שמות-האב, סמלי, דמיוני, ממשי
פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר
מאת מרקו מאואס
חלק 1
קראה: אפרת אבן צור
המבוא המומלץ ביותר למשמעות המושגים "סמלי, דמיוני, ממשי" של לאקאן, מצוי בקטע קצר מאת ז'אק-אלן מילר, המופיע על כריכת ספרון שכולל שתי הרצאות של לאקאן (1953-1963/ 2006) – "הסמלי, הדמיוני, והממשי" ו"על שמות-האב":
שם-האב, איזו הצלחה! זה מדבר לכולם. לאבהות יש עדות מועטה בטבע, שכן זוהי בראש ובראשונה עובדה תרבותית. "שם-האב, אומר לאקאן, בורא את הפונקציה של האב". אך אם כך, ריבוי זה, מנַין?
הוא אינו פגאני, הוא בתנ''ך. זה שמדבר מתוך הסנה הבוער אומר על עצמו כי אין לו שם אחד בלבד. יהיה זה ברור: לאב אין שם פרטי. אין זו דמות, זוהי פונקציה. כמנְיין התימוכין שלה, כך מניין השמות של האב.
הפונקציה שלו? זו הפונקציה הדתית [religio] במובהק – לקשור [religare]. את מה? את המסמן למסומן, את החוק לאיווי, את החשיבה לגוף. בקצרה, את הסמלי לדמיוני. ואולם, אם אלה השניים נקשרים בשלישייה עם הממשי, הרי ששם-האב אינו עוד אלא מראית עין. לעומת זאת, אם בלעדיו מתפרק הכול, הרי שהוא הסימפטום של הקשר הכושל.
לקשור את המסמן למסומן
לאקאן התחיל את דרכו אל החזרה לפרויד באמצעות הכלי הנפלא של הבלשנות הסטרוקטורלית של פרדינן דה-סוסיר. דה-סוסיר קבע את המבנה של הלשון כמבנה שבו "ישנם רק הבדלים" (דה-סוסיר, 1916/ 2005), עמ' 188): לדבריו, משמעות נקבעת לא ביחס בין המילים בלשון לדברים בעולם, אלא ביחסים בתוך המערכת של השפה. ואכן, היה זה דה-סוסיר שהגדיר את מה שהוא כינה "הסימן הלשוני", ש"אינו מאחד דבר ושם – אלא מושג ודימוי אקוסטי" (שם, עמ' 118-119). הדימוי אקוסטי הנו המסמן, המושג הנו המסומן:
הקשר בין המסמן למסומן, לפי דה-סוסיר, הוא שרירותי, אינו מעוגן בקשר הכרחי או טבעי כלשהו. שם, בשרירותיות הסימן, נמצא ה"עיקרון הראשון" של "מחקר מסוג זה" (שם, עמ' 119-120). הוא כותב:
"בקיצור, איור זה מסמל את המשמעות. אך ברור שאין למושג זה דבר ראשיתי, שהוא אך ורק ערך שנקבע על ידי קשריו עם ערכים דומים, ובלעדיהם המשמעות לא הייתה מתקיימת. בבואי לטעון בפשטות שמילה משמעה משהו, בבואי להסתפק בצירוף בין דימוי אקוסטי למושג, אני מבצע אמנם פעולה אשר יכולה להיות מדויקת במידה זו או אחרת, אך בשום מקרה איני מבטא את התופעה הלשונית בעצם מהותה ובמלוא רחבותה" (שם, עמ' 184).
לאקאן ושם-האב: הבעיה
לאקאן הפך את הסקיצה של דה-סוסיר, שקבעה את המסומן מעל המסמן. בקומה העליונה מיקם לאקאן את המסמן, שכן המסמן הוא שקובע את המשמעות – כך לפי ההתנסות האנליטית שלו, ולפי הקריאה שלו את פרויד. הבדיחה, פליטות הפה, החלומות – כלומר התוצרים של הלא-מודע – מצביעים על כך שמי שמדבר "לא יודע מה הוא אומר": שרק המסמן קובע מה הוא יגיד, וזאת, רק בדיעבד. בכתיבת המסמן מעל המסומן טמונה הרדיקליות של המבנה הלשוני לפי לאקאן:
S גדולה, המסמן, ומתחתיה ה-s הקטנה של המסומן
כאשר לאקאן כתב את המטפורה האבהית,בסמינר ה-4, "היחס לאובייקט" (Lacan, 1956-57/1994), הניסוח שלו לתסביך אדיפוס, הוא כתב אותה בתחילה באופן כזה ששם-אב הנו מסמן מטפורי של "האחר" (A), של האיווי האניגמטי של האם. לפי היגיון זה, אמור שם האב לצמצמם את האחר, להחליפו ולסמנו:
אפשר גם לכתוב את הנוסחה כפי שכתב אותה ז'אק-אלן מילר (Miller 1986-87, 5/2/86):
בשני הניסוחים, התוצאה של האופרציה, הסימן שנוצר, הוא המשמעות הפאלית: לפי לאקאן, כל משמעות היא פאלית בבסיסה, ושם-האב הוא שערב לקשר בין מסמן למסומן בשפה.
