ייחוד וייחודיות – עיון בנושא "ייחוד העיסוק"
מאת יונדב גרוס
פסיכולוגים קובלים לא פעם על כך שבעוד הם משקיעים שנים רבות בהכשרה בתנאים לא פשוטים ועובדים תחת מגבלות חוקיות ואתיות, בהעדר חוק פסיכותרפיה התחום פרוץ לחלוטין, וכל אדם שאינו פסיכולוג רשום יכול לעסוק בכך באין מפריע. פסק דין שניתן לאחרונה לגבי השגת גבול המקצוע בתחום עריכת הדין מספק הזדמנות לראות כיצד עומדת טענה זו בפני מבחן בית המשפט. לצד ההיבט המשפטי, המאמר דן בצורך לבחון באופן נקודתי מה ראוי שייכנס תחת המטרייה של "ייחוד העיסוק" וכן במה שמתחייב מהפסיכולוג, מהאחראים על הכשרתו ומהמדינה מרגע שהוכר בצורך לייחוד זה.
פס"ד לשכת עורכי הדין נגד "המרכז למימוש זכויות רפואיות"
בתחילת חודש אפריל התקבל פסק דין העוסק בתביעה שהוגשה על ידי לשכת עורכי הדין כנגד "המרכז למימוש זכויות רפואיות". הלשכה טענה להשגת גבול מקצוע עריכת הדין, שכן המרכז מבצע פעולות משפטיות בתחום דיני הנזיקין. בכתב התביעה, שהוגש ב-2007, מסתמכים התובעים על סעיף "ייחוד פעולות המקצוע" בחוק לשכת עורכי הדין.
לטענת התובעים, הנזק בפעולותיו של המרכז הינו בשני תחומים:
האחד הוא נזק אפשרי ללקוח אשר אינו מקבל את השירות המיטבי בידי מי שהוכשר לכך.
השני הוא נזק לעורכי הדין עצמם, שכן פעולותיו של עורך הדין מוגבלות על פי חוק ועל פי כללי האתיקה והוא אינו יכול להתחרות באופן שווה עם מי שאינו כפוף למגבלות אלו.
נוסף על כך, המקבל שירות ממי שאינו כפוף למגבלות המושתות בחוק על עורכי דין אינו מקבל את ההגנה שכללים אלו מספקים (העדר ניגוד עניינים, חובת סודיות וכדומה). אחת השאלות שזוהו כמרכזיות בטיעונים של לשכת עורכי הדין בתביעתם היא השאלה האם איש המקצוע אליו מגיע הלקוח הוא בעל הידע וההכשרה המאפשרים לו לזהות את הצרכים, ובמקרה הצורך להציע פעולה אחרת מזו שביקש הלקוח.
מנגד טענו הנתבעים כי יש לפרש את ייחוד המקצוע לאור הזכות החוקתית לחופש העיסוק ולאור זכותו של האדם לבחור במי להסתייע, כפי שנובע לטענתם מחוק יסוד "כבוד האדם וחרותו”.
בית המשפט קבע כי אכן יש בפעולות המרכז השגת גבול מקצוע עריכת הדין, ובחר להסתפק בכך ולא להתייחס לשאלת התחרות הבלתי הוגנת. בית המשפט הוציא צו המונע מהמרכז לספק את השירותים הניתנים על ידו, מלבד סיוע טכני במילוי טפסים.
לדברי השופט יוסף שפירא, "העיקרון המנחה במקרה הנדון הוא השמירה על רמתו של השירות שניתן לציבור הרחב בנושאים משפטיים. חדירה לתחומי המקצוע של מי שאינו עורך דין עלולה להעמיד את כלל הציבור במצב שבו לא תעמודנה לזכותו ההגנות שהחקיקה מעמידה לרשותו, בדומה להגבלות המוטלות על עיסוק עריכת דין".
האם אנו בדרך לתביעות דומות בתחום הפסיכולוגיה?
