זהו סיפור על הקשישים שעליהם הוא משגיח בבית האבות הסיעודי שבו הוא גר, על הצוות שמטפל בהם ועל רופא אחד שלמד כיצד להקשיב. ספר מרגש ומעורר השראה, מלא הומור וחמלה. מחברו, ד"ר דיוויד דוזה, הוא רופא גריאטרי ופרופסור לרפואה באוניברסיטת בראון.
בהתחלה כולם חשבו שהוא סתם חתול. כשאוסקר, גיבורו של סיפור אמיתי זה הגיע אל בית סטיר – בית אבות ומרכז שיקומי ברוד איילנד – הוא היה חתלתול חמוד וחצוף. הוא אהב להתבטל בשמש בחצר בית האבות ולרדוף אחרי זנבו. לפעמים הוא הסכים שיגרדו אותו מאחורי אוזניו, אבל רק כשזה התאים לו. במילים אחרות, הוא היה חתול טיפוסי.
במהרה התברר כי החתול הרגיל הזה ניחן בכישרון יוצא דופן: הוא יודע באופן אינסטינקטיבי מתי חייהם של הקשישים המטופלים במקום מתקרבים אל סופם, ומעניק להם תשומת לב מיוחדת. כשמגיעה השעה, כאילו זה תפקידו, אוסקר צועד בנחישות אל חדרו של הנוטה למות, מתכרבל על מיטתו ומתחיל את משמרתו. אוסקר מעניק נחמה בזמן הנכון, כשאנשים זקוקים לה ביותר, ובעצם נוכחותו על מיטת החולה הוא מודיע לצוות המטפל ולקרובים שהגיע הזמן להיפרד.