מה הבעיה כאן? שהמטפורה הזאת מניחה ששם-האב מספיק כדי לטפל במה שנקרא ה"איווי של האם"; או במילים אחרות, היא מניחה אחר שלם, ומניחה מסמן אחד שממקם את "האחר" כולו מתחתיו. הבעיה מודגמת בכתיבתו של לאקאן על המטפורה האבהית במסגרת עיסוקו במקרה של "הנס הקטן" (פרויד, 1909/2003). הנס הוא ילד בן 5 שלו סימפטום של פוביה מסוסים. כבר מגיל 3 הנס עסוק באיבר המין שלו – ה"עושה-פיפי", וגם ב"עושה-פיפי" של אמו ושל אחותו הקטנה חנה. מתיאור המקרה אנו מבינים כי אביו של הנס אינו שוכב עם אשתו, ואילו אמו של הנס מכניסה את בנה למיטתה, ולא חוסכת ממנו את הזכות לצפות בה ערומה.
בבסיס הפוביה של הנס מנשיכות, לפי לאקאן, נמצאת האם – כ"איווי בלתי ניתן לסיפוק" (Lacan, 1956-57/1994). לאקאן מדגיש כבר בהתחלה שהשאלה עבור הנס היא איך לרמות את האיווי הבלתי ניתן לסיפוק, באמצעות הצגת עצמו כדבר מה שהוא אינו. בהמשך מסתבר שיש דבר מה בשדה האיווי של האם, בתוך האחר, שהוא דבר "לא מסמני" – המסמן לא תופס אותו, יש שם חור. אין די חומר מסמני כדי לטפל בחור הזה, שהוא הדבר שהופך את האחר ל"אחר מחורר". לכן הנס הקטן – שהיה לוגיקאי מדהים – בונה מיתוס: המיתוס של האינסטלטור. כותב פרויד על שסיפר לו אביו של הנס:
בבוקר השניים במאי הנס בא אלי ואומר: תשמע, היום חשבתי משהו. בהתחלה הוא שכח מה זה היה, ומאוחר יותר, תוך התמודדות עם התגדויות חזקות, הוא מספר:
"האינסטלטור בא והוציא לי בצבת את הטוסיק, ואחר כך נתן לי במקומו טוסיק אחר, ואז את הפיפי. הוא אמר: 'תראה לי את הישבן' ואני הייתי צריך להסתובב, ואז הוא לקח אותו. אחר כך הוא אמר: 'תראה לי את הפיפי'.
האב תופס את טיבה של הפנטזיה-המשאלה, ואינו מטיל ספק, ולו לרגע, בפירוש היחיד האפשרי.
אני: "הוא נתן לך פיפי יותר גדול וטוסיק יותר גדול".
- פרסומת -
הנס: "כן".
אני: "כמו של אבא, מפני שהיית רוצה להיות אבא".
הנס: "כן. ואני רוצה שיהיה לי גם שפם כמו שלך וגם שערות כאלה (הוא מצביע על שיער החזה שלי)".
