מסע בטיפול ובפנטזיה:
צמיחה והתפתחות כפי שהם מופיעים בסיפורים על טיפול פסיכולוגי ובז'אנר ספרות הפנטזיה
מאת תמר משעול-שמעוני
בז'אנר ספרי פנטזיה, שעלילתם מתרחשת בעולם דמיוני, מתואר לרוב מסעה של דמות ראשית, הכולל אתגרים, סכנות, חברים נאמנים, רגעי ייאוש, ורגעי תקווה. זהו מסע אמיץ של התפתחות וצמיחה של דמות המעוררת בקוראים אמפתיה והערכה. הדמות שלנו לרוב נמצאת במקום של שינוי בחיים, ולעתים קרובות ברגע של מצוקה. המסע מלווה לרוב על-ידי דמות מיטיבה, שבמקרים רבים נחווית בתחילת המסע ככל יכולה, אך במהלך המסע אנו פוגשים גם את חסרונותיה ואת כשליה, ונוכחים ברגעים חשובים שבהם היא משאירה את הגיבור להתמודד בכוחות עצמו. בסוף המסע אנו רואים לרוב את הגיבור מחוזק ונפרד במידה זו או אחרת מהדמות המלווה אותו, אשר הופכת להיות חלק מעולמו הפנימי.
מאפיינים אלה של ספרות הפנטזיה מתאימים לתיאור סוג נוסף של ספרים: אלה המעמידים במרכזים תיאור של טיפול נפשי. כקוראת מסורה של שני הז'אנרים שאלתי את עצמי מה מושך אותי בהם – ולא רק אותי: ראו למשל את המקרה של סדרת ספרי "הארי פוטר", שסחפה ילדים ומבוגרים ברחבי העולם. נדמה לי שחלק מהקסם בסיפורים אלה הוא ההזדהות העמוקה שהם מעוררים בנו, והאפשרות שהם מעניקים לנו לפגוש דמויות פנימיות בתוכנו הנמצאות במשבר, במצוקה, ו/או במהלך של שינוי, ומבקשות את דרכן, את הביטוי שלהן, האהדה אליהן, ודמויות מיטיבות שילוו אותן במסען.
במאמר זה אבקש להתמקד בדמיון בין הספר "ההוביט - הדרך לשם ובחזרה" מאת ג'.ר.ר טולקין, הפורש את מסעו של מר בילבו באגינס לשחרור אוצר הגמדים משליטת הדרקון סמוג, לבין הספר "דיבס, הילד המחפש את זהותו" מאת וירג'יניה אקסליין, המתאר תהליך של טיפול במשחק עם דיבס, ילד בעל קשיים רגשיים וחברתיים. בחרתי בספרים אלה כיוון ששניהם מייצגים את הז'אנר שבו נכתבו, מעניינים ומוכרים יחסית. בנוסף, לשניהם יש לי חיבור אישי מיוחד: "דיבס" הוא הספר שהוביל אותי, בגיל 15, לבקש ללכת לטיפול, וכן להגיע להחלטה הנחושה להיות פסיכולוגית. במבט לאחור, הסיפור על הילד הקטן במצוקה שזוכה לקבלה ולעזרה ובזכותן יכול לפרוח, דיבר אל המשאלה העזה ביותר של הנערה שהייתי. "דיבס" נוכח עד היום בעבודתי כמטפלת, בדיאלוג המתמשך ומשתנה לאורך השנים.
גם אל ההוביט יש לי תחושת חיבה מיוחדת, שמקורה מקבל אולי ביטוי במשפט הבא, ששבה את לבי: "[ההוביטים] מתלבשים בצבעים עליזים [...] אין הם נועלים נעליים, כי לכפות-רגליהם סוליות-עור טבעיות ושיער חום עבה וחמים. יש להם [...] צחוק עמוק ועסיסי (בפרט לאחר הסעודה שאותה הם עורכים פעמיים ביום אם ידם משגת)".
תחילת מסע: מוטיבציות ליציאה למסע, ובניית הקשר עם המלווים במסע
ב"דיבס", אנו פוגשים ילד בן 5, הנמצא במצוקה עצומה ואינו מובן על-ידי הסביבה. למזלו, בחמש שנותיו פגש דיבס גם דמויות מיטיבות שהאמינו בו, ובהמשך אכן מתגלה שכוחותיו הפנימיים הם רבים. אולם בתחילת הספר, כאשר אנו פוגשים את דיבס, אנו יודעים בעיקר ש'משהו לא בסדר אצל הילד הזה'. המוטיבציה של דיבס לשינוי נובעת קודם כל מהמצוקה בה הוא נמצא.
