זיכרונות, טעויות, תקוות
בעקבות הכנס השנתי של האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית
מאת בלה סוסבסקי
סקירת הכנס "'התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך' - על זיכרון, טעויות ותקווה במסע הטיפולי" – הכנס השנתי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, שנערך ב-22-23 במרץ 2012 במכון מופ"ת.
פרטי המקרים הטיפוליים המתוארים בסקירה מוצגים בה באישור המרצים הרלבנטיים.
כנס האביב של האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית 2012 נשא את הכותרת "'התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך' – על זיכרון, טעויות ותקווה במסע הטיפולי"הוא עסק בשני נושאים מרכזיים לטכניקה ולתיאוריה הפסיכואנליטית: היחס לזיכרונות של המטופל והתמודדות עם טעויות של המטפל בטיפול. היו אלו יומיים עשירים ועמוסים בלא פחות מעשר הרצאות (ארבע מהן דיונים על הרצאות), מתוכן אסקור את השלושה וחצי שהשאירו עליי את הרושם הרב ביותר: הרצאה בנושא זיכרונות של אורח הכנס פרופ' טד ג'ייקובס, תחת הכותרת "Imaginary Gardens, Real Toads: On Memory and its Uses in the Analytic Situation", הרצאתו של מר יוסי טמיר בנושא טעויות, שנשאה את הכותרת "על אמפתיה וכשלים בטיפול", והצגת המקרה של הגב' רוני פרישוף תחת הכותרת "ברית מילים" והדיון עליו.
*
אורח כנס האגודה היה כאמור פרופ' טד ג'ייקובס, פסיכואנליטיקאי בעל שם עולמי מניו יורק, אשר כתב ופרסם רבות בשדה הפסיכואנליזה. הוא היה בין הראשונים להציג את המושג enactment, וחשיבתו משוייכת במידה רבה לגישה ההתייחסותית. זקיפות קומתו של ג'ייקובס לא מסגירה דבר משמונים שנותיו, חמישים מהן בפרקטיקה של פסיכותרפיה ופסיכואנליזה. בברכו את כולנו בתחילת הרצאתו הראשונה, אמר ג'ייקובס שהוא רוצה ומקווה לדבר עם כל אחד ואחת מאתנו עד תום הכנס, וחשף בזאת ממד אישי, ישיר וחם שהשתקף בהרצאותיו בווינייטות מעבודתו הקלינית, בהן ניכרת מעורבותו העמוקה עם מטופליו.
הרצאתו של ג'ייקובס "גינות דמיוניות, צפרדעים אמיתיות: על זיכרון ושימושיו בסיטואציה האנליטית" (בתרגום מאנגלית, שפת ההרצאה), עסקה בגישות השונות כלפי אופיים של זיכרונות העולים בטיפול והשימוש בהם בסיטואציה הטיפולית. הוא החל כמובן מפרויד, שסבר כי זיכרונות הילדות מייצגים אירועי עבר שהודחקו וכי עיקר העשייה האנליטית היא חשיפה של הזיכרונות ועיבודם. עם הזמן הפסיכואנליזה הכירה בכך שלא ניתן להתייחס לזיכרונות כמייצגים מציאות אובייקטיבית, אלא יש לראותם כייצוגים של משאלות, הגנות ופנטזיות, כמטאפורות המאפשרות להתבונן באופן הפעולה של הנפש. בעקבות התפתחויות אלו פונגי ואחרים סבורים שלזיכרונות העבר אין ערך בטיפול, ושרק למה שמתעורר וחי באינטראקציה המיידית בין מטפל ומטופל ניתן להתייחס כאל זיכרון אמין השווה חקירה ועיבוד. על פי גישה זאת, העלאת זיכרונות של אירועי עבר משמשים לא יותר מהגנה של המטופל מפני תכנים ורגשות קשים המתעוררים בתוך השעה הטיפולית.
