פיתוח השיטה הפרוידיאנית למחקר עצמי
מאת ד"ר שאול חיימוביץ'
מבוא
על אף הדעות הרווחות בעולם הפסיכואנליזה שלפיהן מחקר וטיפול עצמי1 אינם אפשריים (Freud, 1935, p. 234; Grinberg and Lichtman, 1982; Sonnenberg, 1991, pp. 687-90), נסיבות שונות הביאו אותי לעסוק בענפים אלה ולפתח את המתודולוגיה שלי עבורם. אני מניח כי אחרים שינסו לחקור את עצמם עשויים לפתח מתודולוגיה אחרת, וזאת משום שהדרך למחקר עצמי היא אישית – לא רק בשל הבדלים בעולם האסוציאטיבי של כל אחד, אלא גם בשל ההבדלים באופן הגישה למחקר כזה. בין אם יתברר שיש דרכים רבות למחקר עצמי, ובין אם בסופו של דבר יתגלה שבכל הדרכים המתודולוגיה זהה, אציג כאן את הדרך שלי לחקור את עצמי, כיוון שאנשים נוספים עשויים למצוא שדרך זו נכונה גם עבורם. אני מקווה שמי שינסו לטפל בעצמם בדרך זו יפיקו ממנה תועלת רבה והנאה גדולה, בדיוק כפי שמצאתי בה אני בעשרים השנים שאני משתמש בה.
במאמר זה אציג היבטים שונים של דרך למחקר ולעזרה עצמית שיכולה לשמש הן מטפלים, בלי הבדל של גישה או אסכולה, והן כל אדם שינסה אותו. אין בכוונתי להציע דרך שתתחרה בשיטה טיפולית כלשהי, אלא להוסיף דרך – מכשיר חדש שיכול להעצים את יעילות המטפל ואת התוצאות של כל גישה טיפולית. מטרתי העיקרית במאמר זה היא להתמקד בהצגת הדרך שבניתי למחקר עצמי, ובהצבת קווים מנחים והוראות ראשונות למי שיהיו מעוניינים לנסות ולהשתמש בה.
לדאבוני, הדיון במחקר עצמי כרוך בבעיה של חשיפה משמעותית, שאינה מאפשרת לי הצגה מלאה של שיטת העבודה. מטבע הדברים, יש כמובן גבולות של חשיפה עצמית שאינני מוכן ואינני מסוגל לחצות אותם, והסיבות מובנות מאליהן. משום כך אצמצם את הצגת השיטה להיבטים תיאורטיים ולהיבטים מתודולוגיים בלבד.
מחקר עצמי מעלה שתי בעיות חשובות נוספות, האחת מחקרית והשנייה טיפולית. שתי הבעיות שזורות זו בזו, ולאמיתו של דבר אינן ניתנות להפרדה במציאות. אני מפריד ביניהן על מנת להבהירן. הבעיה המחקרית נוגעת לאובייקטיביות מול סובייקטיביות במחקר הזה. הטענה של מי שמתנגדים למחקר עצמי היא שאיננו יכולים לבחון את עצמנו באמת, שכן תמיד נמעיט בחומרת בעיותינו וניפול קרבן לנרקיסיזם ולהגנות שלנו. מבלי להקל ראש ברצינות הטענות האלו, אינני חושב שיש בהן משום סיבה מספקת לוותר על מחקר עצמי. נכון אמנם שלמחקר עצמי מגבלות רבות, אולם המגבלות הללו אינן מצדיקות ויתור על המידע על עצמנו שנקבל באמצעותו, אפילו אם יהיה זה מידע מועט.
הבעיה הטיפולית נוסחה על ידי פרויד ב-1897, כאשר במשפטים סותרים קבע מחד גיסא, שאנליזה עצמית בלתי אפשרית כי אחרת, אילו היתה אפשרית – מראש לא היינו חולים, ומאידך גיסא, שהוא יכול לבצע אנליזה עצמית רק אם הוא מקבל מידע אובייקטיבי לגבי עצמו מן החולים שלו (Freud, 1985).
מבלי להיכנס לעומק הנושא, אציין שממשפטים אלה עולה כי פרויד הניח שקיים קשר הדוק בין ההיבט המחקרי של אנליזה עצמית לבין זה הטיפולי. מן המשפטים הללו עולה עוד כי פרויד סבר שאם הוא מקבל מאנשים אחרים מידע על עצמו, אזי אין מדובר באנליזה עצמית אמיתית. מבלי להיכנס לפרשנויות ולהסברים עמוקים, אציין שדי בשינוי תפיסה על מנת להפוך את המחקר העצמי לאפשרי. אם נניח שאין ניגוד בין מחקר עצמי לבין אנליזה שמבוצעת על ידי פסיכואנליטיקן או בעזרתו, ואם נניח שהללו לא פוסלים זה את זה אלא משלימים זה את זה, הרי שהטענות נגד האפשרות למחקר עצמי מתבטלות.
