על החיבור בין אוטיזם לבודהיזם בטיפול פסיכולוגי
בעזרתו של... כלב
מאת אסי שורק
המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה בכנס "מדברים אוטיזם - תמורות במחקר, חינוך וטיפול". הנכס נערך במסגרת החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל-אביב ב-11 וב-13 במרץ 2011.
פרטי המקרה המתואר במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים.
אם תנסו במשך שתי דקות להתמקד במשהו אחד, כמו הנשימות למשל, בוודאי תגלו שתוך כדי ההתנסות תשומת הלב מוסחת אל כל מיני מחשבות. הסחות אלו, במובן מסוים, הן כמו הרגעים האוטיסטיים שיש בכל אחד מאתנו, הרגעים בהם תשומת הלב שלנו מוסחת ואנו לא בנוכחות מלאה ובקשר עם החוויה כאן עכשיו. השבת תשומת הלב אל הרגע והניסיון להיות קשוב וממוקד מאפיין את רוב סוגי המדיטציות כמו גם את ה-mindfulness.
כריס מיטשל (Mitchell, 2009) כתב בספרו "מיינדפולנס ואספרגר סינדרום" כיצד תרגול המיינדפולנס תומך בו, כאדם עם אספרגר, לצאת מתוך הבועה של עצמו ולתקשר עם העולם.
טסטין (1994), אחת החלוצות בתחום הפסיכותרפיה בילדים עם אוטיזם, טענה שאדם עם אוטיזם נולד עם רגישות יתר לחיים, ועל מנת להגן על עצמו מעוצמות הרשמים של המציאות הוא נכנס לתוך קונכייה מדומיינת וקשה ששומרת עליו מוגן. אולם הקליפה הזו מונעת ממנו, כמובן, להיות בנוכחות מלאה עם המרחב שסביבו. וויניקוט (2004) טען שבמרחב הזה, בין הפנים לחוץ, מתקיימת החוויה. אנו יכולים להתייחס למציאות כאל משהו שנמצא בפנים או כאל משהו הנמצא בחוץ, אך אזור המציאות הרלבנטי והעיקרי הוא מרחב הביניים שנמצא במרחב שבין הפנים לחוץ, ביני לבין האחר. ניתן למשל לצפות במרחב הזה כשהוא מתקיים לעתים בין שני ילדים המשחקים יחד: הם כל כולם מרוכזים במשחק, ולשניהם אין שום מחשבה שמפרה את הנוכחות בתוך המרחב הזה. בטיפול באוטיזם, כפי שחוויתי במקרה שאביא כאן, האתגר העיקרי הוא בהשבת תשומת הלב של המטופל – אך גם זו שלי, המטפל – לחוויה ולמרחב הביניים.
את טל פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים, כנערה בת 13 עם אוטיזם בתפקוד גבוה. פגשתי נערה שמדברת ללא הפסקה, אלא שהדיבור לא ממש מכוון אליי כי אם לתוך חלל החדר. בדיבורה היא מעמיסה ודוחסת פרטים רבים על משחקי מחשב שבהם היא נוהגת לשחק. אני מתאמץ לעקוב אחריה, להיאחז בפרט כזה או אחר, לעשות לעצמי סדר במילים, לתפוס איזה רעיון ש"עף" מתוך דבריה במטרה להחזיר אליה שאלה, לנסות ליצור תקשורת – אך כל זה לשווא. המילים עפות באוויר וטל מתקיפה כל ניסיון שלי לארגן, להבין או ליצור קשר עמה. היא עושה זאת על ידי הגברה של קצב הדיבור והצפה בעומס של פרטים נוספים.
אני מרגיש שטל מתגוננת מפני ההזדמנות לאינטראקציה בינינו, ונמנעת מלעצור רגע, שמא תגלה שיש כאן בחדר באמת מישהו שמעוניין לפגוש ולהכיר אותה. לא פעם, בתוך בליל המילים, חשתי כיצד עיניי נעצמות ואת עצמי מתאמץ ונאבק בעייפות שגאתה בי. אני מנסה שלא ליפול לתוך תהום של אין, של כלום, בו הקיום שלי כמו גם קיומה של טל נעלמים לחלוטין.