ג'ייקובס מכיר בשינויים שחלו בתפיסת אופיים של זיכרונות מאז פרויד, אך סבור שלתהליך העלאת זיכרונות, על כל העיוותים המבנים אותם, ישנו ערך רב בטיפול. הוא מסכים עם פונגי כי חיפוש אינטלקטואלי של מטופלים ומטפלים אחר זיכרון רלוונטי לחוויה כלשהי הוא לעתים קרובות חסר תועלת. עם זאת, הוא מתאר סוג אחר של היזכרות המתרחשת בטיפול, זו הספונטנית, ספוגה ברגשות, מתוך הקרביים. בהיזכרות זו יש לדעתו ערך רב לטיפול, ובמילותיו שלו: "There is an enormous difference between remembering and remembering that makes a difference, that begins to unlock the mind and its creations". ג'ייקובס טוען גם שכפי שהיזכרות אינטלקטואלית יכולה להוות הגנה מפני התמודדות עם הכאן ועכשיו, כך גם עיסוק בכאן ועכשיו לעתים מהווה הגנה מפני מפגש עם זיכרונות כואבים. הוא מביא דוגמא של מטופלת שזיהתה את נטייתו להתייחס הרבה להעברה, ובמשך זמן מה סיפקה בטיפול חומר העברתי – כשבדיעבד הגיעו לתובנה שעשתה זאת על מנת שלא לעסוק במותו הקרב של בן זוגה ממחלת הסרטן. עוד הוא טוען שלעתים ההימנעות של מטפלים מעיסוק בזיכרונות של מטופלים משרתת גם את הקושי שלהם לפגוש בזיכרונות כואבים העשויים לפקוד אותם כתוצאה מתכנים שמעלה המטופל. ג'ייקובס מכיר באפשרות שהאינטראקציה המיידית בין מטפל ומטופל מהווה שחזור של העבר, אך מציע להתייחס אליה כאפשרות בלבד. כמו כן הוא סובר שעל המטפל לאפשר לסיטואציה הטיפולית לעורר תהליך חי ומלא רגש של היזכרות ממשית באירועים וחוויות מהעבר. ההכרה בזיכרונות, עיבודם וחקירת העיוותים שהבנו אותם מהווים לדבריו חלק חשוב בתהליך האנליטי.
מקומה החשוב של תהליך ההיזכרות ועיבודו מודגם בהרצאתו של ג'ייקובס בשתי דוגמאות, האחת מתוך הספרות והשנייה מהקליניקה. ביצירותיו של המחזאי יוג'ין אוניל, ובייחוד במחזה מסע ארוך אל תוך הלילה מ-1956, מעבד אוניל את ילדותו הקשה באמצעות דמות בן המתעמת עם אביו על מחדליו הקשים כלפי האם וכלפיו עצמו. ידוע שבתקופה בה כתב יצירה זו אוניל לא היה מסוגל לדבר, ושבועות רבים ישבה אשתו לצדו, עדה לסערה המתחוללת בתוכו, בעודו אוכל ארוחותיו בדממה. המפגש עם דמויות וקולות מן העבר דרש זמן, סבלנות, שקט ונוכחותו של אדם מבין – אותם תנאים ממש המאפשרים באנליזה תהליך היזכרות מהסוג המשמעותי שבא מן הקרביים ופותח שערים נעולים לנפש. ג'ייקובס הקריא חלקים מאותו דיאלוג אב-בן במחזה, ואכן בשחקו בפנינו דמויות כואבות אלו, לרגע נכחו באולם אותה סערה, ספוגה בזעם, כאב ואהבה שהחיה אוניל בנפשו דרך יצירתו.
