מצד שלישי: פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות חברתיות קשות
סקירת יום עיון על הפרעות נפשיות קשות
מאת עומר שטרן
סקירה על יום העיון "פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות נפשיות קשות" שאורגן על-ידי התכנית לפסיכותרפיה של בית הספר ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת ת"אבשיתוף עם עמותת "לכל נפש". יום העיון התקיים ב-15.5.11 בתל אביב.
עושה את דרכי בצעדים מהירים לעבר יום העיון המתקיים באוניברסיטת תל-אביב. נכנס בשער ומאפשר לאיש הביטחון הניצב בו לבדוק את התיק שלי על תכולתו ולחדור מבעד למעטה הפרטיות שלי. פורש את ידי קמעא לצדדים ונותן לו להעביר על גופי את גלאי המתכות. בעודי מתאמץ לסיים את הקירבה האינטימית שנכפתה עליי מהר ככל שניתן, דוחף לידי גבר אחר עיתון שעל העמוד הראשי שלו מרוחה כותרת הזועקת "כוננות נכְבּה" באותיות מאיימות – גדולות ואדומות על רקע שחור. אני הודף את העיתון – ואת הכותרת – ומחיש צעדי לעבר "בית התפוצות", הרי הוא מוזיאון העם היהודי.
בדרכי אני חולף על פני כתובת גרפיטי חצי מחוקה בה רוסס בעברית ובערבית "שייח' מוניס זה כאן!". צעד וחצי, ועוד אחד, ואני נכנס לתוך בית התפוצות. השלט הענק התלוי על הקיר בכניסה מקדם את פניי וקורא לעברי "אתה חלק מהסיפור". אני ממהר ונכנס לתוך אולם "בני ציון" בו עתיד להתחיל יום העיון בעוד דקות מספר. אני מחפש לי מושב שארגיש בו בנוח, ומחליט להתיישב על אחד עליו מצוין כי "נתרם לזכרה של לואיזה שטרן ז"ל מלייפציג שנספתה בשואה".
על אותו המושב ממש ממתינה לי חוברת מושקעת ועבת כרס – כשישים עמודים לערך – המכנסת יחדיו כמעט את כל ההרצאות המתוכננות להמשכו של יום העיון העשיר הזה. מפאת קוצר היריעה אתייחס בסקירה זו באופן כמעט בלעדי להרצאתו של פרופ' ניל אלטמן – אורח הכבוד של היום כולו – שפתחה את המושב הראשון של יום העיון.
אלטמן הוא פסיכואנליטיקאי יהודי ניו-יורקי. בספרו The Analyst in the Inner City: Race, Class and Culture Through a Psychoanalytic Lens, הוא הצליח להזיז את התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית ממשכנה הנעים והנוח של חדר הטיפולים וספת האנליזה, אל עבר אוכלוסיות השוליים של החברה – אוכלוסיות נעדרות ובמובן אחר מודרות מאותו החדר ומאותה הספה ממש. לשם כך אלטמן הסתמך אמנם על הניסיון האישי שצבר במהלך עבודתו היומיומית במרפאות הציבוריות של רובע הברונקס בניו-יורק, אך הצליח לנסח טענה ותיאוריה רחבה בהרבה, שחרגה אף לעבר ניתוח אירועים בספירה הגלובלית שמחוץ לקליניקה.
בספרו זה, לצד ניתוחים בעלי אופי פסיכואנליטי-מרקסיסטי של החברה המודרנית, התייחס אלטמן להיבטים השונים המקבעים בסופו של דבר את הפסיכואנליזה הן כתיאוריה אך במיוחד כפרקטיקה, כאקסקלוסיבית וכאליטיסטית. הוא ביקר את האופן בו הפסיכואנליזה התייחסה לאותם אינידיוידואלים קשיי יום כאל "בלתי ניתנים לאנליזה" וכבעלי אגו חלש מדי; ואת ההתייחסות אל התמקדותם בקשייהם החומריים כאל התנגדות לטיפול. אל מול זאת טען אלטמן כי בדיוק כשם שפסיכותרפיה פסיכואנליטית מבקשת לקדם אצל האינדיווידואל קבלה ואינטגרציה של אותם חלקי עצמי מפוצלים שעברו השלכה, הדחקה והתנכרות, כך גם עלינו לשלב לתוך השדה הפסיכואנליטי אותן אוכלוסיות שבאופן מסורתי נדחקו לשוליים הן בתיאוריה והן בפרקטיקה. זאת הן לשם יצירת פסיכואנליזה אתית יותר, והן לשם בניית חברה בריאה יותר.
