הסכנה שבפיתוי ההורי: ביקורת (מאוחרת) על הספר "היסטריה"

אורנה אפק15/10/2012

הפיתוי ההורי - תגובה לאלחנן. קודם כל תודה על התגובה המושקעת. ישנם דברים שונים שכתבת שאני מסכימה איתם לגמרי. גם לדעתי פסיכולוגיית יחסי אובייקט והעצמי הזניחה את המיניות ואכן טוב וחשוב שישנם תיאורטיקנים היום שבהצלחה מחזירים למודעות שקיימת מיניות והיא משמעותית ובעלת השלכות ביחסים הורה-ילד מטפל -מטופל ובכלל.
הוויכוח בעיני הוא לא בין אלה שחשובים שהמיניות זניחה או מדחיקים אותה, לבין אלה החושבים שהיא משמעותית. אלא בין אלה שחושבים (כמוני) שלגבולות יש משמעות וחשוב להדגיש אותם לבין אלה שאולי נוטים לטשטש את הגבולות שצריכים להיות בקשר הורה-ילד לקשר מטפל - מטופל.
המטפלים שהוזכרו במאמר שלי, קוונטין וג'רום, חצו לדעתי את הגבולות הנכונים באופן בעייתי מאוד בלי קשר לתיאוריה שהם מחזיקים בה. המיניות קיימת והיא טבעית גם ביחסי מטפל מטופל. השאלה מה עושים אתה?
קוונטין בחר להתעלם מדבריה המפורשים של המטופלת שלו שמגעו מעורר אותה מינית וג'רום חש משיכה עזה למטופלת שלו, הכיר את הפנטסיות שלה עליו ובכל זאת בחר להיות איתה ביחידות יום שלם לא כל סטינג טיפולי.
כשבולאס כותב את מה שציטטתי (ויש משפטים רבים כאלה כמו: 'הורים מארגנים פיתוי בידי האם..תוכל אולי לקבל אותי אחר כך..היא ההבטחה הטמונה בהשהיה' עמוד 53) הוא לדעתי מטשטש גבולות שהם חיוניים ביחסי הורה ילד. כאנשי בריאות הנפש, אנחנו צריכים להצביע על חשיבות המיניות ולא לפחד ממנה, כמו גם להצביע על חשיבות הגבולות לבריאות הנפשית של ילדינו ושל מטופלינו.

אלחנן פיניאן15/10/2012

בתגובה לעיל נפלה טעות - היא הוכפלה כמה פעמים... אתקן זאת בהמשך.

