זוּג או פֶּרֶט?

בעקבות כנס על פסיכואנליזה בטיפול זוגי

מאת עומר שטרן

סקירה והרהורים בעקבות הכנס "דיוויד שדוק: שילוב תאוריות פסיכואנליטיות התייחסותיות בטיפול זוגי". הכנס, בארגון 'האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואין', נערך במכון וינגייט ב-24-25.1.2012.

ביום שני בערב נסעתי עם אשתי לחתונה של זוג חברים קרובים. נסיעת מכונית נעימה, לא קצרה מדי ולא ארוכה יתר על המידה. נסיעה המשאירה מאחור את שאון העיר, את הפקקים. משאירה מאחור את בננו עם הבייבי-סיטר. משאירה מאחור – ולו לערב בודד אחד – את ההורות ומתחברת לזוגיות – שלנו. לזוגיות שלהם. לאירוע. להצהרה הפומבית על ה'ביחד' בו בחרו. נסיעה אופטימית. אפילו מרגשת. ופתאום צלצול הטלפון הסלולארי שלי. אני עונה, משוחח שיחה קצרה ועניינית, שבמהלכה אני חש בשינוי האווירה. בסדק קטן שנפער במיקרוקוסמוס הזוגי והאופטימי שיצרנו לנו. שהיה לי ולה ולנו ביחד. כשאני מנתק אני פוגש את זוג עיניה, את מבטה האחר שהיכרותי הארוכה איתה ואיתו לא מותיר לי מקום לטעות – מתח. דממה מתוחה – מעיקה. מריבה. "אבל מה קרה?", אני שואל, והיא עונה לי בחדות ובכעס "לא רוצה לומר לך".

למחרת בבוקר אני נוהג שוב על אותו הכביש המהיר. הפעם אני לבד. לא פלז'ר, אלא יותר סוג של ביזנס. בדרך לאולם הכנסים של מכון וינגייט, שם מתחיל היום הראשון מבין שניים של כנס שכותרתו "קשרים והקשרים: שילוב תאוריות פסיכואנליטיות התייחסותיות בטיפול זוגי", אותו מעביר ד"ר דיוויד שדוק מארצות הברית. אני נזכר במריבה הזוגית הקטנה והפרטית שלי מליל אמש; בברית הנישואין של זוג החברים; ומייחל ליומיים עשירים בחוויות ובתובנות סביב נושאים אלו בדיוק.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ההזמנה לכנס של 'האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואין' תפסה את עיניי מזמן. על המתחים הפרסונאליים והפרופסיונאליים שבין המטפלים הזוגיים מקרב העובדים הסוציאליים לבין אלו מקרב הפסיכולוגים הקליניים, שמעתי בהזדמנויות רבות ושונות. יריבות מקצועית, זלזול בהכשרות השונות, הרמת גבה על התמקדות בהיבטים תוך-אישיים ולא-מודעים על פני התמקדות בהיבטים מערכתיים ורחבים יותר ולהפך, וגם קנאה ותחושות נחיתות. לאור זאת חשתי שעצם הניסיון של שדוק לקרב ולשלב בין שתי התיאוריות ושתי הפרופסיות הוא בפני עצמו מאתגר, מעניין ויותר מכל – ראוי. כאילו הנמען של כותרת הכנס "ממבוי סתום לשיקום האינטימיות" איננו רק הזוג הפונה לטיפול הזוגי, אלא גם הזוג הפרופסיונאלי – העובדים הסוציאלים והפסיכולוגים הקליניים.

דיוויד שדוק עצמו החל את הכשרתו כמטפל משפחתי ומערכתי. עם השנים הבשילה בו התחושה כי גישות פוריות אלו חסרות את ההתייחסות לרבדים הלא-מודעים והתוך-נפשיים, אותה מצא בקרב טקסטים פסיכואנליטיים. במהלך שנות השמונים של המאה הקדומת נשבה שדוק בקסמיה של פסיכולוגיית העצמי מבית מדרשו של היינץ קוהוט, ובמיוחד מצא את ממשיכיו האינטרסובייקטיביים כרלוונטיים ופוריים עבורו ועבור הגישה לטיפול זוגי שפיתח ושיכלל.