על פי ניסיוני האישי, המידע שמתקבל באמצעות מחקר עצמי שונה, לעתים אף שונה מאוד, מן המידע שמסופק על ידי פסיכואנליטיקן או על ידי כל מטפל אחר. יתרה מכך, לעתים קרובות מחקר עצמי יכול לעזור לעיבוד מעשיר ומעמיק של המידע, יותר מעיבוד של מידע שמתקבל בצורה חיצונית מפסיכואנליטיקן או מאדם אחר.
הכוונות ראשונות
התחלתי להשתמש במחקר וטיפול עצמי ולפתח דרך זאת ככלי עזר לעבודה טיפולית על בסיס שיטתו של פרויד לאנליזה עצמית לפני כעשרים שנה. נוסף על הדרכות ועל טיפולים שעברתי, ונוסף על רישום ורבטים, התחלתי לרשום לעצמי את מה שחשבתי על המטופלים שלי, ואת מה שהרגשתי לגביהם במשך המפגש איתם או מחוצה לו. תחילה רשמתי בעיקר אסוציאציות הקשורות למטופליי. לאחר מכן התחלתי לרשום כל אסוציאציה שעלתה בזמן הרישום, גם אם לא הייתה קשורה למטופל כלשהו. היום הרישום הזה הוא עבורי תחליף של ממש לטיפול פסיכואנליטי. עם זאת, חשוב לציין שהרישום יכול להוות כלי מלווה לכל גישה טיפולית, בין אם היא פסיכואנליטית, קוגניטיבית, התנהגותית או מזרחית, על מנת לשפר את היכולות הנדרשות לעבודה הטיפולית. חשוב לציין שמחקר עצמי ועזרה עצמית אינם סותרים עבודה עם מטפל, והעבודה עם מטפל אינה מייתרת או פוסלת אותם. נהפוך הוא – כאשר אנחנו נמצאים בטיפול, כל סוג של טיפול, שילוב של מחקר עצמי רק יעצים את תוצאות הטיפול. כל מה שנדרש למחקר עצמי היא כוונה והתחייבות לעצמנו להגיע לאמת הפרטית שלנו.
הטכניקה של מחקר עצמי פשוטה מאוד לניסוח: עלינו לרשום כל מה שעולה אצלנו בלי ביקורת ובלי סינון, בדומה למה שפרויד הציע לבקש מן המטופל בשיטה שכינה בשם אסוציאציה חופשית (1900, p. 101, 1912, p. 112, 1913, pp. 5-134 Freud,). בשונה מקלות ניסוחה, יישומה של הטכניקה קשה הן בטיפול הפסיכואנליטי הן במחקר עצמי. נדמה לי שהדרך למחקר עצמי יכולה לעורר התנגדות רבה. מי שיבדוק וישאל את עצמו, אפילו מתוך כוונה כנה להכיר את עצמו: "מה אני לא רוצה לדעת על עצמי?" ייווכח במהרה בהתנגדויות שתתעוררנה אצלו. הדבר מתרחש אפילו אצל מטפלים מנוסים. התנגדות זו תתבטא באינספור משפטים פשוטים, אשר מטרתם לגרום לנו לחדול מחֵקר עצמנו, וכוונתי למשפטים כגון: "זהו, לא עולה לי יותר", "לא, זה לא בשבילי, עדיף שמישהו אחר יגיד לי מה קורה לי", "אף אדם יכול להיות באמת אובייקטיבי עם עצמו", "לא, מחקר עצמי הוא בלתי אפשרי". אני מציע לרשום גם משפטים אלה ולהכלילם במחקר העצמי שלנו.
התנגדות זו היא אחת מן ההגנות הרבות שמחקר של עצמנו מעלה. אם כן, נוסף על ההתכוונות להעלות על הכתב את כל האסוציאציות שיתדפקו על דלתות המודעות שלנו, עלינו להיות מוכנים לבדוק בהתמדה את ההגנות שלנו. אם נבין שכל התכנים שעולים באסוציאציות שלנו הם פשרה בין המודע לבין הלא מודע, בין הרצון להכיר את עצמנו לבין ההגנות, רק אז נוכל להתמיד במחקר עצמי.
כך, בשורות אחדות, הצגתי את כל הכלים שלהם אנחנו זקוקים במחקר עצמי. הראשון, הטכני, הוא הרישום. השניים האחרים הם כלים תיאורטיים: האסוציאציה וההגנה. בשלושת המרכיבים היסודיים האלה אדון גם בהמשך.
המושג 'אסוציאציה'
המושג העתיק של אסוציאציה פותח באופן רחב על ידי הפילוסופיה המודרנית על מנת לתקן תפיסה אטומיסטית של התופעות הנפשיות. על פי התפיסה האטומיסטית, יש להבדיל בין רגש לבין חשיבה, ולקטלג את התופעות הנפשיות על פי יחידות נפרדות. כך, על פי תפיסה זו, לתחושות, למחשבות ולרגשות קיום נפרד אלו מאלו. כאשר החלו להתייחס הפילוסופים המודרניים, בעקבות הפיזיקה, לקשרים בין מרכיבים ואובייקטים פיזיקליים שונים, התעורר הצורך לספק מושג נפשי מקביל כדי להסביר כיצד הצופה (סובייקט הידע) יכול לתפוס קשרים אלה. כך התרחב בתחום הפסיכולוגיה הפילוסופית המושג אסוציאציה, כמושג כללי שמיועד לציין את החיבור בין היחידות הנפשיות השונות (Baldwin, 1960, pp. 78, 80; Brett, 1953; Murphy, 1949; Rockwell).
