ניתוח ראש פתוח
מאת רועי סמנה
סקירת הכנס "Networks of the Unconscious: Theory and Practice in the work of Christopher Bollas", בארגון "מרכז ויניקוט בישראל". הכנס נערך ב-13.11.2011.
Words are flowing out
like Endless rain into a paper cup
They slither wildly as they slip away
across the universe.
Pools of sorrow waves of joy
Are drifting through my opened mind
Possessing and caressing me.(The Beatles - Across The Universe)
הפסיכואנליטיקאית שרה נטלטון הייתה פסנתרנית בצעירותה. זו עובדה המוזכרת בכל תיאור מקצועי שלה ואזכור לכך ניתן למצוא גם בכרטיס הביקור הסגול והאבוקטיבי שקיבלתי ממנה, שבו בין שלל תאריה ניתן למצוא גם את ראשי התיבות GGSM, שהסתברו כמעידים על כך שיש לה Graduate Diploma of the Guildhall School of Music and Drama. כשהתכוננתי למפגש הראשון איתה, במסגרת הסמינר המקדים לכנס על כריסטופר בולאס, הייתי סקרן מאוד לגבי אצבעותיה. האם יהיו ארוכות וענוגות, כמתבקש מפסנתרנית? הוריי האמינו במשך שנים ארוכות ומיותרות שאהיה נגן פסנתר ידוע, על בסיס אורך אצבעותיי הבלתי פרופורציונלי. אבל האידיום שלי, מה לעשות, ככל הנראה אינו כולל בתוכו נטיות מוזיקליות, לפחות לא כאלו של פסנתרן. למרות ההתכווננות מראש, בסופו של דבר לא היו אלה אצבעותיה של נטלטון שלכדו את מבטי באותו מפגש ראשון. מה שבלט עבורי יותר היו תווי פניה הנאים ובמיוחד שיער ראשה, שבהק והפנט בלובנו, ושהזכיר לי, באסוציאציה חופשית, את אותו האור המפתה שניצולים ממוות קליני נוהגים לתאר.
במקצוע שלנו סימני הגיל הם סוג של יתרון, רמז (מטעה לעיתים) לבגרות וכל מה שזו מביאה איתה. בסמינר הייתי אני, ששיערי מאבד עצמו לדעת בהתמדה אך טרם נזרקה בו שיבה, מהמשתתפים הצעירים והפחות ותיקים במקצוע. נחמה נרקיסיסטית קטנה הייתה בגילוי, כי בהיותי חובב נלהב של בולאס שחיתי בקלות בחומר, שרובו היה מוכר לי היטב. נחמה אומנם, אבל גם תסכול לעיתים, משום שמגבלות הזמן לא אפשרו תמיד להעמיק בניואנסים. בסמינר, עליו לא אוכל לפרט במסגרת זו, נדונו בהנחייתן של נטלטון ושל הפסיכואנליטיקאית עפרה אשל, שמונה מאמרים פרי עטו של בולאס. המאמרים שנבחרו היו מאמרים מרכזיים ברובם, שדרכם דנו במושגי מפתח כמו האידיום1, הג'נרה הנפשית, האובייקט האבוקטיבי2, ועוד, מושגים הקשורים (חלקם יותר, חלקם פחות) לחשיבה הטכנית-קלינית שלו, בה התמקד הכנס שהתקיים כמה ימים לאחר מכן. על אף שלפרקים תהיתי אם לא היה מוטב להעמיק במאמר בודד או שניים לאורך שש שעות הסמינר, במקום להתפרש על מספר רב כ"כ של טקסטים, התחושה הכללית הייתה של עונג צרוף. לדון ולהרהר בכתביו של אחד מהתאורטיקנים החשובים והפוריים של תקופתנו, לשקע את עצמי בחשיבה היצירתית שלו - מבחינתי אין הרבה דברים טובים מזה. שרה נטלטון התגלתה כמרצה רהוטה, סבלנית, חייכנית ונדיבה ומשתתפי הסמינר (כ-25 אנשים בכל אחת מהקבוצות שנפתחו, רובם המוחץ תלמידי המרכז) נראו מרוצים לפחות כמוני מהאווירה האינטימית והחמימה, גם אם החומר התאורטי אליו נחשפנו היה לעיתים מורכב ותובעני.
