מלכודת הקן הלא מתרוקן

יישום גישת ההתנגדות הלא אלימה (NVR) כגישת התערבות במקרי תלות תובענית אצל בוגרים צעירים

מאת חיים עומר, דן דולברגר, אוהד נחום, יובל נוס, דנה מור, אפי נורטוב, אלי ליבוביץ'

מאמר זה נועד לספק עדכון ראשוני לקהילת העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארץ לגבי עבודת מחקר ופיתוח שביצע מרכז הייעוץ והמחקר להורי בוגרים תלותיים בשנים האחרונות בתחום המשברים הנובעים מתלות תובענית של בוגרים צעירים במשפחותיהם. מרכז הייעוץ הוא גוף פרטי הפועל תחת הדרכתו של חיים עומר, ומשלב התערבויות ותמיכה במחקר אקדמי של התופעה.

רוב עבודותינו ב-15 השנים האחרונות היו כרוכות בפיתוח גישות התערבות חדשות אל מול תופעות מוכרות ומתועדות כבר (כגון הפרעות חרדה והתנהגות, סרבנות בית ספר, אבדן הסמכות המורית ועוד). פרויקט המחקר הנוכחי, לעומת זאת, כרוך לא רק ביישום התערבותי חדש, אלא גם באפיון חלוצי של עצם התופעה בה אנו מטפלים. מטבע הדברים, פרויקט מסוג זה, הטוען לחדשנות קלינית ותרפויטית כמעט בנשימה אחת, דורש עבודת מחקר ופיתוח מורכבת במיוחד. לצורך העניין הקמנו צוות בן שמונה אנשים הכולל פסיכולוגים ותלמידי מחקר ועוסק באפיון התופעה, פיתוח טכניקת ההתערבות, וייעוץ משפחתי שוטף לקהל הרחב.

במאמר זה יוצגו עיקרי הדברים מתוך מאמר רחב יותר על מחקרנו, הנמצא בתהליכי הקבלה לכתב עת בינלאומי בתחום הטיפול המשפחתי. החלטנו לשתף את הקהילה בארץ בסיכום ראשוני של תובנותינו בתחום עוד קודם לפרסום מחקרינו בספרות הגלובלית, הן בעקבות בקשות רבות שקיבלנו למידע אודות הפרויקט מאנשי מקצוע, הן על רקע שנתיים של התנסות קלינית אינטנסיבית ואיסוף נתונים, ובעיקר מתוך תחושה שהפתרונות שפיתחנו עונים על צורך אמיתי ובוער אצל אוכלוסייה הולכת וגדלה בארץ.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

במשך השנים פנו אלינו עשרות רבות של הורים לבוגרים חרדתיים ותלותיים, רובם בשנות העשרים לחייהם, אך חלקם בשנות השלושים או הארבעים, אשר נשארו והתבודדו בבית, או נשארו לגמרי תלויים בתמיכת ההורים, ללא יכולת לתפקד ולהתמודד עם חרדותיהם או עם משימות החיים. הרוב הגדול של בוגרים אלה (להערכתנו מעל 70%) סובל מהפרעות חרדה, וחלק קטן סובל מהפרעות אחרות (דיכאון, מניה-דפרסיה, פסיכוזה פרנוידית).

מקרים של תלות חריפה של בוגר צעיר בהוריו אינם תופעה חדשה וניתן למצוא בספרות המחקרית עדויות שונות לקיום התופעה במדינות ותרבויות שונות. ביפן למשל, ידועה התופעה החברתית של ה-Parasite Singles, בוגרים צעירים החיים אצל הוריהם ונתמכים על-ידיהם, תופעה שממדיה מגיעים לכדי כ-14 מיליון יפנים, שהם למעלה מ-10% מהאוכלוסייה, ואשר נטען כי הם מהווים איום כלכלי וחברתי ממשי על יפן (Tran, 2006; Yamada, 2000). ביפן נהוג להבחין בין שתי קבוצות: (א) ה"פרזיטו שינגורו" ("טפילים/ות רווקים/ות") – כינוי גנאי זה מתייחס לקבוצה גדולה, בעיקר של נשים, המסרבות לעבור למגורים מחוץ לבית, לא יוצאות לעבודה, וגובות מן ההורים שירותים כלכליים (ואחרים) נרחבים. (ב) ה"היקיקומורי" ("המסתגרים) – אלה צעירים, בעיקר בנים, שמתבצרים בחדרם, הופכים יום ולילה, וחיים רק דרך המחשב והאלקטרוניקה. לעתים קרובות צעירים אלה מפעילים משטר טרור על בני הבית.

