"תשוקתי היא אל התשוקה שלי"
בעקבות יום העיון על היסטריה ותחושת חיות
מאת שילי ורדימון
סקירה והרהורים בעקבות הרצאתו של פרופ' סמואל גרסון "היסטריה והשפלה" בכנס "היסטריה והמאבק על תחושת החיות". אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה, התוכנית לפסיכותרפיה, 17.6.2011.
בבואי לכתוב רשמים מיום העיון בהשתתפות פרופ' סמאול גרסון "היסטריה והמאבק על תחושת חיות", קופץ למחשבתי מייד, מהר יותר מכל המחשבות וההרהורים האינטלקטואליים, זכרם של הפנקייק ברוטב מייפל ועוגת השוקולד שקידמו את פניי כחלק מהכיבוד המושקע שהוצע לקהל מאזיני יום העיון. כמובן שבהשוואה לדברים החשובים והמעניינים שנאמרו במהלך היום, הזיכרון העיקש הזה שצץ לו הוא מטופש בעליל. ובכל זאת, יש בזכר הפנקייק והעוגה מן העניין: הרצאותיו של גרסון, כפי שסיכם זאת הוא עצמו, עסקו בצורך לחוות ריגוש (excitement) ולייצר ריגוש אצל האחר, כחלק ממה שגורם לנו להרגיש חיים. בדבריו חקר גרסון את האופנים בהם הסביבה מצליחה או כושלת בניסיון להכיל את החיות של הפרט מבלי למחוק אותה או להספיג אותה במוות, כאשר כפועל יוצא עלתה גם השאלה כיצד מזין הקשר הטיפולי את תחושת החיוּת אצל מטופל השרוי בריקנות פנימית.
הפנקייק ועוגת השוקולד, שנזללו בחמדה אשר התחלפה לאחר מספר רגעים בתחושה העגומה של כובד, עודף מתיקות ובחילה קלה, נגאלים בהקשר זה מהקונקרטיות לטובת המטאפורי. אני חושבת לעצמי על כך שאף כי הם נותרו במוחי כנוכחות קונקרטית, אולי יש בפנקייק ובעוגה כדי להציע דימוי לפיתוי שאנו חשים מול גורם המבטיח לנו ריגוש. אני מהרהרת, בעקבות ההרצאות, על הפער החווייתי העצום בין אובייקטים מפתים שהריגוש שהם מציעים הוא תחליף בלבד, המתפוגג כעבור רגע ומותיר אותנו מלאים בחומר שאינו מזין ואינו מתעכל בקלות, לבין חוויית הריגוש הכרוך בתחושת חיוּת, יצירתיות והזנה. מדבריו של גרסון עלה כי ריגוש וחיוּת בהכרח כרוכים זה בזה; אולם אני נותרת עם השאלה שמא הריגוש נצרך לעתים כאובייקט בפני עצמו, הצגה של חיוּת, ואינו סימן להזנה וחיים – אלא לתחליף או חיקוי, המעורר את החושים בחדות רק כדי להותיר אחריו בחילה וריקנות. אך על כך בהמשך.
ומפנקייקים ועוגות, חזרה אל סמואל גרסון. פרופסור גרסון הוא פסיכואנליטיקאי התייחסותי אמריקאי, אחד השמות המוכרים והמשמעותיים בזירה ההתייחסותית. כפי שתיארוהו ד"ר שלמה מנדלוביץ וד"ר אילן טרבס, גרסון ניחן ביכולת לתרגם מושגי יסוד פסיכואנליטיים לשפה התייחסותית ולבחון אותם מחדש. בהקשר זה ניתן להבין את הבחירה לפתוח בהרצאה אודות ההיסטריה כמצהירה על הניסיון ללכת אל המקומות שמהם צמחה המחשבה הפסיכואנליטית כולה, ולקרוא אותם קריאה התייחסותית. קריאה כזאת שמה דגש על היחסים וההקשרים מתוכם ובתוכם צומח הפרט, ועל האופן בו גם מחלותיו והפרעותיו של היחיד הן ביטוי להשפעה ההדדית שלו ושל סביבתו האישית, החברתית והתרבותית.
