להמשיך ולשאול
על יום עיון למטפלים בלהט"ב
מאת דנה לובינסקי
סקירה והרהורים בעקבות יום העיון של מרכז חוש"ן, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב וארגון "פסיכלוגיי", שנערך תחת הכותרת "בין נטייה (מינית) להטיה (מקצועית) – סוגיות בעבודה טיפולית עם להט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסנגד'נדרים): והשנה 'לדבר (חד) מיניות'". הכנס נערך בתל אביב ב-27.10.2011.
מישל פוקו, הפילוסוף הצרפתי החשוב בן המאה ה-20, היה מן ההוגים הראשונים שהצביע על המורכבות והבעייתיות הטמונות בדיבור על מיניות ובתיאורטיזציה שלה. כהומוסקסואל מוצהר, וכמי שהתנסה בפרקטיקות מיניות אחרות, פוקו הבין וחווה על בשרו את הבעייתיות הטמונה בחשיבה המודרנית על מיניות, ובפרט בקשר הגורדי שבין פרקטיקה מינית – למשל, יחסי מין בין גברים, לבין קטגוריית זהות, למשל, הומוסקסואליות. בספרו המונומנטלי "תולדות המיניות – הרצון לדעת", ניסה פוקו )1996 [1976]) להצביע על הפוטנציאל הדכאני הטמון בהבניית זהותם של אינדיבידואלים על בסיס העדפותיהם המיניות. בין היתר, הוא עשה זאת דרך ניתוח והשוואה היסטורית של מעמדן של פרקטיקות מיניות שונות במערכות השיח של חברות בעידנים שונים. כך למשל, הוא הראה כי בעוד במאות ה-19 וה-20 הפרקטיקה של יחסי מין בין גברים נתפסה כמעידה על קטגוריית זהות ספציפית שממנה נגזרות איכויות נפשיות ואישיותיות, בימי יוון העתיקה היא נתפסה כפרקטיקה נורמטיבית, שאינה בלעדית לקטגוריית זהות מסוימת, ואשר מתרחשת בקונטקסט חברתי ספציפי. באופן זה ערער פוקו על ההיאחזות הנוקשה והדטרמיניסטית בקִטלוגים ובקטגוריות המיניות המוכרות לנו, והדגים את האופי הקונטינגנטי של תפיסתנו את המיניות ואת הטענה שאין קשר הכרחי בין פרקטיקה מינית להגדרת זהות.
יתרה מזו: פוקו הראה כיצד דווקא הדיבור החופשי לכאורה על מיניות – שהתאפשר הודות לנאורות, ובמידה רבה הודות למעמד המרכזי שהעניק פרויד למיניות בתיאוריית ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית שלו – מייצר באופן פרדוקסאלי סוג חדש של דיכוי מיני. פוקו, שהרבה לכתוב באופן ביקורתי על השיח הרפואי והפסיכולוגי של העידן המודרני, הצביע על אחד ממקורות הדיכוי בשכלול היכולת לקטלג פרקטיקות מיניות כסוטות או נורמטיביות, כמותרות או אסורות, באופן שממשטר את הפרט ומוביל אותו למיון ולאבחון-עצמי על בסיס הציר הרפואי; זאת בניגוד לעידנים אחרים, שבהם המיניות הייתה לטענתו פרוצה פחות לשיח רפואי כזה.
*
בדברי הפתיחה שלה לכנס הרביעי במספר שמארגן ארגון חוש"ן בשיתוף עם בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וארגון "פסיכולוגיי", אמרה העו"סית בתיה פנחסי כי מארגני הכנס החליטו שבשלו התנאים לדון באופן מעמיק בנושא המיניות הלהט"בית – מיניותם של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסנגד'נדרים. לדבריה, על אף מרכזיותו של הנושא בחיי הקהילה, הוא נותר לעתים קרובות בפריפריה של הדיון והמחקר התיאורטי, ומוזנח לטובת נושאים משיקים שקל יותר לדון בהם משום מה, כמו הורות להט"בית או תהליכי יציאה מהארון. הדיבור על מיניות בכלל, ועל מיניות להט"בית בפרט, בהחלט אינו טריוויאלי. מרכז חוש"ן – שמטרתו שינוי הסטריאוטיפים כלפי הומוסקסואליות, לסביות, ביסקסואליות וזהות מגדרית – עושה עבודה חשובה ואמיצה בהעלאתו לתודעה. המרכז פועל הן בתחום החינוך, בפעילויות חינוכיות עם תלמידים ואנשי חינוך, והן בתחום הטיפול, בהכשרת אנשי מקצוע בנושאים הקשורים לקהילת הלהט"ב.