המושג אסוציאציה דורש הבהרה. פרויד עשה בו שימוש מעשי באופן הרחב ביותר, כשרצה להתייחס לכל תופעה מחשבתית, רגשית או תחושתית. עם זאת, החלוקה שעשה פרויד לתהליכי חשיבה ראשוניים (אסוציאטיביים) ולתהליכי חשיבה משניים (לוגיים, רציונליים) הביאה להבנה צרה של המושג אסוציאציה, שמשפיעה במידה רבה על ההתייחסות שלנו לחקר התופעות הנפשיות. על פי ההבנה הצרה, המושג מתייחס בעיקר לתופעות ראשוניות ולא רציונליות.
מסיבה זו אני מוצא לנכון להדגיש, שבאומרי "אסוציאציה" בהקשר של מחקר עצמי, אני מתייחס לכל תהליך נפשי או תופעה נפשית, בין אם הם חופשיים, 'אסוציאטיביים', ובין אם הם מעובדים, תוצאות של תהליך רציונלי כלשהו.
אני מציע הבנה אחרת של המושג אסוציאציה. לטענתי, אין להבינו כמתייחס לחיבור בין יחידות אלמנטריות קטנות, כמחשבה אחת, רגש אחד, תחושה אחת. על פי תפיסתי, אין צורך להבחין בין יחידות בתהליכים הנפשיים. כל התהליכים האלה מורכבים תמיד מרגש, מחשיבה ומתחושה גם יחד. אולי נכון יותר להשתמש במונח יחידה אסוציאטיבית, תרכובת גדולה שכוללת הרבה מחשבות, רגשות ותחושות. החשוב הוא שלא נחשוב שבנפש קיימות יחידות ברורות וקבועות כלשהן. אנחנו יכולים לחלק, למיין ולתחום את התהליכים שלנו על פי צרכינו כל אחד יכול להחליט מה היא היחידה האסוציאטיבית שאליה הוא מתייחס, ולבצע מיון וקיטוע כזה או אחר על פי רצונו ועל פי צרכיו.
רישום אסוציאציות לפי הדרך שלי
אני מתייחס לכל מפגש עם עצמי כאל אירוע פרטי ודיסקרטי. סוג זה של רישום דומה להצעתו של ביון להגיע לכל מפגש עם המטופל בלי זיכרון ובלי משאלה (Bion, 1970, p 26-54). נפרדות זו של כל מפגש חשובה מאוד להתמודדות עם הגנות שונות שעולות בזמן הרישום, והיא מאפשרת להגמיש את דלתות המודעות, ולהרחיבן לקבלה מרבית של עולמנו האסוציאטיבי. אני מכנה כל מפגש ספציפי בשם אירוע אסוציאטיבי. חשוב להבהיר כי הרישום הוא מחקרי ומטרתו לגלות את ההגנות, את הקונפליקטים ואת המבנים הראשוניים של הדפוסים והחוויות שלי. הוא אינו דומה לכתיבה ספרותית או לכתיבה אוטוביוגרפית של זיכרונות ילדות או זיכרונות מאוחרים יותר.
מצאתי שאני משתמש בשני סוגים שונים של רישום אסוציאציות תוך כדי מחקר עצמי: סוג אחד הוא רישום במקביל לזרימה של אסוציאציות, והסוג האחר הוא רישום תוך התבוננות באסוציאציות שלי. כיוון שנדמה לי שרישום תוך התבוננות קשה יותר להבנה, אציג אותו דרך הקבלה להתבוננות בתמונה המורכבת ממרחבים שונים, ובכל מרחב כזה יש אסוציאציות שונות מאלו שיש במרחב אחר. כל יחידה מרחבית כזו יכולה להתחלק לתת-מרחבים אסוציאטיביים. לפעמים יש קשרים בין אסוציאציות השייכות למרחבים שונים, ולפעמים אין ביניהן קשרים.
על ידי תיאור כזה של המודל המחקרי של עצמי בכוונתי להדגיש, שחשוב שלא נכפה על האסוציאציות שלנו רציפות או סיפוריות, כלומר עלינו להימנע מלחשוב שעלינו לספר משהו ברצף. לדעתי, המודל החזותי יעיל ומאפשר לנו להתחבר ביתר קלות לתכנים לא מודעים.
לדוגמה, באירוע אסוציאטיבי מסוים, זיכרון של עץ האזדרכת שמתחתיו שיחקתי בילדות ואשר חרוט חזק מאוד בזיכרוני, יכול להעלות אצלי שרשרת תחושות: תחושה נעימה הקשורה להתקדמות של מטופל שמתחיל להרגיש הרגשות טובות שמחליפות תחושה רעה מאוד, תחושה של דאגה קשה הקשורה למטופלת שפוצעת את עצמה, תחושת כאב ברגל ימין ומחשבה שמחר אטפל בו באמצעות תרגילי פלדנקרייז, תחושה שיש לי הסבר לטעות שעשיתי לפני כמה ימים, תחושה של מים קרירים, רגשות קשים ומחשבות עצובות בנוגע למוות של אבא של חבר, צער על מותו המוקדם של אבי וכמיהה לדבר אתו וכן הלאה.