מה תפקידו של המיתוס? הוא שומר על דבר מה "שבלתי אפשרי לומר" (Miller, 1991). עבור האנתרופולוג לוי-שטראוס, המיתוס הוא כלי לוגי שכולל במבנה שלו גם שאלה וגם תשובה, שניהם בסתירה מסוימת, והמיתוס מאפשר להן דו-קיום זו ליד זו. במקרה של הנס הקטן, המיתוס של האינסטלטור מנסה לטפל בנשיכה של הסוס-אם – הדבר הכי ממשי, הגרעין של הפוביה שלו. במשך כל הדיאלוג של הנס עם אביו, לאקאן קורא את קריאתו של הילד לאביו: "אנא, תדפוק אותה", "תכניס לה את זה בפנים כבר!" הכול כדי שאימא תרד ממנו, כדי שהאיווי שלה יחדל להיות חידה כה מעוררת מועקה. אבל האב אינו יעיל עבור הנס. האיווי של אביו הנו "שברירי" (Miller, 1993-94/2011, p. 172) – וזאת אנו יודעים רק דרך מה שהנס מעיד.
במיתוס שבונה הנס, את הנשיכה מחליפה המרת ה"טוסיק"; אולם המיתוס לא נוגע בפיפי שלו, כך לאקאן קרא, בניסוח של הנס עצמו. שם זה נעצר. ואכן, במקרה של הנס הקטן, האיווי של האם הוא בעצם בור של תיאבון שלא ניתן להביא לסיפוקו. האחר האימהי כולל התענגות, שהמטפורה האבהית לא יכולה לצמצמם. אם בהתחלה תוארה המטפורה האבהית כממקמת את שם-האב כמסמן של האחר, כלומר כאחר של האחר, המקרה של הנס משמש כמבוא לאמירה המאוחרת יותר של לאקאן – נגד לאקאן המוקדם – אשר לאקאן התחיל לומר מאז שבעת השיעורים שהוא נתן על המלט בסמינר ה-6 שלו מ-1959, "האיווי ופירושו" (סמינר שטרם יצא לאור), אמירה לפיה "אין אחר של האחר" (8.4.1959). האחר, שלאקאן בשלב זה כתב
ואם נרצה לכתוב, במודל של המטפורה האבהית, את המסומן של המסמן
המכשול שבו נתקל הנס הקטן
בשל הפוביה שלו, להנס הקטן היה ברור שיש חור ב"חוק האב". החור הזה נמצא בדיוק שם, בתפקידיו של שם-האב כפי שפירט אותם מילר בקטע שהובא לעיל: (1) לקשור את המסמן למסומן, (2) לקשור את המחשבה לגוף, (3) לקשור את החוק לאיווי – או בקצרה, לקשור את הסמלי לדמיוני.
לאקאן מתאר את מהלכה של התפנית הזאת בשיעור של ה-5 ביוני 1957 של הסמינר ה-4, "היחס לאובייקט" (Lacan, 1956-57/1994): בהתחלה, האם נמצאת כסמלית: היא יכולה להיות נוכחת או נעדרת, והילד יכול לסמל את זה. הוא הופך אותה לסמלית באמצעות כל דבר שבו הוא מצליח להשתמש כדי לסמל אותה כנמצאת או כלא נמצאת. כדאי להזכיר את משחק הסליל המפורסם שפרויד ציין ב"מעבר לעיקרון ההנאה" (1920/1968): הילד, בן שנה וחצי, היה זורק רחוק אל חוץ לעריסה את הסליל, עם הצעקה: ""Fort! (שם!), ולאחר מכן משך אותו בחזרה ואמר "Da!" (הנה כאן!). כך הוא היה יכול לקבל את עזיבתה כל פעם מחדש של האם. הילד פוגש את הסיפוק של השד הממשי כסוג של פיצוי על ההיעדרות. אז הופך המתן של השד לסמלי, והאם הופכת לממשית, אומניפוטנטית, שיכולה לתת או לסרב לתת את אהבתה. כך לאקאן מסכם את המצב שלפני הפתרון של השלב הפאלי.
בשלב הפאלי, הילד יכול לגלות "מה יש מעבר לאם". כלומר, מה הדבר שהיא אוהבת, האיווי של האם לפאלוס. לאקאן כותב את המרכיב הדמיוני הזה כ-i, ואחר כך הוא כותב את הנוסחה של האופרציה שעל הילד לעשות – לסמל את המרכיב הדמיוני: (iS(i . עד כאן, יש לנו כבר שתיים מבין שלוש הפונקציות של שם-האב שמילר מציין: קישור בין מסמן למסומן, וקישור בין סמלי לדמיוני.
