מאושרות
הרהורים על מגדר בעקבות פורים ותוכניות ריאלטי
מאת אופירה אליגון
אני צריכה לפצח את הכעס הזה. הכעס שוכן בתוכי, מתרעם, והתובנות, תמיד, משתרכות מאחור.
זהו יום חורפי קר במיוחד. אני מורידה את בתי בגן. ילדות בנות ארבע וחצי מתקרבות אליי ואל בתי, מברכות אותנו לבוקר טוב. אני נוגעת בכף ידה של מיכל, אחת הילדות, היא עם חיוך יפהפה וביסקוויט שבור ביד. אצבעות ידה קפואות. גם היום, בגשם השוטף, היא לובשת גרביונים וחצאית. נועלת נעלי בובה עם הגבהה קטנה. הילדה שלי, וילדות אחרות בגן, לבושות בטרנינג פוטר מחמם. אני לא יודעת מי מתוגמל יותר בגן על התנהגות והלך רוח מגדרי: הבנים או הבנות. הבנות בתוך קבוצת הבנות, שמדקדקות בחשיבות הגוזייה והגרביון.
בפורים האחרון, זה שחלף, הילדים שלי חיפשו מתוך גזרי עיתונים וחוברות עבות של הרשתות – רעיונות לתחפושת. הבת שלי הצביעה על תחפושת כלה. הבן שלי התלבט בין שחקני כדורגל, טבח, ערפד וכוכבי על. תחפושת של חתן לא מצאתי, לא בעיתון ולא ברחובות. כלה? אני רוצה לשאול אותה – זה תפקיד? מעמד? אישיות – עם הינומת קצפת ופאייטים? ומה כלות עושות, מנשקות את האורחים ומחכות שייקחו אותן אל ירח דבש? זה בטח הישג שראוי להתחפש אליו. משאלת לב. בתרבות שבה מי שאינה כלה היא לא יוצלחת עם תעודות, כזאת שסוחבת למרחוק כישלון מכובד, ביזיון, כבר מגיל ארבע הכלה היא חלום מועדף על ילדות.
לצד תחפושת הכלה, ישנן תחפושות אחרות: מיני מאוס עם גרביוני רשת וליפסטיק אדום; סנטה קלאוס חורפי ענוג, מיני, צועק ומזמין: לי – ! לי יש מתנות לכולכם!; ערפד – שחושף ירכיים ושיניים לטרוף; שדון – עם חרב כזה של סאדו-מאזו לוהטת; וגם תחפושות של כוכבות הריאליטי מהתוכנית "מעושרות".
התרבות שלי מספרת לי שמעבר לחשיפת גופי. המסר העיקש, שהמשכורות פה לא יעלו ואישה לא תוכל להסתדר לבד, אז מחפשות מממן. 'מעושרות', זה מה שיצרה אישה במאית וזה מה שקנה ערוץ ישראלי לשידור. זה מה שהחברה הישראלית יצרה. קודם היו מלכת שבא ומלכת אסתר, חלוצות ולוחמות – עכשיו פרובוקטיביות ונתמכות. אפילו לא מדונה אחת. אפילו לא מלכת אסתר, גם בילבי – לא. זה המסר לבנות האומה. תשמרי על גזרה, תהיה מטופחת, נראית, וכל גבר ירצה לקחת אותך אל החופה, לפרנס אותך. את תהיה "מוחזקת", ובטח מאושרת, האישה שרצית להיות.
ואילו נשים אנחנו רוצות להיות, בחג שבו מורידים מסכה? (כי הרי זאת המהות הפורימית – להתבסם להשתכר עד לא-ידע: נכנס יין יצא סוד) מהו הסוד? מהי המהות הפנימית שלנו, משאת נפשנו? להיות פרובוקטיביות, מיניות ותוקפניות גם יחד? מפירות חוק, מביאות את האִיד (Id) שלנו לכדי נורמה? כמו גיבורי העל, עם שוט ביד וגזרה מהודקת, ומגבלות אנושיות מאתנו והלאה?