הכנס עצמו היה גם הוא תובעני למדי. זה היה הכנס הראשון אליו נחשפתי שבו התבקשו המשתתפים לקרוא שני מאמרים מקדימים, מתוך הנחה (נכונה לדעתי, בדיעבד) שעל מנת להפיק את המיטב מהרצאתה של נטלטון, יהיה עליהם להכיר, ולו באופן בסיסי, את רעיונותיו הנוכחיים של בולאס. כדי לסייע בהיכרות הקדישה עפרה אשל את ראשיתו של הערב הארוך (שלמעשה התחיל בצהריים), לקריאה מודרכת, מעשירה ומעניינת, באותם מאמרים שנשלחו מראש למשתתפים. כשהקריאה הסתיימה היה האולם כולו, מלא עד אפס מקום, מוכן לבואה של אורחת הכבוד, עורכת ספריו של בולאס מזה כעשור. נטלטון, בשמלה ירוקה חגיגית, נראתה נרגשת ומתוחה לקראת המעמד. בסמינר המקדים היא סיפרה שאינה רגילה לכמות כזו של קהל (300 איש לדבריה), שבאנגליה מולדתה, שטופת הגשם והכנסים, שמורה רק לענקים בסדר הגודל של בולאס עצמו.
בהרצאתה התמקדה נטלטון במה שהיא תופסת כתרומה הקלינית המרכזית של בולאס: פיתוח התאוריה והפרקטיקה של האסוציאציות החופשיות, המהוות מבחינתו כלי מרכזי בכל שלב בתהליך הטיפולי ובעבודה עם כל סוגי הפתולוגיות, גם הקשות ביותר. נטלטון ציינה כי בימינו מתייחסים לאסוציאציות החופשיות, אם בכלל, כדבר טריוויאלי ומובן מאליו, או לחלופין כמשימה בלתי-אפשרית או כזו האפשרית רק בסיומה של אנליזה אידיאלית, שבה ההדחקות נמוגו כליל. בולאס, סיפרה, הפך מודע יותר ויותר עם השנים לכך שתאורטיקנים מודרניים הפכו מרוכזים, באופן כמעט בלעדי, בנושאים של העברה והעברה-נגדית ונמנעו מלנסות ולהבין את החוכמה הטבועה באסוציאציות. מטרתו בשנים האחרונות, אם כן, היא להצית מחדש את העניין באותו כלי שפרויד האמין כי הוא משמעותי כל-כך ("כלל היסוד") לטיפול האנליטי. למעשה, בולאס רואה באסוציאציות החופשיות יותר מכלי טיפולי- הוא מאמין כי תהליך האסוציאציות החופשיות הוא כשלעצמו תרפויטי ותורם להתפתחות המנטלית של שני השותפים בדיאדה הטיפולית. לפיכך, מטרתה החשובה והמרכזית ביותר של האנליזה לדעתו, היא לאפשר למטופלים לפתח את האידיום שלהם באמצעות העמקת הקשר עם הלא-מודע, על הפוטנציאל היצירתי שבו, ושיפור יכולותיו. ניתן אולי לומר, בהשאלה, כי הוא מטיף לרפיון אסוציאטיבי בשירות האידיום.
ביטוי משונה, "אסוציאציות חופשיות", אפשר לומר פרדוקסלי. בחדר עבודתי תלויה תמונה יקרה לליבי, רישום פחם שקיבלתי במתנה ממטופל לשעבר. בתמונה הסוריאליסטית נראים מטפל ומטופל יושבים זה לצד זה סביב שולחן שהוא למעשה ראשו הפתוח של המטופל. על הראש/שולחן מפוזרים לכל עבר דפים רבים, חלקם קמוטים ומהוהים, אחרים חלקים ורעננים. המטופל והמטפל נראים שוקדים עם זכוכית מגדלת על פיענוח אותן פיסות מהמיינד של המטופל. נדמה לי שאם בולאס היה מצייר את התמונה, את אותו "ניתוח ראש פתוח", הדפים על השולחן היו הרבה פחות פזורים. בהמשך לפרויד, הוא מאמין כי חוט ארוך, ודאי מפותל, אך תמיד נוכח, מחבר בין האסוציאציות החופשיות. אם כך, למעשה ניתן לומר שאלו אסוציאציות קשורות, צרורות, אך רק אם המטופל ירגיש חופשי ופתוח מספיק בכדי לדווח אותן, נוכל לנסות לנתחן ולמצוא את הקשרים ביניהן.