מטרות המחקר העצמי שלי
היבט נוסף של המחקר העצמי הוא, שגם אם רוצים לאמץ גישה חופשית להעלאת אסוציאציות, המחקר העצמי מושפע תמיד מן הכוונה שלנו. שתי מטרות מרכזיות כיוונו את המחקר העצמי אצלי: מטרה אחת היא מחקרית יותר ונבעה מן הרצון להכיר את העולם האסוציאטיבי שלי, והמטרה האחרת היא לנסות ולפתור באמצעות המחקר בעיות שהתעוררו אצלי, ושמקורן בקונפליקטים שהתחילו בילדותי המוקדמת. כשהתחלתי במחקר עצמי, המטרה הראשונה שציינתי הייתה המטרה המובילה. לאחר מכן התחלתי להשתמש במחקר עצמי כדי לנסות ולפתור קונפליקטים שלא פתרתי באנליזות שעברתי, כדי להתמודד עם בעיות שעלו תוך כדי עבודתי עם אנשים, וכדי לפתור מחסומי כתיבה. תחום הכתיבה הוא התחום העיקרי שאתו אני מתמודד היום. ההתמודדות עם בעיות הכתיבה שלי באמצעות מחקר עצמי, ובאמצעות רישום תוצאותיו, מעניינת ביותר שכן נראה שעצם הרישום הוא הפתרון לבעיות הכתיבה שלי.
על ההתנגדות למחקר עצמי בפסיכואנליזה ובפילוסופיה
התפיסה הרווחת בקרב הפסיכואנליטיקנים היא כאמור שמחקר עצמי בלתי אפשרי. לדידם, לכל היותר, רק פסיכואנליטיקנים שעברו שנים רבות של אנליזה אולי יהיו מסוגלים לחקור את עצמם. הרתיעה של הפסיכואנליטיקנים מפני מחקר עצמי לא צריכה להפתיע, כי זוהי תופעה כלל אנושית. מאוד קשה לנו, בני האדם, להכיר את האמת על עצמנו. קיימת התנגדות עצומה של התרבות האנושית לחקר אמיתי ומדויק של האדם. על אף אמירתו המפורסמת "דע את עצמך", סוקרטס עצמו לא שש ליישמה. סוקרטס העדיף אפוא לעסוק בבירור מושגים ובפגמים של בני שיחו. אפילו זה נתפס כמסוכן מאוד על ידי בני זמנו. גם הפילוסופים, הרואים בסוקרטס אחד מהאבות המייסדים של הדיסציפלינה שלהם, לא מיהרו ליישם את אימרתו המפורסמת. קנט (Kant, 1974, p. 15) היטיב לבטא את הסירוב לעסוק במחקר עצמי:
To observe in ourselves the various acts of the representative power when I call them forth merits our reflection; it is necessary and useful for logic and metaphysics. But to try to eavesdrop on ourselves, when they occur in our mind unbidden and spontaneously (as happens through the play of imagination when it invents images unintentional) is to overturn the natural order of the cognitive powers, because then the principles of thinking do not come first (as they should), but instead follow after. If it is not already a form of mental illness (hypochondria) it leads to this and to the lunatic asylum.
כאשר בוחנים את המשמעות של האנליזה העצמית של פרויד על הרקע הזה, ניתן להבין את תעוזתו ואת הצעד העצום שעשה כשניתח את חלומותיו ואת טעויותיו. על הרקע הזה ניתן גם להבין את הקשיים הגדולים שעמדו בפניו, כפי שעומדים בפני כל מי שמנסה לחקור את עצמו, אשר לא אפשרו לו לסיים את מלאכתו ולהציג שיטה מגובשת יותר למחקר עצמי. במקום זה, העדיף פרויד כידוע לפתח שיטה למחקר ולטיפול שמבוססת על מחקר של האחר, של בן השיח.
מחקר עצמי מעלה בעיות רבות וקשות, אולם אין בכוונתי לנקוט עמדה תבוסתנית ולומר שהוא בלתי אפשרי. עבור איש מדע, בעיות קשות הן לא יותר מאשר אתגר שצריך להתמודד עמו ולנסות להתגבר עליו.