אף שבמהלך ההרצאה אודות ההיסטריה לא התייחס גרסון באופן ישיר לנושא הריגוש, הצורך לעורר אותו והחיות הכרוכה בו, הרי שברור הקשר בין הריגוש וההיסטריה, אותה מגדיר גרסון בין השאר כ"אַפקטיביות נטולת צורה המלאה בכמיהה (desire) לקום לתחייה בתודעה (mind) של האחר". כפי שאמר בהמשך היום, בתגובותיו לשאלות הקהל על שתי ההרצאות: "כשהילד קורא להורה להסתכל עליו עושה דברים, הוא רוצה למצוא ריגוש אצל ההורה המתבונן, [...] הפעולה של הילד מכוונת להעיר משהו אצל ההורה. [...] המיניות קשורה לשאלה מי יקבל ויכיל את החיות שבתוכי. [...] הריגוש לא נשאר רק בפנים – האחר הוא מי שנותן למיניות את האופי והמטען שלה".
מתוך תפיסה זו, הרואה את היחסים עם הסביבה כמטעינים את החוויה במשמעות ואת האחר כמי שדרכו ויחד עמו מתעצבת עצם היכולת לחוש חיות, לחוות מיניות וכדומה, מבקש גרסון להציע ראייה מחודשת של ההיסטריה כסימון של כשל המתרחש ביחסים עם האחר. את הכשל הזה הוא מוצא בחוויה הטראומטית של השפלה, חוויה אשר בה מתרסקת תקוותו של הסובייקט לכך שהינו אובייקט טוב בתודעת הזולת. גרסון מתאר את ההשפלה כחוויה של מוות, היות שחל בה אובדן עמוק של הדימוי העצמי החיובי, ועמו קורסת גם התקשורת עם הסביבה, אשר מעתה נחווית כמשקפת את העצמי כאובייקט רע. האפשרות להבנה והכרה אובדת. חוויית העצמי כמושפל בתודעת האחר מקבילה לחוויה של לא להיות נראה, ועל כן משליכה את הסובייקט לעולם פרה-סימבולי בו שוררת האימה מפני אובדן יכולת התקשורת והיכולת להגדרה עצמית.
כדי להדגים את דינמיקת ההשפלה וההיסטריה והשפעותיה ברמה הקלינית, הביא גרסון וינייטות מטיפול במטופלת אשר הביעה פחד מכך שהוא, המטפל שלה, ייגעל ממנה ומחוסר היכולת שלה להרגיע את עצמה ולשלוט ברגשותיה העולים על גדותיהם. האסוציאציות של המטופלת הובילו בין השאר ליחסיה עם אביה ולסיטואציות בהן האב היה עיוור ליכולותיה והישגיה, לניסיונותיה לשמחו, לרגשו, לספקו, ובמקום לעודד או להתפעל תקף אותה והשפיל אותה. כפי שמתאר זאת גרסון, עצם המשאלה לעורר רגש אצל האחר, במקרה זה האב, הופכת למקור להשפלה ודיכוי העצמי.
בהמשך מתאר גרסון כיצד בהישכבה בפעם הראשונה על הספה לפסיכואנליזה, לאחר חודשים של פסיכותרפיה, הביעה אותה מטופלת אימה מתגברת ובכתה לנוכח החוויה שאינה רואה עוד את פניו כפי שנהגה לראותם בישיבה לפגישות פסיכותרפיה, ועתה הוא הופך עבורה למבט נטול גוף שאין לה כל יכולת לראות את תגובותיו לדבריה, ואילו היא הופכת לגוף חסר אונים.
המעניין הוא שעל אף שגרסון בוחר להביא חומר שעיקרו ביחסי ההעברה, השימוש שהוא עושה בחומר זה הוא כאילוסטרציה לאופנים בהם נפגעות הפונקציות של האפקט בעקבות חוויית ההשפלה שבבסיס ההיסטריה, ולא כהזדמנות לחקירת יחסי ההעברה-העברה נגדית. רגשותיו כמטפל בהעברה הנגדית מוזכרים במילים כלליות בלבד, כך שלא נוצרת כל התבוננות באופן בו הקשר הייחודי בינו לבין המטופלת שלו עורר לחיים את צלקות ההשפלה והתמודד עמן. גרסון, שנוכחותו לאורך יום העיון היתה מאופקת, עניינית, בהירה ורצינית, אינו מסגיר את רגשותיו. הוא אינו מציע את רגשותיו בהעברה הנגדית כהמחשה לאופנים בהם השפיעו עליו ניסיונות המטופלת שלו לרגשו, להגעילו, לעוררו. הוא אינו מגלה לנו איזו תהודה העירו בו הדרמות הרגשיות של המטופלת שלו ואיך תגובה זו השפיעה או לא על יכולתם המשותפת לגעת בפגיעות שחוותה ביחסים המוקדמים.