המקרה הקליני אותו הציג ג'ייקובס עסק במטופלו, גם הוא סופר, שחווה דיכאון וחסימה בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו. המטופל, שמיעט להתייחס לקשר עם ג'ייקובס, הביע בהזדמנות כלשהי את התחושה שאולי ג'ייקובס מוטרד מקשיים שלו עצמו ואולי אף עבר טרגדיה במשפחתו. רק כשהכיר ג'ייקוס באמת זו והסכים לפגוש את כאבו הפרטי, נפרץ סכר זיכרונות כאובים מילדותו הקשה של המטופל שמעולם לא בוטאו ועובדו עד כה בטיפול. העלאתם ועיבודם היא שהחיתה מחדש את המטופל והחזירה בו רוח חיים ויצירה. המקרה רווי זיכרונות של מטפל ומטופל השזורים אלו באלו ומבנים את סיפור הטיפול. הפרטים מלאי החן, היצירתיות והרגש משכנעים בטענה שזיכרונות על אמיתותם ועיוותיהם דומים ל"גינות דמיוניות, צפרדעים אמיתיים". הדימוי שזור מזכרונותיהם של המטופל ושל ג'ייקובס שקיבלו משמעות בטיפול, אך באופן פשוט הוא מתייחס לאופי של זכרון כפי שתואר בהרצאה: דמיון ומציאות היוצרים יחדיו משהו חדש. ואולי זהו דימוי לא רע גם לסיטואציה האנליטית עצמה: קשר מובנה שלא נוצר באופן טבעי, אך מהווה בית גידול לחיים רגשיים עמוקים ואמתיים ביותר.עוד בנושא זיכרונות הוסיפה ד"ר שלומית כהן, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, שדנה בהרצאתו של ג'ייקובס. כהן גיבתה את טענותיו של ג'ייקובס באשר למקומה המרכזי של ההיזכרות באנליזה, ודנה בהרחבה באופיים של זיכרונות ותהליכי היזכרות ובגישות השונות להתייחסות אליהם. בדבריהם של פרופ' ג'ייקובס וד"ר כהן הוצגה גישה המאמצת את רעיונותיו הקלאסיים של פרויד לצד פיתוחים וביקורות עכשוויים יותר, והובעה עמדה מכלילה ואקלקטית שיש בה מקום להתייחסויות שונות לזיכרון בטיפול. למרבה הצער, הזמן הדוחק לא הותיר מקום לדיון עם הקהל ואי לכך לא איפשר עיכול ועיבוד של רעיונות חדשים או לא מובנים. קצת כמו גורלם של זיכרונות לא מעוכלים המודחקים בקרקעית הנפש, כך גם הטיפול בנושא הזיכרונות נותר ללא עיבוד. בדיעבד, מה שהשאיר עליי את חותמו יותר מכל היה הווינייטות הקליניות שהוצגו בהרצאות, וביטויים מרגשים של מעורבות המרצים בתהליכי טרנספורמציה המתחוללת בנפש מטופליהם ובנפשם בצל הזיכרון.
בנושא זיכרונות עסקו גם עוד שתי הרצאות, מדיסציפלינות שונות: הרצאתו של הרב דניאל אפשטיין שחתמה את הכנס ביום שישי, נקראה בשם "במקום שאין Ich – השתדל להיות איש" ועסקה בזיכרון כפי שמופיע במקורות יהודיים ואצל ההוגה לוינס; את ההרצאה השנייה נשאה ד"ר מיכל בן-נפתלי, סופרת, מתרגמת ועורכת ספרים, חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. את הרצאתה היפהפייה, תחת הכותרת "זיכרונות שאולים", פתחה בן-נפתלי בהשמעת השנסון "Mon enfance" (ילדותי) מאת ברברה (לו תוכלו - וכדאי לכם! – להאזין דרך קישור זה). לאחריו לקחה אותנו בן-נפתלי למסע בין סופרים ומשוררים העוסקים בזיכרונות אבודים, בטראומות קולקטיביות, בזיכרונות שאולים מן הקולקטיב אל היחיד, זיכרונות הקמים לתחייה דרך חושים, זיכרונות הנשארים מודחקים לעד, וגם זיכרונות של עתיד ידוע, אשר טרם היה. ההאזנה לה היתה חוויה קסומה.
*
בנושא טעויות של מטפלים אסקור את הרצאתו של מר יוסי טמיר, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, שהציגה את הגישה הקוהוטיאנית לטעויות, השונה מהותית מהגישה ההתייחסותית שהוצגה בהרצאות שקדמו לו. את הרצאתו, שניתנה תחת הכותרת ""אמפתיה וכשלים בטיפול" פתח טמיר בתיאור התרחשות מהאנליזה האישית שלו, בה העתיקה האנליטיקאית שלו את מיקומה של הקליניקה שלה משכונה וותיקה ומלאה בבתים ישנים ובהסטוריה לשכונה חדשה ומרוחקת מהמרכז, ופירשה את תלונותיו על כך כהתנגדות וכהימנעות מתכנים אחרים. בזמנו קיבל את טענתה והמשיך בעבודה האנליטית שקדמה למעבר. שנים אחר כך, כשהעתיק הוא את מקום הקליניקה שלו למורת רוחם של מטופליו, נזכר אסוציאטיבית בחוויות ילדות של גירוש פתאומי של משפחתו מאלכסנדריה וחוויות הגירה שהדחיק בשם ההסתגלות לחיים החדשים בארץ. מתוך אסוציאציה זאת החל לחפש אצל מטופליו חוויות של מעבר בעברם המשתחזרים במעבר של המטפל שלהם מקליניקה מוכרת לחדשה.