ובכל זאת, בבואנו לדון במיניות, בבואנו "לחנך ולהכשיר" אנשי מקצוע, כדאי שניזכר עוד רגע בפוקו, שלימד אותנו לחשוב על האופן שבו אנו מדברים וחושבים על מיניות. כדאי שנתהה על השלכותיו של דיבור זה, על המידה שבה הוא משחרר או דכאני, חופשי או ממשטר, פותח מרחבי חשיבה חדשים או מקבע אותנו בתוך תבניות קיימות של ידע/כוח.
כאנשי טיפול, נדמה לי שאנו נוטים לשכוח לא אחת את הכוח הפוליטי העצום הטמון בידינו כבני הסמכא להכריע מהי מיניות נורמטיבית ובריאה, ומהי מיניות מופרעת וסוטה. רק בשנת 1979 למשל, הוחלט כי הומוסקסואליות לא תיחשב יותר כהפרעה בDSM-, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ובכך השתנה באופן רדיקלי האופן בו נתפסה החד-מיניות בקרב אנשי המקצוע. אולם כוח זה אינו נתון רק לבכירים שבאנשי המקצוע, מעצבי התודעה, אלא גם, ולא פחות חשוב מכך, לכל מטפל ומטפלת: במפגש הפרטני והפרטי עם המטופלים יש לנו כוח עצום להשפיע על האופן שבו הם תופסים ושופטים את עצמם, לשבט או לחסד, לביקורת או לקבלה עצמית.
מעבר לידע המקצועי ה"פורמלי", שממנו אנו יכולים להיתרם וללמוד בכנסים מן הסוג שארגן חוש"ן, חשוב יותר בעיניי שנזכיר לעצמנו מעת לעת את החשיבות של בחינת הידע הזה, של הטלת ספק בו, של מישושו ובחינתו; חשוב שלא ניאחז ברצינות רבה מדי בקטגוריות המיניות (כמו גם בקטגוריות אחרות שבהן אנו מחזיקים), שנשמור על יחס ספקני לגביהן, ושנזכור, על אף הקושי, כי הן תוצר של קונטקסט היסטורי, דינאמי ומשתנה.
לשמחתי, מארגני הכנס אכן לקחו בחשבון את המתח הדיאלקטי הזה, ואת הפרובלמטיות הנעוצה בדיבור על מיניות. הבאתן בחשבון התבטאה למשל במתווה של הכנס, שהתקדם מהרצאות פרונטליות שהתמקדו בלימוד ובהעברת ידע, אל עבר מה שאדוארד סעיד (2000 [1978]) מכנה "אי לימודו" (unlearning) של אותו הידע דרך בחינתו הביקורתית בדיון בקבוצות קטנות. סוג כזה של דיון ובחינה מחדש התאפשר בסדנאות, שנכללו בראשית המושב השני של הכנס. בסדנאות, שנערכו בהנחיית אנשי מקצוע טיפוליים מתחומים שונים, המשתתפות דנו ועסקו במגוון רחב של נושאים ובהם: תפיסות שליטות ביחס למיניות הנשית, השתקת המיניות הלהט"בית בבתי ספר, חיזוק יכולות הורים בתמיכה בתהליכי יציאה מהארון, תפקידה של העברית בכינון המיניות, ועוד.
*
דווקא בסדנאות, שהיו במובן מסוים ב"שולי" הכנס, התקיים הדיון המשמעותי ביותר בעיניי. תרמה לכך הארכיטקטורה האינטימית של רב שיח הראויה לנושא לדעתי – לא רק בשל הדיון העשיר והפלורליסטי והעשיר שהיא אפשרה, אלא יותר מכך בעצם הטלת הספק שלה בעצם האפשרות של קיומם של מומחים למיניות. רב שיח כזה מעלה את השאלה האם ידיעה אובייקטיבית ואוניברסלית ביחס למיניות היא בכלל מן האפשר, ובמידה שכן – מה תוקפה ביחס לידיעה הסובייקטיבית והבלתי אמצעית של כל אחד ואחת מאתנו בנוגע להנאותיו, נטיותיו, העדפותיו וסלידותיו?