לחייו של דיבס נכנסת המחברת, הפסיכולוגית וירג'יניה אקסליין, שמצטרפת לתחושה של כבוד לדיבס ואמונה בו, ומלווה אותו במסע אל הלא נודע של נתיב התפתחותו. המקום בו דיבס והפסיכולוגית נפגשים הוא "חדר המשחקים הנפלא", בו ניתן לקרוא דרור באופן בטוח לחלקים הרכים, הקשים, המתלהבים, הכועסים, האוהבים, השונאים, המפחדים, ולמגוון הדמויות בעולמו הפנימי של דיבס. בתחילת הטיפול דיבס זקוק מאוד למטפלת ורוצה להיות איתה ב"חדר המשחקים הנפלא" עוד ועוד. הקשר בין דיבס לבין המטפלת הופך אט אט למרכיב חשוב בעולם הפנימי המגוון והעשיר כל-כך של דיבס.
נקודת ההתחלה של "ההוביט" שונה מאוד: מר בילבו באגינס הוא "כבר אדם מבוגר [...] ומיושב בדעתו", מרוצה מחייו ומכובד בקהילתו, ולכאורה אין לו שום סיבה לחפש "הרפתקאות" ואין לו שום מוטיבציה לשינוי. כאשר הקוסם גנדלף פונה אליו ומציע לו להצטרף למסע לשחרור האוצר, הוא אינו נלהב כלל וכלל מכניסת השינוי והדמות "המיטיבה" לחייו; בדרך הוביטית מנומסת אך החלטית הוא סוגר את הדלת. ובכל זאת, בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו רץ ללא ארוחת בוקר שנייה (רחמנא ליצלן!) לקראת הרפתקה. ניתן לומר שבמקרה של ההוביט, חלק הרפתקני חבוי בעולמו הפנימי ובמורשתו, "לקח אותו לדרך". כיוון שמסעו מתחיל מעמדה קונפליקטואלית יותר לגבי השינוי, ויש לו יותר מה להפסיד – ההתנגדות שלו לתהליך השינוי עולה בעוצמה רבה יותר, והגעגוע לדפוסי העבר נוכח יותר.
בדרך – הרפתקאות, תגליות, שינוי בקשר עם הדמות המלווה, והתעצמות
דיבס מבלה בחדר המשחקים, ועובר שם חוויות והרפתקאות – לעתים מלהיבות, לעתים מפחידות וקשות . לפני הטיפול, דיבס מחה כנגד הדלתות הסגורות והנעולות בחייו וניסה לשמור על זהותו בדרך שבודדה אותו, עד כדי סיכון עצום להתפתחותו. בתוך הטיפול הוא בונה לעצמו דרך יעילה יותר להתמודדות עם סביבתו ועם עצמו. הוא פוגש את היכולת להעיז, להתלכלך, לכעוס, לרצות, ליהנות, לשלב בין כעס ואף שנאה לבין סליחה ואהבה – כלפי עצמו וכלפי האנשים החשובים לו. הוא לומד לקבל את עצמו כאדם שלם בעל חולשות וחוזקות. למשל, כאשר הוא שופך בטעות תה במסיבת תה דמיונית, תחילה הוא מגיב בגינוי עצמי ובהבאת המסיבה לסיומה – תגובה שמשקפת את הנטייה לנתק את הקשר עם העולם לנוכח אתגרים. אולם בהמשך הוא מגיע למסקנה – "הייתי צריך להיות זהיר יותר, אבל אני לא טיפש". הוא לומד לחוות את עצמו כבעל כוח, ואפילו כבעל יכולת לעזור לאחרים. כאשר דיבס נותן לשפן הכלוא בבית הספר לצאת מהכלוב, הוא חווה את כוחו ואת אפשרותו שלו לצאת לחופשי.
הקשר הטיפולי מאפשר לדיבס להתפתח, שכן כל הצדדים בתוכו יכולים לקבל בו מקום. כך נקשרים לאט לאט קשרים בין החלקים בתוכו – האינטלקט המבריק, הסקרנות, הילד הנלהב, האוהב, השמח, והילד המגושם, הכועס, השונא, הנבהל. הוא מביא לטיפול את הקשרים עם סביבתו – הוריו, אחותו וסבתו, החיות, הילדים והגננות בבית-הספר.