בספר חיבר אלטמן בין התיאוריה הפסיכואנליטית לתיאוריה חברתית ביקורתית, וטען כי חלוקות סוציולוגיות על רקע גזעי, מעמדי ותרבותי משפיעות על אופן התפתחותו הנפשית של הסובייקט. זוהי עמדה מבורכת, שכן היא מקרבת את הפסיכואנליזה לציבורים רחבים ובכך גם נאמנה יותר לאספירציות הפרוידיאניות המקוריות, אך זוהי גם עמדה חריגה הבולטת בשונותה על רקע העמדות המקובלות בשדה הפסיכואנליטי.
חריגותו וחריגתו זו של אלטמן ניכרה גם ביום העיון עצמו ונראה היה כי הרצאתו סוטה מן הדיון המתוכנן על פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות נפשיות קשות. אלטמן התייחס אמנם לטיפול בסוג ההפרעות והמטופלים הללו, אך בהרצאתו הייתה תרומה מרעננת שבאה לידי ביטוי ברעיון של "השלישי החברתי" אותו פיתח בספרו ואותו הציג במהלך ההרצאה.
לטענתו של אלטמן, הגיעה העת שנבחן את המטופלים שלנו ואת ההפרעות עימן אנו נפגשים בקליניקה בקונטקסט רחב יותר מזה לו אנו רגילים. לצד היבטים אינטרה-פסיכיים של פנטזיות (one-person psychology) והיבטים אינטר-פסיכיים של אובייקטים ומערכות יחסים אינטרסובייקטיביות (two-person psychology), ציין אלטמן כי אנו מחויבים להתייחס גם לאותו "שלישי חברתי" (three-person psychology): השפעתם של גורמים ומרכיבים היסטוריים, לאומיים, חברתיים ותרבותיים על חיי הנפש של הסובייקט היחיד – כל זאת במובן הפסיכואנליטי של המילה.
באופן כללי קבע אלטמן כי פסיכואנליזה שתטמיע לתוכה את הפרספקטיבה של "השלישי החברתי" תאפשר לנו לבחון את השפעתם של המכניזמים לשליטה חברתית הפועלים למן הרגע בו מתקיימת סטייה וחריגה כלשהי מהנורמה. באופן ספציפי יותר, פרספקטיבה רחבה זו תאפשר לנו גם לבחון את האופן בו פועלת העברה בין-דורית של טראומה, המתבטאת בסופו של דבר בסימפטומים פוסט-טראומטיים בקרב אינדיווידואלים פגיעים ורצפטיביים במיוחד. סימפטומים שהם במקרים מסוימים בעלי מופע גבולי ולעתים אף פסיכוטי.
אלטמן טען כי "פסיכוטיים, ובמיוחד אלו המציגים סימפטומים מוזרים וביזאריים, יתכן שנושאים את השושלת של טראומה בין-דורית, כתוצאה ממלחמה, עבדות, טרור ורצח-עם". תיוגם באמצעות תווית פתולוגית משמש לדבריו להפכם ל'שעירים לעזאזל'. בהסתמכו על מחקריהם של התיאורטיקנים הצרפתיים Davoine ו-Gaudilliere, הוא הסביר כי באמצעות "השלישי החברתי" סימפטומים שנראים כסתומים וחסרי כל פשר יכולים לעתים להתפרש ולקבל משמעות במסגרת הבנת הרקע ההיסטורי או המשפחתי הספציפי של טראומה רחבה הרבה יותר.