ביומיים של שכרון חושים, הסטריאוטיפים מתחדדים. מדוע זוהי אינה הזדמנות להחליף זהויות? להכחיש ליומיים שאנחנו המעמד הדפוק בשוק העבודה. להעמיד פנים שתלוש המשכורת שלנו אינו נחתך בחצי. שאנו נדרשות לשירותים ביתיים (נעשה פי 38 פעמים יותר כביסה מהגברים) נדרש לשירותים הוריים, רגשיים, לשירותי מין. ולמה שלא נתחפש לחזקות? מצביאות, כדורגלניות, רמטכ"ליות, לכוהנות, גנרליות, לוחמות? אולי לבמאיות, לאלה שמצלמות, וכותבות את התסריט של סרטי פורנו? שמלהקות קאסט אדיר של שחקנים, שצועקות "קאט ואקשן". להיות בעלות הפריבילגיות! לספר לעולם, אחרי שנים, מהן הפנטזיות שלנו. לא שלכם, שכבר הפכו להיות שלנו. חיפשתי ערעור, חציית קווים מגדריים, חברתיים מעמדיים. ולא הייתה בי עליצות של חג.
ציצי, זה העניין?
ואולי כן . ציצי זה העניין. גם אני הבנתי עם ההתבגרותי שהגוף שלי הוא נשק צעצוע. והוא יורה. ישנה חלוקה, שלומדים אותה בתוואי חיינו. בתחילה היו אלה רק הגדולים, המבוגרים, שהיו גבוהים יותר בהיררכיה מולנו הקטנים; אבל אז התגלתה גם החלוקה הנוספת, בין גברים לנשים. ואני בנבחרת הנחותה יותר. בנבחרת שלי אני מבינה שנדיבות גופנית נרקיסיסטית הנה דבר רווח, שאני חלק ממנה, שהחברה שלנו מעודדת יותר את הנשים להתמקד בגופן ולהציגו לראווה. ואולי אנחנו רוצות לירות בצרורות? על אוטומט? כל היום? התרבות שלנו מעמידה סייגים ועוד סייגים לצרכינו האנוכיים ה-"חייתים" שבנו הנשים. דורשת איפוק אינסופי. ובפורים זה עף לעברי, זיקוקי די-נור של נשים מתפשטות, מתערטלות. תהלוכות של מתחפשות עוררו בתוכי המולת שדים. אלה שהבהירו לי יותר מתמיד על סייגי-התרבות, על המתח הפנימי, הקיומי. כולן מגשימות את אידיאל הנשיות האולטימטיבי, אלה ההנחיות, מהגן של בתי, הילדה הקפואה, עד לאחרונת המעושרות.
אני חייבת לעשות בעצמי, בתוכי, סדר. הרי אני מתלבשת איך שאני רוצה. אלבש מיני ואנעל עקבים אם יתחשק, גרביונים ומחשוף. והרי מיניות האישה חובה בתוכה חלומות, רוח, תובנה, את הטבע שלנו, יסוד הבריאה. אש ותשוקה. היא מפיחה חיים, היא בונה. היא מתת אל. היא אינה זקוקה לקרנבל ומסכה. היא אינה כרוכה בסבל. ואם אשתמש בייצוגים חיצוניים לשם כך, אזי הם מוכרחים להיות הולמים לנפשי, להיות מתואמים לתפקיד, והתפקיד מתגבש כקרום של משי. לא יכולתי להיות אישה לפני שהייתה לי חירות, של ממש, להיות כזאת. בכל פעם שבתי תדרוש ממני, כמו שמיכל, ללבוש גרביונים אחרת לא תהיה יפה, בכל פעם שתחבר בין סרבול וקור לחן, או בין תשלום מעליב למגדר, אעמוד על שתי רגליי האחוריות. ומיכל? מיכל תהווה מראה לכל מה שלא ידעתי מוקדם, ואז ידעתי. כמו תאונה חזיתית בלתי נמנעת. ואני? איפשהו שם לאורך כל שדרת החברה הישראלית. וככל שאעלה בסולם החברתי, אגלה שם יותר ויותר גברים, לבושים היטב. מתוגמלים היטב. נוח להם יותר. ללא נעל עקב ומסקרה נוזלת. ובלעדיהם, כאישה נשואה או גרושה, או מה, יהיה הרבה יותר קשה.
באלבום תמונות ישן שלי, אני מחופשת לפרפר מרחרח אבקנים, גם למלכת אסתר עם כתר. ובתמונה אחרת אחרי כמה שנים, כנערה, התחפשתי לנינג'ה ששולפת חרב, לא נוצצת בכלל. ורצתי עם הבנים בנעלי ספורט מהוהות. ובכמה שנים ההן, בילדותי, לא חשדתי בכלום, חייתי עם העיוורון הזה.