בכמה נקודות במהלך הטיפול, דווקא שיבושים בדרך מובילים להתחזקות. השיבוש הראשון הוא מחלה התוקפת את דיבס, ומפרידה בינו לבין המטפלת; אולם היא שולחת לו ברכה וצמחים, והוא שמח בהם ולומד כך שגם היעדרות זמנית יכולה להיות מלווה בנוכחות. במקרה אחר, המטפלת חושבת שדיבס עומד לטעום אבקת ניקוי, נבהלת ומגיבה בחריפות לא אופיינית. דיבס מגיב בתגובה המוכרת לו כל כך אל מול עולם שנחווה כמאיים – בהסתגרות. המטפלת מתנצלת על תגובתה ומסבירה, ודיבס לאט לאט יוצא מהמקום המסתגר, ואף מעז לבחון את תגובת המטפלת כאשר הפעם הוא משחק בעוצמה במים ובכלים ובודק איתה אם היא דואגת לו. כך הוא לומד צורה נוספת של תגובה לכשל של האחר, לשיבוש בקשר, וחווה כיצד ניהול דיאלוג מאפשר חזרה לקרבה.
ההוביט עובר מסע הרפתקאות סוער לא פחות, וכיוון שאנו בפנטזיה ולא בסיפור של טיפול, אצל ההוביט הדרקון הוא אמיתי לחלוטין. ההוביט מלווה בדרכו על-ידי קבוצת גמדים, "קבוצת השווים" שלו, ועל-ידי גנדלף הקוסם. לאורך המסע הוא עובר שינוי גדול: בתחילת דרכו, כאמור, הוא הוביט מיושב בדעתו שאינו מעוניין כלל בהרפתקאות. לאורך המסע הוא הופך נחוש בדעתו להוכיח עצמו כפורץ מנעולים מוכשר, ואף מצליח בכך, מתיידד עם "אֵלפים", וכותב שירה.
הרגעים המכוננים במסעו של ההוביט הם אלה שבהם הוא נאלץ להתמודד עם מכשולים בכוחות עצמו. באחד במקרים, למשל, הוא מוצא את עצמו לבד במערת השדים, ומתמודד בעזות נפש עם גולום, יריב דומה לו ושונה ממנו – מעין דמות צל שלו – ומוצא את דרכו החוצה מהסכנה בכוחות עצמו. אז הוא גם מוצא טבעת שמפגישה אותו עם צדדים של כוח וצדדים 'אפלים' בתוך עצמו. בנקודה נוספת במסע, ההוביט נשאר עם 'קבוצת השווים' שלו, הגמדים, ללא תמיכתו של גנדלף. רגע מרתק בעיניי הוא הרגע שבו ההוביט מטפס על עץ ומנסה לתצפת מצמרתו ולראות אם יש תקווה להגיע לקצה היער. הוא רואה את היער משתרע באופק לבלי סוף, אולם הוא והגמדים אינם יודעים שהעץ ניצב למעשה בתחתית של עמק, וסוף היער למעשה קרוב משחשבו. הייאוש מביא אותם לסטות מהדרך, וסטייה זו מביאה עליהם תקלות וצרות – אך גם מגבירה את כוחם ומעשירה אותם בדרכים לא צפויות. ההוביט, במיוחד, מוצא בעצמו את הכוח להציל את עצמו ואת חבריו.
דווקא לקראת 'הסוף הטוב' ההוביט נדרש להחלטה קשה – הוא מוצא בעצמו את הכוח הפנימי להחליט החלטה שתיטיב עם חבריו ועם כוחות הניצבים מולם למלחמה, על אף שהוא יודע שהוא מסתכן בכך שחבריו יראו את החלטתו כבגידה. ייתכן שהתמודדות זו מצריכה אף אומץ רב יותר מאשר התמודדות עם דרקון.
ולבסוף, סיום ופרידה...