הסדנא שבה נטלתי חלק נערכה תחת הכותרת "לדבר רב מיניות: חוויה ותפיסות לגבי הקשר בין פרקטיקה מינית לבין זהות מגדרית והשלכותיהן על המפגש הטיפולי". הנחו אותה ד"ר מיה מוכמל, פסיכולוגית קלינית ומרצה למגדר, ולירונה רוזנטל, פסיכולוגית קלינית ומנחת קבוצות. הסדנא עסקה בעיקר באופן בו מיניות ומגדר מובנות במסגרת השיח הטיפולי.
מוכמל ורוזנטל ערערו על הזיהוי המקובל בין פרקטיקות מיניות לבין זהות, והצביעו על הבולטות הרבה של נושא הזהות החד-מינית בשיח הטיפולי כיום לעומת מאפיינים אחרים של המיניות, או של קטגוריות זהות אחרות, שבהם מטפלים עוסקים פחות. מעבר לכך עסקה הסדנא בכמה שאלות קריטיות לגבי טיפול בחד-מיניים. בין השאר נשאלה השאלה מה נדרש ממטפלות ומטפלים במפגש עם חד-מיניים: האם עליהם לספק נורמליזציה של הזהות המינית ולהתייחס אליה כזהה ומקבילה לזהות ההטרוסקסואלית, או שמא עליהם דווקא להפגין התייחסות חדשה, וליצור בטיפול מרחב קווירי שמאפשר חיפוש וחקירה של הקטגוריות הללו? ובכלל, באיזה אופן חריגה מפרקטיקה מינית מקובלת מחייבת בהכרח גם חריגה ערכית בזהות, בסגנון החיים ובמחשבה?
בסדנא השתתפו מטפלים ומטפלות הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, שנראה כי הדיון ביניהם הדהד במידה רבה את המפגש בין מטפלים ומטופלים בעלי זהות מינית שונה. כמה מהמטפלים והמטפלות ההטרוסקסואלים סיפרו שלתחושתם חסר להם ידע לגבי המיניות החד-מינית, והיה מעניין לראות כיצד הפרקטיקה המינית והמיניות בכלל קיבלה בולטות רבה בחשיבתם ובדבריהם על מטופלים חד-מיניים. לעומתם, דווקא מטפלים חד-מיניים העניקו פחות חשיבות לצורך בידע (גם עבור מטפלים הטרוסקסואלים), וראו כקריטית דווקא את ההקשבה החד-פעמית לצורכי המטופל, לאתיקה הפרטית שלו או שלה, ולאופן שבו הוא או היא מבנים וממשיגים את הפרקטיקה המינית שבה הם נוטלים חלק.
הקריאה הזאת להקשבה החד-פעמית עוררה אצלי שאלה לגבי המונח "להט"ב" המצמיד את ההומוסקסואלים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסנגד'נדרים כקטגוריה אחת: האם דין ה"סיפור" הלסבי כדין ה"סיפור" ההומוסקסואלי? ומה לגבי ביסקסואליות וטרנסגנ'דריות? האם האחדה מעין זו של המיניות ה"אחרת" מאפשרת עמדה משחררת ביחס למיניות? האם קטלוג כזה מאפשר דיון מעמיק ופורה בה?
*
ב"שלוש מסות על המיניות" פרויד (2002 [1905]) טבע את המונחים "אינברסיה" ו"פרברסיה" כמשקפים בהתאמה את מין האובייקט הנבחר (כזהה או שונה ממין הסובייקט), ואת אופן ההתייחסות לאובייקט (איכות המיניות כבוגרת תקינה ונורמטיבית או כאינפנטילית וסוטה). נראה כי במידה מסוימת הגדרות אלו של פרויד כלאו את הפסיכואנליזה בתוך חלוקה ערכית והירארכית ביחס לקטגוריות מיניות, וכן ייחסו משקל רב למין האובייקט הנבחר כמשקף מידע קריטי על נפשו של הפרט.
ובכל זאת, פרויד הוא גם זה שלימד אותנו רבות על האופן בו המיניות יכולה לשמש מסד לעיסוק מרתק וחשוב בשאלות פסיכולוגיות. הפוטנציאל של העיסוק במיניות נובע מהיותה נקודת מפגש קריטית בין הגופני לנפשי, בין הקונקרטי לסימבולי, בין המציאות לפנטזיה, בין הפרטי לחברתי, בין הלא מודע למודע ובין העצמי למה שאינו העצמי. ההרצאות בכנס ניסו להיענות לאתגר זה של שהייה על קו התפר, שקיבל ביטוי עז בעיסוק בשאלת התשוקה: חלקן של ההרצאות גלשו יותר אל הקוטב הנפשי-פסיכולוגי של התשוקה, בעוד אחרות נטו יותר אל הבסיס הביולוגי-גופני שלה.