בהקשר זה ציין שדוק כי רוברט סטולורו וג'ורג' אטווד (Stolorow & Atwood) – עליהם נשען רבות לאורך הרצאותיו בכנס – הצעידו את המטא-תיאוריה הפסיכואנליטית צעד גדול קדימה כשביקשו להפריך את "המיתוס של הנפש המבודדת". בניסיונם זה הם יצאו נגד ההנחה שעמדה עד אותה העת בבסיס מרבית הגישות והתיאוריות הפסיכואנליטיות וטענו כי הסובייקט והנפש האנושית מתפתחים תמיד בתוך קשר ובתוך הקשר (כשם ספרם מ-1992, "Contexts of Being: The Intersubjective Foundations of Psychological Life"). עם זאת, שדוק טען כי על מנת לשנות באמת ובתמים את אקלים הבידול הפסיכואנליטי המוטעה והמטעה הזה, יש לצאת לא רק נגד המיתוס של הנפש המבודדת, אלא גם נגד המיתוס של הטיפול המבודד – מיתוס הטיפול הפרטני.

לאור זאת, שדוק התיימר בכנס זה, כמו גם בספריו, להרחיב את הרעיונות הפסיכואנליטיים הפוסט-פרוידיאנים לשדה הטיפול הזוגי והמשפחתי ולשלבם באופן אינטגראלי ברעיונות מערכתיים. מהלך זה לדעתו איננו רק בבחינת אפשרי, כי אם גם ראוי ומתבקש. שילוב זה מבקש להתגבש לכדי תיאוריה ופרקטיקה טיפולית חדשה, העונה לשם "תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיביות".

שדוק פתח את הרצאתו בטעימה קטנה מרעיונותיו של קוהוט ובמיוחד מרעיון ה'זולתעצמי'. הוא ציטט את אחת מהתייחסויותיו הבודדות של קוהוט עצמו לעניין הזוגיות, לפיה "זוגיות טובה היא זו שבה נענה בן-הזוג האחד לאתגר שבסיפוק פונקציות הזולתעצמי שלהן נזקק בן-הזוג האחר ברגע מסוים". הוא המשיך וסיפר כי כמטפל זוגי קוהוטיאני, הוא מנסה להבין את המחשבות והתחושות של כל אחד מבני הזוג מנקודת מבטם הסובייקטיבית, ומשתדל שלא לחתור אחר נקודת מבט אובייקטיבית ומרוחקת. על כן המשימה הראשונה הניצבת בפניו היא בחינה יסודית של האופן בו חווה כל אחד מבני הזוג את האחר ואת הקשר הזוגי.

שדוק תיבל את ההרצאות והמצגות בקטעי וידאו רבים, בהם ניתן היה לראות את טכניקת הטיפול הרכה והקוהוטיאנית שלו. בקטעים אלו נחשפנו כקהל הלכה למעשה לשיקופים שהוא עושה; למאמציו להבנה אמפאתית קרובת חוויה; לניסיונות לפרש Enactments במונחי זולתעצמי ועוד. בנוסף, שדוק איפשר לנו דרך קטעי הוידאו הללו להיחשף גם לטעויות ולכשלים האמפאתיים שהיו מנת חלקו, ולשמוע אותו מודה בהם בפנינו באופן כנה ומעורר הערכה.

מלבד התייחסויותיו לתיאוריה הקוהוטיאנית ולזו האינטרסובייקטיבית מבית מדרשם של סטולורו ואטווד, שדוק ביקש "לעשות מקום" גם למערכת הזוגית כמערכת אותה יש להבין דרך הפריזמה של 'גישת המערכות'. הוא ציין כי פריזמה זו הינה אופטימית מטבעה, שכן היא יוצאת מנקודת הנחה של יכולת לשינוי הקיימת באופן אינהרנטי בכל מערכת – כמו גם במערכת הזוגית. הנחת השינוי נובעת מכך שמערכות הן למעשה מבנים דינאמיים בהם מתקיימים כל העת תהליכים של התארגנות עצמית והתאמה. הרעין הוא של "חיבור רופף", בו בכל רגע נתון ישנה אפשרות לצמיחתו של מבנה חדש שלא היה קיים קודם לכן. לכן גם כאשר נדמה כי המערכת הזוגית תקועה והגיעה לכדי מבוי סתום, על פי ההנחה העומדת בבסיס 'גישת המערכות' תמיד ניתן להיחלץ ממנו.

