המטופל הראשון שלי
מאת אסתי זיסמן
כמו שלא שוכחים אהבה ראשונה, גם המטופל הראשון הופך למשמעותי באופן מיוחד. לפני כשלוש עשרה שנים, התחלתי את דרכי כמטפלת, במעון לגמילה. במרחק השנים חזרתי לאותו זיכרון והעליתי אותו על הכתב. חשבתי שיבוא יום ואולי ארצה לפרסם או לדון בדברים אלו. לאחר מספר חודשים, בעת קריאת ספרו הממגנט של פטריק קייסמנט "ללמוד מן החיים" (2010), נרעדתי מהדמיון בין מערכת היחסים של הסופר והמחזאי בקט ואמו, לבין אלו של מטופלי הראשון. ככל שהתקדמתי בקריאת הפרק השישי, על "יחסו של סמואל בקט לשפת אמו" שבו ועלו יחסי המטופל הראשון שלי ואמו.
*
המטופל מצייר ואני מתבוננת. אני שקטה לגמרי, בקושי מעזה לנשום. הוא מצייר בלהט, מרסס מיני מילים וחלקי קללות. כועס. רושף. אני שומעת טקסט המחלחל לאוזניי למרות שלא נאמר כלל בקול:
"לאהוב ולשנוא ביחד. זה מפחיד ומבלבל. אני אוהב את אמי ושונא אותה. אני לא יכול לומר את זה בקול. כשאני כותב "שונא" – זה נראה של מישהו אחר. אני קורא ומביט מן החוץ. להגיד את זה בקול: זה חותך בבשרי.
אני אוהב אותה, אני שונא אותה, היא אמי. אני יודע שאני אוהב אותה כי חשובה לי דעתה עליי, מבטה, נוכחותה. אני שונא אותה כי היא לא מרוצה, מקטינה אותי, מסוכנת עבורי במבטיה, מצבי רוחה מעלים ומורידים אותי, אני בא ונזרק, אני הולך וננטש, בא והולך, אני נמשך ומועף, ודומה שהיא המושכת בחוטים ואני המריונטה.
כמה כוח יש לה עליי, כמה חושך. הבור הגדול בנשמתי נחפר במעדר מלובן שהיה בידיה. העור הצורב והשורף על ידיי המאדימות והמתקלפות, גורד ונשרט בציפורניה. אני מושלך כחפץ שאין לו ערך, מחפש מזור למכאוביי. הטיפה המרה, בשר אישה רך וחמים, ולעתים התמונות האפלות אותן אני יוצר, הן, ורק הן, טיפות נחמה בכוס התרעלה.
אמי. אמא. אם. כמה יופי והוד היו יכולים להיות בשמות האלו. כמה נורא ומחריד את נשמתי לומר אותם. אני מעדיף לקרוא בשמה הפרטי, כאילו זרה היא לי. "רות..." אישה נוכרייה. אני נוסע ממנה ככל שאצליח להתרחק – ומיד מתגעגע וכוחות גדולים ממני מחזירים אותי אליה למנת פגיעה ותלות נוספת. אין שקט בנשמתי ואין מרגוע. בכוחה היא מחייה וממיתה אותי בו זמנית. שתמות, שאמות, שנמות, להרוס, לשרוד, להיהרס, אמא, אמי, רות. לוקחת ונותנת בגחמותיה בלבד. קודם היא, תמיד. ומשרווה צימאונה בדמי היא מניחה לי, וכשהיא מניחה לי – אני כה בודד ועלוב עם עצמי שאני מגיש לה את צווארי בשנית. "נשכי... הקיזי את דמי... איתך ובלעדייך אין לי חיים."
אני מביטה בתנועותיו הגדולות, התוקפניות, הנעות במשיכות מכחול גדולות בגווני צהוב ושחור. אני מרגישה לעתים את בטני מתהפכת בתנועות דומות. גדולות. קרוסלה מסתחררת. בא לי להקיא. הוא מצייר עיגול גדול המסמל את עצמו, וציפור כעורב גדול הקרוב לנקר בבשרו, אך לא קרוב די. אני תוהה. בבוא העת אשאל.
אני לא מוצאת מילים לשאול, אני לא יודעת איך אומרים מילים שלא פוצעות עוד יותר. אני צריכה למצוא מילים. שידע שאני יודעת, שידע שאני מבינה. אם לא אומר מילה הוא יישאר בודד בתיעובו העצמי, בתחושת החסר ו"אולי לא היו דברים מעולם". אני רוצה לשרוד ולומר: "אתה לא ממש יכול להרוס, אולי פחדת שתהרוס אותה, ונהרסת בעצמך..." מרגישה שטרם הבשיל הרגע, אני מפחדת להרוס אותו עוד יותר. למה בעצם אני צריכה מילים? למה לא לבטוח בתחושות המפעפעות בחדר? בתחושות העולות בתוך בטני, רחמי? למה לא די בציור החזק, הכהה? למה מילים, למה?