חנה, אחותו של הנס, מסבכת עבורו את הקשרים עם ה"מעבר לאם"; היא ילדה ממשית. הממשי השני שהוא נפגש איתו הוא הפין הממשי, שהוא שלו, אבל הוא לא יודע "מה לעשות עם זה". יש ילדה ממשית, ואיבר ממשי; הנס פוגש אם כן ממשי כפול, ולכן לא יכול להסתפק במטפורה האבהית הראשונה. לאקאן מתאר זאת בטבלה:
מצב הילד ביחס לאמו, כאשר הוא עומד לאבד את אהבתה
חנה=Anna, אם=Mère, שד=Sein, ילד=Enfant, זה=Es, פין ממשי=Pénis réel,
המרכיבים הקוטביים של הפוביה שלאקאן מדגיש הם הסוס נושך והסוס נופל, שמשמעם: "אני לא יכול לספק את האם, לכן היא תסתפק בלנשוך אותי, כי זה הדבר האחרון שלי כאשר אינני בטוח באהבתה. הסוס נופל בדיוק כמוני, הנס הקטן, נתנו לי ליפול כי יש רק עבור חנה".
את הבעיה שבה נתקל הנס ושעליה הוא מעיד בנחישות לוגית, אפשר לתאר גם במילותו של מילר בהמשך אותה פסקה שהוזכרה: "אם אלה השניים נקשרים בשלישייה עם הממשי, הרי ששם-האב אינו עוד אלא מראית עין". כל היופי של המטפורה האבהית הראשונה, הוא ש"האב אינו אלא מראית עין". המטפורה הראשונה בתוקף רק כל עוד ישנו מרחב ליבידינלי-פוליטי המאפשר להאמין בפיקציה של חוק האב.
הקשר הכושל
את המשפט של מילר אפשר לנסות לכתוב באמצעות הקשר הבורומאי. הקשר הבורומאי במקורו היה סמלה של משפחת האצולה נורומאו במילנו במאה ה-15. זהו קשר של 3 טבעות (או יותר) הקשורות כך שבמקרה שאחת משתחררת, משתחרר הקשר בין שתי האחרות.
לפי לאקאן, בין הסמלי (S), הממשי (R) והדמיוני (I) מתקיים בעיקרון קשר בורומאי מעין זה. במקרה של הנס, הממשי הוא הילדה הממשית, אחותו החדשה של הנס, כמו גם הפין הממשי שלו עצמו; הדמיוני הוא הפאלוס, מה שהאם חושקת בו; והסמלי הוא האם הסמלית, השרשרת המסמנית. אולם האם אצל הנס הקטן הממשי של הילדה והממשי של הפין אכן קושרים בקשר משולש את הסמלי של האם הסמלית עם הדמיוני של הפאלוס (הפאלוס שלפי המטפורה האבהית הוא המשמעות של האיווי שלה?) התשובה היא לא. לא רק שאינם קושרים – אלא שהממשי הזה הוא עצמו ההוכחה ששם-האב נעדר כפונקציה הקושרת בין סמלי ודמיוני.
בואו נחזור לשאלות העיקריות. שפרויד עצמו חוזר אליהן כמה פעמים ב"עכבה, סימפטום ומועקה" (1926/2007). היכן שם-האב במקרה של הנס הקטן והפוביה שלו מסוסים? הסוס הוא שמתפקד כתחליף לשם-האב; הסוס, שם-האב התחליפי, הנו מראית עין, ממשי ש"ממתין" לקשור את עצמו בשלשה עם הסמלי והדמיוני – ההמתנה כאן היא תוספת שלי למשפט של מילר. אבל זהו שם-אב זמני בלבד, שמאפשר להמתין לפתרון אחר. כפי שמילר מציין, רעיון זה מוביל את לאקאן הרבה זמן לאחר מכן לדיון בשאלה האין כל שם-אב הוא שם-אב תחליפי (Miller, 1993-94, 2/3/94). בכל מקרה, לסוס כשם-האב יש שני חורים, שדרכם מופיע הממשי המעיק: כפי שהנס עצמו אומר, הסוס יכול ליפול, וגם יכול לנשוך. הסוס כאובייקט של הפוביה אינו עוזר כאן.