בבריטניה, ביפן ובארצות אחרות חל שימוש במונח "NEET", שהוא קיצור של ההגדרה הממשלתית הבריטית ל-"Not in Education, Employment or Training" ומתפקד בשפה יומיומית ככינוי גנאי לבוגרים תלותיים. תופעת ההשהיה של יציאת בוגרים צעירים לחיים עצמאיים לטובת המשך תלות בהוריהם מתועדת במקומות נוספים בעולם המערבי ובהם צרפת (Cicchelli & Martin, 2004) ובריטניה (Jones, O'Sullivan & Rouse, 2006). באופן דומה ניתן למצוא במקומות שונים בעולם הגדרות וכינויים שונים, רובם משמשים לגנאי, המצביעים על תופעות של תלות של בוגרים צעירים בהוריהם, ובהם הביטוי Bamboccioni (תינוק מגודל) המשמש ככינוי גנאי לאיטלקים בני למעלה מ-30 שחיים עם הוריהם, או Nesthocker (גוזל תלותי הזקוק להזנה) בגרמניה.

נתונים אלה מספקים יסוד לסברה שמדובר כאן בבעיה שהולכת ומחמירה בכל הארצות המפותחות. מיליוני בוגרים צעירים מפתחים תלות רגשית וכלכלית קיצונית בהוריהם, באופן המעכב את מעברם מגיל ההתבגרות לתפקוד נפשי וכלכלי עצמאי. תלות זו מלווה לעתים קרובות בחוסר תפקוד ובמצוקה ניכרים, הן אצל הבוגרים והן אצל המשפחות הנושאות בנטל. תופעה זו, המכונה על ידינו "תלות תובענית", מאופיינת לעתים קרובות בהסתגרות, התמכרות לאינטרנט, החלפת יום בלילה, הטחת האשמות בהורים, ודפוס בו זמני של האשמה והתעלמות כלפי ההורים. ניתן לייחס תופעה זו למספר סיבות:

1. העובדה שבחברות שפע משפחות מסוגלות "לשאת" צעיר שאינו עובד, מבלי שהתקורה הנוספת תהווה עבורם נטל כבד מדי;
2. ההתארכות של גיל ההתבגרות בחברות המודרניות כתקופה של חיפוש הזהות האישית והמקצועית יוצרת מצב בו פחות ופחות ברור מתי על הצעיר להתחיל לדאוג לעצמו;
3. התערערות הסמכות המסורתית, אשר אפשרה להורים בעבר לקבוע לילדיהם כיצד לנהל את חייהם (עומר, 2009);
4. הקיום של עולם וירטואלי המאפשר לצעירים "לחיות דרך המחשב" מבלי להיחשף ללחצים של החיים המציאותיים;
5. מצב כלכלי בו ילדים מתרגלים לרמת חיים גבוהה אשר תיפגע באופן משמעותי ברגע בו הם יצאו מן הבית וינסו להפוך לעצמאיים.

להערכתנו, לסיבות אלו מתווסף לעתים קרובות דפוס ייחודי של אינטראקציה משפחתית, אותו כינינו "מלכודת התלות". הביטוי "מלכודת התלות" מתייחס למערכת משפחתית בה מתקיימים שלושה מאפיינים מרכזיים: (א) הצעיר תלוי באופן בלתי מתאים לגילו באספקת שירותים, מגורים או כספים מהוריו, ואילו הוריו מרגישים שאין להם ברירה אלא לספק את צורכי התלות של הצעיר; (ב) תפקודו של הצעיר בתחומים שונים (לימודים, עבודה, חברה) הוא לקוי; ו-(ג) קיימת רמה גדולה של מצוקה (או דאגה) אצל ההורים, המשפחה או הצעיר עצמו.