נטלטון הסבירה כי המרכיב הבסיסי בתהליך האסוציאציות החופשיות הוא מה שבולאס מכנה לוגיקת הרצף: המשמעות הבלתי-מודעת, הסמויה, המתגלה בשרשרת הרעיונות המופיעות במהלך הפגישה האנליטית. הנקודה החשובה, לדבריה, היא שהמשמעות החבויה מצויה לא רק במה שנאמר אלא גם בקשרים הבלתי-מודעים המצויים ברווחים שבין האסוציאציות השונות שמבטא המטופל.
בשלב זה כדאי להתעכב מעט על האופן בו תופס בולאס את טבעו של העולם הלא-מודע, אליו מאפשרות לנו גישה האסוציאציות החופשיות. בולאס סבור, לדברי נטלטון, כי פרויד הדחיק את הידע שלו על האלמנטים האימהיים הקיימים בהתפתחות הנפש ובמקומם התמקד באלמנטים האבהיים, אלו המתבססים על ענישה וצנזורה מצד הסופר-אגו. במאמץ להחזיר את האלמנטים האימהיים לתמונה התאורטית, פיתח בולאס את מושג הלא-מודע הרצפטיבי, המייחס תפקיד מרכזי לתפיסה הבלתי-מודעת. לדעתו הלא-מודע גדל ומתפתח כתוצאה ממפגשים עם אובייקטים המשמעותיים לו מבחינה רגשית. אלו מתאגדים לאשכולות התרים כל הזמן אחר רשמים רלבנטיים נוספים ומושכים אותם אליהם. כלומר, בעת שאנחנו חווים את האירועים, המקומות והאנשים אותם אנחנו פוגשים בחיי היומיום שלנו, אנחנו ממשיכים ליצור ולפתח את האשכולות הללו, כאשר כל העת רשמים חדשים מתקשרים למטריצות הלא-מודעות הקיימות ואלו פועלות זו על זו ומתמזגות לכלל רשת מורכבת ביותר, רשת צפופה של חוטי מחשבה המזכירה בדימויה הוויזואלי, כפי שציינה נטלטון, את פעילות תאי העצב במוח. בהקשר זה ראוי להזכיר שבניגוד להנחה האינטואיטיבית כי תפקוד מנטלי בריא הוא מצב פשוט יחסית, ההופך מורכב כאשר ישנה פתולוגיה, מציע בולאס להפוך את הקערה על פיה ולראות בבריאות הנפשית כמלמדת על יכולת למורכבות פנימית ההולכת ומתרחבת כל העת, יכולת העלולה להצטמצם ולהיות מוגבלת על-ידי מכניזמים פתולוגיים.
עד כאן לגבי התאוריה. אך כיצד באים רעיונות אלו לביטוי בפועל?
נטלטון הסבירה כי בולאס, בניגוד לחלק מהאנליטיקאים, אינו מקבל את המטופל החדש בשתיקה (בהנחה שזו תציף על פני השטח חרדות עמוקות של המטופל), אלא מאמין כי עליו לסייע לו בכניסה לתהליך האנליטי ולעזור לעורר ולפתח את יכולתו לאסוציאציה חופשית. הוא מתאמץ ליצור ברית טיפולית שתושתת על ההבנה כי הפסיכואנליזה היא פרויקט משותף המבוסס על הדיבור האסוציאטיבי החופשי של המטופל. הוא סבור כי בשלבי הטיפול המוקדמים יש מקום למעט מאוד התערבויות מצד המטפל. בשלבים אלו המטופל צריך פשוט לדבר ולהתחיל להקשיב לצלילי וקולות הלא-מודע שלו. אם המטפל מציע יותר מדי פירושים הוא מסיט את המטופל מהתהליך הפנימי בו הוא שקוע וגורם לו לעסוק, תחת זאת, במחשבותיו של המטפל. יתרה מכך, הגזמה בפירושים עלולה לדעתו לתת לטיפול מבנה שבו המטופל ממתין למילות החוכמה (כביכול) של המטפל, שנתפס כמי שמחזיק במפתח המאסטר לדלתות ההבנה.