וכך נראים הממשי כמה שממתין, והממשי כקשר כושל, שנכשל מלקשור יחד את הסמלי והדמיוני:
את המקרה של הנס אפשר לכתוב כמקרה מיוחד של ילד ש"מחפש את האדיפוס שלו". האדיפוס, באמצעות הסימפטום – הפוביה מסוסים, משמש מרכיב רביעי שמחזיק ביחד את הסמלי, הממשי והדמיוני. הנה:
או: 
סיגמה (∑), האות היוונית, משמשת בכתיבה החדשה כדי לכתוב את הסימפטום האדיפלי, או ליתר דיוק, את האדיפוס כסימפטום. במקרה של הנס, ∑ היא הסימפטום האדיפלי שהוא בנה לעצמו דרך הפוביה. כך אנחנו יכולים להתייחס מחדש למשפט האחרון בפסקה של מילר: "לעומת זאת, אם בלעדיו מתפרק הכול, הרי שהוא הסימפטום של הקשר הכושל". מה הקשר בין הקשר הכושל והמטפורה האבהית הראשונה והשנייה? מצד אחד, כסימפטום, ורק כסימפטום, הטבעת הרביעית ∑ מחזיקה את הקשר שבלעדיו הכול מתפרק, נפרם (המטפורה הראשונה); מצד שני, ∑ היא סימפטום בין סימפטומים אחרים, שיוכלו כולם, בסופו של דבר, לשמש כשם-האב. לכן הריבוי, "שמות-האב". כך, ∑ היא ההוכחה מעצם נוכחותה ש"אין אחר של האחר", אין אב כחוק של האחר.
המטפורה השנייה לוקחת בחשבון שבאחר ישנו מרכיב לא מסמני – ההתענגות – שכאשר המסמן מנסה לתפוס אותו הוא נתקל בחוסר קונסיסטנטיות לוגית (סתירות בתוך אמיתות אקסיומטיות או שנובעות מאקסיומות מקובלות בבסיס). האחר האמהי – אם-אישה במקרה של הנס – שהמטפורה האבהית הייתה אמורה לצמצם, הנו אחר שכולל התענגות. החלק הזה הוא מעבר לחוק. ההתענגות לכודה כ"טריז" בקשר הבורומאי (לאקאן, 2005/1972-1973), שכן הקשר מנסה לתת דין וחשבון על ההתנסות האנליטית רק על בסיס הסמלי, הממשי והדמיוני, וזאת ללא קשר לאחר (Skriabine, 1994).
כאשר לאקאן בידד בתחילה את שם-האב כמסמן שיכול לתת תשובה וגם מענה לשאלת האיווי של האם, הוא יצר בעיה, אשר הניסוח של המטפורה האבהית השנייה מנסה להתמודד איתה. בניסוח זה לאקאן מביא עד הקצה את הרעיון של דה-סוסיר, שהתייחס לשפה כמבנה, כסטרוקטורה, עד שהתגלה ההבדל בין "המבנה" לבין "הכול": ללשון יש מבנה, אבל היא אינה חובקת-כול, אי אפשר לאסוף את הלשון בתוך "כוליות", משום שתמיד יהיה מסמן שיהיה בחוץ.
מקורות
דה-סוסיר, פ' (2916/2005). קורס בבלשנות כללית. תרגום: אבנר להב. רסלינג.
יעבץ, צ' (1995). "טיובריוס וקאליגולה, מהעמדת פנים לטירוף", דביר.
לאקאן, ז' (1953-1963/ 2006). "על שמות-האב". תרגום: נועם ברוך. רסלינג.
לאקאן, ז' (2005/1972-1973). סמינר "עוד" (20). תרגום: יורם מירון. רסלינג.
פרויד, ז' (1909/2003). "אנליזה של פוביה בילד בן חמש". תרגום: מרים רון. ספרים.
פרויד, ז' (1926/2007(. עכבה סימפטום וחרדה. תרגום: יאיר אור. רסלינג.
פרויד ז' (1920/1968). "מעבר לעקרון העונג". בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. דביר.
Lacan, J. (1956-57/1994). Seminario 4: “El falo y la madre insaciable”. Buenos Aires: Paidós.
Lacan, J. (1956-57/1994). “La relación de objeto”, Buenos Aires: Paidós. 1994.
Miller, J-A (1993-94/2011). “Donc”, La lógica de la cura”. Buenos Aires: Paidós.
Miller, J-A (1986-87). “Extimité”.
Miller, J-A (1991). “Trabajo de Lacan sobre el mito”, “Freudiana”, Barcelona.
Skriabine, P. (1994). “La clínica del nudo borromeo”, en “Locura, clínica y suplencia”, Madrid.