במצב זה מתקיימות אינטראקציות בין הצעיר והוריו אשר מעמיקות את תחושת המלכוד ההדדי, למשל בכך שעצם הניסיונות של הצעיר ושל הוריו להקל על המצב מביאים דווקא להחמרתו. החוויה מזווית הראייה של הצעיר היא שאין לו ברירה אלא לקבל חסות מהוריו ולהישען עליהם כדי להימנע מחרדה או מתחושת הכישלון שהוא נוחל בכל חשיפה למציאות החיצונית. אולם, החסות באווירה המוגנת של הבית מורידה עוד יותר את תחושת היכולת של הצעיר ובכך מעמיקה את חוויית המלכוד. ההורים, מצדם, מרגישים חמלה עמוקה כלפי ילדם ונדחקים להקל על סבלו.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

עם זאת, הגוננות שההורים פורשים על הצעיר כדי להקל על סבלו מעמיקה את התלות ומקטינה את יכולת ההתמודדות. עם הזמן נוצר מצב בו ההורים לא מאמינים שניתן לנהוג אחרת. המלכודת זוכה להידוק נוסף, בכך שההורים מרגישים חובה להסתיר את המצב מן הסביבה, בין אם מתוך בושה או בין אם מתוך כבוד לפרטיותו של הצעיר. הסתרת הבעיה מביאה לניתוק הולך וגובר של המערכת המשפחתית מן העולם החיצון. בידוד המערכת המשפחתית מצמצם את הגירויים הסביבתיים שהיו יכולים לשמש כזרזים לשינוי. כך הופך הסוד למרכיב נוסף בהידוק המלכודת ובהנצחת המצב.

ניסיונות טיפול המתמקדים בצעיר אינם מבטיחים. רבים מצעירים אלה אינם מעוניינים כלל בטיפול. אחרים היו או נמצאים בטיפול, אך הדבר איננו מקדם תפקוד עצמאי. במקרים רבים הטיפול אף תורם להנצחת המצב, בכך שהצעיר והוריו מבינים, שכל עוד הבעיות הפנימיות הקשות לא תטופלנה כהלכה, אין לצפות להתקדמות. כך יוצר הטיפול מנגנון השהיה והמתנה נוסף, המביא לחודשים או לעתים לשנים של פאסיביות. במצב זה, ההורים עשויים להיות הגורם היחיד החש דחיפות וצורך לפעול. רצון זה מתגבש והופך לכוח ממשי לשינוי, כאשר ההורים מקבלים כלים המאפשרים להם לצאת מחוסר האונים.

לכאורה, התמודדות ההורים עם מצבים של הסתגרות ותלות תובענית של ילדיהם הבוגרים איננה שונה מן ההתמודדות עם מצבים דומים אצל ילדים צעירים. אכן, הכלים דומים לאלה שהוצעו במודל גישת ההתנגדות הלא אלימה (עומר, 2009) לעבודה עם הורי ילדים ונוער: אנו מדריכים את ההורים לנסח הכרזה, להיעזר בתומכים, לאחד את השורות, לערוך התיישבויות, לצמצם שירותים, לוותר על אשליית השליטה, להפסיק להטיף ולהימנע מהסלמה. עם זאת, תופעת התלות תובענית של צעירים בוגרים מתייחדת במספר קשיים נוספים, על פני עבודה עם הורים לגילאים צעירים: מצבו של הבוגר מקובע יותר מאשר זה של ילד, תגובותיו יכולות להיות מפחידות לאין ערוך מתגובותיו של ילד (למשל, איומי התאבדות, איומים של פגיעה פיזית בהורים ובבני הבית, או איומים על ניתוק מוחלט של קשר מפחידים הרבה יותר כשהם מושמעים על ידי בוגר מאשר על ידי ילד), ההורים משוכנעים הרבה יותר בעומק הפתולוגיה של ילדם הבוגר, וחשים שהילד הבוגר כבר "פספס את הרכבת".