שתי שיטותיו האנליטיות של פרויד
כדי להבהיר היטב את הדרך שאני מציע למחקר עצמי, כדאי לדון במקורותיה. חשוב לציין שפרויד פיתח שתי שיטות שונות למחקר ולטיפול: טיפול פסיכואנליטי ואנליזה עצמית. לדעתי, ניתן להבין את כל ההתפתחות של הטכניקה הטיפולית והתורות הפסיכואנליטיות עד עצם היום הזה כתוצאה של המתח הגדול שבין שתי השיטות. פרויד כמעט שלא פיתח את שיטתו לאנליזה עצמית, אולם נושאים כמו האסוציאציות (רגשות, מחשבות, תחושות), תפיסותיו התיאורטיות והטיפוליות של המטפל, הסובייקטיביות שלו, והשפעתם של כל אלו על האנליזות, העסיקו רבות את הפסיכואנליטיקנים. ניתוח התפיסות התיאורטיות והטכניות שהתפתחו, ואשר מרכיבות את המודל הטיפולי הפסיכואנליטי, מאפשר לגלות שהמודל הטיפולי המבוסס על חקר האנליזנד הוא מודל הגנתי, כלומר מורכב מהגנות רבות בכל אחד מהיבטיו. ההגנות הללו משותפות בחלקן לכלל הפסיכואנליטיקנים, ובחלקן לקבוצות של פסיכואנליטיקנים, והן מכוונות נגד יישום מלא של עקרונות המחקר הפרוידיאני. אני מתייחס להגנות אלו כאל הגנות קולקטיביות. רעיונות אלה פרסמתי במאמר קודם (Haimovich, 2001). לדעתי, על מנת למצות את שיטתו המחקרית של פרויד, על הפסיכואנליטיקנים לחקור את עצמם, את התפיסות המקצועיות ואת התיאוריות שהם מאמצים ואת האופנים שבהם הם תופסים את עצמם ואת המטופלים שלהם – בנוסף על אנליזה עם הפסיכואנליטיקן שלהם.
לפני שאמשיך אתאר את שיטת המחקר העצמי של פרויד. פרויד הציג את שיטתו זו בספריו "פירוש החלום" (Freud, 1900) ו"הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Freud, 1901).
בקווים כלליים, שיטתו של פרויד כפי שעולה משני הספרים האלה, כוללת שלושה שלבים:
א) רישום תופעות נבחרות. התופעות שפרויד חקר בשיטת אנליזה עצמית היו חלומות וטעויות.
ב) חלוקת התופעה למרכיביה, והעלאת אסוציאציות לכל מרכיב ומרכיב על ידי החוקר עצמו.
ג) הסבר ופרשנות לכל האמור, כדי לגלות את המשאלה הלא מודעת שגרמה להופעה של התופעה עצמה ושל האסוציאציות המאוחרות יותר.
שיטה זו מעלה בעיות רבות, אך פרויד לא עסק בהן משום שהקדיש את זמנו לפיתוח שיטה המבוססת על חקר האסוציאציות של אנשים אחרים. חשוב לציין את ההבדלים העיקריים בין שתי השיטות של פרויד:
1. אנליזה עצמית מיועדת בעיקרון לכל אדם, בלי הבחנה בין נורמלי לבין פתולוגי. לעומת זאת טיפול פסיכואנליטי מיועד בעיקר למי שנתפסים כסובלים מפתולוגיה כלשהי.
2. אנליזה עצמית מבוססת על הנחה שהאדם יכול לחקור את עצמו. לעומת זאת בטיפול פסיכואנליטי מניחים שהפתולוגיה לא מאפשרת לאדם לחקור את עצמו, ולכן הוא זקוק לעזרה של מטפל.
מרתק להתייחס להתפתחות הטכניקה של הטיפול הפסיכואנליטי מנקודת מבט של המתח הקיים בין שתי שיטות המחקר הפרוידיאניות. תקופה ארוכה התייחסו הפסיכואנליטיקנים לפסיכואנליטיקן כאל חוקר אובייקטיבי של המטופל, ובאותה עת פיתוח האנליזה העצמית היה אפסי. אולם, כפי שניתן היה לצפות, התפיסה של הפסיכואנליטיקן כאובייקטיבי לא יכלה עוד להחזיק מעמד ולהתכחש לעובדות שעמן המודל האובייקטיביסטי הקלסי לא מסוגל להתמודד: עובדה שהתורות ההסבריות והטכניות של הפסיכואנליטיקן משפיעות על עבודתו, עובדה שפסיכואנליטיקנים שונים משיגים תוצאות שונות עם אותו מטופל, עובדה שפסיכואנליטיקנים שונים מבינים את אותו מטופל באופן שונה, עובדה שתופעה אחת ניתנת להסברים שונים ולפרשנויות רבות ואפילו על ידי אותו פרשן, עובדה שהסברים שונים לעתים משלימים זה את זה ולעתים סותרים זה את זה, וכן הלאה.
כתוצאה מההבנות הללו, חלה התפתחות מעניינת בקרב הפסיכואנליטיקנים: הם התחילו לייחס יותר ויותר חשיבות לסובייקטיביות של המטפל ולאינטראקציה עם האנליזנד.