הרצאתו של אבנר הדס שפתחה את הכנס, נענתה בצורה מרתקת ומעמיקה לאתגר הזה. הדס, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, לקח על עצמו לדון בתחום שנוי במחלוקת: הניסיון להתחקות אחר המקור הפסיכולוגי לאיכות המיניות ההומוסקסואלית, ובאופן ספציפי, המקור לנטייה למתירנות מינית בקרב רבים מחברי הקהילה. מניסיוני, תחום זה אינו נדון על-פי רוב, כנראה מתוך הפחד לחטוא בסטריאוטיפים ובצמצום. לדברי הדס, יחסים פתוחים וריבוי פרטנרים מיניים הם פרקטיקות שמצויות בלב הקונצנזוס ההומוסקסואלי, אך גם מהוות לא אחת קו שבר עבור הומוסקסואלים שגדלו על ברכי ערכים בורגניים נורמטיביים. המשבר מתבטא בעיקר במסגרת יחסים אינטימיים עם אנשים שאינם משתייכים לקהילה, כמו בני משפחה, ולעתים גם איתנו המטפלים, בעיקר המטפלים שאינם משתייכים לקהילה הלהט"בית.
במידה רבה, הדס מייחס את המקור למתירות המינית ולאופי היחסים המיניים ההומוסקסואליים לגורמים הפסיכולוגיים הכרוכים בשהייה הממושכת של הומוסקסואלים בארון. בהרצאתו הדגיש הדס כי בעוד היציאה מהארון נחגגת בטיפול ובטקסטים תיאורטיים רבים, רגע הכניסה לארון, שמהווה לדבריו רגע ממשי בזמן, ורגע קריטי מבחינת התפתחות הזהות וההתפתחות הפסיכו-סקסואלית, מהווה נקודה עיוורת שאינה זוכה לתשומת לב מספקת לא בטיפולים ולא בכתיבה התיאורטית. יתרה מזו, הדס העביר ביקורת על הנרטיב השליט בשיח של ימינו, שלפיו על גילוי הזהות המינית להוביל בהכרח ליציאה מן הארון.
בהרצאה, שכותרתה הייתה "השהות בארון והתפתחות הזהות ההומוסקסואלית: מחשבות על הקשר בין פרקטיקות מיניות למושג הטאבו ולתחושת הזמן האבוד", התמקד הדס בשנות השהייה בארון כטראומה מתמשכת. לדבריו, שנים אלו נתפסות לא אחת כמבוזבזות, כ"זמן אבוד" שבהן הפרט נאלץ להשקיע ליבידו עצום בהסתרה ודחיקה של המיניות אל השוליים. מעבר לתפקיד המפצה של המתירנות המינית לאחר היציאה מן הארון, התייחס הדס גם למרכיבים פסיכולוגיים מורכבים שמתרחשים במהלך היווצרות הארון המנטאלי והממשי. הדס התבסס על כתיבתו של ד"ר עופר מאורר, פסיכולוג קליני, אשר מזהה את רגע דחיית הילד ההומוסקסואל על-ידי אביו, ואת זיהויו הלא מודע של האב את בנו כהומוסקסואל כנקודה קריטית בהיווצרות הארון המנטאלי. על מצע הארון המנטאלי הזה נוצר לדברי הדס הארון הממשי, המיני, בגיל ההתבגרות, אולם שורשיו הפסיכולוגיים מוקדמים הרבה יותר. לדברי הדס, הדחייה הזאת, והכחדת האב את המישור המיני ביחסים בינו לבין הבן, מניחה את הבסיס לפיצול בין מיניות לאינטימיות, שמתקיים בנפשם של הומוסקוסאלים רבים, ואשר מחולל דיסאינטגרציה פנימית בתפיסת הזהות שלהם. אלה מתעצמים, לדברי הדס, גם לאור אי זיהוי הנטייה על-ידי החברה, מה שיוצר חשיפה טראומטית לגירוי מיני לא מותאם (למשל, לינה משותפת בין אחים בני אותו מין בגיל ההתבגרות, שלא הייתה מתרחשת בין שני אחים בני מין שונה).