אני מתבוננת בעיניים פעורות, נשרפות מבפנים. הוא אומר: "הבהלתי אותך נורא... " כמעט אני הודפת, נבהלת, מכחישה, אבל מודה: "כן, קצת נבהלתי... אבל נראה לי שהחזקתי מעמד. ואתה?" הוא צוחק בקול צרוד ומשונה, לא מתחייב על שום תשובה. משתעל, והסיגריות הרבות שעישן משמיעות את קולן המחרחר. אני שואלת לפשר הציור.
אני משתפת אותו אך במעט מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש כשראיתי אותו מצייר. אני אומרת: "ציירת מתוך תופת... ייסורייך הם שהובילו את המכחול..." כל כך מעט אני אומרת, וחיץ נבנה בינינו. המילים לא קירבו, הן בנו חומה. אולי הקדמתי מדי. אולי נבהלתי יותר ממה שהצלחתי להודות.
לעזאזל איתי. מרגישה כה קטנה וחסרת יכולת. הו... זה מוכר... אמו המשדרת לו והוא המשדר לי... אפסים אנחנו... אפסים... הוא אומר: "אז ככה... זה אני " – ונוגע בעיגול. "וזאת האמא שלי", ונוגע בציפור עורבנית שחורה ומעווה את פניו. אני שואלת לפשר הציור שוב, אבל במילים אחרות, והוא אומר:" את רואה... היא אוכלת לי את המוח..." אני: "אני מבינה... הרגשתי ככה כשציירת... אבל אני מביטה בציור ורואה שהיא לא ממש מנקרת...יש מרחק ביניכם..." הוא לוקח את המכחול טובל בצבע השחור ומגדיל את העיגול שסימל אותו עצמו.
אני משתאה. חשבתי שיאריך את המקור המנקר. אני משקפת לו את התקרבותו, קורבנו מרצון, והוא מהנהן ומסכים: "וואלה... זה לא אותו הדבר? לא שמתי לב... אני כל כך רגיל..."
באותו הרגע אני נפעמת מכוחו של הציור להביע ומכוחו של הדימוי לזעוק. ברגע זה החלטתי: "אני אהיה מטפלת באמנות. זהו 'כלי כלי'..." אני משתאה מעוצמתו ומרגישה כי זהו רגע מכונן בדרכי המקצועית.
אנחנו נפרדים לשלום ליד הדלת. הוא הולך בקלילות, במידה שאינה מוכרת לי. אני כבדה כמשקולת, צונחת אט על מפתן הדלת. "אני רק מטפלת באמנות... מתחילה, זהו המטופל הראשון שלי... למה נתנו לי מקרה כל כך קשה? אני לא פסיכולוגית קלינית עם שנים רבות של לימודים..." אני רוצה ליילל, מרחמת על עצמי. "למה הסכמתי לקבל אותו? איך אוכל לעזור לו?", אני שואלת בקול. הדלת סגורה. אולי אין שומע. אולי יש. אולי דיברתי בתוכי.
אני מתבלבלת בין פנים לחוץ, בינו לביני.
אני נזכרת שהוא סיפר לי כי אמו כלל לא רצתה בו. היא חשבה להפיל אותו ומשום מה הוא נשאר ברחמה. מוזר, הוא סיפר לי את זה מיד בפגישתנו הראשונה. הוא כנראה "הריח" את הבהלה שלי, בהלת מטפלת מתחילה. בבוז הוא סינן לעברי: "תשמעי...יש לי שנים של ניסיון בטיפולים... ואת חדשה, כזו מתחילה... ישר אני אגיד לך איך את... ואם תעשי טעויות... אהה... אוכל לתקן לך...".
אחר כך הוא סיפר לי שאף מטפל לא החזיק איתו מעמד, והבנתי את הרמז השקוף, למרות שחשבתי שוודאי הוא זה שלא התמיד מצדו בטיפול. "אני לא אפיל אותו..." אני מבטיחה בלבי, לו ולי, מחייגת ומזמינה הדרכה.
*
בהדרכה, אני מתבקשת לצייר את מה שאני מרגישה אליו. איתו. מה עובר עליי בעצם. אוהו... בהלה נוספת משתלטת עליי. חשבתי שנדבר עליו... חשבתי שאקבל ייעוץ, הסבר, הדרכה... חשבתי לקבל מילים. מילים. שמישהו ילמד אותי לפרש...
או.קיי. אין ברירה.
אני מציירת מין חיה גדולה בעלת שלושה עטינים.
למה? אין לי מושג. מי זו החיה? אני? למה שלושה עטינים? מה הוא מעורר אצלי? אני מציירת ושואלת שאלות חסרות מענה. בינתיים.