נטלטון ציינה כי בעבודה אנליטית המבוססת על אסוציאציות חופשיות יש חשיבות מכרעת לכך שלמטופל יהיה מרחב גדול מספיק שיאפשר למחשבותיו הלא-מודעות להתבטא ולפערים החשובים בין האסוציאציות השונות להתבסס. לפיכך, על המטפל להישאר שותק ברובו של הזמן ובכך לטפח מרחב פוטנציאלי, המאפשר ללא-מודע לנוע על-פי תחומי העניין שלו בכל רגע נתון. אם, למשל, ימהר המטפל לפרש כבר בדקות הראשונות של הפגישה, הוא לעולם לא יגלה, מן הסתם, מה היה עשוי להיות המסלול הלא-מודע של פגישה זו. בכל מקרה, ניתן להבין ולפרש את הנאמר בפתח הפגישה רק כאשר הדברים שנאמרו הפכו לחלק מקונטקסט, כשהרצף הלוגי של הלא-מודע התבסס דיו.
בין אינספור האספקטים, המודעים והלא-מודעים, המילוליים והבלתי-מילוליים, של התקשורת המתרחשת בפגישה האנליטית, קיים לדברי נטלטון אספקט אחד שבולאס שם עליו דגש רב, אותו הוא מכנה השאלה האינסופית. בולאס טוען כי פעמים רבות המטופל יתחיל את הפגישה עם שאלה מפורשת או מרומזת ולאחר ששאלה זו הועלתה, האסוציאציות שיבואו בעקבותיה, על אף שלמראית עין יהיו בלתי קשורות, לעיתים קרובות יספקו באופן לא-מודע תשובה לשאלה, תשובה שתפיק בתורה שרשרת של שאלות נוספות. כך, לדוגמא, הוא מתאר מטופל האומר כי אינו מבין מדוע הוא חרד לגבי ביקור מתוכנן אצל דודו ואז ממשיך לאסוציאציה, לכאורה בלתי רלבנטית, על כך שחברתו הביכה אותו אמש במסעדה כשדיברה בקול רם על האקס שלה. בולאס מסביר כי התשובה הלא-מודעת המתקבלת מרצף אסוציאציות זה לשאלה "מדוע אני מודאג מהביקור אצל דודי?" היא "כי אני חושש שהוא יביך אותי" (Bollas, 2009). נשאלת בעיניי השאלה אם הרצף של שאלה-תשובה אליו מתייחס בולאס הינו היחיד האפשרי, או שייתכן גם רצף הפוך שבו התשובה תופיע לפני השאלה. להבנתי, אפשרות כזו נגזרת מעצם העובדה כי האסוציאציות החופשיות קשורות בתהליכי חשיבה ראשוניים, שאינם כפופים לכללי הלוגיקה.
עוד נקודה אליה התייחסה נטלטון היתה האופן הייחודי בו מבין בולאס שינויים פתאומיים או התפרקות של נראטיב המטופל במהלך הפגישה. בניגוד לחלק מהאנליטיקאים, הוא אינו תופס מהלכים בלתי-הגיוניים לכאורה בנראטיב כמעידים על התקפה על יכולתו של האנליטיקאי לחשוב, אלא כמעידים על חופש מנטלי. הוויתור על מהלך החשיבה הלינארי מאפשר משחק חופשי באלמנטים לא-מודעים, באופן שאינו כבול לתהליכי החשיבה המשניים. שחרור כזה מכבלי הלינאריות מעודד גם חשיבה אסוציאטיבית אצל האנליטיקאי ומייצר לדעתו רמה גבוה של יצירתיות בפגישה.
