"אל תירה בי, אני יכול להיות מצחיק"
על ההרצאתו של סייד קשוע "הומור בעת מלחמה"
מאת אורית אלקלעי
סקירת המפגש "הומור בעת מלחמה", שנערך בתל-אביב ב-27.2.2011 במסגרת סדרת ההרצאות "חסד ההתמרה במעשה הטיפול ובמלאכת החיים" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות.
ביום ההרצאה חלפתי על פני הפגנה של "תנו לחיות לחיות". איש מחופש לתרנגולת הסתובב בין המפגינים ופוסטרים גדולים של תרנגולות כלואות בכלובים התנוססו בשדרה. אישה עצרה אותי ושאלה: "מה זה?", השבתי: "הם רוצים שיהיה לתרנגולות יותר טוב." האישה פרצה בצחוק ותרגמה לבן זוגה, בערבית. בן זוגה אף הוא פרץ בצחוק מתגלגל ושאל: "אז איפה יגורו?". הסברתי, אך נראה היה שהנושא משעשע בעיניהם ומיד שאלו: "ומה עם האנשים?", עמדתי לענות אך צחוקם המתגלגל היה מדבק ופרצתי אף אני בצחוק. שלושתנו עמדנו באמצע הרחוב וצחקנו. החיבור היה מיידי והתחלנו לדבר. הם סיפרו שהם פליטים, ובנימה מתנצלת הוסיפו שהם גם מוסלמים. לא הבנתי מדוע מוסלמיותם רלוונטית. הם הוסיפו ואמרו שהגיעו לישראל לפני כמה חודשים, שהם גרים ברחוב, ללא אישורי עבודה ושלא ראו את ילדיהם מאז שהגיעו לכאן. מצאתי את עצמי חסרת מילים. כשהבנתי את הצחוק שלהם על מגורם של התרנגולות התביישתי. ההומור מוסס את הגדרות הזהות, ולרגע אפשר לכולנו להרגיש כתרנגולות כלואות בעולם הגדול. הומור זה הפך להישרדותם האמיתית של שני האנשים, שעוררו בי אמפתיה וגרמו לי להתקשר לכל גורם אפשרי בניסיון לעזור להם.
בכתבה זו אביא את התרשמותי מהמפגש של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות בו הרצה הסופר, העיתונאי והתסריטאי סייד קשוע על "הומור בעת מלחמה". היה זה מפגש שלישי מתוך סדרת "מפגשים בצוותא" המוקדשים לנושא ההתמרות, כפי שנוסחו על-ידי קוהוט במאמרו משנת 1966, "צורות והתמרות של נרקיסיזם". במאמר מתאר קוהוט את ההתמרה כחריגה מהמבנה האישי של העצמי, כך שבנוסף להתמקדות בצרכים האישיים של הפרט, מתפתחת אצלו יכולת להיפתח אל האחר ואל הסביבה, ולחוות את העצמי כחלק מעולם רחב יותר. באופן זה נחלץ העצמי מתביעותיו הגרנדיוזיות הקשורות לצרכיו האישיים, ופונה לאידיאליוּת, לקיום שהוא מעבר להגדרות מבניות, כפי שמתגלם בביטוי Trans-formation , דהיינו, "מעֵבר לצורה". "המצב ההתמרתי" מאפשר קיום של חמלה, התבוננות אמפתית ומשוּקעוּת בזולת. קוהוט טבע חמישה מצבי עצמי של התמרה, הנחשבים על ידיו "כרווָחים של האני וכהישגים של האישיות": יצירתיות, אמפתיה, קבלת חלופיות החיים, חכמה, והומור.
ההרצאה החלה בפתיח קצר של המנחה איריס גבריאלי-רחבי על "התמרת ההומור". לפי קוהוט, אדם זקוק לניצוץ של הומור כהגנה מפני הטירוף, וכאמצעי להתייצבות מול המוות – התייצבות המהולה בעצב ובמלנכוליה של מי שמקבל את מגבלות חייו. ההומור אליבא דקוהוט יכול להרחיב את הנפש והרוח, ולהביא לשלווה. המפגש עם סייד קשוע – כאמור – עסק בהתמרת ההומור.
במבוכה קלה קיבל קשוע את הבמה להרצאה חופשית, ללא שאלות מנחות, עד סוף המפגש. בהרצאתו סיפר על התפתחות ההומור בחייו ועל תחושותיו לגבי הכתיבה ההומוריסטית ולגבי כתיבת הפרוזה. כבר במשפטים הראשונים להרצאתו הורגש שהוא חש בעין הבוחנת של הצופים, אותם כינה: "שבט פסיכולוגיית העצמי". הוא התייחס בהומור לפרשנויות האפשריות שיינתנו לדבריו ואף התבדח ואמר שאם לא יהיה טוב בהרצאה הוא יתנקם בנו בטורו השבועי.