הזיקה של פסק הדין לתחום הפסיכולוגיה הינה ברורה. גם בתחום זה קיים ייחוד העיסוק. גם כאן קיימות הגנות שונות לציבור הנעזר בפסיכולוג, ועל הפסיכולוג עצמו מוטלות מגבלות שונות – כגון אלו שמטרתן למנוע ניגוד עניינים או כאלו המגבילות אותו בפרסום שירותיו, ובכך מפלות אותו אל מול מי שלא כפוף לחוק הפסיכולוגים. החוק קובע מפורשות: “לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג". לכאורה כל שנותר הוא להגיש תביעה דומה נגד כל מי שמסיג את גבול המקצוע, ופסק הדין כבר מובטח. יו"ר מועצת הפסיכולוגים אפילו לא יצטרך להתאמץ על מנת להכין את תגובתו להישג המזהיר ויוכל לשבץ את המילים הרלוונטיות במקומות המתאימים בתוך תבנית דבריו של יו"ר לשכת עורכי הדין דורון ברזילי:
"פסק הדין מהווה אבן דרך חשובה בתופעה המתגברת של הסגת גבול מקצוע הפסיכולוגיה [במקור: עריכת הדין]. בית המשפט הציב גבולות ברורים בכל הנוגע למתן שירותים פסיכולוגיים [משפטיים] מתוך ראיית טובת הציבור, שיהיה זכאי לקבלת שירותים רק מאלו שהוסמכו והוכשרו לכך."
אך רגע לפני שמתחילים לספור את הכסף, כדאי אולי להרהר במשמעויות של הצעד. בישראל קיימים כיום בעלי מקצוע רבים שעיסוקם גובל בפסיכולוגיה ואף מעבר לכך. עובדים סוציאלים, מטפלים באומנויות, מאמנים, מאבחנים, יועצים ועוד. בשנים האחרונות אף נפתחים קורסים בפסיכותרפיה לבעלי מקצוע במגוון תחומי הפרא-רפואה, או אף לחסרי הכשרה בתחום כלל. מחד גיסא, ברור כי חלק מהעוסקים בפסיכולוגיה עשויים לגרום נזק ממשי – בין אם בעיסוק בתחום עבודתם המוצהר ובין אם בעיסוק בפסיכולוגיה מעבר לגבולות המקצוע שלהם. מאידך, קשה לדמיין את השדה הטיפולי ללא עיסוק בפסיכולוגיה מצדם של בעלי מקצוע אחרים. למשל, העובד הסוציאלי אשר עיסוקו מוגדר כ"משלח יד לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה" יהיה מוגבל ביותר בעבודתו ללא שימוש בכלים פסיכולוגיים. כיוון שכך, ראוי לערוך בדיקה מדוקדקת של מה שראוי שייחשב "עיסוק בפסיכולוגיה" כהוראתו בחוק, ומנגד של הפעולות אותן יש להשאיר מחוץ להגדרה זו מתוך הסתכלות על טובת הציבור בהיבטים כגון יעילות, זמינות ועלות.
הדבר נכון גם בקרב הפסיכולוגים עצמם. בימים אלו יושבת על המדוכה הוועדה לבחינת חוק הפסיכולוגים שמונתה על ידי מועצת הפסיכולוגים. אחת החלופות שהציעה הוועדה לאופן בו יש לקיים רגולציה של העיסוק היישומי/מקצועי בפסיכולוגיה, כוללת מתן הרשאה לרישום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות רק לפסיכולוגים מומחים ופסיכולוגים במהלך התמחותם. באופן זה, רבים מאלו הנושאים היום בתואר "פסיכולוג" לא יוכלו להמשיך ולעסוק בפסיכולוגיה בתוך חמש שנים אלא אם ימשיכו בתהליך רכישת המומחיות. להצעה זו יתרונות רבים, שהרי העלאת רף המומחיות יוביל במקרים רבים לשירות מקצועי יותר; אך האמנם כל פעולה בתחום עיסוקו של הפסיכולוג אכן דורשת הכשרה בת ארבע שנים? המחמירים יטענו (כפי שמשתקף למשל בטיעונים לפסק הדין שבנדון) כי לא הפעולה הבודדת עומדת כאן למבחן אלא הידע וההכשרה המאפשרים לבעל המקצוע לזהות את המאפיינים המיוחדים של כל מטופל ובמקרה הצורך להציע פעולה אחרת מזו שביקש הלקוח . אך דווקא בשל הקלות שבה ניתן להשתמש בטיעון זה, חשוב לענות על השאלה דלעיל בכנות ובתום לב.