אלחנן פיניאן15/10/2012

על המיניות - בין ההורה לילד ובין המטפל למטופל. אינני סבור כי בולאס מפתה הורים לאחוז בעמדות פתיינייות כלפי ילדיהם, מה שהוא כן עושה, וזה יחסית חריג בנוף הפסיכואנליטי, זה להעלות למודעות תכנים מיניים מודחקים שקיימים במערכת היחסים שבין ההורים לילדים לא מהפרספקטיבה הילדית, אלא מהפרספקטיבה ההורית עצמה. אכן, תכנים כאלו אינם פשוטים להכלה, וזו אולי הסיבה העיקרית לרגשות הסוערים שהתעוררו בעקבות הרצאותיו של בולאס בנושא. זו בסך הכל הוכחה נוספת לקושי לסבול את המיניות ואת השפעתה הדוחקת על חיינו, ובמיוחד הדברים אמורים כאשר אנו נמצאים באזור הרגיש של ההורות, אותו אזור אותו נוטים אנו לדמיין כאזור של נתינה, השפעה והטבה, אזור שאמור להיות נקי ממשאלות דחפיות שכאלו (הדבר נכון שבעתיים כאשר אנו עוסקים באימהות שהסטריאוטיפ המקובל שלה בתרבות המערבית היא של נתינה ללא גבולות ושלא מתוך אינטרס. עוד על כך, ראו: מאי-מהות לאימהות, ענת פלגי-הקר, בעיקר בפרק הראשון).
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: 'וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף'. זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו 'מסנגר על קוונטין' כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של 'מצבי עצמי' ושל 'צרכים רגשיים'. התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: 'התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר' (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: 'וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף'. זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו 'מסנגר על קוונטין' כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של 'מצבי עצמי' ושל 'צרכים רגשיים'. התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: 'התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר' (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: 'וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף'. זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו 'מסנגר על קוונטין' כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של 'מצבי עצמי' ושל 'צרכים רגשיים'. התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: 'התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר' (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.
אמנם נכון כי פרויד עצמו לא הדגיש את הפן הלא מודע שביחסים שבין ההורה לילד, אלא בעיקר את הפן הלא מודע שבין הילד להורה (קרי: את הפנטזיות הסקסואליות שיש לילד ביחס להוריו), אך אפילו אצלו ניתן למצוא התייחסויות לתשוקות ההוריות המודחקות ביחס לילדים (ראו למשל: 'וכדרך שעושות כל האמהות שאינן באות על סיפוקן, כך היה גם לה בנה הקטן תחת בעלה... באותה אהבת-התינוק יש מיסוד יחס-האהבה המבשיל סיפוק מלא, יחס המספק לא רק את משאלות הנפש, אלא גם את צרכי הגוף'. זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י, עמ' 151). ולפלאנש כבר ביקר את פרויד על כך בספרו 'יסודות חדשים עברו הפסיכואנליזה' (עמ' 107 לדוגמא).
אמנם בולאס הוא מחזאי וסופר המודע היטב להשפעתה של המילה הכתובה, אך בנוסף לאלו הוא גם פסיכואנליטיקאי, וככזה הוא אינו נמנע מלהתבונן בהיבטים המיניים המורכבים שקיימים בקשרים שבין הורים לילדים, והפעם, לפחות חלק מההתבוננות היא גם מהצד ההורי. ההעלאה למודעות של החלקים הללו יכולה לסייע למטפלים להגיש עזרה טובה יותר להורים שונים שמתמודדים עם הדילמות והקונפליקטים שהמיניות הזו מעוררת בהם.
אני לא מסכים עם ההבנה של המקרה של קוונטין, הפסיכואנליטיקאי שעבר על כמה גבולות (בפרק 13 בספר היסטריה). בולאס אינו 'מסנגר על קוונטין' כלל וכלל. אפשר לראות את הפרק כולו כפרק שמנהל ויכוח עם פסיכואנליזה שמנסה לטשטש בפירושים שונים את המיניות ולהמיר את הסקסואליות האנושית לביטויים של 'מצבי עצמי' ושל 'צרכים רגשיים'. התיאור של קוונטין מלווה בלעג דק ובסיכום הוא כותב: 'התמוטטות של טיפול שכזה היא ללא ספק נפוצה ביותר... נרקמת קנוניה בין הסתייגותו של המטופל לבטא תכנים מיניים ובין הסתייגותו המקבילה של המטפל להעלות את הנושא. למעשה, כאשר המטופל מעלה רגשות מיניים הוא לרוב נהדף, מה שמיתרגם בדרך כלל לשפה של העצמי, לשפת הרגש או לשפת התלות. כתוצאה מכך, הן המטפל והן המטופל דוחים את התכנים המיניים ושניהם תרים אחר פתרון רוחני יותר' (היסטריה, עמ' 220). גם בהתייחסות של בולאס לג'רום אפשר לראות שבולאס מאוד מסתייג מההתנהלות ומהאתיקה של ג'רום, אלא שהוא תולה אותה (בדומה לביקורת שלו על קוונטין) בביקורת כללית שיש לו על האתיקה והפרקטיקה של פסיכולוגיית העצמי שלטענתו מטמיעה את המיניות בשפה של צורך וצרכים רגשיים.
אפשר לחלוק על בולאס ולטעון שהסטיות האתיות הללו הינן סטיות חמורות גם מהזווית של פסיכולוגיית העצמי, אך הטענה שהוא קיבל בהבנה את הסטיות הללו נראית לא סבירה בעיני, וגם אין בכך בכדי למנוע ממנו את הזכות שלו לטעון כי השגיאות של קוונטין וג'רום אינן שגיאות מקריות וכי הן נובעות מהדחקה כללית של המיניות במסגרת הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי.
תיאורי המקרים הללו הן אולי האזהרה של בולאס מפני טשטוש המיניות בתיאוריה הפסיכואנליטית ודחיקתה הצידה. כשם שבולאס מעורר את תשומת ליבנו למיניות הרוחשת שבין ההורים לילדיהם, כך הוא מעורר את תשומת הלב למיניות הרוחשת שבין המטפלים למטופליהם. ההתעלמות ממיניות זו, לא תעלים אותה, אלא רק תגרום לה להופיע דרך הסדקים השונים שלנו במופעים סימפטומטיים שונים.
בספר הזה תורם בולאס למאמץ של פסיכואנליטיקאים שונים לשים לב למיניות, ולשוב ולהתבונן מזווית רעננה במקורות ההתפתחות שלה. הקריאה בספר לא תמיד קלה או נעימה והיא עשויה להטריד, אך יחד עם זה היא מאירת עיניים.