עם זאת, שדוק ביקש לסייג את האופטימיות הנגזרת מתפיסה זו והדגיש כי עבור זוגות רבים חוויות של אינטימיות וקירבה מהוות 'מצבי הימשכות' חלשים, זאת בעוד קונפליקטים ומתחים מהווים 'מצבי הימשכות' יציבים וחזקים. הכוונה במילים פשוטות היא שאינטימיות ביחסים היא שברירית וכמעט נדיפה, בעוד 'כאסח' ו'פיצוצים' נוטים לבסס אחיזה איתנה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

ביומיים עמוסים וארוכים אלו התייחס שדוק למגוון רחב של היבטים נוספים בעלי זיקה לתחום הטיפול הזוגי ולרעיון "תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיביות" שקצרה יריעת הסקירה מלהרחיב על אודותיהם: מחקרים על אינטראקציות דיאדיות ראשוניות בין אמהות לתינוקיהן; מסלולים נוירולוגיים ופיזיולוגיים; טכניקות להתרת 'קשרים' ספציפיים בין בני-זוג; רעיונות מתחום המנטאליזציה; ועוד ועוד. הוא אף מצא הזדמנויות לקרוא בפני הקהל שניים משיריו הקשורים בנושא זוגיות וקשרים (כן, כן, שדוק הוא גם משורר מוכר ועטור פרסים).

בנסיעתי חזרה הביתה דרומה על כביש החוף, בתום יומו השני של הכנס, נזכרתי פעם נוספת במריבה הזוגית הקטנה שלי ובחתונתם של זוג החברים. ניסיתי לחשוב האם יומיים עמוסים אלו הצליחו לצייד אותי במשקפיים חדשים לבחון דרכם את האירועים הללו ואת הזוגות השונים הנמצאים אצלי בטיפול – ולצערי הרב הרגשתי שלא כך. חלק לא מבוטל מתרומתם של התחומים וההיבטים השונים בהם נגע שדוק, נותר עבורי עמום מאחר ולא פותח מעבר לרמת הכותרת. האמת היא שלפרקים נראה היה שאפילו עבורו לא מדובר בתיאוריה אחת מוצקה, אלא יותר בהלך רוח. מעין 'פיוז'ן' שכזה של רעיונות טובים ורבים, בצירוף המון כוונות טובות. במובן זה יצאתי בתחושת החמצה ואף אכזבה קלה, בבחינת "תפסתי מרובה לא תפסתי".

המשכתי בנסיעתי דרומה. בעודי מהרהר בכנס נזכרתי בשירו של שדוק, אותו קרא בפנינו במהלך היום הראשון. אולי דווקא בו יש משהו שיצליח להאיר באור חדש את האופק הנמתח בין חתונת החברים למריבה הזוגית שלנו. מה אתם אומרים?

A MARRIAGE

I didn't say for the hundredth time

it's your fault the red car stalls,

you pump and flood it, though the yammering

man inside my chest was calling

reason reason then justice justice

when I let you take the Subaru.

It was not, or not only, a product

of the long years that wore

the rough edges of our marriage smooth.

Not some rare moment of humility

either, a sober acknowledgement

of my own entrenched dysfunction.

It was, unlikely enough at seven

a.m. on a drizzly Berkeley morning,

a visit from Eros, or his second cousin

who handles the long marrieds department

and converts their enduring gripes

into blessings: this suffusion of wellbeing

over a second cup of coffee, thinking of you,

in my car, on your way to the clinic,

a pile of charts on the passenger seat,

my seat belt tight across your breast

and clamped down firmly by your hip.

And after the carburetor draining lacuna:

the dampness of the day on my lips and nose,

the smell of herb-scented shampoo

when I open your car door.