הקשר האנושי בקדמת הבמה: גם ב-CBT
על סדנת טיפול CBT בחרדה
מאת מיכל ויס
סקירת סדנא עם פרופ' פול סלקובסקיס שאורגנה על-ידי האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי ונערכה בתל אביב ב-22-23.5.2012
יומיים לא יכלו להכיל את כמות הידע והניסיון שיש למטפל והחוקר המוכשר פרופ' פול סלקובסקיס לתת לקהלו. בסדנא שאורגנה על-ידי האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) התברר שמעבר להיותו של סלקובסקיס פסיכולוג רציני ומוערך שיש הרבה מה ללמוד ממנו, הוא גם מרצה כריזמטי שניחן בחוש הומור יוצא מן הכלל.
סלקובסקיס הוא אחד המומחים העולמיים הגדולים להפרעות חרדה ו-CBT, והוא נמנה עם פורצי הדרך בתחום. רעיונותיו עיצבו במידה רבה את האופן בו אנחנו מכירים וממשיגים היום את המנגנונים להיווצרות ולשימור הפרעות חרדה, ואת הדרך לטפל בהפרעות אלה. הוא המקור לחלק בלתי מבוטל מהידע שיש לנו כיום על הפרעת הפאניקה, חרדות הבריאות ו-OCD. מכיוון שרוב באי הסדנא היו אנשי CBT, אין תמה שחידושים גדולים לא הוצגו בפנינו במהלך הסדנא, ושמשנתו הטיפולית של סלקובסקיס לא הפתיעה את הקהל.
אך לא פה היתה טמונה האיכות שבסדנא הזו. היא נמצאה בדברים הקטנים: בוינייטות הטיפוליות המרתקות, בלקחים שלמד סלקובסקיס מניסיונו ביישום המודל ושיתף אותנו בהם, במטאפורות הטיפוליות המרתקות, בתשובות שהציע לשאלות נפוצות שעולות ממטופלים ולא תמיד אנחנו יודעים איזו תשובה לתת להן, וגם באופן מתן התשובה עצמה. למשל, בתשובה לשאלה איך אפשר לשנות הרגל של כל כך הרבה שנים, ענה סלקובסקיס: "גם הרגל מאד מושרש אפשר לשנות. אם רכב יעצור בפתאומיות לפניך, תוכל לצאת מיד מתוך ההרגל ולבלום"; בתשובה לטענתה של מטופלת עם OCD על הניסוי ההתנהגותי שבו התבקשה לא לרחוץ ידיים אחרי הביקור בשירותים, ולאמירתה שזוהי לא התנהגות נורמטיבית, ענה: "גם גבס אינו דבר נורמטיבי, אך אנחנו זקוקים לו כשיש פציעה". נראה שאת התשובות למטופלים מעביר סלקובסקיס בדרך מנחה, כך שהם הגיעו לבד לתשובה, ואף פעם לא "האכיל אותם בכפית".
אולם מעל לכל עבר כחוט השני בדבריו של סלקובסקיס המסר העיקרי והחשוב – קודם כל להיות בן אדם. האמון בין המטפל למטופל חשוב מאין כמוהו, הוא הדגיש. כבר בפגישת האינטייק, חשוב שהמטופל ירגיש את המטפל – יותר מאשר להפך. הדיאגנוזה, הוא מוסיף ואומר, לא אומרת לנו מה יש למטופל. היא רק אומרת לנו איפה להתחיל לחפש. אם אנחנו רוצים לדעת מה יש למטופל, צריך להקשיב לו. המטופל צריך להרגיש שאנחנו מבינים אותו, הוא צריך לסמוך עלינו – והאחד לא ייתכן בלא השני. סלקובסקיס חזר וציין את המסר הזה גם בהקשרים נוספים – בחשיפה, הסביר, השליטה צריכה להיות בידי המטופל. כמו כן, אל לנו לבקש מהמטופל לעשות משהו שהוא לא יכול לעשות, כי בקשה כזאת תחשוף את חוסר ההבנה שלנו אותו, ותשבור את האמון שלו בנו. המטופל חייב להרגיש מובן. זה בסיס כל הטיפול.