מתוך דוגמא אישית זאת יצאנו עם טמיר למסע קצר בתיאוריה הקוהוטיאנית ובדרך הייחודית שלה להגדיר טעות, להבין את מקורה ולהתמודד עמה בסיטואציה הטיפולית. טמיר בוחן את משמעויות המילים 'שגיאה' ו'טעות' (error, mistake) ומגלה שאין הבחנה ברורה ביניהן וששתיהן מתייחסות לקיומה של סטייה מדרך שיש לה פתרון שהוא 'נכון', 'מדויק', 'אמת'. הוא סבור שהשימוש במונח 'טעות' בטיפול מניח אמת אבסולוטית ואובייקטיבית ביחס לנפש האדם, גישה שאינה תואמת את ההתפתחות האבולוציונית שעברה הפסיכואנליזה בעשורים האחרונים ממדע אבסולוטי לעמדה רלטיביסטית כלפי נפש האדם. עמדה רלטיביסטית זאת גם מעבירה את הפסיכואנליזה מהתייחסות אינטרה-פסיכית (תוך-נפשית) להתייחסות קונטקסטואלית לאישי-סובייקטיבי. בעקבות התפתחויות אלו טמיר מעדיף את המונח 'כשל' (failure), המתייחס למצב בו לא מושגת מטרה ששואפים אליה, ואת היפוכו של הכשל – 'הצלחה' (success). במונחים אלו, הכשל של האנליטיקאית של טמיר היה בכך שהיא לא אפשרה לו מרחב לבחון דרך השחזור שהתרחש בהעתקת מיקום הקליניקה את כל הרגשות שהדחיק שנים רבות קודם לכן בעת המעבר מאלכסנדריה לישראל. כפי שניתן לראות, הבנה זאת מדגישה את מרכזיותה של החוויה הסובייקטיבית של המטופל, אשר חילוצה מהדחקה ומהעדר ספונטניות היא מטרת הטיפול.
המושג הבא שהציג טמיר הוא האמפתיה הקלינית, שהיא לדבריו הכלי המרכזי להבנה עמוקה של הסובייקטיביות. טמיר טוען ששימוש יתר במושג זה בדיסציפלינות שונות שחק את משמעותו הקלינית, וכי חל בלבול בין הממד הקוגנטיבי של אמפתיה – הכולל קליטה, זיהוי ועיבוד מידע מעולמו הפנימי של המטופל – ובין ממד אפקטיבי של האמפתיה – הקשור בתגובה רגשית למידע נפשי זה. הוא מציע שלושה מרכיבים של העמדה האמפתית: הקשבה, הבנה ותגובה, אשר בכל אחת מהן ייתכן כשל אמפתי.
הקשבה אנליטית על פי גישה זו היא מצב של התמסרות, העמדת העצמי בשירות הזולת ושחרור, עד כמה שניתן, מהסובייקטיביות של המטפל. כשלים בהקשבה האמפתית מתרחשים כשההעברה הנגדית של המטפל חודרת למרחב הקשב: המטפל עסוק באישוש תיאוריה, עסוק בצרכיו להכרה והדהוד, עסוק באסוציאציות שלו לדברי המטופל וכדומה. על פי גישה זאת, אם כן, הזדהות השלכתית והעברה הנגדית לא נחשבות למקורות מידע על חווית המטופל, אלא לתהליכים המחבלים בהקשבה האמפתית.
הבנה אנליטית, לדברי טמיר, מתייחסת ליכולת של המטפל לפענח ולתרגם את מה שאנו קולטים מהמטופל במישור המניפסטי, הלטנטי והמטאפורי. היא כוללת לא רק את הזיהוי של המצב הנפשי כי אם גם את ההבנה הקוגניטיבית של חוויה זו. טמיר טען כי כשלים בהבנה אמפתית נובעים בעיקר משימוש בתיאוריות לא מותאמות למטופל. ההבנה השגויה נעשית באופן אוטומטי ולא על בסיס הקשבה ושיטוט במרחב התודעה, על כל אפשרויותיו.