כאן מתקרב לסיומו מסענו עם שני גיבורינו – דיבס וההוביט, אשר אפשרו לנו להיות בעולם המרתק של שינוי וצמיחה, תגלית, סיכון והרפתקאה. בסוף המסע, הקשר של שני הגיבורים עם הסביבה הוא קשר עשיר ומגוון הרבה יותר. בנקודה זו של המסע הם גם מכירים חלקים רבים יותר בתוך עצמם ומביאים אותם לידי ביטוי. צדדים חבויים באישיותם נחשפים באור השמש – או שמא מתגלים בצֵל: דיבס הכיר היטב עוד לפני המסע את צדדי ה"צל" של עצמו ושל הקשרים שלו, והיה זקוק לגלות גם צדדים וצבעים בהירים בעולם הפנימי והחיצוני. ההוביט, לעומת זאת, עובר מעין מסע הפוך: הוא מכיר את "צדדי השמש" של החיים, ובהם נוחות, חברה, ארוחות טובות. במסעו הוא מגלה "צדדי צל" בתוכו ובעולם – חמדנות, פחד, ייאוש ועוד. גם דיבס וגם ההוביט יוצאים מועשרים מהרחבת ההיכרות שלהם עם עצמם ועם העולם.
ההוביט החוזר לביתו עם חבריו ואוצרו אינו ההוביט שעזב את הבית. הוא מורכב יותר, עשיר יותר, ושמח בחלקו. כאשר הוא חוזר ניצב בפניו האתגר של מפגש עם סביבתו, שלא עברה את השינוי שהוא עצמו עבר. הוא מוצא שהוכרז כמת וש רכושו עומד למכירה. הוא מצליח להציל את ביתו וחלק נכבד מרכושו, אך אובד לו שמו הטוב כהוביט מכובד ומיושב בדעתו. אבדה לו דעתם הטובה של חלק מחברי הקהילה שלו, אך הוא זכה בקשרים חדשים, למשל, עם אחייניו מהצד 'המכובד פחות' וההרפתקני יותר במורשתו, ועם קהילת ה"אֵלפים". ההוביט נפרד מהמלווה שלו, גנדלף, אך זוכה לפגישה נוספת איתו ועם אחד מהחברים החדשים שפגש. הנוכחות של גנדלף והגמדים והמסע שעשה נשארים איתו כחלק מעולמו הפנימי.
סיום המסע של דיבס שונה ודומה לזה של ההוביט. לדיבס בתחילת מסעו היה יותר מה להרוויח ופחות מה להפסיד מאשר להוביט, כיוון שבנקודת ההתחלה של המסע הוא כבר היה על סף ייאוש. ניתן לומר שהעמק המיוער אליו נקלע ההוביט במהלך מסעו, מאפיין את תחילת מסעו של דיבס.
דיבס מסיים את מסעו כאשר הקשרים שלו עם סביבתו משוקמים ומתחזקים: המורות בגן, שעשו כמיטב יכולתן להגיע אליו, מגלות לאורך הטיפול טפח אחר טפח מדיבס, והוא מגלה את עצמו, אותן, ואת הילדים וסביבת הגן. ההורים של דיבס מרשים לעצמם לעבור מעמדה מיואשת, כועסת, מפוחדת, בוחנת ובו זמנית מוותרת לגבי בנם, אל מקום של קשר איתו ואמונה הולכת וגדלה בו ובעצמם. הם, הוא ואחותו מגלים את עצמם כמשפחה שיכולה לחיות יחדיו, עם הקשיים, הכוחות והמגבלות, עם מקומות האור והצל. והחשוב מכל – דיבס מגלה את עצמו, ומוציא את עצמו לחופשי. כוחותיו הרבים יכולים לבוא לידי ביטוי ולהשתחרר להמשך צמיחה, ומגבלותיו יכולות להינשא ביתר סובלנות וחמלה על ידי עצמו.
הוא נפרד מהפסיכולוגית כאשר הוא לוקח איתו בתוכו את תהליך הגדילה שעבר ואת חוויותיו מ"חדר המשחקים הנפלא", וכאשר סביבתו יכולה לתת לו את התמיכה והתנאים הדרושים לו כדי לצמוח. הסיום סופי אך אינו מוחלט, ויחד עם הפסיכולוגית אנו יכולים ליהנות מסיפורים על המשך התפתחותו.
מקורות
אקסליין, ו' (1968). "דיבס. הילד המחפש את זהותו". תרגום: יואב הלוי. ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה.
טולקין, גר"ר (1976). "ההוביט או לשם ובחזרה". תרגום: משה הנעמי. זמורה ביתן הוצאה לאור. ת"א.