בולאס, לדברי נטלטון, ממליץ כמו פרויד (וביון) לפניו, לוותר על התשוקה לעקוב באופן מודע אחר דברי המטופל ולאמץ עמדה של "תשומת לב אחידה". אם יפעל באופן כזה, יגלה המטפל שמילים או ביטויים מסוימים בדברי המטופל, ינצנצו כמחט מתוך ערימת שחת ויבלטו פתאום, או ירגישו חריגים, בלתי צפויים או מוחשיים במיוחד. בנקודות אלו, מאמין בולאס, על המטפל פשוט להדהד חזרה את מילתו של המטופל, או לשאול מה עולה בדעתו בהקשר זה, על מנת להפיק אסוציאציות רלבנטיות נוספות. בולאס סבור שטכניקה זו של הדהוד, שהיא למעשה סוג של שיקוף, מועילה הרבה יותר מניסוח-מחדש (paraphrasing) של דברי המטופל. ייתכנו כמובן פעמים שבהם המטפל לא יהיה מכוונן מספיק למטופל. במקרים כאלה ההדהוד ייענה בהסכמה שטחית, בקשה להבהרה או צורה אחרת של תגובה מאולצת. ניתן לומר שבמקרים כאלה ה"הדהוד" של המטפל לא זוכה להדהוד מצד המטופל. עם זאת, אם המטפל נמצא בתקשורת בלתי-מודעת עם המטופל, הדהוד המילה יפיק לרוב זרם נוסף של חומר אסוציאטיבי. נראה לי חשוב לציין כי שיטת התיקוף הזו שימושית, לדעת רבים וטובים, לא רק למקרים בהם אנו משתמשים בטכניקת ההדהוד, אלא בכל מצב בו אנו רוצים לבחון האם ההתערבות שעשינו הייתה משמעותית עבור המטופל.
לעיתים מילה מסוימת תבלוט מתוך דברי המטופל לאו דווקא בשל משמעותה אלא בשל הצליל שלה, שעשוי לעורר במטפל אסוציאציות למילים בעלות צליל דומה ובאופן כזה להציג באופן בלתי מודע אשכולות חדשים של רעיונות, שיפיקו שרשראות אסוציאטיביות נוספות. נטלטון לא פירטה בנושא, אך דוגמא פשוטה לכך ניתן למצוא בתיאור של בולאס (2009), המתייחס למטופל היפותטי שמספר על קניית מחבט לבנו ב-Selfridges (רשת חנויות כלבו בריטית) ומציין ששם הרשת יכול לעורר במטפל אסוציאציות למילים elf (שדון), rigid (נוקשה) או frigid (צונן) ולכל אחת מאלו עשויה להיות, כמובן, משמעות לא-מודעת חשובה.
נטלטון התייחסה בהרצאתה לשאלה חשובה שבולאס מעלה: בהתחשב בכך שגם הלא-מודע של המטפל פועל כל הזמן ובין היתר מדחיק, מעבה ומתיק, כיצד מתאפשר לו להיות בקשר מספק עם המציאות הלא-מודעת של המטופל, כפי שהיא מתבטאת בלוגיקת הרצף של דבריו? תשובתו היא שכפי שאנחנו יכולים לנהוג ובמקביל לנהל שיחה מעמיקה, כך גם ניתן באופן סימולטני להיות בקשר עם הלא-מודע של המטופל בעוד הלא-מודע שלנו עצמנו פועל. נדמה לי שכאן דרושה הרחבה על דבריה על נטלטון לגבי האופן שבו הדבר מתאפשר. ובכן, בולאס (2009) מאמין כי לאגו יש יכולת לתפוס את המציאות בעוד הוא תופס גם תכנים או מצבים רגשיים לא-מודעים של העצמי. הוא טוען כי לוגיקת הרצף היא תכונה אוטונומית של האגו המתפתחת