אופטימיות: טרנספורמציה בשדה הפסיכואנליטי
סקירת הרצאה על טיפול בטראומה שמקורה בילדות
מאת עומר שטרן
סקירת הרצאה של חיותה גורביץ, "שפת ההיעדר ושפת הרוך: טרנספורמציה בטיפול כהתרה של ה'הזדהות עם התוקפן'", שנערכה במסגרת סדרת הרצאות ימי ה' של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, "כעוף החול – טרנספורמציה בתהליך הטיפולי". ההרצאה התקיימה בתל אביב ב-27.10.11.
מטרת האנליזה, לפי קביעתו הידועה של פרויד, אינה אלא להתמקד בנוירוטיות הבלתי נסבלת, ולהחליפה בסבל יומיומי – ולא יותר מכך. יתכן שבתפיסה פסימית זאת נעוצה הסיבה לכך ש'אופטימיות' כמעט והפכה למילת גנאי בשדה האנליטי והפסיכודינאמי, וששדה שלם של מסמנים שליליים נקשר בה וביניהם פוֹלְסיות, רדידות ושטחיות. על רקע זה, הרצאתה של הפסיכואנליטיקאית חיותה גורביץ', 'שפת ההעדר ושפת הרוך: טרנספורמציה בטיפול כהתרה של ה"הזדהות עם התוקפן"', היתה עבורי טעימה קטנה, אך כה משמעותית וחשובה, של אופטימיות – גם אם זו עדיין זהירה.
בהרצאתה הקצרה, שפתחה את סדרת ההרצאות 'כעוף החול – טרנספורמציה בתהליך הטיפולי' של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, ביקשה גורביץ' להתייחס לתרומתו של האנליטיקאי שנדור פרנצי להבנת השפעתה של הטראומה המוקדמת על ההתפתחות הנפשית. פרנצי – וזאת בשונה מהדגש הפרוידיאני הדחפי – מדגיש בבירור בכתיבתו את יחסי האובייקט המציאותיים של הילד ואת עוצמת ההשפעה של הסביבה המשפחתית על התפתחותו. לאור תפיסתו זו, שהקדימה במובנים רבים את זמנה מבחינת ההתפחות ההיסטורית של תנועת הרעיונות הפסיכואנליטיים, טען פרנצי כי הדינמיקה המציאותית המתרחשת במפגש שבין התינוק והילד לבין עולם המבוגרים הינה הרת גורל.
בנקודת זמן מוקדמת ופורמטיבית זו, בה מתעצב ה'עצמי' של התינוק, נדרשת הכרה ב'שפתו' שלו ובהיענות של הסביבה לצרכיו אלו. בחוויה התפתחותית טובה דיה – אם נשאיל את מינוחו המאוחר יחסית של וויניקוט הקשור בכך – מצליחה הסביבה להתאים עצמה לשפתו הרכה של התינוק. לעומת זאת, החוויה ההתפתחותית הטראומטית מאופיינת בכך ששפת המבוגרים – היא שפת התשוקה – ניכפת על התינוק, בעוד שפת הרוך נעדרת. מאחר והתינוק מצוי בשלב כה מוקדם של התפתחותו והתגבשותו של ה'עצמי', מחויבת הנפש הרכה להתאים עצמה להעדר, להטמיע אותו לתוכה, ובמובן זה להכיל את הניתוק של הסביבה משפת הרוך.
בהרצאתה פרשה גורביץ' את הדרכים השונות בהן חוויה טראומטית זו באה לידי ביטוי, וציינה את תחושת המוות הנפשי, הדיסוציאציה, הנתק והפרגמנטציה. היא הדגישה כי הסיבה לאימפקט הקיצוני הזה טמונה בכך שבשלב התפתחותי מוקדם הטראומה הנפשית כפולה ומכופלת, מאחר ולטראומה החיצונית נוספת הטראומה של העדר ההכלה של עצם הכאב ועצם הטראומה על-ידי ההורים. בהקשר זה עמדה גורביץ' על הבחנה מרתקת, לפיה ההפך מ'אהבה' איננו 'שנאה' – כפי שאנו נוהגים לחשוב – אלא דווקא 'פחד'. כאשר הנפש מתפתחת מתוך אימה הרגש מת, האני נסוג מן המציאות, וכך הילד (ומאוחר יותר המבוגר) פועל כאוטומטון. מדובר בהפנמה מכורח, בהזדהות כפויה הכרוכה בחוויה של הלם, פחד, קיפאון, ניתוק וחרדת הכחדה. כך מתפתח העצמי באופן מפוצל ומתנתק מתגובותיו הספונטאניות.