ראשית, התחולל שינוי בהבנת המושג העברה נגדית (Countertransference), כלומר תגובות הפסיכואנליטיקן לתכנים של המטופל. בתחילת התפתחות השיטה הטיפולית הפסיכואנליטית, ובהתאמה לגישה האובייקטיביסטית, העברה נגדית נתפסה כתהליך פתולוגי של המטפלים, שמפריע למהלך התקין של עבודתם. על כן סברו שכדי להיפטר ממנו על המטפלים לעבור עוד אנליזה. השינוי הראשון בהוראת המושג היה כאשר הפסיכואנליטיקנים התחילו להתייחס לתכנים אלה כאל מידע שהם מקבלים מן המטופלים, תכנים שאפשר להשתמש בהם כמכשיר טיפולי. תחילתו של השינוי בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, בעיקר באסכולה הקלייניאנית באנגליה ובארגנטינה. השינוי השני התרחש כאשר הפסיכואנליטיקנים הבינו שהמושג העברה נגדית אינו מספיק כדי לתאר את כל אשר קורה להם במשך הטיפול. הם הבינו שלא כל התהליכים שהם עוברים נגרמים מתגובות שהמטופל מעורר – יש תהליכים שנובעים מן המטפל, והם שונים ממטפל למטפל. או אז התחילו הפסיכואנליטיקנים להתייחס גם לחלק שהפסיכואנליטיקן מביא לטיפול.
אולם, כיוון שקשה היה לוותר לגמרי על הקביעות הבסיסיות של המודל הקלסי ולהפר אותן, שירטטו הפסיכואנליטיקנים תפיסות שונות המאוגדות היום תחת כותרת כללית של גישות פוסטמודרניות. המשותף לכל הגישות הפוסטמודרניות (אינטר-סובייקטיבית, רלטיביסטית, קונסטרוקטיביסטית, פרספקטיביסטית, אינטר-פרסונלית, התייחסותית ועוד) הוא שהן תופסות את הטיפול הפסיכואנליטי כהבניה אינטר-סובייקטיבית. אם כן, התהליכים שמתרחשים אצל המטפל כבר לא נחשבים כתגובה למטופל, אלא כתוצאה של האינטראקציה עמו. אני רואה בכך אותה הגברת בשינוי אדרת. התפיסות האינטר-סובייקטיביות אמנם מנסות ליצור רושם שמקומו של המטפל והשפעתו אינם נפקדים מן המחקר, ושהם נחקרים במידה שווה לחקר המטופל, אולם רושם זה מטעה. השינוי תיאורטי בלבד, הוא אינו טכני ואינו מעשי. המטופל ממשיך להיות מוקד המחקר. בדיקת האינטראקציה מתנהלת באמצעות רישומיו של המטפל על מה שהתרחש במשך השעה הטיפולית ומתבססת על זיכרונו, ואינה מאפשרת בדיקה ממצה של השפעת המטפל על התהליך הטיפולי. זאת תוך התעלמות מכך שעיצוב הטיפול על ידי המטפל הוא תהליך שהתחיל אף לפני שזה האחרון קיבל את המטופל הראשון.
רק כאשר עוסקים במחקר עצמי אפשר לחקור במלואן את ההשפעה של כל מטפל ואת דרכי עבודתו. המודל הפסיכואנליטי, הן בגרסתו הקלסית הן בגרסתו הפוסט-קלסית, מאפשר לפסיכואנליטיקנים לבדוק במידה מזערית בלבד את התאוריות שלהם בנפרד מן המטופלים שלהם – את הטכניקות שלהם, את המחשבות, את הרגשות ואת התחושות שלהם כלפי מטופליהם. בדיקה חלקית זו של הפסיכואנליטיקן את עצמו מתבטאת בצמצום יכולתו להקשיב באופן רחב וחופשי למטופלים מגוונים, ובצמצום יכולתו לקבלם.
אני סבור שהיום, לאחר מאה שנות התנסות בטיפול פסיכואנליטי תוך בדיקה חלקית של תכני הפסיכואנליטיקן, יש קרקע פורייה שמאפשרת לנסות וליישם את השיטה המדעית הפרוידיאנית המהפכנית – האנליזה העצמית. לא זו בלבד, אלא שיש גם מקום לבסס את הטיפול באנשים אחרים על מחקר עצמי של הפסיכואנליטיקן. אף על פי שקביעה זו תישמע פרדוקסלית, זוהי מטרתי. אני מאמין שפסיכואנליטיקן שחוקר את עצמו באופן מרבי, כולל על ידי אנליזה בידי פסיכואנליטיקן אחר, ובתוך זה חוקר את יחסו ואת תפיסותיו האמתיות – הכלליות והספציפיות – כלפי מטופליו, יהיה מיומן הרבה יותר ויבצע את המוטל עליו באופן מיטבי. על מידת הצלחתי בפיתוח הדרך למחקר עצמי, ובביסוס של הטיפול באמצעותה באחרים – ימים יגידו. אותו כלל תקף, לדעתי, לגבי קשת רחבה של אנשי מקצוע: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכל מטפל אחר.