ביחסים המוקדמים בינקות ושאינה מושפעת מחייו הפנימיים של הקולט (בהקשר זה המטפל) או מהיחסים בין הקולט והמשדר (בהקשר זה המטופל). אלמנט נוסף המסייע ומקל על המטפל להיות בקשר עם הלא-מודע של המטופל הוא שבעוד שהאחרון מחויב למשמעת של דיבור, כלומר מצופה ממנו לומר את כל שעובר במחשבותיו, להיות שקוף וזורם כמו נהר, האנליטיקאי אינו מוגבל באופן כזה ולכן יכול להרשות לעצמו לחשוב ולהרגיש באופן בלתי מאורגן וצף, אופן שעשוי להאיר ולהבהיר את התקשורת הבלתי-מודעת. בהקשר זה, בולאס מציע כי לעיתים יעיל לדווח למטופל על קשרים אסוציאטיביים ואינטואיטיביים שעולים בו בתגובה לדברי המטופל. בניגוד לפירושים, שעל המטפל להשתדל למסור באופן צלול וקוהרנטי, בולאס מציע שאסוציאציות כאלו יוצגו למטופל מתוך עמדה סובייקטיבית של reverie, כלומר לא כאמירה חדה וברורה, אלא כהרהור טנטטיבי המזמין להרהורים חופשיים נוספים, הרחבה ופיתוח. נטלטון ציינה כי בולאס מודע לחשדנות ולחששנות המסורתית של אנליטיקאים בכל הקשור לחשיפה עצמית של עולמם הפנימי, אך הוא טוען כי יש לאפשר יותר חופש מבחינה זו, מתוך ההנחה המעניינת שזהירות אנליטית מוגזמת בהקשר זה עלולה לשדר למטופל כי המטפל פוחד מפני הסובייקטיביות (שלו? של המטופל?) עצמה.
עוד נושא מרכזי אליו התייחסה נטלטון היה מושג ההתנגדות, הזוכה אצל בולאס להרחבה. בולאס טוען כי כל המטופלים נוטים להתנגד להכרה בכך שהעצמי הלא-מודע מבטא את עצמו מבלי משים כל הזמן, וזאת משום שהדבר מאיים לחשוף קווי מחשבה שהם אגו-דיסטוניים ומביכים. לדידו של בולאס לא כל דיבור הוא אסוציאציה חופשית, הבהירה נטלטון, וישנן דרכי ביטוי רבות ושונות בהן המטופל פועל באופן הגנתי המסרס את השתתפות הלא-מודע בפגישה. יצירת אווירה הנוסכת שעמום בחדר או לחלופין, יצירת אוירה פלרטטנית ומבודחת; מעבר מהיר בין נושאי דיבור רבים; ניסיונות להיות מטופל "טוב" ולדבר על נושאים "חשובים", ועוד.
דרך ביטוי בעייתית אחת עליה התעכבה נטלטון היא השימוש בהכללות. מטופל מספר לדוגמא: "לא קרה הרבה בסופ"ש. עשיתי כמה דברים בבית, פגשתי כמה חברים. היה לי קצת משעמם, אבל בסה"כ היה בסדר". תיאור כזה הוא תיאור ריק, סיכום שהטעם והריח של ההתרחשויות נעדרים ממנו ולכן הוא מהווה התנגדות לתהליך האסוציאטיבי. בולאס מדגיש, לדברי נטלטון, כי אם המטפל לא מתעמת עם המטופל בנוגע לתיאורים סתמיים כאלה, הוא משדר לו שהוא מוכן לחיות בשלום עם היעדר התקשורת הלא-מודעת וכי הוא עצמו נעדר סקרנות טיפולית. הייתי מוסיף, בעקבות Langs (1980(, שבמקרים של התנגדות על המטפל לבחון את עצמו ולשאול מדוע ו/או איך תרם הוא לה מתוך צרכיו שלו.