אלטמן מודע לכך כי עבור חלק לא מבוטל מהאנליטיקאים ומהמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית, אפילו מרכיבים אינטר-סובייקטיביים נחשבים למרכיבים שאינם אנליטיים – ובטח ובטח שמרכיבים חברתיים-היסטוריים ייחשבו כך. גם כאשר השפעתם של מרכיבים כאלה מקבלת הכרה, העיסוק בהם נתפס כקשור לשדה הסוציולוגיה או למחקר ההיסטורי – או במילים אחרות, "זו איננה פסיכואנליזה". אלטמן מפנה אצבע מאשימה כלפי גישה זאת: לדבריו, לא רק שחשוב לשלב מרכיבים אינטר-סובייקטיבים ותרבותיים-חברתיים לתוך הקליניקה והתיאוריה הפסיכואנליטית, אלא שבמקרים מסוימים בעיות נפשיות ואף סימפטומים פסיכולוגיים הם תוצרים של ההתייחסות האקסקלוסיבית להיבטים אינטרה-פסיכיים ושל ההדרה של אותם היבטים רחבים יותר. במילותיו הוא, "התמקדות אקסקלוסיבית בשדה החד-פרסונלי כמצע לפסיכואנליזה מבטלת את עצמה. לא תיתכן פסיכואנליזה שאיננה מתייחסת לשדה הדו-פרסונלי והתלת-פרסונלי כחלק אינטגראלי ממרחב המחקר שלה".
אלטמן ניסח את ה'שלישי החברתי' – אותה פרספקטיבה חברתית-היסטורית – כאותם כוחות תרבותיים והיסטוריים המעצבים את האינדיווידואליים ואת מערכות היחסים הנרקמות ביניהם. כוחות אלו הינם בעלי אופי 'שקוף', במיוחד עבור אלו השייכים לאותה התרבות ובעלי אותו מטען היסטורי. במובן זה אלטמן דורש מאיתנו כמטפלים להכיר בכך שהתיאוריות מהן אנו נזונים ולאורן אנו מטפלים רחוקות מלהיות "אוביקטיביות" ו"ניטרליות": הן משקפות מערכות ערכים תרבותיות רחבות יותר ומשפיעות בתורן על מה שאנו תופסים כנורמאלי לעומת מה שמוגדר כפתולוגי.
בנקודה זו ראוי לציין כי אלטמן כמובן איננו הראשון לנסח תיאוריה על ההשפעה הסמויה של החברה, סוכניה וחלוקות מעמדיות על האינדיווידואלים המרכיבים אותה. אפשר לנקוב בשורה ארוכה ומכובדת של פילוסופים קונטיננטליים ותיאורטיקנים ביקורתיים שדנו בכך, ושמישל פוקו הוא אולי נציגם הבולט והמוכר ביותר מן ההוגים בני זמננו. כמו כן, אלטמן גם רחוק מלהיות הראשון לשלב מרכיבים בעלי חזות "סוציולוגית" לתוך המרחב הפסיכואנליטי עצמו. אריך פרום – שנמנה עם אסכולת פרנקפורט – היה שם הרבה לפניו. אולם במקרה של אלטמן מדובר באחת הדמויות המרכזיות כיום בזרם ההתייחסותי, ומי שהיה עורך של כתב העת הנחשב "Psychoanalytic Dialogues", ולפיכך זהו משב רענן ורוח גבית לחיבור הנדרש של התיאוריה הפסיכואנליטית עם תיאוריות ביקורתיות עדכניות יותר. תרומתו זו לתיאוריה, ההמשגה והפרקטיקה הפסיכואנליטית היא במובנים רבים לא פחות מרדיקלית.
בסופו של יום העיון הגדוש הזה – שהכיל מלבד הרצאתו של אלטמן עוד מספר לא מבוטל של הרצאות ודיונים עשירים עם אנליטיקאים ומטפלים מן השורה הראשונה – אני קם מהמושב לזכרה של אותה אישה שנספתה בשואה ואת שם משפחתה אני נושא. אני יוצא מאולם "בני ציון" וחולף פעם נוספת מתחת לשלט הניצב בכניסה ל"בית התפוצות" הטוען כנגדי כי אני "חלק מהסיפור", וחושב על כך שלאור הרצאתו של אלטמן ניתן היה להחליף את נוסח הכתובת בשלט כך שיקרא: "הסיפור הוא חלק ממך". בעודי מהרהר בכך אני שומע מרחוק כי ברחבי הארץ היו במהלך היום אירועים שונים לציון "יום הנכבה" ובגבול הצפון נהרגו מספר פלסטינים במהלכן של ההפגנות לציון יום זה.
לסקירה נוספת על יום העיון באתר פסיכולוגיה עברית