הקשר בין המטופל למטפל שוב בקדמת הבמה, אם כן, גם ב-CBT. המסר נכון לגבי כל מטפל באשר הוא, ללא קשר לאסכולה אליה הוא משתייך. זה תמיד תענוג לשמוע מטפל כל כך ותיק שלא עוסק רק בחידודי המודל ובפרטי פרטים של וינייטות טיפוליות, אלא זוכר את הדברים העיקריים, שהם המהות של להיות מטפל.
עוד מסר חשוב שעבר בסדנא, שלדעתי אינו ייחודי ל-CBT – מה שרק מחזק את חשיבותו – הוא המשגת הפתולוגיה כהתקבעות בתיאוריה מסוימת (למשל: "הבעיה שלי היא שאני מזוהם"), ובהתאם, ריפוי כתהליך שמאפשר בחינה של תיאוריות אלטרנטיביות. תוך כדי טיפול, אנחנו מפתחים עם המטופל תיאוריה אדפטיבית יותר, ולאט לאט המטופל יכול לבחון את התיאוריה החדשה ולעבור אליה. אם למשל המטופל נסגר חזרה לאחר חשיפה, נוכל לראות שהוא חזר לתיאוריה המקורית. הגמישות בראיית העולם ופתיחתן של אופציות נוספות הן דרך בריאה יותר להתנהל בחיים. וכך מתאר סלקובסקיס את תפקיד המטפל: "התפקיד שלנו כמטפלים אינו לומר למטופל כי הוא טועה, אלא לפתוח עבורו דרכים אלטרנטיביות לראות את המצב, ולעודד את יכולת הבחירה שלו בעוד אפשרויות".
כל המסרים האלה תובלו כאמור בוינייטות טיפוליות רבות. כך, סלקובסקיס סיפר למשל על האישה שהיתה לה הוכחה שחרדה הורגת: בהיותה ילדה, כך סיפרה, בזמן המלחמה היו מסתתרים במקלטים בעת ההפגזות. אם המקלט לא נפגע, כולם נשארו בריאים ושלמים. פעם אחת ראתה מקלט שבו נמצאה משפחה שלמה ללא רוח חיים, אך לא נראה על אף אחד מהם סימן של פגיעה, מלבד העובדה שלכולם היו שפתיים אדומות מאוד. הסיפור היה חשוב כדי לשקול יחד עם המטופלת תיאוריה אלטרנטיבית, שיכולה להראות שחרדה אולי איננה כה מסוכנת. כך הסתבר שכל השנים המטופלת פשוט לא ידעה ששפתיים אדומות הן סימן להרעלה, וכנראה שזו היתה סיבת המוות. תחת זאת, היא טיפחה לעצמה תיאוריה לא אדפטיבית – שחרדה הורגת.
מה שבכל זאת חסר לי קצת בסדנא הוא החלק האמפירי; סלקובסקיס פרסם עשרות רבות של מחקרים, ונושא הסדנא עצמה היה טיפול מבוסס ראיות, ולכן היה מתאים בעיניי לשמוע קצת על ראיות אלה. אך סלקובסקיס בחר להביא עצמו לסדנא זו כמטפל ולא כחוקר, מתוך בחירה מודעת שעליה הצהיר. עם זאת, הוא נתן פתח למתעניינים לגשת אליו עם שאלות בעניין המחקרי.
בסך הכול הסדנא של פול סלקובסקיס היתה מרשימה, מלמדת ומהנה כאחד, והשאירה טעם של עוד. אם כך, מדוע נראה היה כי הלך הרוח הכללי בקרב רבים מבאי הסדנא לא היה כה חיובי כמו שלי? חלקם אולי מנוסים מאוד, והרגישו כי סלקובסקיס לא חידש להם הרבה. חלקם אולי חיפשו קווים מנחים ברורים יותר של "עשה ואל תעשה" – הצעה של פרוטוקול יותר מובנה, או חידושים מחקריים. ייתכן אולי כי היבטים טכניים, כגון הצפיפות באולם וארוחת הצהריים הצנועה תרמו את חלקם. לבסוף, ייתכן והמסר ההומני, שבא על חשבון המבניות, זכה למקום נכבד מדי לטעמם של חלק מהמשתתפים. אך לדעתי המסר האנושי הזה חשוב פי עשרות מונים, והוא הדבר החזק ביותר שיצאתי איתו מהסדנא. ההדגשה שלו דווקא בעולם ה-CBT שלעתים אולי נוטה לשכוח אותו, היא חשובה במיוחד.