קשוע אמר בתחילת ההרצאה: "אני אדבר על עצמי ואני מקווה שזה יתאים לקוהוט בדרך זו או אחרת"; אולם בעוד קוהוט רואה בהומור אמצעי להתמוססות הגדרות הזהות וטרנספורמציה לאזורי תודעה נעלים יותר, נראה היה שעבור קשוע, דווקא כתיבה של פרוזה היא המאפשרת לו לתחושתו להיכנס למצב תודעה גבוה יותר, טרנספורמטיבי – יותר מאשר הכתיבה לטור ההומוריסט או לסדרת הטלוויזיה הקומית. הלחץ לספק תכנים לטור או להגיע לרייטינג גבוה בטלוויזיה, סיפר, משפיעים על תודעתו, בעוד כתיבת הפרוזה היא מסע ארוך שבו הוא מרגיש יותר מחובר לעצמו. הוא הסביר שבכתיבה הזאת הוא בונה עולמות, ולכן רמת הדיוק שלו חייבת להיות גדולה יותר, דבר שמוביל אותו להיכנס לתודעה אחרת. נראה שבניסיונותיו של קשוע להכיר ולכתוב את גיבורי ספריו הוא מתייחס להתמרה נוספת של קוהוט – האמפתיה: היות זולתעצמי אמפתי תוך ביטול גבולות הנפרדות האישית.
קשוע סיפר על תפקיד ההומור עבורו כערבי במדינה המוגדרת כמדינה יהודית והכותב בעברית. בין השאר סיפר שבגיל 15 עבר ללמוד בפנימייה שכל הילדים בה היו יהודים; המעבר היה קשה: המקום היה זר לחלוטין מבחינת שפה ותרבות, וההומור היה דרכו להתמודד עם המצב. על כתיבת הטור קשוע סיפר שיהודים חושדים לעתים שההומור בטור הוא רק מסווה, ושהעמדה הפוליטית אשר הוא מביע בכתיבתו היא למעשה סוס טרויאני שמטרתו להפיל את האויב. לתחושתו, כמה מהקוראים היהודים מחכים שימעד ושתתגלה ה"אמת" בנוגע לתחושותיו כלפי היהודים. "נראה שהיהודים מתייחסים להומור שלי כאילו הוא מסיכה", אמר קשוע. ספרו הראשון, עם זאת, חטף ביקורות קשות דווקא מקוראים ערבים מעיר הולדתו טירה, משום שצחק בו על נושאים שאסור היה לצחוק עליהם - ועוד בשפה של "האויב".
קשוע מספר שמשני הצדדים מאשימים אותו בכך שיש לו הומור ישראלי, אך הוא לא מבין מדוע; לדעתו זהו הומור של מיעוטים, הומור של התגוננות: "אל תירה בי, אני יכול להיות מצחיק." הוא תוהה כמה זה עוזר להתגונן דרך הומור: "אולי זה יהפוך את הטרנספר ליותר נח?". קשוע פסימי לגבי יכולתו של ההומור לעזור לפתור בעיות. בזמן מלחמה ואירועים אלימים אחרים, לדבריו, הוא מתקשה לעסוק בהומור, מפני שהוא חש שהומור לא מתאים ברגעים כאלה. העיסוק בהומור בהקשר של מלחמה הביאה להתפוגגותו המהירה של ההומור, והשאירה את הקהל עם מועקתה של המציאות המזרח תיכונית העגומה. נדמה היה שתחושת העצבות וחוסר האונים גברה על יכולת ההומור להתמרה. בשלב השאלות והתגובות מהקהל, נראה היה שרבים רצו לנחם את קשוע על אוזלת היד שהוא חש לנוכח ההבנה שכתיבתו לא תביא לפתרון המצב. ובכל זאת, קשוע סיפר שבאמצעות ההומור הוא מצליח לעתים להעלות תכנים ביקורתיים שקשה לקהל לשאת כשהם מובעים באופן אחר.
לקראת סוף ההרצאה התוודה קשוע שהוא גר בין יהודים ולא מרגיש בטוח בלילות, ושגם במגזר הערבי הוא אינו מקובל, בשל כתיבתו בעברית ועל נושאים לא מקובלים בחברה הערבית. אולם בהרצאה נראה שלמרות הקושי האישי והספקות בדרכו, קשוע חי את חייו ביצירתיות, אמפתיה, אומץ לב והומור רב שמרחיבים את השיח, כשהוא ממשיך לכתוב בניואנסים אנושיים. תוכניתו "עבודה ערבית", שמביעה ביקורת וגם חמלה כלפי שני הצדדים, מגיעה לסלונם של ערבים ויהודים כאחד. קשוע ציין שהביקורת וחוסר ההבנה של החברה הערבית לכתיבתו הובילו אותו למצב של חשש לחייו, אך לאחרונה מזמינים אותו לרדיו ולהרצאות בערבית, ונראה לו שיש תזוזה חיובית לקראת הבנה של עמדתו וקבלה של כתיבתו. נראה אם כן שבזכות אומץ הלב והאמפתיה קשוע בכל זאת מצליח לפתוח דלתות לשיח תרבותי אחר.
תחושתי במפגש עם קשוע דמתה לתחושה במפגש עם הזוג בהפגנה של "תנו לחיות לחיות", אך הפעם לא הייתי לבדי. ניכר היה שהקהל חש מועקה דומה וניסה לעזור, לעודד, להחמיא ולפאר עד שקשוע אמר: "די, תמשיכו!". "אם כל אחד יהיה נרקסיסט ויהיה עסוק רק בענייניו", טען, "העולם יהיה טוב יותר", והוסיף שתחושת הגדלות מסבירה לו את מעשיו של קדאפי בלוב. בנימה זו שב ההומור לחדר ואיתו התקווה.
מקורות
קוהוט, ה. (2007 [1966]). צורות והתמרות של נרקיסיזם ב: פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח אדם. ישראל: תולעת ספרים, האיגוד לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, עמ' 123-149.