אנחנו מתבוננים בציור. שקט. נדמה שגם לצד השני אין מילים. אני מתבקשת לנסח. קצת נתקעת. נאמר לי: "בשבוע שעבר סיפרת כי הוא צייר נחש בעל שלושה ראשים. הוא דיבר על הנחש שמצד אחד ממית אותו ומצד שני מחייה אותו. את שלושת הראשים הוא סיווג: ראש לאמו. ראש לסם. ראש לאלכוהול."
זהו. יותר כבר לא צריך לומר. אני מבינה. שקט. אני רוצה להיניק.לשמר. לגדל. את הנחש? הממית? המחייה? איך אפריד ביניהם? או... איך אפריד בכלל... נכון, היה זה נחש ממית וממנו גם נסיוב המרפא... יש כיוון.מוחשי, ויזואלי, עם נגיעה של פרשנות שלא הייתי חושבת עליה בעצמי.
הבנתי את תפקידי. מוזר, כשציירתי לא היה ידוע לי דבר. מאיפה עלה הדימוי? איך הקדים את המחשבה? האם עלה מן התת-מודע? האם הייתי במעין חלימה? עטינים אלו עטיניי? מין אמא זאבה לנחש תלת ראשי?
עוד רגע מכונן בדרכי המקצועית. ללא ההדרכה לא הייתי מעלה על דעתי." אני צריכה לזכור את זה..." אני מסמנת לעצמי סימן בלוח וירטואלי: " הדרכה זה חשוב..." וגם: "פירוש ופרשנות הם לא חזות הכול – אבל חשיבותם במקומם..." רשמתי, נזכרתי.
*
לסיום אני מרגישה צורך לצטט מהספר בו קייסמנט מצטט מבקט ולהמשיך כאן את התנועה המעגלית:
" ומעצמי, כמאז ומעולם, הייתי הולך לקראת אמא שלי, כמדומה לי, כדי להשתית את יחסינו על מסד פחות רעוע. וכשהייתי אצלה, ולעתים קרובות הצלחתי בזאת, נפרדתי מבלי שעשיתי מאומה, וכשכבר לא הייתי אצלה, שוב הייתי בדרך אליה, מקווה להצליח יותר בפעם הבאה..." ( עמ' 140)
"בכלל אני לא באתי בשביל הכסף. לקחתי ממנה, אבל לא בשביל זה הייתי בא. אין בי כעס רב עליה, על אמא שלי. יודע אני שעשתה הכול כדי שלא יהיה לה אותי, פרט כמובן, לעיקר, ואם מעולם לא הצליחה להפיל אותי, הרי זה מפני שהגורל הועיד לי בור אחר זולת בור השופכין. אך כוונתה היתה טובה, ודי לי בזה. לא די לי בזה, אבל לזכותה אני זוקף את המאמצים שעשתה למעני." (עמ' 141)
קייסמנט מספר לנו כי כשמתה אמו של בקט, אחרי שכל ניסיונותיו להסדיר את היחסים ביניהם נכשלו, הוא לא לקח דבר מחפציה: "נראה שהעדיף להיות חופשי מכל דבר שיקשור אותו אליה." (עמ' 406). גם המטופל שלי דיבר על הרצון להשתחרר מאמו, שהייתה בעיניו חזות כל כישלונו: התמכרותו, שנאתו העצמית, אי מימוש יכולותיו הגבוהות, הבור בנשמתו, ותלותו הרבה. מצד אחד הוא נסמך אל שולחנה, ובזכות תמיכתה הכספית הוא התנהל וגם כשל בעולם, מצד שני הוא לא הצליח לעמוד על רגליו לעבוד ולהחזיק את עצמו. לימים חלה בסרטן, והעיר בציניות שאמו שכרה פועל שיאכל בגופו ובנשמתו, ואף תמה איך שיחררה עבודה אהובה זו לסרטן.
המטופל הראשון שלי לימד אותי והרחיב את ראייתי את המושג "אימא" ואת הכוח וההשפעה הרבה לדמותה בחיי אדם. למדתי ממנו בדרך חיה ומוחשית את שהתקשיתי להבין באופן תיאורטי: העברה, העברה נגדית, הזדהות השלכתית ועוד אי אלו מושגים ערטילאיים עבורי עד העת ההיא. למגינת לבי, למדתי גם את מוגבלותו של טיפול, שלא תמיד יכול לחולל שינוי אמיתי בחיי אדם בוגר. למדתי להצטנע ולהסתפק לעתים ב"החזקה" בלבד. עם כל זאת, ראיתי וחשתי את כוח העבודה באמנות כ'שלישי' בחדר – המתווך, ממחיש, מעגן, נשמר וניתן להבנה.
מקורות
קייסמנט, פ' (2010). ללמוד מן החיים, להיעשות פסיכואנליטיקאי. דביר