ייחוד העיסוק – לא גזירת שמים
דוגמא למשמעות הרת הגורל של ההחלטה לייחד פעולה מסוימת לאיש מקצוע כזה או אחר ניתן לראות בדיון ארוך השנים על סעיף 9ב' לחוק הפסיכולוגים, חוק אשר עד לסוף 2010 ייחד את העיסוק בפסיכותרפיה מבין הפסיכולוגים לפסיכולוגים קליניים בלבד. משך שנים עסקו גם פסיכולוגים שאינם קליניים בפסיכותרפיה. קודם לתיקון, שהתקבל ב-2010, הם היו בגדר עבריינים; בהחלתו הוכרה המגבלה שהושתה עליהם לאורך שנים רבות כעוול ברמה האישית והמקצועית. העובדה כי קביעת ייחוד העיסוק משתנה לאורך זמן ואינה אבסולוטית, וההשלכות מרחיקות הלכת של קביעה שכזו על חופש העיסוק ברמה הפרטית ועל יכולתו של תחום טיפולי למצות את הפוטנציאל שלו כאשר נשללת ממנו האפשרות לשימוש בכלים פסיכולוגיים מסוימים, מציעות כי ראוי לשקול בכובד ראש מלכתחילה מה אנו מסמנים כחוקי ולגיטימי ומה אנו מסמנים כפסול.
חשוב לשים לב בהקשר זה לדברים שנאמרו בפסיקה שניתנה ב-2002 (לשכת עורכי הדין נגד חברת "פיצוי נמרץ"), ומצוטטים בפסק הדין דנן:
“מודל זה [ייחוד העיסוק, י.ג] כדרך להגנה על הצרכן אינו מחויב המציאות. תתכן הגנה על הצרכן או הלקוח על ידי קביעת כללים גורפים, ללא רישוי. אלא שהחוק העדיף דרישת הכשרה מסוימת כתנאי לכניסה לתחום העיסוק, תוך יצירת משטר נוקשה יחסית בתחום הרישוי".
כלומר, באותה מידה ניתן היה לקבוע כי כל אדם רשאי לעסוק בעריכת דין או פסיכולוגיה, אך עליו לעמוד בכללים שהחוק מציב בנושא.
על כל פנים, מרגע שהוחלט שכן לייחד את העיסוק בפסיכולוגיה לפסיכולוגים, הדבר מחייב.
ראשית, ההחלטה מחייבת את הפסיכולוג להיות איש מקצוע שיהיה ראוי ו"מיוחד" – נבדל מבחינה איכותית בהכשרתו וברמה האתית שלו מאלו שהתחום לא יוחד להם;
שנית, היא מחייבת את המערכת האמונה על ההתפתחות המקצועית של הפסיכולוג – מחייבת להקנות לו את הידע והניסיון אשר יאפשרו לו לתת את המענה הראוי לכל בעיה בשדה הפסיכולוגיה, איש איש בתחומו: באוכלוסייה הכללית ובאוכלוסיית פגועי הנפש, בזמני שגרה ובזמני חירום, בהתערבויות טיפוליות ובמניעה, עם בסיס עמוק ורוחב יריעה.
ההחלטה מחייבת גם את המדינה – מחייבת להשקעה בתחום, להשקעה בהכשרה ראויה, רציפה ומוסדרת; מחייבת לתשלום שכר הוגן למי שלקח על עצמו לעמוד בהכשרה הארוכה והמפרכת; מחייבת לדאוג לנגישות השירות לציבור, כך שכל אדם יוכל להיעזר בשירותיו של איש מקצוע ראוי.
יותר מכל, הקביעה בחוק של ייחוד העיסוק מחייבת לשמירה אמיתית על גבולות המקצוע, ולא רק על הנייר.