הזמן עובר, וטל מספרת על עולמות דמיוניים ומכושפים ומשתמשת במושגים שלא ברורים לי. היא מנסה לספר בדיחות אך אינה יוצרת קשר עין ואפילו לא מתעכבת לרגע לבדוק אם אני צוחק. אני מתקשה להיכנס או לגעת בעולמה, וכל ניסיון שלי לעשות זאת ממשיך לזכות להתעלמות מצדה. לא היה לי ברור כמה טל חשה שסיפוריה עמוסים, ושלי כמאזין אין יכולת להיכנס לעולמה. רק חוויתי את עצמי נע מסביב לבועה שאין כל אפשרות להיכנס דרכה.
ואז הגיע לו יום סוער של גשם ורוחות, וכעשר דקות לפני המפגש אני מזהה את טל עומדת בחוץ באמצע הדשא מתחת לגשם שוטף. מייד אני ניגש אליה ומבקש שתיכנס. טל מספרת לי כי היא חוששת מחדר ההמתנה, כי אנשים שאינה מכירה יכולים לרצוח אותה. אני משתף אותה שאני דואג פן תתקרר, ותוהה לעצמי מתי היא תחוש שאותי היא כבר מכירה ושאיני נכלל תחת אותם אנשים זרים שיכולים להזיק לה.
במפגש הבא מגיע רמז ראשון להפרת הזרות בינינו. טל פונה אליי במפתיע ושואלת איך קוראים לי. לראשונה היא פונה בהתייחסות ישירה אליי כאל אדם הקיים באמת יחד איתה בחדר. אני חש שנפגשנו, שטל מראה הסכמה ראשונית לקיום שלי לצדה בתוך החדר. לעצמי אני חושב שאולי משהו בסיסי מחוויית הגשם, תחושת הקור על הדשא והחום שבא אחריו מהחדר, כמו גם מהדאגה שלי אליה, עוררו בטל משהו חדש.
התחושה באותו הרגע הייתה מיוחדת, כמו משהו אבוד שנמצא, איזה פוטנציאל גנוז של רצון לקשר ולחיים שמנצנץ נצנוץ ראשוני, קלוש עדיין ורפה – אך עם זאת רענן וחדש כמו נבט ראשון של חורף. אקסליין (1989), הדגישה את הפוטנציאל הגלום בכל ילד, גם בילדים עם פגיעות קשות. היא התייחסה לאותו זרע שהמתין פעם בתוך כולנו וכמהּ לגדול, להתפתח, לממש את עצמו ואת הרצון שלו בחיים ובקשר – מעין רצון להפציע מהחשכה וליצור קשר עם החוויה ועם החיים. היא גם הניחה שכל ילד מחזיק בידע הפנימי אודות מה הוא הקצב, ומהי הדרך המתאימה עבורו לגדילה. על מנת שיגדל יש לדאוג לספק עבורו את התנאים הנכונים של סביבה מקבלת ומכבדת, שרואה אותו ונוכחת עמו. כפי שצמח זקוק למינון הנכון של מים, אוויר, אור ואדמה כך גם הילד זקוק לתנאים אופטימליים כדי שיוכל לגדול ולהתפתח (שורק, 2009).
אולם הסיפורים המתישים של טל נמשכים, וכך גם המאבקים שלי להישאר נוכח בחדר. ברגעים אלו אני נעזר בניסיון שלי בתרגול מדיטציה. המסורת הבודהיסטית מציעה כלים להתגברות על הסבל. אחד מהם הוא "סאטי", שבעברית משמעו קשב או תשומת לב. מדובר בתרגול בלתי נגמר להשיב את עצמנו לתשומת לב עם החוויה, כמו בתרגיל שהוצע בתחילת המאמר. זהו ניסיון להיות בקשר עם מה שקורה לי בגוף ובנפש בכל רגע, להזמין את עצמי להיות נוכח ובקשר עם מכלול החוויה – הכוללת גם חלקים אפלים, מכווצים או מכוסים בשכבות שיש בתוך כל אחד מאיתנו, אך אין לנו קשר איתם. החיבור של תיאוריות פסיכולוגיות עם תרגול בודהיסטי מציע אפשרות למפגש עם אזורים אפלים בהם אין מילה ואין משמעות; מקום ריק בו אפילו תפיסת העצמי אינה קיימת.