בחירתו זו של גרסון, לשמר מעין נייטרליות בתוך שיח התייחסותי במהותו, היא מפתיעה ומורכבת במיוחד נוכח הנושאים שעליהם דיבר והמקרים שאותם הציע, אשר ניתן לתאר אותם כ"סקסיים": גרסון התמקד באזורים של "ריגוש", ובהרצאתו השנייה עלו תדירות המלים "תשוקה" ו"ארוס". איך, אם כן, מדבר פסיכואנליטיקאי התייחסותי על נושאים הנוגעים בתשוקה, ועל מטופלים המנסים לרגש אותו ולערער אותו, מבלי לחשוף את תשוקתו, את פחדיו, את הגועל, את המשיכה? ומעניין לא פחות, מה השפעת העמדה שהוא נוקט על קהלו?
כמובן שכל שאוכל להעיד עליו בנוגע לשאלה השנייה הוא על חווייתי שלי נוכח בחירותיו אלה של גרסון, אך כדי לתאר זאת, מרתקת במיוחד עבורי היתה ההרצאה השנייה של גרסון, שהביאה את העמדה המורכבת שלו אל שיאה. מוקד ההרצאה היה מונח שטבע גרסון – "העברה מחיה". גרסון הצהיר בהרצאה שהכוח המניע מאחורי דבריו הוא הניסיון להבין את "האופן בו התשוקה (desire) שוכנת (inhabits) בתוך התהליך האנליטי". "כקלינאים", המשיך ואמר, "את כל מה שידוע לנו על התשוקה, אנו למדים תוך שאנו שקועים בשדות ההעברה".
תוך סקירת היחס אל ההעברה בכלל ואל ההעברה הארוטית בפרט, מפרויד ועד ימינו, טען גרסון שאף שכיום הפירוש אינו כלי עבודתנו היחיד, ואף שנוכחות המטפל כסובייקט ממשי בחדר נתפסת לא עוד כמכשלה אלא גם כפותחת צוהר לאפשרויות חדשות ולהשתחררות מאובייקטים ישנים, עדיין יש משהו פרוידיאני בתפיסת ההעברה שלנו כיום. דומה שעודנו תופסים את ההעברה כממוקדת בעבר בבסיסה, כמעוותת את ההווה וכמצמצמת את העתיד, כשם שראה זאת פרויד. כאלטרנטיבה, קורא גרסון למצוא את הממד של המשחקיות והיצירתיות שיכול להתקיים בהעברה, ומדגיש שהעברה יכולה להיות קפואה ונוקשה או יצירתית ושובבה, בהתאם למידת היכולת של הסובייקט לאפשר לתשוקתו לקבל ביטוי, לאפשר לממשות להיטען בעולם משאלותיו. הטענת הממשות במשאלה מתאפשרת בשדה ההעברתי באמצעות הפנטזיות של המטופל ביחס למטפל והיחסים עמו, פנטזיות שאינן מתקבלות עוד רק כשחזור או עיוות, אלא כפעולה של החייאת משאלות פנימיות במרחב בינאישי המסוגל לתת להן ממד של קיום. ההעברה, מזווית זו, היא אפשרות הנפתחת לשינוי, הנישאת על כוחה של ההשתוקקות לחיים. גרסון רואה בה מרחב שבו מתגשמות משאלות, כאשר המשאלה עבורו היא הביטוי לארוס ככוח התשוקה להיות חי ולחוש חיוּת במלוא מובן המילה.
