"אין כניסה לחומרים מבחוץ"
מאת רונית שלו
סקירת מפגש של המדור הקליני במרכז ברמן לייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, בנושא אפשרויות הטיפוליות בהפרעות אכילה. יום א' 30.1.2011
מבט קצר אל מתחם ההתכנסות והכיבוד הקל: הקהל, למעט חמישה גברים - אם כוללים את השומר בכניסה - נשים. בהמשך מתברר כי שלושה מהגברים מרצים, וכולם מדברים בעיקר על נשים. בעבר נחשבו הפרעות אכילה כמחלות "נשיות", המופיעות בקרב נשים ונערות בלבד; למרות הידע המצטבר והשינוי בשיטת האבחון, המאפשרת גילוי הפרעות אכילה גם בקרב נערים וגברים, השפה האקדמית והשפה הטיפולית מנציחות את שיוך המחלה לנשים. כך לדוגמא, חלק מהקריטריונים לאבחון אנורקסיה הוא אי הופעת המחזור. בפועל, הסכנה לפגיעה בקרב נשים ובקרב גברים זהה, גם אם המאפיינים והתסמינים שונים בין נשים וגברים. על פי הרכב הקהל במפגש המקצועי בנושא אפשרויות הטיפוליות בהפרעות אכילה, הנשים הן לא רק אלה הנחשבות ל"חולות" או ל"מטופלות", אלא גם אלה המתעניינות בלמידה ובידע על המחלה.
המפגש נפתח בסרט על Elle, ילדה-נערה שהיה לה הכול: כח, סגנון, הומור, כישרון ומשפחה אוהבת. אך היא לא ראתה זאת, היא קטְנה וקטנה עד שנפטרה. התחושה הראשונית שלי הייתה שמתחילים את היום בחושך: אולם חשוך, ותמונות של ילדה נעלמת ומתפוגגת מוקרנות בחשכה.
הפרעות אכילה מתמקמות בצומת בין גוף ונפש. החולה בהפרעה מנסה לבטא הזדקקות לָאחר – הזדקקות שמאיימת עליה - דרך הכחשה של הזדקקות לאוכל וקשר. כך פתחה את דבריה מנחת המושב הראשון, טל חן נוי. המלחמה בהזדקקות, צמצום המקום הפיזי והרגשי, השקיפות, ההעלמה העצמית, חוסר הצרכים, המחיקה, הקושי להתבטא במילים - תמות אלו שבו ועלו בהרצאות השונות ובהצגה "שקופה", שהוצגה בפנינו בהמשך.
"אני לא אתן לשום דבר להיכנס לתוכי, כלום" אומרת נגה, גיבורת ההצגה. המונולוג, המבוסס על סיפורה האישי של השחקנית, מתאר במילים את המצוקה הרגשית המורכבת של החולות במחלה. הצורך להצטיין, חוויות של דחייה חברתית, אובדן, אבל וגירושין לא מעובדים מובעים בלי מילים, דרך הגוף - בהעלמתו וצמצומו.
במהלך המפגש ההשפעות על הגוף הוזכרו בהקשר של רזון, פגיעה בגוף ופציעתו כחלק מהפרעות האכילה. בהקשר זה של גוף ואוכל נזכרתי בעבודותיה של אביגיל פרלמן, (Pearlman, 2010) אמנית המתגוררת בלונדון ,העוסקות בגוף ובאוכל. בעבודות האמנות שלה מנסה האמנית לייצר חוויה של פציעה עצמית של הגוף הנשי. העבודות, לדברי האמנית, הן "קילוף של הגוף שחוזר על עצמו כל פעם מחדש". אין הן אילוסטרציה ישירה לאנורקסיה, אכילה או אי אכילה, אלא עוסקות במקום של הגוף באנורקסיה, ובתפר שבין אוכל וגוף. העבודות מנסות לחשוף את המשמעויות הרבות של "הדבר הזה" שהוא, לדעת האמנית, חמקמק ובלתי ניתן לתיוג. בדימוי, הלקוח מסדרה המוצגת בעבודת וידאו, נוגעת האמנית באי עיכול האוכל: מה שנכנס לגוף נשאר שלם, לא עובר תהליך של הטמעה ועיכול. העבודה נוגעת בשאלות של היחס בין הגוף והאוכל על ידי הצבת האוכל ליד הגוף, על הגוף, או בדימויים אחרים בסדרה - בתוך חלקי גוף שונים.
*
"אמא מחבקת אותי...כל כך חיכיתי לחיבוק הזה...פעם ראשונה שראיתי את אמא בוכה..."
(מתוך ההצגה "שקופה")
המתח שבין ההזדקקות להתמסרות, במקום בו הנערות מביעות עצמן דרך צמצום גופן במקום להגיד "אני צריכה אתכם שתחבקו אותי", חושף אותנו לשחקנים נוספים בדרמה הכואבת של החולות בהפרעות אכילה, במיוחד בילדות ובגיל ההתבגרות: ההורים. יש שיאמרו שהם הסיבה להפרעת האכילה, ויש שיראו בהם כוח מרפא. ובכל מקרה, טוען דר' אריק הדס, הילדה היא שלהם - היא מתגוררת בביתם, ולכן הם סוכני השינוי, הם נציגי הצוות הטיפולי בבית. במקרים רבים ההורים נתונים במצוקה עזה בעצמם וחווים תחושת חוסר אונים, מתח, חרדה וסימפטומים גופניים המקשים על תפקודם. ההורים מתמודדים עם כישלון המשימה העיקרית שלהם כהורים - לשמור על הילדה, להזין אותה ולהאכיל אותה. אך הפרעת האכילה בדרך כלל "כאן כדי להישאר", ועל כן חייבים ההורים להיות חזקים ועמידים. ההורים, כמו ילדתם, מתקשים בדרך כלל להביע תחושות במילים, זקוקים לאמפתיה, לעזרה ולתיווך על מנת לראות את הבת לא רק דרך עיני ה"תראו מה היא עושה לנו!". הם זקוקים לסיוע על מנת להתגייס בחרדתם לשלומה, להמיר את האשמה באחריות ובתקווה להיות לצד הבת אל מול המחלה.