תיאורטיקנים רבים מדגישים שהטיפול באוטיזם מתקיים דרך יצירת סביבה המעניקה תשומת לב קשובה ומעמיקה לכל שביב משמעות בחדר ולכל ניצן של סובייקטיביות, תשומת לב הדומה לזו המתורגלת בשעת מדיטציה. אן אלווארז (1989) כינתה את הפעולה שמטפל עושה על מנת להשיב מטופל לנוכחות במונח "השבה", reclaiming. השבה למשהו שכבר היה שם פעם ונשכח – הרצון לחיות, הרצון להיות בקשר. כך אנו מנסים להשיב את המטופל למצב של ערות וקרבה אל החוויה ולקשר עמה. במפגש עם טל למדתי שלפני שאני יכול להזמין אותה לנוכחות וערות, עליי להזמין ולהשיב קודם כל את עצמי לחוויה ולמרחב הביניים; וכך ניסיתי שוב ושוב, במפגשים עמה, להשיב את תשומת הלב לגוף של עצמי, לנשימות שלי, לאופן שבו גופי מגיב לנוכחות מול טל בחדר.
המפגש עם טל אִתגר את משימת הנוכחות, ובתוכה ניסיתי לוותר על המאבק ולהרפות את התודעה שלי אל תוך תשומת לב פשוטה ורכה. הדבר דומה למאבק של קיפי בן קיפוד המתואר בפרק של "רחוב סומסום", שבו הוא מנסה להוציא את ידו המכווצת מהצנצנת, ומצליח רק לאחר שהרפה את היד. זוהי היחלצות ממצב אשר נובעת מוויתור ומהרפיה, כמו ההיחלצות ממערבולת בים אשר מאבק איתה רק יביא להתשה ולתביעה.
ככל שהצלחתי להנכיח עצמי יותר ולהיות בקשר עם המקומות שבהם אני מתנתק, בהדרגה התרבו ההתייחסויות של טל אליי. אני יכול להצביע על נקודה במפגשים בהם התפקידים כמו התהפכו, ואני הפכתי לרגע לאיש עם האוטיזם בחדר. היה זה רגע בו טל סיפרה לי משהו ואני כנראה חלמתי, ואז אני שומע את טל שואלת אותי "הכול בסדר?"
בתקופה זו מגיע לחיי כלב חדש שבאופן קבוע ממתין בחצר מחוץ לקליניקה. הנה הוא:
כל מטופל יצר קשר אחר עמו: היו שהתעלמו ממנו, והיו שמצאו בו עניין. לטל נוצר קשר קרוב ומיוחד ביותר עם הכלב. בכל מפגש טל מייד מחפשת אותו, ומתחילה לשחק עמו. המשחק שנרקם ביניהם מתאפיין בחיות ובדינאמיות, שדרכן אני רואה את טל חיונית באופן שטרם ראיתיה. אני מרגיש איך בעזרתו של הכלב טל מצליחה להיות נוכחת, נינוחה וחופשית יותר בחדר.
החוקרת טמפל גרנדין (2004) שהיא בעצמה אישה עם אוטיזם, טוענת שמה שקושר אדם עם אוטיזם לחיה הוא ששניהם מתקשרים דרך ערוצים שאינם ורבאליים. התקשורת העיקרית נעשית דרך ערוצים של מראות וקולות. היא טוענת שלאנשים כמותה, החלק ה"חייתי" במוח נגיש יותר ופחות מכוסה בשכבות של מילים. דוגמאות מרתקות לכך ניתן לראות בסרטים "ילד הסוסים", "after Thomas" ובסרט "טמפל גרנדין" שהפיקו על בסיס חייה שלה. כאמור, גם החיבור של טל לכלב הוא חזק, והיא מתמידה בבקשתה שאכניס אותו לחדר. אני מרגיש שהכלב מהווה שלוחה שלי שדרכה טל יכולה לתקשר איתי יותר, ובאופן הזה גם להחיות את מרחב הביניים שמתקיים ביני לבינה. בתקופה זו של הטיפול, בחלק גדול מהמפגשים אני מוצא עצמי צופה בהם משחקים, לעתים בשתיקה ולעתים תוך כדי כך שטל משוחחת עימי על נושאים מחייה; אלא שהפעם נוצר שיח, דיאלוג – ולא רק מונולוג סתום כפי שהיה עד כה. אני יכול להגיב, לשאול ולקבל תשובה, ללא הצפת המילים שידענו בתקופה שלפני כן.