מרכיב משמעותי נוסף עליו דיבר הדס כמעצב את אופי המיניות ההומוסקסואלית הוא המרכיב של שבירת הטאבו. כך, לדברי הדס, המעבר על הטאבו יוצר טלטלה פנימית, בדומה לזו שמתרחשת אצל יוצאים בשאלה, אשר בעקבותיה נוצרת אצל היוצא מהארון תחושה כי הכול מותר. יתרה מזו, בעיני הדס, הכחדת המיניות בקשר בין האב לבן, עליה דיבר מאורר, מונעת מהבן את תפקידו החשוב של הטאבו, הכולל תחימה בין מותר לאסור, מקובל ובלתי מקובל, המתרחשת על-פי רוב בגיל ההתבגרות דרך modeling של האב.
מסקנתו של הדס, שנסמכה על דוגמאות קצרות שהביא מן הקליניקה, היא שישנה חשיבות עליונה בעיבוד שנות השהייה בארון והשלכותיהן הפסיכולוגיות במסגרת הטיפול, על מנת שתתאפשר אינטגרציה מחודשת של הזהות ההומוסקסואלית בפרט ושל מיניות, אינטימיות ואהבה בכלל. לא זו בלבד, אלא שהדס קרא באופן אמיץ להיפרדות של מטפלים מעמדה "ליברלית" אוטומטית הרואה במתירנות המינית non-issue, על מנת לאפשר תהליכי אבל אלו במסגרת הטיפול באופן שינכיח את החשיבות שלהם לכינון חיים זוגיים בקרב אלו השואפים לכך.
*
שתי ההרצאות שבאו אחרי הרצאתו של הדס ניתנו על-ידי רופאים. ככאלה, נגעו גם הן בהיבטים חברתיים ופסיכולוגיים של ההתנהגות חד-מינית, אולם נטו יותר אל עבר ההיבט הגופני והרפואי שלה. ד"ר איציק לוי, מנהל שירות האיידס ומחלות המין בבית חולים תל השומר ופסיכותרפיסט, עסק בהרצאתו בעלייה ניכרת ומדאיגה בשיעור הנדבקים באיידס בקרב גברים הומוסקסואלים בישראל לאחרונה. לוי הציג ניסיון להבין את העלייה ואת האופן בו ניתן לבלום אותה, דרך לימוד המאפיינים הפסיכו-סוציאליים של קבוצה זו. הוא התייחס לגורמי סיכון להידבקות, כגון שימוש רב בסמים ואלכוהול, נורמה של מתירנות מינית, ואלמנטים קאונטר-פוביים שמובילים לכך שהחרדה מאיידס מתבטאת דווקא בהתנהגות סיכונית. הוא קרא למטפלים לשאול מטופלים באופן ישיר על מידת הזהירות שהם נוקטים בקיום יחסי מין, ואמר כי לדעתו יש להתבונן באמצעי מניעה כאמצעים מצילי חיים, שעליהם לא היינו מהססים לדבר למשל עם מטופל במצב של סכנה אובדנית.
ד"ר צחי בן ציון, פסיכיאטר וסקסולוג, מנהל השירות לבריאות מינית ופסיכיאטר בבית חולים סורוקה, הצטרף לקריאה של לוי לדיבור פתוח וחופשי על מיניות עם מטופלים. בהרצאתו עסק בן ציון בהפרעות בתפקוד המיני בקרב הקהילה ההומוסקסואלית. הוא התייחס לשלל העזרים המיניים הרפואיים לשיפור התפקוד המיני, אולם מנה גם את המרכיבים הפסיכולוגיים התורמים לפגיעה בתפקוד המיני בקרב הציבור ההומוסקסואלי, ובהם הלחץ האדיר לתפקד מינית, דחיית ההזדקנות, והקישור המופרז בין תפקוד מיני לתחושת הערך עצמי. בהרצאתו, שהיתה רווייה בהומור ואנושיות, הוא קרא למטפלים לעודד את האפשרות ליהנות ממין גם בקרב ציבור המבוגרים והזקנים, ויצא נגד הסגידה לצעירות וליופי בחברה בכלל, ובקהילה ההומוסקסואלית בפרט.