התגובה האמפתית מבוססת על ההבנה האמפתית, ומתייחסת לנוכחות האקטיבית של המטפל. לעומת מודלים קלאסיים בהם נוכחות המטפל מתמקדת בפעילות פרשנית, במודל זה המטפל נדרש להסכים לתפקד כנוכחות מותאמת לצורך העצמי, על מנת שמלאכת ההתפתחות תמשיך בפעולתה התקינה ושהמטופל ייחלץ מהתקיעות שבגינה הגיע לטיפול. קוהוט המשיג נוכחות זו במונח 'זולתעצמי', המדגיש הרמוניה והתאמה בין העצמי ובין הזולת. חוויית 'זולתעצמי' היא חוויה של מותאמות מלאה בין צורך ומענה, והכשל בפעולה האמפתית הוא כאשר אין מותאמות מלאה בין הצורך למענה.
הרצאתו של טמיר שילבה באופן אופטימלי למידה מאתגרת ומעמיקה של המושגים אמפתיה וכשל על פי התיאוריה הקוהוטיאנית עם ווינייטות והצגת מקרה נוגעת ללב שהדגימו בצורה בהירה מושגים אלו צניעותו של טמיר בלטה באופן בו הרצה וכן במאמץ שעשה להנגיש את המושגים לקהל במילים פשוטות; זאת בניגוד לשפה מופשטת וקשה להבנה המקובלת לעתים בשיח הקוהוטיאני, והמהווה לעניות דעתי מעין כשל בפעולה כלפי הקורא. אופי ההרצאה אילץ אותי לתפעל אכות הקשבה אקטיבית שאיננה רק מקשיבה לנאמר אלא מתאמצת ללמוד את המושגים ולהפנים את משמעויותיהם. ההרצאה עוררה בי חשק לתרגל ניתוח של טעויות בטיפול על בסיס המושגים שנלמדו. אפשר כתרגיל להתבונן בווינייטה מהאנליזה של טמיר שפתחה את ההרצאה ולנתח: ברמת ההקשבה, המטפלת חברה לאלמנטים בתלונותיו שהתייחסו לשינוי ולמרחק , אלמנטים שהעסיקו ודאי גם אותה וואולי לא שמעה את ההתייחסויות של טמיר אל מעבר מהישן והמוכר אל החדש והמנוכר שיכלו להוות רמז לחוויה אחרת מן העבר שלו. ברמת ההבנה, אפשר לתאר שהאנליטיקאית שלו חברה לתיאוריות המזהות ומפרשות התנגדות בטיפול והבינה את הקושי של המטופל שלה כקושי לעסוק בתכנים הנפשיים שקדמו למעבר, קושי שהיווה בעיניה הפרעה לרצף העבודה האנליטית שלו. ברמת התגובה, אפשר לראות שעקב התיחסותה אל תגובתו למעבר כאל התנגדות, פספסו השניים הזדמנות לעבד חוויות גרוש והגירה שהודחקו בילדותו של המטופל. נדמה לי כי אפילו בתרגיל קטן זה שהוא ספקולטיבי וחושף רק רובד גלוי ופשוט ביותר, ניתן להתרשם מהגישה ומאופן יישומם של המושגים שנלמדו בחשיבה הקליניתבדיון של ג'ייקובס על הרצאתו של טמיר הוא ביטא הערכה להצגתו של טמיר, אך למעשה ביקר את קוהוט עצמו על כך שלא היה דמות חמה, או אם תרצו, זולתעצמי בקהילה הפסיכואנליטית בארצות הברית. כמו כן טען שקוהוט כשל במשימה להטמיע את רעיונותיו החדשים בתוך מאגר הגישות הקיים, ואמר שאין מקום לפרטיזניות מעין זו בפרופסיה שמשימתה לגייס את כל הידע המצטבר עם השנים לטובת מטופלים הזקוקים לנו.