כדי לעגן את דבריו בסיטואציה הקלינית, מיקד גרסון ואמר שכוח ההחייאה של הארוס והתעוררותו בהעברה חזקים במיוחד עם מטופלים החווים ריקנות פנימית עמוקה ומחפשים את תחושת החיות באנליזה. עבור מטופלים אלה, עצם האפשרות לתשוקה ולחיוּת נפתחת באמצעות הפנטזיות ביחס למטפל. במובן זה, אומר גרסון, מה שאנו קוראים לו "העברה ארוטית" הוא למעשה, מעל לכל, סיטואציה בה המטופל מאפשר לעצמו להפוך את המטפל למוקד התעניינותו רוויית התשוקה, וכך, למעשה, להחיות את יכולת ההשתוקקות שבתוכו ואת האפשרות שלה להיות מופנית אל העולם. גרסון מכנה זאת "העברה מחיה", כאשר הערך במונח זה מבחינתו הוא שעניינו לא התכנים של פנטזיות ההעברה או אופיין הארוטי הזה או האחר, אלא עצם מטרתה של העברה מסוג זה, היינו – החייאת התשוקה והחיות הפנימית. אצל מטופלים מהסוג אליו מכוון גרסון את דבריו, מתקיים עולם פנימי הנשלט על ידי קיפאון, ריקנות, ואובייקטים פנימיים מתים שהנפש כולה מגויסת להמשיך לקיימם בכך שתמשיך להמית את עצמה, כמו בדינמיקה אותה מתאר ברגישות אנדרה גרין במאמרו הפיוטי והמעמיק "האם המתה". עבור מטופלים אלה, התשוקה כלפי המטפל היא התשוקה לחיוּת שהוא מגלם, התשוקה לחיות האבודה של עצמם. כדי להסביר את כוונתו מצטט גרסון את רולאן בארת באומרו: "… it is my desire I desire and the loved being is no more than its tool (תשוקתי היא אל התשוקה שלי, והישות האהובה הינה לא יותר מאשר כלי השרת שלה).
ההילה המעטרת את המטפל בסוגי העברה שכאלה והופכת אותו למקור לריגוש גדול, אינה אלא אמצעי להחייאת החיות הפנימית. המטפל, מצדו, נוטל עליו את תפקיד הדמות האהובה והמואדרת לשם יצירתה של מערכת טרנספרנסיאלית המזינה את הנפש המומתת בחיים. בתגובתו החיה של המטפל אל המטופל יש למעשה מין האישור לחיות הפנימית של המטופל עצמו.
גרסון מדגיש כי היות שפועלים בתוך המטופל כוחות ממיתים, תנטוס רב כוח שהוא הצד השני של הארוס, הרי שמרכיב הכרחי בתהליך הוא האשליה שהחיות מקורה באחר. אף שלמעשה המטופל משליך בהעברה את החלקים החיוניים המנותקים שלו עצמו על המטפל – הוא זקוק לחוותם כחיצוניים לו, כנוכחות חיצונית חיה המסוגלת להזין את המערכת המומתת. היות שחיי התשוקה מורכבים מהשילוב המתמיד בין ארוס לתנטוס, מסביר גרסון, הרי שצלה של ההעברה המחיה הוא תמיד אזורי המוות הפנימי, שמשתוקקים להחייאה מחד, ומנסים להכחידה מאידך. מסיבה זו, התפרקותה של ההעברה המחיה היא בלתי נמנעת, וכרוכה בשקיעה באזורי הייאוש.
בהעלותו את השאלה כיצד שורדת האנליזה את התפרקות ההעברה המחיה, וכיצד ביכולתה לשמר את תחושת החיות במחוזות הייאוש, מציע גרסון את עבודתו עם מטופל אשר עמו חווה העברה מחיה שכזו, ועמו צלח גם את התפוררותה.