המפגש איתי וההכרה שאכן אני מישהו אמיתי מעורר בטל את הצורך בקשר ואת המגע עם חלקים נזקקים בתוכה. המפגש החדש עם חלקים אלו אינו פשוט, ומעורר מייד גם את החרדה שמא אדחה אותה. טל חוששת שהיא מהווה מעמסה בשבילי, ובאחת הפגישות היא מבקשת ממני שאגיד לה כבר שהיא "קרצייה" ושנגמור כבר עם כל הפסיכולוגיה הזו.
עם זאת, בהדרגה טל ממשיכה להיות נוכחת יותר בחדר ולוותר על הצורך למלא את החדר במילים ולהצחיק אותי כל הזמן. אלא שאז מתחילות לצוף תחושות חדשות ומורכבות של עצב, עייפות וייאוש. טל משתפת באחת הפגישות שהייתה אתמול בדיכאון, כי חשבה שלעולם לא תוכל לעבוד ולהרוויח כסף. ההכרה הגוברת והולכת של טל בשונות ובחריגות שלה מסבות לה כאב ותסכול רב, עד כדי כך שעולות גם מחשבות אובדניות.
לצד התחושות הקשות והכאב, ועל אף הגוון הדיכאוני שהתלווה אליהן, אני חש שמתקיים בחדר מגע חדש וחי עם רבדים שהיו מכוסים עד כה בטיפול ואולי כמעט לאורך כל חייה של טל. משהו נחשף וזה היה מבהיל וקשה. וטל החלה לחפש דרכים להיות עטופה ומוגנת אל מול כל התחושות שעלו. ביטוי מאוד פיזי לכך מתרחש כשטל מתחפרת בתוך הכריות שנמצאות על המזרן שבחדר, תוך שהיא מבקשת שאכסה את כל גופה בכריות כך שהיא עטופה לגמרה. נראה שהיא מבקשת להיות מוגנת, ובמפגש הבא אני מציע לה בנוסף לכריות גם שמיכה. טל נענית להצעה.
במפגשים הבאים טל עושה לה הרגל להתחיל ולשחק עם הכלב: היא מדברת אליו, שרה לו ומציינת שהיא מאמנת אותו כדי שידע להתגונן מפני כלבים אחרים. ואז, לאחר מספר דקות, היא מניחה לו – ומבקשת שאכסה אותה שוב בשמיכה, כמו מבקשת שגם אני אסייע לה להיות מוגנת בפני חוויות החיים ומפני כל התחושות החדשות שעולות.
הזמן בו טל מכוסה בחדר תחת השמיכה והכריות הולך וגדל, עד שתופס פגישות מלאות. היא תחת השמיכה, מושיטה מדי פעם יד החוצה ומשחקת עם הכלב, שמהווה שוב שלוחה של טל אל החוויה שבחוץ. אלא שבמצבה כרגע טל זקוקה יותר ויותר לעטיפה הרחמית של הכריות ולהשגחה שלהן ושלי לצדה.
ערב אחד אני מקבל שיחת טלפון. אני שומע את קולה של טל נסער ביותר. זו פעם ראשונה שאני שומע את קולה דרך הטלפון, ואני מוצא עצמי נרגש מהיוזמה שלה להתקשר אליי. בשיחה טל מדברת בבכי ובהמון כאב, ומשתפת בכנות על התסכול שחשה בחייה, על התחושה שאין לה אף אחד בעולם, ושתמיד עשתה את עצמה דבילית כדי שיתייחסו אליה. מאוחר יותר הבנתי שדרך הטלפון יכולה לומר דברים שכעת היא עוד לא יכולה לומר פנים מול פנים.