קשיים אלה יוצרים שני דגשים שמאפיינים במיוחד את העבודה עם הורים לבוגרים תלותיים:

1. הגיוס וההיערכות לפעולה חייבים להיות מדוקדקים הרבה יותר: אנו משקיעים שבועות ולעתים חודשים כדי לסקור עם ההורים תרחישים אפשריים, לעזור להם בגיוס תמיכה, להתמודד עם חרדותיהם ההוריות הטבעיות, ולהגיע לתמימות דעים מספקת על מנת לצאת לפעולה.
2. העבודה עם הורים של בוגרים תלותיים מגיעה לעתים קרובות לשיאה באירוע מכריע, בו ההורים מבצעים פעולה נועזת היוצרת פריצת דרך. לאחר הפעולה נותרות עוד נקודות רבות לעבודה, אך המצב אינו עוד כפי שהוא היה. הן ההורים והן הילד מודעים לכך שנפתחו אפשרויות ממשיות. אנו מעלים את נושא "האירוע המכריע" מוקדם מאוד בפגישות הטיפוליות. אנו מציינים שיש צורך בצעדי הכנה משמעותיים לקראת האירוע, ושבצעדים אלה ההורים יתחזקו ויוכלו לראות סימני התמודדות שונים אצלם ואצל הילד. דוגמאות של אירוע מכריע הם: א) גיוס אפקטיבי של קבוצת תומכים העומדים לצד ההורים הפונים ומבצעים ביקור בית בו הם מודיעים לבוגר על נכונותם לעזור לו ולהוריו לשנות את המצב (בדומה לפרטיקת התמיכה המקובלת בגישת ההתנגדות הלא אלימה של חיים עומר, 2009) ב) הסרת המנעול וכניסה פיזית של ההורים, בסיוע של תומכים, לחדר בו הבוגר מתבצר; ג) הכרזה ולאחר מכן הפסקה של שירותי האינטרנט והטלוויזיה; ד) תיעוד מפורט של ההתנהגויות האלימות של הבוגר, תוך שיתוף קבוצה רחבה של תומכים, אשר מודיעים לבוגר על ידיעתם ונכונותם לעזור; ה) פנייה למשטרה והוצאת צו הרחקה מן הבית (במקרים של אלימות קשה).

צעדים הוריים אלו מחייבים הכנה מדוקדקת, שבלעדיה הם עלולים להיכשל ואף להביא להעמקת המלכודת. למשל, בעוד שפנייה חפוזה למשטרה מתוך דחק וללא הכנה מראש עלולה להביא לתוצאות בעייתיות ולחזרה מהירה למצב הקודם, פנייה מתוכננת היטב תיצור סיכוי מרבי לתפנית חיובית.

אם נשווה את תהליך ההתמודדות ההורית מול ילדים בוגרים עם בעיות חרדה ודפוס תלותי-תובעני לתהליך התמודדות הורים עם ילדים צעירים יותר, ניווכח בהבדל כפול: א) ההורים לבוגרים התלותיים חייבים להיערך לאפשרויות קשות ומפחידות יותר, ולהתגבר על דפוסים שכבר השתרשו זה שנים רבות, ו- ב) העגינה ההורית איננה מכוונת בהכרח להמשך הנוכחות והתמיכה, אלא מאפשרת גם תהליך של השתחררות מן העוגן. על ידי קביעה ברורה ונחושה של עמדתם ומקומם, יוצרים ההורים מצב חדש, בו הבוגר יכול ללכת לדרכו. המעבר למגורים עצמאיים מסמל יותר מכל את הממד של היפרדות והשתחררות. במקרים בהם הבוגר ממשיך לגור בבית ההורים נעשית ההיפרדות בדרך אחרת: ההורים מסוגלים עתה לדבר על "הבית שלנו" (של ההורים) ולקבוע תנאים להמשך המגורים בו. במקרה של הבוגר התלותי, פעולה זו מאפשרת את היעזרותו בעוגן ההורי: התייצבותם האיתנה של ההורים בביתם היא שמספקת לילד הבוגר את תנאי היסוד להתייצבותו הוא. אולם, עוגן לא היה ממלא את תפקידו כיאות, אילולא היה ניתן להרימו לפני ההפלגה. בשונה מן העגינה ההורית אצל ילדים קטנים, התהליך עם הורים של בוגרים אמור להסתיים בהרמת העוגן, כלומר בשיגור הבוגר לדרכו.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