עווד בנושא טעויות של מטפלים, שמענו הרצאה של ג'ייקובס בה עסק בטעויות הנובעות מההעברה הנגדית של המטפל ובדילמות המתעוררות בעקבותיהן. דרך הצגת מקרה הוא הדגים את המושג 'enactment', המרכזי לגישה ההתייחסותית, ואת האפשרות להבין חלק מטעויות המטפל במסגרת מושג זה. כמו כן הוא דן בשאלה עד כמה על המטפל לחשוף את ההעברה הנגדית שלו במקרים אלו, עד כמה להותיר מקום להעברה, והגיע למסקנה המשלבת חקירה של הפנטזיות של המטופל על המתרחש, ולאחריו גם חשיפה מדודה של המטפל את ההעברה הנגדית שלו ואחריותה ב"טעות". בדיון של מר ג'ראר פולבר, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, על הרצאתו של ג'ייקובס הוא ביטא הסכמה עם הגישה אותה הציג ג'ייקובס, והעשיר אותנו בהערותיו של האנליטיקאי אנטוניו פרו המתאר את היכולות המיוחדות הנדרשות מהאנליטיקאי על מנת לאפשר התפתחות אצל המטופל: עמדה מיטיבה, ביטחון בעצמי המקצועי (ובתהליך הטיפולי), ויכולת להתעלם זמנית מן המציאות החיצונית. פולבר הציע שסימנים רגשיים (שעמום, אי נוחות, ספקות עצמיים) וקוגנטיביים (קושי לחשוב ביצירתיות, ריק, שיתוק) מסמנים שהפכנו להיות גורם משבש בתהליך האנליטי. הוא גם מציע שחשיבה על תיאוריות מתוך מאבק למצוא משמעות, השלכה של תיאוריות לתוך חומר המטופל, עשייה מהראש ולא מהלב וכן העדר reverie, כל אלו סימנים שהמטפל נמצא באזור ה"טעות". הרצאתו המעניינת של פולבר בלטה בבהירותה ותמציתיותה ותרמה רבדים חדשים שהכניסו סדר לצד משחקיות ברעיונות ההתייחסותיים אותם הביא ג'ייקובס בהרצאתו.
*
האירוע הדרמטי של הכנס בעיניי היה הצגת המקרה של הפסיכולוגית רוני פרישוף, שנחוותה עבורי לא כהרצאה אלא כמעט כהצגה (מחזה) של ממש, המחיה מול הקהל התרחשויות, רגשות ומחשבות. עוד לפני כל התייחסות לתוכן ההצגה ברצוני לציין את כישרונה הדרמטי של פרישוף לספר סיפור. בקצב אטי ומהפנט מה, חשפה בפנינו פרישוף רבדים שונים של הטיפול אותו הציגה, ולנוכח סיפורה התעורר לחיים 'ילד הג'ונגל' שהגיע לטפול והתהוותו האיטית והמשמעותית לגבר מתפקד, מחובר רגשית ומודע . לא ניתן על במה זאת לתאר את המקרה לפרטיו. בקווים כלליים אמסור שפרישוף דנה בטיפול בר', צעיר שהגיע לטיפול עקב התנהגות מרתיעה שעירבה פגיעה בזולת וסיכון עצמי בפלילים. בפגישתם הראשונה היא פוגשת בגבר מפוחד, עצוב, מוזנח ומכונס. לצד דחייה הוא מעורר בה גם אמפתיה רבה, ומכאן מתפתח קשר טיפולי המתנהל לאורך חמש שנים. בעזרת העברה חיובית שמתפתחת אצל ר', וקשב קרוב של פרישוף לתנודות רבות בהעברה הנגדית, נרקמת ברית טיפולית חזקה בין השניים. אט אט ר' פורם בפניה זיכרונות ילדות קשים רווי אלימות, השפלה ובושה, והיא מעבדת אותם עמו במיומנות, עדינות ויצירתיות. במשך הזמן ר' מפסיק את התתנהגות שהביאה אותו לטיפול, והוא מתחיל לטפח את עצמו מבחינה גופנית יוצר קשר זוגי משמעותי ורוכש מקצוע. בדרך פוגשים פרישוף ור' את הגוף, החושים, דחפי החיים והמוות והמיניות שאופפים את חדר הטיפול.