במפגש הבא היא נכנסת ומתחפרת שוב בכריות ושואלת אותי אם אני זוכר שדיברנו בטלפון. היא מספרת שאין לה עם מי לדבר, ושחשה לבד בעולם. אני משתף שעם כל הקושי שסיפרה לי בטלפון, באמת לעתים מרגישים שעדיף להתחבא ולא לדבר עם אף אחד. הוספתי שעכשיו היא עטופה ומוגנת בכריות ואני והכלב כאן איתה. לאחר מילים אלו היא מגיחה מהכריות ומתחילה לדבר ולשתף אותי בחוויות ובמחשבות. בסיום המפגש היא אומרת "וואו, אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה", ואני חושב שאולי היה אפשר להחליף את הפועל "דיברתי" בפועל "נכחתי", ולומר שאף פעם היא לא נכחה כל כך הרבה.
במקביל אני מקבל דיווחים מבית הספר ומהוריה של טל על שיפור ניכר, על כך שהיא מבטאת יותר שמחה, אופטימיות, מרוצה מעצמה, הישגיה טובים בבית הספר וכך גם ההתנהגות שלה והשתלבותה בחברה. לראשונה מזה זמן הזמינה חברות לביתה.
במפגשים בחדר, מתוך הכריות טל מתחילה לשיר, ואני מגלה פן מוזיקלי שטרם גיליתי אצל טל. השירים הם שירים לועזיים שעוסקים ברצון לאהבה ולקרבה. בהמשך היא מבלה זמן רב יותר מחוץ לכריות, ומביאה שירים מודפסים ואנו מתרגמים אותם יחד ומגלים במילותיהם תכנים נוספים של בדידות, אכזבה ומאבק. טל יודעת לציין שהיא מתחברת לעוצמות של השירים ומזדהה עמם. באחד השירים נאמר: "רק הצל שלי לצדי, ואני מייחלת ליום שימצאו אותי". ובשיר אחר: "שמישהו יעיר אותי לפני שאשתגע".
במפגש הבא טל שוב נכנסת לכריות כהרגלה, ומבקשת שאעיר אותה ב"אשתקד". "אשתקד?", אני שואל בפליאה, וטל מציינת שהיא לא יודעת מה זה אשתקד. ואז שוב יוצאת מהכריות ושרה על ילדה בודדה, שאינה מצליחה להירדם, ומשתפת אותי שבשנה שעברה התחברה לשיר הזה כשהיה לה קשה. "זה מרגש אותי", היא אומרת, ואני חושב שדרך דיבורה על אשתקד, על שנה שעברה, אולי כמו דרך השיחה עמי בטלפון, טל עדיין מחפשת את הדרכים המיוחדות לה לתקשר ולגעת בתחושותיה.
דרך השירים והמגע החי עם תחושות ורגשות חשתי כיצד נרקמים בהדרגה חיבורים בין חלקים שונים של טל שהיו עד כה חלקי עצמי מנותקים ותלושים, וכיצד שנינו, טל ואני, נוכחים יותר, ומכניסים יחד חיים למרחב הביניים וקרובים יותר ויותר אחד לשנייה ולחוויה שבחדר.
בהדרגה טל מוותרת על המזרן והכריות, ונוכחותה בחדר נהפכת ליותר ויותר ברורה. המחשבות האובדניות נעלמות, היא מתחילה ליצור קשר עין ואף לחפש בעיניי רמזים לכך שאני אכן מבין את מה שהיא אומרת. באחת הפגישות האחרונות היא מצטטת לי משפט של ההיסטוריונית האמריקאית אליס מורס:
"Yesterday is history, tomorrow is mystery, today is a gift, that is why it is called present."
אני נרגש למשמע המילים, ומודה לטל על המתנה, מתנת המסע המשותף שלי ושלה אל ההווה, אל מרחב הביניים ואל הקשר עם החוויה של כאן ועכשיו.
מקורות
גרנדין, ט (2006). השפה הסודית של בעלי החיים, הוצאת אריה ניר.
וויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
טסטין, פ. (1994). מצבים אוטיסטים אצל ילדים, הוצאת אחיאב.
שורק. א. (2009). מרכז לתהליכים טיפוליים בטבע: על הגישה. www.tevamahut.org.il/in...23&cat=1
Axline, V .(1989 [1947]). Play Therapy. London: Ballantine Books..
Alvarez, A.(1992). Live Company. London & New York: Tavistock.
Mitchell, C .(2009) Asperger's syndrome and Mindfulness: Taking Refuge in the Buddha, Jessica Kingsley publishers, London.