תחושת הכישלון והחרדה המלווים את ההורים מופיעים בתהליך מקביל גם בעבודת המטפלים מול החולות, כך עולה מההרצאות. תחושות חוסר האונים, הכעס, הטינה, חוסר האמון והקושי מותירות גם את המטפלים מותשים. הפרעת האכילה מכריחה אותם לעבוד קשה, להיות דרוכים ומכוונים, להתמודד מול הרעב המתעתע של החולות ומול הרעב שלהן להבנה, לעזרה, ופעמים לתלות.
"התפריט למטפל בהפרעות אכילה", כפי שקרא דר' איתן גור להרצאתו, התייחס לנשים צעירות ולתהליך ההערכה, האבחנה והטיפול בהן. לחלקן יש "היסטוריה" טיפולית עשירה הנאספת ממטפלים קודמים. עם כולן המפגש הראשוני קריטי ליצירת קשר ולהמשך שיתוף פעולה. תגובת המטפלים למשפטים כמו "רק ירדתי במשקל קצת בחודשים האחרונים" או "לא הקאתי בחיים", חורצת את גורל הטיפול, ואת יכולת המטופל להתחייב לו ולא לברוח.
המגמות החדשות שסימן דר' גור הן של הצטרפות בנים, נערים, נערות ערביות נערות חרדיות ונשים בוגרות אל מעגל המחלה. בהקשר זו הוזכרה בפעם היחידה במפגש השפעת התרבות והחברה על המחלה, על אף שידוע כי האידאל החברתי של דמות האישה הוא בבסיסו קונפליקטואלי ומבלבל. המודל האסתטי המיוחל של נערות רבות הוא מראה כחוש כמראה נערה טרם התבגרותה (בוניאל-נסים וברק, 2009). התפיסה התרבותית-חברתית של מודל היופי באה לידי ביטוי בתקשורת, בכתבות על יופי ודיאטות בשבועוני נשים, בתעשיית הסרטים ובטלוויזיה. לצד תנאים אישיים מקדימים, כמו דימוי גוף נמוך, השפעת המסרים בדרך כלל רבה מאוד (Boniel-Nissim & Latzer, 2011).
לצד ההיבטים המגדריים והתרבותיים, גורם נוסף בעל השפעה עצומה על חיינו כיום הוא השימוש התדיר ברשת האינטרנט. במפגש לא ניתנה תשומת לב לתופעה של "קהילת פרו-אנה" (קיצור של פרו-אנורקסיה) – קהילה וירטואלית המורכבת ברובה ממתבגרות הרואות באנורקסיה אורח חיים לגיטימי, ובחירה מודעת אשר אינה מחייבת טיפול (בוניאל-נסים וברק, 2009). קבוצות פרו-אנה ברשת האינטרנט מספקות תמיכה ועידוד להרעבה עצמית, ומציעות טיפים לאפשרויות השונות להמשיך ולרזות. ההשתתפות של נערות בקהילות פרו- אנה כמענה לצורך בתמיכה משקפת את מצבם העגום של משאבי התמיכה החלופיים באינטרנט ובכלל, עבור נערות הסובלות מהפרעות אכילה (Boniel-Nissim & Latzer, 2011).
השתרשות האינטרנט בחיינו מעלה את השאלה על קשר אפשרי בין השימוש באינטרנט לפיתוח של תסמיני הפרעות אכילה. מחקר חדש שערכו פרופ' יעל לצר, פרופ' רות כץ וזוהר ספיבק מאוניברסיטת חיפה, ושעיקרו פורסם זה עתה (ינואר 2011) מגלה קשר בין גלישה אינטנסיבית ברשת החברתית פייסבוק ובאתרים נוספים לבין תסמינים הקשורים בהפרעות אכילה. מכאן עולה השאלה – האם האינטרנט מהווה מקום מפלט לסובלים מהפרעות אכילה לצורכי ביטוי, תמיכה וקבלת מידע, או שמא הוא גורם מזרז להצגת התנהגויות בעייתיות הקשורות בתזונה? מחקר נוסף בתחום נדרש.
את המפגש חתמו, כאמור, ההצגה שקופה ושיחה עם השחקנית. החוויה בסוף המפגש הותירה אותי בתחושה של "רעב" ללמידה נוספת על הנושא, ובמקביל הייתי כבר ממש רעבה - רעב פיזי, מיידי ובסיסי לאוכל מוחשי ואמיתי.
ביבליוגרפיה:
בוניאל-נסים, מ., וברק, ע. (2009). פרו-אנה: נערות "עלומות" בסייברספייס. מפגש לעבודה חינוכית סוציאלית, 29, 171-192.