*
כאישה מאזינה לא יכולתי להתעלם מכך שעל אף הליברליות והאנושיות שאפיינה את הרצאותיהם של הדס, לוי ובן ציון, ניכרה בהן גם שמרנות בסיסית, שכן שלוש מתוך ארבע ההרצאות הפותחות את הכנס עסקו בסיפור ההומוסקסואלי כסיפור השליט, החשוב והמרכזי, בעוד הסיפור הלסבי נדחק כסיפור מינורי, ולא עמד במרכז הדיון על מיניות ותשוקה מינית. תחושה זאת התמידה גם כאשר כן נדונה התשוקה הנשית, בהרצאותיהם של בן ציון, ובהרצאה של שרי לביא שבאה אחריה. בהרצאות אלה נשמרה החלוקה הבינארית בין התשוקה הגברית, שתוארה כפשוטה וחד-ממדית, לבין המיניות הנשית המורכבת והמסתורית, שמרוב מורכבותה לא ניתן לרדת לחקרה ולדון בה בהרחבה בכנס. נטייה זו חרתה לי באופן מיוחד בהרצאתה של לביא, עובדת סוציאלית ומטפלת מינית, על אפיונה של האינטימיות המינית בזוגיות הלסבית. לביא הציגה את הבעיה המינית המרכזית בקרב הזוגיות הלסבית כבעיה של היעדר תשוקה מינית. על אף ההתמודדות עם נושא חשוב, שאינו נדון בדרך כלל בפרהסיה, חטאה לביא בהרצאתה בהסברים אטיולוגיים שמרניים, כגון הצגת הלסביות כתוצר של חסך אימהי או טראומה, לצד הסברים ביולוגיים חד-ממדיים, כגון המחסור בטטסטרון, "הורמון התשוקה המינית", כגורם לתשוקה המופחתת במיניות בין שתי נשים.
כאשר יצאתי מן הכנס עלתה בי המחשבה על כך שמדיווח אנשי המקצוע בכנס עולה כי הומוסקסואלים ולסביות מגלמים בהתנהגותם המינית את הנטיות האופיינית למגדר שלהם באופן מוקצן ומקוטב. כך, בעוד בקהילה ההומוסקסואלית נפוצה המתירנות המינית, וקיים לחץ אדיר לתפקוד מיני ולתפיסה של הגבר כפאלי ומלא און, בקהילה הלסבית, ישנה נטייה לבעיות בתשוקה המינית, ובמשתמע לתפיסת הנשיות כנטולת רצון, כלוקה ביכולת להשתוקק. אפשר לייחס את התופעות הללו לגורמים ביולוגיים, זה ודאי יהיה קל ופשוט יותר; אך אולי יהיה מעניין גם לחקור את המרכיבים החברתיים של קיטוב זה. האם ייתכן, למשל, שההתמודדות הקשה של להט"בים עם חריגה מן הזהות המינית הנורמטיבית מובילה דווקא לסוג אחר של משטור ונורמליזציה, בדמות קיטוב ביחס לנורמות מגדריות שליטות, כך שהגברים נהיים באופן סטריאוטיפי "יותר גברים" והנשים "יותר נשים"? ובכלל, באיזו מידה אכן אפשרי ורצוי השחרור מנורמות מגדריות אלו לקהילה הלהט"בית ולקהילה בכלל?
על כל פנים, נראה כי לקהילת המטפלים יש הרבה מה ללמוד מן האומץ, ההעמקה והפתיחות שבה נדונים נושאים אלו של מגדר, זהות ומיניות בקרב הקהילה הלהט"בית, שעומדת לעתים קרובות בחוד החנית לשינוי תפיסות חברתיות ולהשתחררות מקיבעונות ומעמדות שמרניות של השיח הטיפולי. במאה ה-20, בה רובנו גדלנו, התעצבנו והתחנכנו, השתנתה עד היסוד תפיסת המיניות בכלל, ותפיסת המיניות הנשית בפרט. לאור זאת, ובהשראת הגותו של פוקו, נדמה לי שכאנשי מקצוע וכאנשים בכלל כדאי לנו בעיקר להמשיך ולשאול.
לסקירה נוספת של יום העיון באתר "פסיכולוגיה עברית"
מקורות
סעיד, א' (2000 [1978]), אוריינטליזם. עם עובד
פוקו, מ' )1996 [1976]). תולדות המיניות - הרצון לדעת. הקיבוץ המאוחד.
פרויד, ז' (2002 [1905]). 'שלוש מסות על התיאוריה של המיניות'. בתוך: מיניות ואהבה. תל אביב: עם עובד