עוד אופן התנגדות מעודן יותר שבולאס מתייחס אליו הוא זה של אנליזה-עצמית. בולאס רואה, לדברי נטלטון, בכל מעבר מדיווח מיידי של המטופל על מחשבותיה אל רפלקסיה, תיאורטיזציה או אספקת הסברים לגבי אישיותו כתמרון הגנתי, גם אם מדובר בתובנות חודרות ואפילו אם השפה בה הן מועברות נשמעת רגשית ועמוקה. לדידו מדובר בדרך לעקוף את התהליך האנליטי על-ידי הצגת מסקנות במקום לעסוק בגילוי הלא-מודע והוא רואה במשאלה של המטופל לנתח את עצמו, כמעידה על רצון להימנע ממגע. זו נקודה מעניינת לטעמי, אם כי הייתי שמח אם נטלטון הייתה מרחיבה ומסבירה מה לדעת בולאס מטריד או מרתיע במגעו הנפשי של האנליטיקאי. מעבר לכך, לדעתי הצורך של המטופל לערוך אנליזה עצמית יכול להיות קשור גם לקושי לשאת את הפגיעה הנרקיסיסטית שיש בחוויית אי-הידיעה, בוודאי בקונטקסט שבו הזולת עשוי לדעת אותי טוב יותר ממני. עוד הסבר אפשרי עשוי להיות קשור לקושי הקיים אצל מטופלים מסוימים לתת אמון, להישען על המטפל ולהרפות מההחזקה העצמית.
נטלטון התייחסה בהרצאתה גם לאופן שבו, על-פי בולאס, נטיות רווחות באנליטיקאים עלולות לפגוע בחופש היצירתי הלא-מודע של המטופל. רובן של נטיות אלו קשורות, באופן כזה או אחר, לשימוש נלהב מדי בפירושים. היכולת להימנע מלפרש, אומר בולאס, היכולת להישאר במצב של אי-ידיעה, תעודד את המטופל לבטוח ביעילות שיטת האסוציאציות החופשיות ובחוכמתו העמוקה של הלא-מודע. מלבד ההמלצה להימנע מלפרש בתחילת השעה הטיפולית, הוא מציע להימנע גם מסיכומים בסיומי הפגישות, משום שאלו יגרמו למטופל לצפות להסברים וירמזו לו כי עליו לארגן את עצמו סביב תמות או לנסות ליצור משמעויות. הוא מזהיר גם מפירושים המושמעים טרם זמנם, בעוד המטופל נמצא עדיין בתהליך של פיתוח האסוציאציות שלו. מבחינתו של בולאס, כל פירוש באשר הוא מהווה הפרעה, פועל כסכר החוסם או מטה את זרם האסוציאציות החופשיות. אך הרצף נשמר, לפחות חלקית, אם המטפל מקשר בין הפירוש שלו באופן מפורש לדברים שהמטופל העלה באסוציאציות שלו.
בולאס, אמרה נטלטון, מדגיש כי על המטפל להימנע תמיד מפירושים ארוזים ומוכנים מראש, כמו למשל פירושי העברה אוטומטיים הניתנים בעקבות חופשות. אלו מנוגדים לעיקרון של צעידה בעקבות הלא-מודע של המטופל ועלולים לעודד ציות מצד המטופל – כניעה לפירושים של המטפל וניסיון לאשרר אותם. בנוסף, פירושים ארוזים מראש משדרים למטופל כי האנליטיקאי שלו מחוסר סקרנות ממשית ונוטה להסתפק בהסברים שטחיים. במצב כזה, הוא מזהיר, עלול הטיפול להפוך לכלי לשיכוך כאבים, שמחד עשוי לגרום למטופל לחוש שביעות רצון בשל אווירת הביטחון המרגיעה שתיווצר, אך מאידך עשוי גם להוות שיחזור של סיטואציה מהילדות, בה הוריו של הילד לא גילו מספיק סקרנות כלפי מהותו האמיתית של ילדם וגרמו לו לחוש שהוא אינו ראוי להתעניינות.
לסיכום דבריה ציינה נטלטון כי אנו מורגלים לחשוב על הטיפול הדינמי כקשור בחשיפה של תכנים נפשיים מודחקים ועיבוד מחדש של יחסים מוקדמים. אך התאוריה של בולאס, אמרה, מספקת לנו אוצר מילים רעיוני שמאפשר לנו לבחון ממד חשוב נוסף של הטיפול האנליטי ומראה לנו שעל-ידי השימוש באסוציאציות חופשיות יכולה הפסיכואנליזה לשחרר את היצירתיות האינהרנטית של הלא-מודע ובכך לספק למטופלים חוויה טרנספורמטיבית.
