ענתה שאם תתחיל לבכות לא תוכל להפסיק עד סוף השעה. אמרתי לה שנראה לי שהיא אומרת לי שאם אני רוצה לגרום לה לבכות יהיה עלי להתמודד עם בכייה על חשבון זמני שלי, אולם החמצתי לקשר זאת לדברי הקודמים בדבר סיום הטיפול ביוני. מכל מקום גרמה הערתי לכך שהבכי הפך לחיוך ושהאווירה הכבדה והמתוחה ששררה בחדר במהלך כל השעה עד עתה, בדומה לשעה הטיפולית הראשונה, חלפה. רות אמרה עכשיו שאם גם אינה בוכה, היא עודנה מרגישה עצב. שאלתי אותה מתי קרה כל זה, ורות ענתה שהדבר קרה לפני 18 חודשים. הוספתי ואמרתי שנראה לי שחוותה כבר חוויה דומה קודם לכן לפני נישואיה לבעלה לשעבר (התקופה המסתורית שבין גיל 18 ל-20) ושאולי נשאה לו במצב של מעין ערפל. רות לא אשרה זאת ואמרה שנשאה לבעלה כדי שילמד אותה דברים (לא אודות החיים, כפי שניסיתי לומר) אלא אודות ספרים שהכיר.
שעה תשיעית 27.2.70
רות הגיעה בזמן, דפקה בדלת, נכנסה לאחר שהזמנתיה, הסיטה את השלט "תפוס" בלי הסוס וסגרה את הדלת בתנועה נמרצת. (בסוף השעה חזרה והסיטה את השלט למצב "פנוי", כאילו מוותרת על זכותה עלי).
שוב אמרה שאינה יודעת מה עליה לומר, אבל הדבר אינו מביך אותה כקודם. אפילו כשהיא עצובה אין היא נזקקת עוד לגלולת שינה אלא מעסיקה את עצמה בדברים אחרים. (העצב מתחיל לבצבץ). הפעם לא החמצתי את ההזדמנות ואמרתי לה שאולי היא מודה לי על ההישג שהושג עד עתה. שאלתי אותה לסיבת העצב ועל כך ענתה שאינה אוהבת שדברים ישתנו. קישרתי זאת, אולי מעט מוקדם מידי אך לדעתי בצורה נכונה לפרדה שנידונה בשעות הקודמות. רות אשרה זאת באמצעות דוגמה מעבודתה.
לדבריה לא אהבה את עבודתה אולם חברת הבנות האחרות הייתה נעימה. אמרתי לה שאולי אינה אוהבת את מעשינו כאן אך אולי מחבבת אותי. רות הגיבה באומרה ששתיים מהבנות עומדות לעזוב ושהיא עצובה מעבר לפרופורציה. קישרתי זאת לעזיבתי ולעזיבותיו התכופות של אביה. זכורני שבנושא זה היה ויכוח ביני לבין ד"ר מאלאן שטען שאני מעלה את נושא עזיבתי מוקדם מידי, בעוד שאני טענתי שיש להכינה לפרדה הצפויה בתום הטיפול בהקדם האפשרי. רות אמרה שהיא זוכרת רק פרדות חוזרות מחברותיה בבית הספר. פרשתי זאת כזיכרון כיסוי והשוויתי זאת להערתה על חברותיה לעבודה כשבעצם הייתה כוונתה אלי כאן ועכשיו. בתחילה טענה שאינה יכולה לזכור דבר הקשור לנוכחותו של אביה ומייד חזרה בה ואמרה שהיה עוסק הרבה בילדיו. הדבר היחיד שזכרה עתה בבהירות אודותיו היה שבהעדרויותיו הייתה משחקת מעין משחק בינה לבין עצמה. על מנת למנוע מעצמה לצחקק בזמן השעורים בבית הספר. הייתה מנסה לדמיין את הדבר העצוב ביותר שיכלה להעלות בדעתה, דהיינו שאביה מת וכך היה הצחקוק נפסק מיד. שארית השעה הוקדשה לבניית יחס משמעותי בין אהבה, מחויבות, פרדה, זעם, מחשבות על מוות ומחשבותיה על עצמה כאיומה, כל זאת כמעגל קסמים.
בהמשך השעה אמרה רות שאינה די נאה. פירשתי זאת כנסיבות מקלות שהיא ממציאה למעני כדי שלא תכעס עלי אם לא אעדיף אותה (שוב הגנה{required relationship אופייני}) וכדי שלא ייווצר מצב שבו לא תוכל לשלוט בזעמה ((avoided relationship ואז תהפוך לבלתי נסבלת לחלוטין(calamity). תוך כך אמרה שאולי הפתרון הוא בכך שעליה ללמוד לקבל אכזבות ועניתי לה שאולי עליה ללמוד לקבל אכזבות במצבים בהם האכזבה בלתי נמנעת. כמו-כן קבלה את ההערה שעליה להימנע ממחויבות משום שמחויבות מעלה את עוצמת הקונפליקט.
להוציא הזמנים שבהם נידונו בעיות אלה, שנראו לי טעונות מאוד, הייתה רות שלווה וכמעט עליזה. את השעה הטיפולית עזבה במצב רוח טוב לאחר חילופי הדברים הבאים: "אני חושבת שאולי תחשוב...." חיברתי את שתי המחשבות האחרונות ואמרתי שהיא חושבת את עצמה למקובלת גם כאדם כועס, שבעייתה נעוצה בכעס כלפי אדם שהיא מחויבת כלפיו, כי אז אין לה מנוס אלא להפנות את הכעס כלפי עצמה.
שעה עשירית. 2.3.70
בסך הכול הייתה זאת שעה לא מספקת. רות הייתה שוב נבוכה ואמרה שהיא מעדיפה שלא לחוות את השנה הקרובה ואת זאת שאחריה, תוך שהיא רומזת על התעוררותן המחודשת של המחשבות האובדניות. פירשתי שהשנה הקרובה תהייה השנה שלאחר עזיבתי ושהיא חושבת על דרכים לעזוב אותי לפני עזיבתי אותה. אח"כ דברה על יחסיה החלומיים עם הנער שבגללו אבדה את בנה ועל יחסו המבקר של בעלה ליחסיה אלה. השוויתי את עצמי הן לאובייקט האידיאלי והן לאובייקט המבקר ולתגובתה בה אמרה שאינה מושלמת הגבתי באומרי שהיא חוששת שוב שלא תהיה מקובלת ע"י אובייקט אידיאלי כמוני, שאם אגלה עד כמה רעה היא חושבת את עצמה אולי אשליך אותה החוצה לקור. (לפני כן אמרה שבחוף יורד שוב שלג).
חילופי דברים נוספים קרו כשאמרתי שהייתה רוצה שאתן לה דבר מה בר קיימה שישחרר אותה מהרצון למות. רות אמרה שזהו קסם ועניתי לה שניתן לקרוא לכך קסם אך ניתן לקרוא לכך גם חיבה. רות אמרה שהיא חושבת שלעולם לא תוכל שוב לאהוב וקישרתי זאת לרגשות הזעם והאכזבה. (שעה לא טובה. נושא העצב הוחמץ)
|