"אחרי אושוויץ, לכתוב שירה זוהי ברבריות" – אמר תיאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט. אכן, האמצעים המסורתיים לסיפורו של הניסיון האנושי במלחמת העולם השנייה ובשואה – כשלו. בה-בעת יש צורך עמוק ויסודי לדבר, לספר על האירועים הללו, אם ברצוננו להתמודד עם השבר ההיסטורי שהם הותירו אחריהם. בתנאים כאלה, כיצד נוכל לספר? כיצד יתאפשר סיפורה של טראומה שהשפה אינה מסוגלת להכילה?
בספרם פורץ הדרך עדות – שראה אור לראשונה ב-1992 בארצות-הברית ונחשב למופת של דיון בסוגיית העדות בתרבות – בוחנים חוקרת הספרות שושנה פלמן והפסיכואנליטיקאי דורי לאוב את המשמעויות ואת חוויות-החיים השונות של אקט נשיאת העדות, וזאת תוך קריאה בטקסטים של דוסטויבסקי, פרויד, סטפן מלרמה, פאול צלאן ואלבר קאמי, ומתוך צפייה בעדויות מוסרטות של ניצולי שואה ובסרט "שואה" של קלוד לנצמן.
ההיבטים ההרסניים ויוצאי הדופן של השואה מוגדרים כאן לראשונה כמשבר עדות רדיקלי, כ"התרחשות היסטורית חסרת תקדים של 'אירוע-בלא-עד', אירוע שעצם טבעו הוא להכחיד את העדים לו".
פלמן ולאוב שואבים מנסיונם האישי – הן בהוראה ובהנחיה של סטודנטים, והן בהאזנה לסיפורי עדות של ניצולים – כדי להעמיד במשותף ולראשונה "תיאוריה של עדות": תפיסה חדשנית ומהפכנית, שפתחה שדה מחקר חדש על היחס בין אמנות ותרבות לבין אקט נשיאת העדות, כאקט המעצב ומבטא את המשבר ההיסטורי והתרבותי של זמננו. תפיסה זו של העדות ומשמעותה הקונקרטית והתיאורטית חיונית למבקרי ספרות וקולנוע, לפסיכותרפיסטים, להיסטוריונים, לפילוסופים ולמשפטנים.
לתרגום העברי מצורפת הקדמה חדשה של שושנה פלמן שנכתבה במיוחד למהדורה זו (2008). כמו כן מצורפת אחרית דבר מאת חוקרת הספרות והטראומה פרופ' קאתי קארות, הקושרת בין מושג העדות בספר זה לבין הרחבתו המאוחרת אל תחומי המשפט והחוק בספרה הבא של פלמן (2002), The Juridical Unconscious.
דורי לאוב, פסיכואנליטיקאי ו-clinical professor במחלקה לפסיכיאטריה של אוניברסיטת ייל, הוא אחד מיוזמי מפעל הארכיון והמחקר לעדויות וידיאו של ניצולי שואה, ופעיל כמתעד וכחוקר בארץ ובעולם.