מרגע תחילת האנליזה החל המטופל להיות עסוק בגרסון מתוך להט, ריגוש ועונג, חושב עליו כל העת, וחש עצמו כמקיים עמו דיאלוג מתמיד דרך קריאת מאמרים שגרסון כתב. ניסיונותיו של גרסון לשאול שאלות ולהעיר הערות, שלא לומר להציע פירושים, ביחס לקשר המיוחד הנרקם בתודעתו של המטופל ביניהם, נתקלו כולם בתגובות הודפות – המטופל לא היה מעוניין בכך שגרסון ידבר או יציע זווית משלו. התערבות שכזו נחוותה כהפרעה, או כמו "לשמוע קריינות על מחזה בעת שהוא מתרחש לנגד עיניך". כל שביקש המטופל הוא להתמסר לחדווה ולאימה שמילא אותו התהליך הנפלא המתרחש בו ביחס לגרסון, עם מינימום התערבות מצד גרסון הממשי. להגנתו הוסיף המטופל כי עצם התהליך המסתורי הזה די בו כדי להשיב יכולת עשייה ופרודוקטיביות שלא היו לו מזה זמן רב. גרסון ציין כי חווה רגשות סותרים ביחס למצב הדברים שנוצר: מחד, הוא הרגיש שנוכחותו האנליטית מודרת מהחדר בכוח, ושהמטופל עושה בו שימוש באמצעות שליטה אומניפוטנטית במילותיו הכתובות. מאידך, הוא ניסה לקבל את דברי המטופל ולהזכיר לעצמו שאין כל נזק בכך שידבר פחות, במיוחד אם נראה שהמטופל חווה התקדמות כללית במצבו. כתוצאה מהחלטתו לקבל את דרישות המטופל ולצמצם את התערבויותיו, נעשה גרסון בהדרגה שתקני יותר, בעוד המטופל שב ואומר לו כמה נוכחותו חשובה לו, כמה הוא מעריך אותו וכמה הוא זקוק לו לתהליכים הפנימיים שהוא עובר.
*
במהלך תיאור פרטי המקרה בפני קהל המאזינים, נותר גרסון בעמדה עניינית וחפה מרגשות, ותיאר את ההתפתחויות בטיפול ללא כל השתהות על המלכוד המחריף בו היה נתון אל מול המטופל הנסער ומלא התביעות. היתה זו פליטת פה אחת שהציעה חרך מבעד לעמדתו זו: בעוד בטקסט הכתוב של הרצאתו, שנמסר לבאי יום העיון, תגובתו להתנגדותו של המטופל להתערבויות מצדו תוארה במשפט "החלטתי לדבר פחות", בהרצאה החיה אמר גרסון דווקא "החלטתי לדבר יותר" – כשהוא ממיר את המילה less במילה more. אינני זוכרת אפילו אם גרסון עצמו שם לב לפליטת הפה או המשיך הלאה מבלי משים. דרוכה אולי כמו מטופליו, שביקשו לרגשו, לזעזעו, ולחוש את תגובותיו באופן האינטימי ביותר, מצאתי את עצמי גם אני נאחזת במילה אחת קטנה שתסגיר לי משהו מרגשותיו של פרופסור סמואל גרסון. המילה הקטנה הזו סיפרה לי שאף שהמלים הסדורות על הדף מציינות את הקונפליקט שחווה גרסון מול המטופל בכמה משפטים וממשיכות הלאה משם כאילו בזה נפתר הקושי, הרי שעבור גרסון עצמו הקונפליקט עדיין חי ונוכח, והרצון לדבר "יותר" ולא "פחות" עדיין מפעם בו ככוח תת קרקעי ולא מודע, מחפש לעצמו את חרך פליטת הפה לפרוץ דרכו.
שמחתי בפליטת פה זו כמתענגת על אוצר. האוצר הזה גילם בו עדות כפולה: ראשית, היתה בו עדות לכך שהמצב שנוצר מול המטופל עורר בגרסון רגשות סותרים שלא נפתרו ולא נרגעו, וחיים אף עתה, שנים לאחר הסיטואציה המתוארת. אך לא פחות חשוב מכך, עבורי – הוא סיפק עדות לכך שעל אף הכול יכולים הרגשות הסוערים והסותרים למצוא להם ביטוי גם אצל מי שנראה כי החליט להוציאם מהדיון. אפשר אולי להרחיק ולומר שהפער בין המילה הכתובה על הדף לבין נוכחותו החיה של גרסון האדם, הפולטת פליטות פה ובעלת רגשות סותרים, הוכיחה לי, באופן אישי, את חיותו של גרסון, שדומה שנדבקתי ברצון להוכיחה. מזווית זו, מעניין לחשוב על המשאלה של המטופל המתואר לשלוט במילותיו הכתובות של גרסון וכך להחזיקו כאובייקט קפוא, והצורך המקביל שלו בגרסון כסובייקט חי ומרגיש.