לאחר הפסקת קפה והרבה מאוד עוגיות אלפחורס, חזרתי כשריבת-חלב זורמת בעורקיי לחלקו השלישי והאחרון של הכנס. בחלק זה הדגימה נטלטון את עיקרי רעיונותיו של בולאס בעזרת הצגת-מקרה שהציגה ד"ר אנדראה שלום קורנהאוזר, תלמידה אמיצה ממרכז ויניקוט. הצגת המקרה התבססה בעיקר על ורבטים של שתי פגישות עם מטופלת, אותן ניתחה נטלטון בקפדנות ובדקדקנות על-פי הגישה של בולאס, עם שימת דגש בעיקר על השאלות והתשובות הלא-מודעות שעלו בדברי המטופלת. להבנתה של נטלטון, המטופלת של קורנהאוזר, המרגישה רעה ובלתי נסבלת, הגיעה לפגישות הללו (ואולי לטיפול בכלל) עם שאלת המפתח: "מדוע אני לא אהובה?" ולאורך הפגישות ניסתה לענות לעצמה על שאלה זו ע"י בחינת תאוריות שונות. תוך כדי שהיא סובבת סביב שאלה זו היא העלתה באופן לא-מודע שאלות נוספות, כמו: "האם הקשרים שלי חייבים להיות מבוססים על רמייה?" ו"האם האובייקטים שלי יכולים לשאת הרוע שלי?" ובחנה אותן בשקדנות, גם כן באופן לא-מודע. לא אוכל להיכנס במסגרת זו לפרטי הצגת המקרה וניתוחו, רק אוכל לציין שהניתוח של נטלטון היה חד ומרתק והמחיש באופן ברור עד כמה הדפוס של שאלה-תשובה נוכח ומשמעותי באסוציאציות העולות בחדר הטיפול. נטלטון ציינה לחיוב את יכולתה של קורנהאוזר לאפשר למטופלת מרחב נטול התערבויות מיותרות, אך היא לא הסתפקה בשבחים והעלתה באופן מכבד גם שאלות והשגות, בעיקר בנוגע לתגובות אמפתיות לא מתאימות, לדעתה, שסטו מהשאלות המרכזיות להן חיפשה המטופלת תשובות. למרות שחלק זה של הערב היה דובדבן מתוק בקצפת הסמיכה והעשירה בתסמיכים (המילה העברית לאסוציאציות) שהוגשה לנו, הרגשתי שהאינטגרציה בין ההרצאה לבין הדיון בהצגת המקרה לא היתה מספקת. לדעתי היה מקום לגישה דידקטית יותר שהייתה מסייעת להפנים טוב יותר את הרעיונות שהוצגו בהרצאה. באופן אישי עליי לציין כי למרות סקפטיות מסוימות שהיתה בי בתחילה כלפי תאוריית "השאלה האינסופית", נוכחתי בכוחה ובהשלכותיה הטכניות בקליניקה, כאשר פיניתי לה מספיק מקום בתוכי עבורה ואני ממליץ למי שמעוניין ללמוד עליה יותר לקרוא את ספרו של בולאס מ-2009, "The Infinite Question", הכולל מספר ורבטים עליהם היא מודגמת. וברוח זו אני מבקש לסיים עם מספר שאלות משלי: האם אפשר שיתקיים עוד סמינר עם נטלטון? והפעם באוריינטציה קלינית? בבקשה?...
לסקירה נוספת על הכנס באתר "פסיכולוגיה עברית"
1. אידיום: מושג המתייחס לגרעין העצמי הייחודי של כל אדם, המקבילה הנפשית לטביעת-אצבע.
2. אובייקט אבוקטיבי: מושג המתייחס לאובייקטים חיצוניים המגרים את הנפש ומפתחים את העצמי.
מקורות
Bollas, C. (2009). The Evocative Object World. London: Routledge.
Langs, R. (1980). Interactional and Communicative Aspects of Resistance. Contemporary Psychoanalysis, 16, 16-52.