כמו בעבודה עם הורים לילדים צעירים, גם בעבודה עם הורים לילדים בוגרים מדובר אם כן בהקטנת "האקומודציה ההורית", דהיינו הפחתת ההתאמה (מרצון או מתוך כפייה) של ההורים לדרישות הילד החרד. אולם בעוד שלגבי ילדים צעירים קיימות עדויות מחקריות ברורות ליעילות הקטנת האקומודציה ההורית ולהיותה קשורה בהקלת הסימפטומים ושיפור התפקוד (Storch, 2007), הרי שלגבי ילדים בוגרים לא קיימים נתונים מחקריים.

אין להתפלא על כך, כי קרוב לוודאי אנו הראשונים שמציגים תוכנית התמודדות מפורטת עם קשיים מסוג זה. על כן חשוב לנו לדווח על התוצאות של תוכנית פעולה זו, כפי שהן משתקפות בעבודתנו בשנתיים האחרונות עם מספר משפחות. השלב הראשון, ההכרחי בהתפתחות המחקר על טיפול מסוג חדש או בתופעה שלא הוגדרה קודם לכן, הוא הדיווח על סדרה של מקרים שטופלו. האפשרות למחקר השוואתי מבוקר מתפתחת תמיד מאוחר יותר. ברשותנו נתונים לגבי סדרה של 27 מקרים, שבהם ביצענו תהליך זהה של הערכה בתחילה ובסוף הטיפול. כל ההערכות נעשו על ידי המטפלים, אך הנתונים נאספו מתוך הדיווח ההורי שכלל משתנים סובייקטיביים ואובייקטיביים. המעריכים נתבקשו לבדוק את כל הערכים שהם נתנו לשאלות השונות, ובמקרים בהם התעורר הספק (במיוחד לגבי הנטייה לדווח על הצלחות), הם נתבקשו לטלפן להורים כדי לוודא איתם אם הערכתם הם תואמת את חוויית ההורים. יש להדגיש שלגבי חלק מן המשתנים (למשל, מגורים בבית או מחוץ לבית, יציאה לעבודה, או חזרה ללימודים) מדובר בעובדות אובייקטיביות חד-משמעיות, לגביהן ההטיות הסובייקטיביות של המעריך כמעט ואינן קיימות. טבלה 1 וטבלה 2 מציגות חלק מנתונים אלה:

מתוך הנתונים שבטבלאות ומתוך הסיכומים המפורטים של המקרים הנמצאים בידינו אנו למדים על מספר מגמות:

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

1. לא היו תגובות קיצוניות (אשפוז או ניסיון אובדני), להוציא מקרה אחד של התפרצות אלימה (הכאת האב) ואשפוז כפוי אצל מטופל שאובחן כסובל מפסיכוזה פרנואידית קודם לכן;
2. בחלק ניכר מן המקרים היה שיפור במשתנים המוחשיים של תעסוקה ויציאה למגורים מחוץ לבית;
3. בכמעט כל המקרים דווח על שיפור משמעותי ביכולת ההורים להתגונן ולהתנגד לאלימות, לאיומים ולהשפלות. ההורים דיווחו באורח שיטתי על צמצום ההסלמה ועל שיפור האווירה בינם לבין ילדם הבוגר;
4. ההורים דיווחו על צמצום משמעותי של השירותים (כספיים ואחרים) שהם ביצעו למען ילדם.