וכאן שבה ונשאלת השאלה כיצד ניתן לדבר על הצורך של המטופל לרגש, לעורר ולהחיות, מבלי לדבר על האופן בו נוצר ומיוצר צורך זה כחלק מהמשחק ההדדי והיצירתי של ההעברה עם ההעברה הנגדית. ואולי אף יותר מכך: כיצד שומר המטפל בתוכו על החיות שלו, על יכולת ההזנה שלו, במערכת ההעברתית ההופכת אותו לקפוא כמו מילה מודפסת. ובכלל, כיצד מנהלים דיון אודות ארוס, תשוקה וריגוש בקשר בין מטפל ומטופל, כאשר המרצה מסרב להביא את תשוקתו שלו, את הריגוש שלו (או את היעדרם). שאלות אלו חשובות בכלל, ודחופות אף יותר כאשר כותרת הדברים היא הגישה ההתייחסותית.
*
גרסון תיאר כיצד בחג המולד הביא לו המטופל ערימה של מתנות – דיסקים, ספרים, פרחים ועוד – וכיצד הוא, שחש שנדרש ממנו לקבל את כל זאת ולגלם בתגובתו את ההחייאה שכביכול מעורר בו המטופל במתנותיו, הגיב בתגובה מאופקת, שגרמה למטופל לחוש דחוי והובילה לסערה של רגשות, תחושה של קטסטרופה מסכנת חיים ולמשבר בקשר ביניהם. גרסון פירש את תגובתו של המטופל כהתפרצות הכוחות הממיתים הפנימיים, הצופים חורבן, ברגע שתחושת החיות המוזנת בקשר מאוימת. את הכוחות הממיתים קישר למוות הפנימי שהתקיים בהוריו של המטופל, והדגיש את הצורך של המטופל להזין את החיות שלו, של גרסון, לפני שיוכל לסמוך עליו ו"לשים את חייו בידיו".
גרסון סימן את רצף ההתרחשויות הזה כנקודת מפנה בטיפול, שבה החל המטופל להבין עד כמה הוא זקוק לגרסון, והפציעה ההבנה המשותפת שהטיפול "עובר שלב": משלב שבו תחושת החיות מופקת באקט יחידני של המטופל, הדובר את מילות עצמו ומילותיו הכתובות של גרסון ומזין כך את עצמו בעצמו, לשלב שבו יש צורך בנוכחות ממשית וחיה, באחר נוכח. בשלב זה התעצמו הפנטזיות של המטופל על איחוד מוחלט, על עצמו כעבד של גרסון, כמי שנושא על עורו את קעקועי מילותיו של גרסון, את דמותו, את שמו. לחלופין, דמיין עצמו כערפד המוצץ את דמו של גרסון. בהדרגה, ביחד עם התעצמות נואשת זו של פנטזיות איחוד, שיעבוד והיטמעות מוחלטת, החלה ההעברה המחיה להתפורר, ותחושות דיכאון וייאוש מילאו את המטופל, בהבינו שפנטזיות האיחוד אינן מביאות עוד את תחושת החיות הנכספת, ובהכירו בממד האשלייתי שאפיין את חווייתו את הקשר עם גרסון. תהליך זה, לפי גרסון, הוביל בסופו של דבר לגדילת יכולת המטופל להשתוקק לממשותו של גרסון, ולהשתוקק לנוכחותם של אחרים חיים וממשיים בחייו בכלל.