גורביץ' הדגישה כי לפי פרנצי מקור הטראומה המינית הוא בעצם הבלבול בין השפות, ולא בשפת התשוקה לכשעצמה. בנקודה זו היא הציגה בפני הקהל דמות מן המיתולוגיה היוונית בשם 'אורפה', הקשורה במיתוס של אורפאוס שירד אל השאול ושב. אורפה מייצגת את הכוח של ארגון החיים המתעורר במצבי מוות נפשי – כמו אלו המתרחשים אצל התינוק והילד בהקשר ההתפתחותי הטראומתי בעקבות בלבול השפות. אין מדובר רק בכוח הישרדותי, אלא בסוכנות פנימית המסוגלת למלא את הפונקציה ההורית-אימהית כשזו נעדרת. עם זאת, המחיר שהילד נדרש לשלם כשאורפה נכנסת לתפקידה הוא הניתוק מן הרגש הקשה הקשור בטראומה, כאילו נחסמת התקשורת של הנפש עם העצבים הקולטים את הכאב.
בטיפול, כפי שהדגימה גורביץ' ברכות ובעדינות דרך תיאור המקרה ששילבה בהרצאתה, על המטפל לתפוס אט אט ובזהירות את מקומה של אורפה. עליו להיענות לשפת הרוך, ולהבין את שפת ההעדר. הוא נדרש להיות בעל יכולת מרפאת ומגדלת, כדי לפרום את ההזדהות עם התוקפן וכדי להחיות את אותם חלקים מנותקים. החיבור המחודש עם קצות העצבים הקשורים בטראומה הוא שמאפשר צמיחה והתפתחות במקום בו שלטו עד כה הניתוק והמוות הנפשי.
מהלך זה של גורביץ', שנשען כאמור על התיאוריה והטכניקה של פרנצי, מבטא לעניות דעתי תפיסה בעלת איכויות אופטימיות; תפיסה הגורסת כי טיפול פסיכואנליטי ופסיכודינאמי יכול לחדש צמיחה והתפתחות, גם באותם מקרים בהם התרחשה פגיעה וטראומה בשלבים המוקדמים והכה רגישים. מטרת הטיפול לפי תפיסה זאת אינה מסתכמת בהחלפת הנוירוטיות הבלתי נסבלת בסבל יומיומי, כי אם מכוונת לצמיחה, לתנועה ולחיים באותם מקומות שהמוות והריק שלטו בהם.
אך בהרצאתה של גורביץ' היה מבחינתי פן אופטימי נוסף, המשלים במובן מסוים את זה הראשון. גורביץ' התייחסה בדבריה לרנסנס שכתיבתו של פרנצי זוכה לו מאז שנות השמונים של המאה ה-20 בארץ ובעולם. האופטימיות בהקשר זה מצויה בהכרה ובתיקון של לא פחות מאשר עוול היסטורי–היסטוריוגרפי. פרנצי היה קרוב ביותר לפרויד בין השנים 1908 ל-1933, השנים בהן התעצבה הגישה הפסיכואנליטית של פרויד באופן הבשל והמורכב יותר. בשנים אלו הוא הצליח בין היתר להיות גם חבר קרוב, גם תלמיד וגם אנליזנד של פרויד.