בעיות טכניות באנליזה העצמית של פרויד
חשוב להבהיר הערות טכניות אחדות של פרויד, משום שעל פי הדרך שלי למחקר עצמי עלינו לתת להן פרשנות שונה מעט מהמקובל. ראשית, בהנחיה הראשונה של פרויד לגבי אופן ההסתכלות על האסוציאציות החופשיות, הוא חזר והדגיש שעל מנת שנוכל לשים לב לאסוציאציות עלינו לסלק את הביקורת שלנו (Freud, 1990. p.101). במובן מסוים זוהי הוראה נכונה, אבל לדעתי ניסוחה עלול להטעות; זאת כיוון שנוצר כאן ניגוד בין שני סוגים של תכנים: אסוציאציות וביקורת – את הסוג האחד נבדוק ואת הסוג האחר לא. מכאן משתמע שביקורת אינה אסוציאציה, ושאינה תוכן שראוי ורצוי להתבונן בו. הבנה כזו של הוראתו של פרויד תגביל את המחקר עצמי. אני, לעומת זאת, רואה בביקורת חלק בעל ערך מן האסוציאציות שלנו. אני מציע להתייחס לביקורת, כאל כל אסוציאציה אחרת, ולבדוק גם אותה בעת בדיקת חלומות, טעויות, רגשות, מחשבות, תחושות והתנהגויות מכל סוג שהוא.
שנית, אף שפרויד הדגיש שחשוב להעלות גם תכנים שנראים לנו זניחים או לא רלבנטיים, בסופו של דבר השתרשו בעבודה הפסיכואנליטית תפיסות שונות שמכוונות את המחקר לתכנים חשובים ומשמעותיים. זוהי בעצם הגנה הנובעת, בין היתר, מאימרתו המפורסמת של פרויד שהחלום הוא דרך המלך ללא מודע, ומהתמקדותו בחקר תופעות חשובות, כגון טעויות, עבודות אמנות, תופעות חברתיות ותרבותיות, תסמינים.
בעיה נוספת שהשתרשה בטכניקה הפסיכואנליטית קיבלה ביטוי במטפורה שמציגה את תהליך האסוציאציה החופשית כמעין זרם של מחשבות שעולות אצלנו. היא נובעת מן המטפורה של הרכבת שבה השתמש פרויד (Freud, 1913, p. 135). על פי מטפורה זו, רצף האסוציאציות משול לנוף שחולף מול עינינו בעת נסיעה ברכבת. בשונה מתיאור זה, במחקר עצמי חשוב לעצור את זרם האסוציאציות בהזדמנויות שונות, על מנת להצליח להתמקד בתמונה, במילה, בתחושה גופנית, במחשבה כלשהי או בתהליך ההסתכלות עצמו. בדרך זו נוכל ללמוד אט אט להכיר את ההגנות שלנו, ולאתר את המחסומים שמונעים מאתנו לחשוב על אסוציאציה מסוימות.
כדי להימנע מהגנות אלו, על החוקר לרשום כל תוכן שעולה, בין אם לדעתו הוא בעל משמעות ובין אם לאו, ולא להעדיף תכנים מסוימים על פני אחרים. בין אם התוכן נוצר בחלום ובין אם בזמן ערות, בין אם הוא נוצר באמצעות מאמץ אינטלקטואלי רב או ללא מאמץ – כל תוכן מבטא באופן זה או אחר את הלא מודע. לא קיימת דרך מלך הבלעדית שמובילה ללא מודע. כל דרך יכולה להביא אותנו לתכנים לא מודעים.
מעבר לכך, וזה כבר בשונה מאוד ממה שנעשה בפסיכואנליזה, נרשום גם אסוציאציות אינטלקטואליות, למשל תיאוריות, מושגיות או כל תוצר אחר של מאמץ אינטלקטואלי, ונתייחס לתכנים אלה כאל אסוציאציות. דרך זו יכולה לשמש גם אקדמאים ואינטלקטואלים שאינם פסיכואנליטיקאים, שמעוניינים ללמוד כיצד לנתח את העקרונות שעליהם הם מבססים את עבודתם. בדרך זו יכול להיעזר בעצם כל אדם, שמעוניין לחקור את עצמו. כך ניתן לחקור הגנות שונות שחבויות בהתנהגויות שלנו ובאמונותינו: מקצועיות, פוליטיות, כלכליות, דתיות, פילוסופיות, אמנותיות ועוד. את כל הללו אני מכליל בתוך המושג אסוציאציה מורחבת, הכולל כל תופעה אשר מתרחשת אצלנו.
ההבדלים בין האנליזה העצמית של פרויד לבין דרך עבודתי
אתמצת את ההבדלים העיקריים בין שיטת האנליזה העצמית של פרויד לבין הדרך שבה אני משתמש במחקר עצמי. שניים מן ההבדלים מחקריים והבדל אחד טיפולי.
1. ההבדל המחקרי הראשון הוא שמחקר עצמי יכול להתחיל בכל מקום שנבחר, ומכל תופעה שנרצה. בניגוד לשיטת האנליזה העצמית של פרויד, אין אנו זקוקים לתופעה נבחרת ואסתטית כחלום, כדי לחקור את עצמנו. מחקר עצמי יכול להתחיל באמירות סתמיות, כמו למשל "הבוקר אכלתי לחם וריבה". גם כשלא עולה אסוציאציה כלשהי זה מקום טוב להתחיל מחקר עצמי דרך ההתבוננות של המצב הזה.