בדיון עם הקהל בתום ההרצאה עלו תגובות רבות למקרה זה, והתעוררה השאלה מהי התגובה האופטימלית למטופל שכזה בהקשר התייחסותי, ומה תפקידו של גרסון בייצור סוג ההעברה שנוצרה. גרסון הסכים שטוב היה לוּ נתן יותר ביטוי בטיפול לרגשותיו המעורבים ולא מתכנס בעמדה של מעין "עד שותק", ואמר שלדעתו חלקו התבטא בכך שנתן למה שהוא מכנה "העברה מחיה" להימשך זמן כה רב ושיתף עמה פעולה. לדעתו, שיתוף הפעולה שלו עם מיאונו של המטופל לשמוע אותו נבע מכך שהיה נעים לו להיות בעמדה המואדרת. אני תמהתי כיצד ניתן רק "ליהנות" מהעמדה בה הציב אותו המטופל, מבלי לחוש גם בניסיונות השליטה וה"המתה", שאליהם מתייחס גרסון כעובדה העברתית, אך אינו מציין כיצד הוא עצמו שרד אותם. עמנואל גנט כותב על הכמיהה להתמסרות1 (surrender) אצל מי שעושה שימוש בסדיזם ובניסיון לשליטה באחר, וטוען שבכמיהה כזאת קבורה לא פעם המשאלה לגילוי מציאותו של האחר, המשאלה לדעת את האחר, לחדור אליו ולגלות אותו – בדומה למה שגרסון מתאר כניסיונו של המטופל לנכס את החיות שלו (Gehnt, 1990). משאלה זו נחבאת מתחת לניסיון השליטה באובייקט, המתפקד למעשה כפרברסיה של השימוש הוויניקוטיאני באובייקט. על האחר והמציאות להיחוות כחיצוניים וברי קיימה, מחוץ לטווח ההרסנות הפנימית, אולם מי שחווה כשל בהתגלותם ככאלה נותר לכוד בכמיהה להתגלותו של האחר ובשחזור החוויה של יחסים משעבדים בהם אין דבר החיצוני לסובייקט, והוא בודד לחלוטין בעולם של אובייקטים סובייקטיביים.
דיון ער בקהל התעורר לגבי השאלה האם היה על גרסון לקבל את המתנות או לא לקבלן, ומתוך איזה מקום. בהקשר זה דיבר גרסון על הצורך של המטופל לעורר אותו ולרגש אותו בכל מיני אופנים, אך הוסיף הערה קטנה: "...אלא שבסיטואציה הספציפית – לא הייתי מרוגש". גרסון ציין זאת כעובדה יבשה, כמעט מקרית. הוא לא שאל מדוע בעצם לא היה מרוגש, וכיצד זה ביטא את מה שקורה בינו לבין המטופל והשפיע על התגובה שלו.
כאן המקום לחזור אל השאלה – האם חיות וריגוש הם אותו הדבר בכלל? ואולי, כאשר מטופל רוצה כל הזמן לרגש את המטפל בדיוק באופן ובצורה לה הוא מתאווה, הסירוב של המטפל להתרגש הוא גם הדרך שלו לשמר את החיות שלו?
לי היה נדמה שהדיון ממוקד כל כך בריגוש ובהנאה, עד שנמחקו מתוכו התוקפנות, הכוחנות והחוויות הממיתות, שגרסון ציין בצדק רב שהן חלק בלתי נפרד מחיי התשוקה. בכך שלא התייחס לממד זה של סיטואציית המתנות ושל יחסי ההעברה, שהתאפיינו גם בגוונים סאדו-מזוכיסטיים בולטים, פיספס גרסון לדעתי גם את האופן בו חוויות אלו פגשו אותו והניעו את דרכי התערבותו.
בהתייחס לשאלה שהוא עצמו העלה, מתי באנליזה על המטפל להכניס עצמו כסובייקט, השיב גרסון שהמטופל שתיאר לא רצה לחוש את הסובייקטיביות שלו ולא רצה לשמוע. תשובה זו מחמיצה בעיניי את האמת של היחסים עם מטופל זה, שהינה וויניקוטיאנית לא פחות מאשר התייחסותית: שהיה עליו לשרוד את ההרסנות רבת העוצמה שהשתחררה, כך שיוכל להגיח כאובייקט אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, כדי שהמציאות החיצונית תפציע. במאמרו אודות השימוש באובייקט כותב בהקשר זה וויניקוט, בפשטות המורכבת שלו:
"בלי חוויית ההרסנות המרבית (אובייקט שאינו מוגן) הסובייקט לעולם לא יציב את האנליטיקאי בחוץ, ולכן לא יוכל אלא לחוות מעין אנליזה עצמית, ולהשתמש באנליטיקאי כהשלכה של חלק מהעצמי. במונחי הזנה, המטופל יוכל אז להיזון מן העצמי בלבד, ולא יוכל להשתמש בשד כדי להשמין." (ויניקוט, 1969)
- פרסומת -
זהו בדיוק סוג ההעברה שמתאר גרסון, המתקיימת בעולם פנימי בו אין אחרות ואין שימוש באובייקט. אך בעוד וויניקוט מדגיש כי אי אפשר לקבל הזנה ממשית מחלקי עצמי שהושלכו על זולת הנותר בגדר אובייקט סובייקטיבי, מדבריו של גרסון עולה שגם אם אי אפשר "להשמין" מיחסי העברה שכאלה, אפשר להעיר באמצעותם את התשוקה והחיות שלא יכלו לשרוד בתוך העולם הנפשי המומת. בעזרת סוג כזה של קשר טיפולי ניתן, לדבריו, להניע מחדש את התהליך שנפגע, ולעודד את ההרסנות לצאת מתחומי העולם הפנימי ולפנות אל העולם החיצוני, אל המטפל, כמי שאם ישרוד אותה, יאפשר את גילוי ממשותו וממשות המציאות החיצונית כולה. במושגים אינטרסובייקטיביים, על המטפל להיות סובייקט ולשרוד כסובייקט כל העת, גם כשהמרחב לכך מצומצם מאוד, עד שבהדרגה תגדל יכולת להכיל את הסובייקטיביות שלו, כפי שאכן קרה. בתפיסה זו, המטפל אינו מחדיר את הסובייקטיביות שלו כעובדה פולשנית לעולם המטופל, אלא משמר את קיומו הסובייקטיבי האותנטי, ומפתח עם המטופל את היכולת המשותפת לשאת את הסובייקטיביות ההדדית.