עם זאת, פרנצי היה הרבה יותר מאשר רק אוהד נלהב של הרעיונות הפסיכואנליטיים ושל אבי הפסיכואנליזה. עד מהרה הוא פיתח רעיונות קליניים ותיאורטיים שחרגו מהזרם האורתודוקסי בתקופה הפורמטיבית של התגבשותו, ובמובן זה גם ביקשו להאיר אותו באופן ביקורתי. בעוד שבתחילה זכה לתמיכתו ועידודו של פרויד, בעשור האחרון לחייו גברו המתחים ביניהם, ואלו הגיעו לכדי שיא סביב המאמר "בלבול השפות בין המבוגרים לילד", אותו הציג פרנצי בפני הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי ב-1932. פחות משנה לאחר מכן נפטר, ונראה היה כי תרומותיו לתיאוריה ובמיוחד לטכניקה האנליטית אינן זוכות להכרה הראויה. במובנים לא מבוטלים היה חשש כי הן אף נעלמות מהנוף הפסיכואנליטי.
וכך, כמעט מתהום הנשייה, וכמחצית מאה לאחר מותו, זרמים מאוחרים בשדה הפסיכואנליטי שבו לפרנצי ולרעיונותיו, הכירו בהם, הוקירו אותם והתבססו עליהם: כך הזרם העצמאי בפסיכואנליזה הבריטית, האינטרסובייקטיבים והזרם ההתייחסותי, כמו גם מגמות מאוחרות והוגים מרכזיים בתוך השדה הפסיכואנליטי האורתודוקסי. במובן זה זוכים כיום רעיונותיו לאותה הכרה שכה נעדרה בחייו ובתקופה שלאחר מותו. העדר ההכרה וודאי נחווה על-ידי פרנצי כפוגעני ומתסכל ברמה האישית, אך משמעותו חרגה מעבר לכך, שכן הוא איים להותיר אחריו וואקום חמור עבורנו כקהילת מטפלים. במובן זה, פרנצי זוכה כיום למקום של כבוד – לא אחת מתייחסים אליו כ'אמא של הפסיכואנליזה', זאת לצד תפקיד האב המיוחס כמובן לפרויד. בהתייחסותו לכך מציין עמנואל ברמן (2003) כי
"הדו-שיח בין פרויד לפרנצי הפך לדו-שיח המכונן של המרחב שבו מתנהלות היום האנליזות והתרפיות הדינמיות שנגזרו ממנה. בטיפול הפסיכואנליטי בן-זמננו נמצא ללא הרף דיאלקטיקה מורכבת בין דגש על הפירוש והתובנה (פרויד) לדגש על השפעת הקשר הטיפולי עצמו כיחסי אובייקט חדשים (פרנצי); בין תשומת לב להשפעות הילדות המציאותית (פרנצי) והשקעה בהבנת משקלן של פנטזיות לא-מודעות (פרויד); בין ראיית האנליטיקאי כמתבונן שקול (פרויד) לבין ראייתו כמי שנסחף בלית-ברירה לתוך מעורבות רגשית עזה (פרנצי)".
בשלב זה אפשר אולי לתהות על פרץ האופטימיות שלי בנוגע לפרנצי דווקא: הרי פיתוחים תיאורטיים ופיתוחים בטכניקה הטיפולית בעלי אופי 'אופטימי' שכזה, מצויים בשדה הפסיכואנליטי לפחות מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, למשל בפסיכואנליזה הבין-אישית של הארי סטאק סאליבן. כל זה כמובן נכון ושריר וקיים; אך מה שייחודי בתרומתו של פרנצי הוא שפיתוחיו ה'אופטימיים' אינם בבחינת התפתחות מאוחרת יחסית של התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, כי אם במובנים רבים התפתחות מקבילה – התפתחות שהייתה שם כמעט למן ההתחלה, אך כפי הנראה בנקודת זמן בה לא היה מקום לדו-שיח כי אם לחד-שיח בלבד. וייתכן שפשוט אני הוא זה הנמצא במצב רוח אופטימי, הגורם לי לחפש ולהתחבר לסיפורים בעלי אופי דומה ובמיוחד כאלו בעלי 'סוף טוב – הכול טוב', כמו אלה שהציגה גורביץ' בהרצאתה.
מקורות
עמנואל ברמן. הקול האחר: שנדור פרנצי ותרומתו לטיפול הפסיכואנליטי. עמוד 64. בתוך: שנדור פרנצי, בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עם עובד, 2003