2. ההבדל המחקרי השני הוא שבמחקר עצמי חשוב לשאוף לוותר על ההפרדה בין האסוציאציות, התופעות האמפיריות, לבין ההסבר או הפרשנות שלהן. פרויד אמנם הציג את הסבר התופעה בסוף תהליך הפרשנות, אך תורתו ההסברית-פרשנית, שגורסת שהתופעות הנפשיות הן תוצאה של מילוי משאלות, משפיעה כבר על השלב השני של המחקר – שלב העלאת האסוציאציות. לדעתי, גם בחירתו של פרויד בתופעות שאותן הסביר, כגון חלומות, טעויות, תסמינים ועבודות אמנות, כוונה על ידי התורה ההסברית (explanatory theory) שהוא אימץ שנים רבות לפני כן, בערך בשנת 1895, בעת שהתחיל לפתח את השיטה שלו לאנליזה עצמית (Freud, 1985). עם זה, חשוב לי לציין שאף שאני מבחין באופי ההגנתי של הרגלים, גישות ודרכי עבודה הנפוצים בקרב פסיכואנליטקנים ובקרב פסיכולוגים בכלל, לא מכולם הצלחתי בעצמי להשתחרר. הנטייה להבחין בין האסוציאציות לבין ההסבר והפרשנות שלהן עדיין משפיעה גם עליי.
3. מן הבחינה הטיפולית, ההבדל המרכזי נובע מן העובדה שפרויד לא פיתח את האנליזה העצמית, ולא עסק בשאלות החשובות שהיא מעלה. בשונה מכך, הניסיון שצברתי בשימוש במחקר עצמי כדי לעזור לעצמי ולאחרים העלה אצלי סוגיות רבות-חשיבות בהן לא אוכל לדון במאמר קצר זה. נראה שהבעיה המרכזית מכולן היא סביב עצם היתכנותה של עזרה עצמית, ובהקשר זה עולות שאלות, כגון כיצד נוכל לפתור קונפליקטים בעצמנו ולהתגבר עליהם? או - איך אפשר לעזור לעצמנו אם אנחנו, באופן לא מודע, יצרנו את הבעיות?
כפי שכבר ציינתי, שימוש במחקר עצמי אינו שולל אפשרות להיעזר בפסיכואנליטיקן או בכל מטפל אחר כאשר איננו מצליחים להתגבר על בעיה. במקביל, ובשונה מכל האסכולות והגישות הפסיכותרפויטיות, מי שנעזרים במחקר עצמי לא נדרשים להתחייב לחוקים או לעקרונות כלשהם, תיאורטיים או טכניים. בכל האסכולות נקבעו תיאוריות וטכניקות מועדפות, שעל פיהן על המטפל לעבוד. מן הבחינה הטיפולית, למחקר עצמי יש עקרון יחיד: על כל אחד לבדוק, כחלק מן המחקר העצמי, מה עוזר לו. העזרה לעצמנו יכולה לכלול כל טכניקה: פרשנות, הבנה, קשיבות, מדיטציה, שכנוע, הוראות, פקודות, סוגסטיה, למידה, חזרה כפייתית על משפטים חיוביים ועוד כיד הדמיון. אין טכניקה כלשהי שאינה קבילה.
^1 . על אף הזיקה של גישתי לזו של פרויד, כדי לתאר את הדרך שלי אני מעדיף להשתמש במונח מחקר עצמי במקום במונח אנליזה עצמית, מסיבות שאציג במאמרי המשך.
מקורות
Baldwin, J. M. (ed.) (1960 [1901]). Dictionary of Philosophy and Psychology. V. I. Gloucester, MassL Peter Smith.
Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation: A scientific approach to insight in psychoanalysis and groups. London: Tavistock.
Brett, G. S. (1953). History of Psychology (1912-1921), Ch. XII. Ed. and abridged by R. S. Peters, London: Allen & Unwin.
Freud, S. (1900). The interpretation of dreams. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 4). London: Hogarth.
Freud, S. (1901). Psychopathology of everyday life. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 6). London: Hogarth.
Freud, S. (1912). Recommendations to physicians practicing Psychoanalysis. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12). London: Hogarth.
Freud, S. (1913). On beginning the treatment (Further recommendations on the technique of Psycho-Analysis I). The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12). London: Hogarth.
Freud, S. (1935).The subtleties of a faulty action. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 22). London: Hogarth.
Freud, S. (1985). The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess 1887-1904 (Translated and edited by By J. Moussaieff Masson). Cambridge (Massachusetts) and London: The Belknap Press of Harvard University Press.
Grinberg De Ekboir, J. and Lichtmann, A. (1982). Genuine Self-Analysis is Impossible. International Review of Psycho-Analalysis, 9, 75-83.
Haimovich, S. (2001).The first hundred years of Psychoanalysis: A century of internal resistance. Free Associations 8D, 4, 576-590.
Kant, I. (1974). Anthropology from a pragmatic point of view. The Hague: Nijhoff.
Murphy, G. (1949). Historical Introduction to Modern Psychology. Ch. 2-7. New York: Harcourt, Brace & Co.
Rockwell, T. The Effects of Atomistic Ontology on the History of Psychology. http://www.cognitiveque...g/psych.html.
Sonnenberg, S. M. (1991). The Analyst's Self-Analysis and its Impact on Clinical Work: A Comment on the Sources and Importance of Personal Insights. Journal of American Psychoanalytic Association, 39, 687-704.