במובן זה, דחיית המתנות על-ידי גרסון, שאם הבנתי נכון מהתיאור היתה יותר במחווה מאשר במילים, היתה האקט האותנטי של מטפל שמרגיש "עם הגב לקיר". היא לא היתה נעימה, היא היתה מתסכלת, אבל היא איפשרה למטופל לגלות את הגילוי הכפול – מצד אחד, שאין לו שליטה מלאה על גרסון ושלגרסון סובייקטיביות שהוא איננו יכול לחדור אליה ולדעת אותה לחלוטין, ומצד שני, והקשור לקשר המיוחד שנרקם בין השניים, שבסופו של דבר, הם שניהם יכולים לשרוד זאת, ולגלות משהו אחר, ממשי, וחי. עבורי, תחושת החיות העמוקה הזאת אינה זהה לריגוש, שאליו התייחס גרסון כה רבות בדבריו. בעוד מדבריו של גרסון נראה היה שמשתמע שהריגוש הוא העדות לתחושת חיות מלאה, אני מוצאת שכאשר הריגוש הוא מטרה בפני עצמה, בדומה לחוויית הפנקייק ועוגת השוקולד שתיארתי, הוא הופך לתחליף תחושת החיות, במקום לביטוי שלה. אולי אף ניתן לומר שתחושת חיות אינה בהכרח רוגשת: כאשר היא שופעת מבפנים, אין כל צורך בזיקוקי הריגוש.
*
הצגת המקרה המושקעת של תמי דרור-שיבר, בוגרת המסלול ההתייחסותי של התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, חתמה את יום העיון. תיאורה של דרור-שיבר את הטיפול במטופלת עם רקע של הפרעות אכילה קשות הביא באופן חי ומפורט את המשיכה אחר הריגוש, אחר העונג שבסבל, הכרוך בפעולות של הרס עצמי הממלאות את הריקנות הפנימית, ואת העוצמה של הכוחות הממיתים בנפש. לצד זאת הודגם בו הכוח של הקשר הטיפולי ללוות בסבלנות, בהתמדה ונחישות את התהליך של הוויתור על הריגוש שבאזורים ההרסניים לטובת העבודה האטית של מציאת אמון בקשר אנושי חי.
1. במושג ההתמסרות מציע גנט את הכמיהה למצב נטול גבולות עצמי ואחר מובהקים, בו מתאפשר לעצמי להשיל את הגנותיו, את העצמי המזויף, ולתת לעצמי האמיתי להגיח.
לסקירה נוספת על ההרצאה שפורסמה בפסיכולוגיה עברית, מאת מריאה גייטיני
מקורות
וויניקוט, ד. ו. (1969). "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות", מתוך משחק ומציאות, עורך: רענן קולקה, מאנגלית: יוסי מילוא, עם עובד, תל אביב, 1995, עמ' 110
Gehnt, E. (1990). Masochism, Submission, Surrender - Masochism as a Perversion of Surrender. Contemp. Psychoanal., 26:108 - 136.