פרישוף שיתפה אותנו בקושי, בחששות ובמחנק שליוו אותה בטיפול, וכן בתהליכים משמעותיים אותם עברה בהדרכה לנוכח התכנים העשירים וגם הקשים שהיא פוגשת בר' ובעצמה. בהצגתה שזרה פה ושם הומור עדין, ניהלה אינטראקציה חיננית עם הקהל וכך ריככה גם עבורנו את התכנים המחניקים. ברגע מרגש (מיני רבים) מתארת פרישוף כיצד ר' משתף אותה בזיכרון חיובי אודות אביו האלים, והיא מזילה מולו דמעה. הוא מודה לה "על שבכית אותי. את מה שאני לא יכולתי לבכות". בתיאור אחר היא מצטטת שנינות שביטא, ומעירה "ר' החל לשחק ונהניתי לשחק איתו" – ואי אפשר שלא להאמין לה!
חוויית ההאזנה להצגתה של פרישוף עוררה בי קשת רחבה של רגשות: רתיעה, פחד, חמלה, חיבה, אהבה, צער עמוק, ריגוש, התרגשות, הזדהות עם ר' ועמה. הצגת מקרה שכזאת מעוררת בי כמטפלת אמונה עמוקה באפשרות לשינוי, גאווה במקצוע שלי – ואם אהיה לגמרי כנה גם מידה מסוימת של קנאה: קנאה במיומנויות של פרישוף כמטפלת, בטיפול כל כך משמעותי ונוגע, בהתמסרות של ר' לטיפול, בהזדמנות לצמיחה עבורה כאשת מקצוע וכאישה ובכישרונה המדהים לספר סיפור באופן נוגע כל כך. אילו הסתיימה ההצגה בנקודה זאת הייתי אומרת דיינו. אולם בדקה שלפני תום הזמן שנקצב לה, לאחר שכבר קיבלה את "פתק ההתרעה" על תום הזמן ממארגני הכנס, פרישוף מסכמת את הטיפול: חמש שנים עברו, ר' סגר מעגלים חשובים מול בת זוגתו ומול מערכת המשפט (בעקבות מעצר אחד ויחיד שלו חמש שנים קודם), והוא מרגיש שהגיע הזמן לסיים. פרישוף מסכימה עמו שעצוב אבל נכון, ונותנת לו את ברכת הדרך. הוא נפרד בברכה לעצמו "להיות לא מושלם, לא סופרמן – אלא מחובר ושלם עם עצמו". אני מוחה דמעה של התרגשות, אך בו בזמן גם ערה שמשהו לא ממש בסדר באינטונציה של פרישוף. נראה שהיא עוד לא סיימה. ואכן קלטתי נכון. זהו לא הסוף: שנה וחצי לאחר הסיום מתבשרת פרישוף בשיחת טלפון ממשטרת ישראל שר' נתפס על אותה התנהגות עמה הגיע לראשונה לטיפול. ר' מסר להם את מספרה, ובהמלצתם הביעה כמובן נכונות להיפגש עמו – אך למעשה לא שמעה ממנו ואף לא הצליחה ליצור קשר עמו עד עצם היום הזה. בהטילה פצצה זו לקהל ההמום והנרעש הודתה לנו פרישוף וירדה מהבמה.
אינני יודעת אם הצלחתי להעביר משהו מהדרמטיות של החוויה שעברתי עם הצגתה של פרישוף. עוצמת החוויה טמונה במספר רב של גורמים: ביכולתה להזמין אותי עמוק לתוך הסיפור אותו סיפרה, בתכנים של הטיפול והאסוציאציות הרבות שהן מעוררות בי, ובזיכרונות מימים בהם טיפלתי באסירים ובמכורים מהם נפרדתי בתום הטיפול מבלי לדעת מה יעלה בגורל חייהם המתנהל בין מעגלים נורמטיביים ועבריינים. מעבר לכל אלו, היא נעוצה לדעתי באפשרות הדרמטית שגם העבודה הטיפולית העמוקה והנוגעת ביותר פגיעה כל כך בפני החיים. נראה שאי הידיעה באשר לעתיד מטופלים שלנו, ובאשר למידת התועלת של עבודתנו עמם, כנראה רבה מהידיעה. את עבודת העיבוד של החוויה הותירה פרישוף למתדיין על הצגתה ולדיון עם הקהל.