למרות המגמות המעודדות, ברצוננו להוסיף סייג: זיהינו שלושה משתנים, שכאשר לא הושג שיפור ברור באחד מהם לפחות, הסכנה לחזרת המצב לקדמותו היתה גבוהה. משתנים אלו הם: מעבר למגורים עצמאיים, יציאה לעבודה או ללימודים, והפסקת השימוש הבלתי מוגבל במחשב. בין ההורים היו אחדים אשר החליטו להפסיק את הטיפול כאשר הושג שיפור באווירה הביתית ובנכונות הילד הבוגר לשתף עמם פעולה, למרות העובדה שהוא עדיין התגורר בבית, לא יצא לעבודה ולא הוטלו מגבלות ממשיות על השימוש במחשב. על פי ניסיוננו, מצב זה הוא בלתי יציב. לאחר תקופת מה של ירידה בחיכוכים, המצב בבית מדרדר מחדש. עקב כך אימצנו נוהל חדש: לשלוח לכל ההורים מכתב סיכום, בו אנו מפרטים את הנקודות הרגישות, העלולות להביא לנסיגה בעתיד. במכתב זה אנו מציינים את ההישגים של ההורים, הלקחים מהישגים אלה על נקודות החוזק שלהם ועל יכולת ההתמודדות של ילדם, וסימני אזהרה לגבי העתיד. במקרה ויזוהו סימנים של הידרדרות, אנו מציעים להורים לחזור למאבק הבונה (עומר, 2009) (בעזרתנו או, לפי העדפתם, בעזרת קבוצת התומכים בלבד). מטרת מכתב סיכום זה היא להקדים מבעוד מועד מצב אפשרי, אשר ללא הכנה מראש עלול להביא את ההורים למסקנה הבעייתית: "גם ניסיון זה נכשל!". ההבנה שהבוגר התלותי נושא עמו נטייה חרדתית והימנעותית, שבנסיבות מסוימות עשויות לשוב ולהתבטא, היא לקח מרכזי מן הטיפול. אין להשאיר את ההורים באמונה שמאמץ חד-פעמי, ובמיוחד כאשר הוא מסתיים ללא שינויים במשתנים הקריטיים, יביא לשינוי בר-קיימא. במידת הצורך, על ההורים לחזור ולבצע הליך מחודש של עגינה עצמית, עד אשר המצב יהיה בשל להרמת העוגן ושליחת הילד הבוגר לדרכו העצמאית יותר.

סיכום

סקרנו כאן בקצרה את תובנותינו בעקבות שנתיים אינטנסיביות של מחקר והתערבות במסגרת צוות הייעוץ להורי בוגרים תלותיים. אין לנו ספק שנפתחים כאן אופקים תקדימיים להבנה ולהתמודדות עם תופעה המעיקה על משפחות רבות והולכות בעולם המערבי, אשר עד היום לא נמצא לה פתרון הולם. אנו מאמינים שעם השתכללות מודל התלות התובענית, תיפתח האפשרות להכליל ממנו אל תופעות תלות אחרות במשפחה, בעסק המשפחתי ואף מחוצה להם. כמו כן, עבודותינו בתחום עשויות לקדם תובנות בתחום הרחב בהרבה של ההורות במחצית החיים השנייה, אשר זכה עד היום לתשומת לב מועטה יחסית להורות בחצי הראשון.

מקורות

Cicchelli, V. & Martin, C. (2004). Young Adults in France: Becoming Adult in the Context of Increased Autonomy and Dependency. Journal of Comparative Family Studies. 35(4), 616-626.

Jones, G., O'Sullivan, A. & Rouse, J. (2006). Young Adults, Partners and Parents: Individual Agency and the Problems of Support. Journal of Youth Studies. 9(4), 375-392.

Storch EA, Geffken GR, Merlo LJ, Jacob ML, Murphy TK, Goodman WK, Larson MJ, Fernandez M, Grabill K., Family Accommodation in Pediatric Obsessive-Compulsive Disorder J Clin Child Adolesc Psychol. 2007 Apr-Jun;36(2):207-16.

Tran, M. (2006). Unable or Unwilling to Leave the Nest? An Analysis and Evaluation of Japanese Parasite Single Theories. In: electronic journal of contemporary japanese studies.

Yamada, M., (2000). The Growing Crop of Spoiled Singles. Japan Echo, 27 (3), 49-53.

עומר, חיים, הסמכות החדשה במשפחה, בבית הספר ובקהילה, פסיכה ספריה פסיכולוגית, 2009.