המתדיין בהצגת המקרה היה ג'ייקובס. הוא שיבח את הצגתה של פרישןף ואז העיר הערות שנראה כי המכנה המשותף שלהם היה בסימן הרגעה: הוא הטיל ספק ביכולת של טיפול לפתור נוירוזה באופן מוחלט, והזכיר כי לעולם אין אנו יודעים אילו תנאי חיים עלולים לגרום להישנות הסימפטום אצל מטופל. הוא הרגיע אותנו שלמרות שנראה שכל הטיפול קרס וכשל, אין הדבר כך כלל ועיקר. המרחב, החכמה, העדינות והמיומנות שקיבל ר' מפרישוף, האפשרות לחשוף את נשמתו ולחוות קבלה, לזכות במודעות, להעלות ולעבד זיכרונות – כל אלו פעלו את פועלם ויישארו עמו גם לנוכח המעידה שאירעה. כמו כן, ג'ייקובס טוען שמטפלים נותנים ערך רב מדי לפרידה ממטופלים, ושיתף במנהג שלו לקבוע פגישה עתידית עם מטופליו בעת סיום הטיפול על מנת לעודדם לחזור לטיפול בעת משבר וקושי.
בעודי מסכימה במידה רבה עם הטענות של ג'ייקובס עצמן, ובוודאי לא מטילה ספק בערך הרב של הטיפול שתואר על אף האפילוג המטלטל שלו, נותרתי מעט מאוכזבת (גם בשביל פרישוף שנראה שהשקיעה רבות בכתיבה, ארגון, והגשה היפים) ובעיקר מהורהרת על כך שבכנס המוקדש חציו לטעויות בטיפול לא התאפשר מרחב לשחק באפשרות של טעויות שייתכן ותרמו למעידה של המטופל. ומכיוון שגם במקרה זה לא נותר זמן לדיון עם הקהל, הדבר לא התאפשר גם שם. אילו היה נוצר מרחב כזה, הייתי רוצה ראשית לשאול את פרישוף מה הן הפנטזיות שלה על מה שאירע לר'? מה הן מחשבותיה על הטעויות (ואם תרצו – כשלים) אפשריים בטיפול בו? מעניין היה גם לשאול את יוסי טמיר כיצד היה ניגש לנתח מקרה זה וסופו לאור הגישה הקוהוטיאנית. אני בטוחה שהקהל גם הוא היה פורה ברעיונות אפשריים: התייחסות לאלמנטים בהעברה, והעברה נגדית, התייחסות להתנהגות הספציפיתשל ר' כאל התמכרות, ולא עלינו – אולי אפילו מחשבה על הצורך לשלב CBT כמרכיב בתוך הטיפול הדינמי שהיה. ברצוני להדגיש כי אלו הם רק רעיונות, שיותר מאשר מותאמים או שגויים, מהווים דוגמאות לאפשרות לדון במקרה כזה ובסוגיית טעויות בטיפול בכלל. אני מנחשת שבבחירתה של פרישוף לחשוף מקרה זה ולהציגו בכנס המוקדש לנושא טעויות, היא לקחה בחשבון אפשרות להיווצרותו של מרחב אמיתי בדיון עליו. נדמה שכולנו יצאנו מעט מופסדים על שמרחב מעין זה לא התאפשר.
בהרהורים שבדרכי הביתה מהכנס מצאתי את עצמי בתחושת עומס ורוויה. ריבוי הנושאים והחוויות הקשה עליי במידת מה לסכם לעצמי את רשמיי באופן קוהרנטי ואינטגרטיבי. מצאתי את עצמי חושבת שהיו הרצאות שחידשו לי יותר וכאלו שחידשו פחות, אך שמתי גם לב שכמעט בכל אחת ואחת מהן הזלתי דמעה. אמנם לא קשה לי לבכות (ומסתבר שלעתים קשה לי לא לבכות), אך הדמעות כולן היו של הוקרה והתרגשות עבור כל המטופלים שהוצגו בהרצאות וכל המטפלים שחלקו חוויות אינטימיות מחדרי הטיפול שלהם על מנת ללמד וגם לגעת בנו. תודה!
