"להעתיק לנקי"
רשמים מהרצאתו של קובי אבשלום
מאת מריאנה גייטיני
על הרצאתו של קובי אבשלום: "מה הסיפור האמיתי?" האם המטפל הוא באמת כזה או שזו השלכה?". ההרצאה התקיימה ב-21.10.2010 במסגרת הרצאות ימי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, כחלק מסדרת הרצאות שנתיות: "המטפל כאדם: העברה נגדית ומעבר לה".
(לילה, סוף הקיץ, אבל עדיין חם. כביש ראשי סואן, אישה בתוך רכב מחפשת באופן נואש את הכניסה. אמרו שזה ליד הגולפיטק. היא לא מוצאת. היא מאחרת, הבטיחה שתגיע בזמן ושתכתוב מחשבות על ההרצאה. היא אכולת רגשות אשם. בסוף היא מוצאת. יורדת מהרכב, שומעים צעדים מהירים ונשימה קצרה, היא רצה. פנים חדר, מרצה נעים סבר יושב ומדבר, קהל גדול (ברובו נשים) נשפך בחלקו מן החדר, כיסאות מוצבים בחוץ, האישה מנסה להשתלט על הנשימה שלה, היא נראית מרוכזת. הריכוז חושף, עכשיו משהיא באור, קמט עמוק בין שתי העיניים שלה.)
*
כשנשאלה המשוררת אגי משעול "באיזה דימוי היית רוצה להשתמש וטרם הצלחת?", היא אמרה: "העניין של לחזור, לכתוב משהו על העבר. והדימוי שאני חושבת עליו זה כמו ילד מעתיק לנקי. אני עוד לא יודעת איך לכתוב את זה, שבעצם לכתוב את העבר זה להעתיק לנקי. זה קצת עונש, להעתיק עוד פעם ועוד פעם, וקצת לרפא את זה. גם שירה זה בעצם להעתיק לנקי".
הרצאתו של קובי אבשלום, כפי שאני מבינה אותה, עסקה גם היא בדימוי הזה של "להעתיק לנקי" ובכוחה המרפא של ההעתקה, שוב ושוב. אלא שבטיפול - אולי בשונה ממה שמשעול מתכוונת אליו - יש מטפל ולא דף נקי, ויש התבוננות על החומר המועתק, התבוננות שמאפשרת לנקות באמת, כל פעם קצת יותר, לרפא. כל פעם קצת יותר.
כדי להמחיש את העבודה הטיפולית הציג אבשלום מספר תיאורי מקרה כשבאחד מהם הובאה פגישה במלואה. וינייטות טיפוליות תמיד הילכו עלי קסם, המילים כפי שהן נאמרו. יש להודות – הרבה תיאוריה יש בתחום שלנו, מעט וינייטות. והנה זכינו לשמוע, מילה במילה, פגישה. ובפגישה ישבו מטפל ומטופל, שותפים לדרמה שמתחוללת, דרמת יחסי האובייקט. וכל אחד מהם נוטל בה חלק ותפקיד. על במת הדרמה הזו משתחזר דפוס יחסי האובייקט, כפי שהוא משתחזר פעמים רבות בחיינו, אלא שהפעם המטפל נוכח, משתתף פעיל בדרמה, ואז מתבונן, נוטל לעצמו את החופש להתרחק מעט, על מנת להשתחרר ולשוב עם הבנה לגבי חלקו שלו בדרמה ולגבי הליהוק שנבחר עבורו על ידי המטופל.
נשמע פשוט.
אלא שזו מלאכת המחשבת של הטיפול, בכלל לא פשוט.
לא פשוט כי על המטפל להשאיל עצמו למטופל, להסכים לקחת חלק בדרמה, להסכים ללבוש את התלבושת שהמטופל בוחר עבורו באופן לא מודע. והבגדים הללו לא תמיד נוחים, ובוודאי לא מחמיאים. ביושבו, לעיתים חנוט בתוך הבגדים, על המטפל להתבונן ולזהות את האופנים שבהם הוא "אכן נהיה כזה", לזהות ולפרש אותם, כך שתתאפשר התרה של התפקיד, לא עוד פעולה מתוך ההשלכה אלא הבנה עמוקה של מהות השחזור.
בדוגמה של אבשלום, שהעבירה באופן חי את המורכבות הגדולה של העבודה הזו, הוא נפגש עם מטופל המבקש להשתחרר ולהיפרד מאהובה שאהבתו אליה מייסרת אותו. הוא מבקש (ומתעקש) מאבשלום לגנות אותה ואת התנהגותה, מתוך תקווה שהגינוי ישכנע אותו שעליו לעזוב אותה וזהו. אלא שאבשלום לא ממהר להיענות, ומפרש לו כי הוא מרגיש שהמטופל היה רוצה שיצטרף למקהלה היוונית של המגנים את האהובה וכי הוא חושב שלא זה מה שיעזור.
*
(האישה הצעירה חושבת על המקהלה היוונית, זו היודעת כל, הצופה מן הצד, הלא מעורבת. חושבת שבעצם המטופל כמה דווקא לתפקיד המעורב של המטפל. נראה שהיא רוצה להרים את ידה ולשאול מה חושב על זה אבשלום, אבל בסוף יוצאת רק תנועה מוזרה כזו של הנפה והורדה. נראה שהאישה מתביישת, פוחדת להישמע מטופשת, קשה לה לא לדעת.)
*
לנוכח הפירוש, המטופל מתייאש. זהו הרגע שבו אבשלום מתבונן פנימה אל תוכו ואל האינטראקציה המתקיימת בתוך הפגישה. מתוך התבוננות זו הוא מציע פירוש חדש: המטופל מבקש עזרה, ואילו הוא עומד מנגד, חסר אונים ולא נענה לבקשה שלו. פירוש שכזה עוזב את זירת העולם הפנימי של המטופל ונע אל עבר הדרמה כפי שהוא משוחקת כאן ועכשיו בין שני אנשים בתוך החדר, כאשר המטפל מתנהג בפועל כגרסה עכשווית של האובייקט המופנם, אובייקט שלא נענה אל מול קריאות העזרה. מתוך אמירה זו ניתן היה לשוב אל חוויות המטופל מול אמו, דמות שאחריה היה כרוך ושעמדה מנגד ברגע של מצוקה גדולה, לא מתערבת, לא מסתכנת - בחירה שהובילה לאכזבה קשה ולהתרחקות רגשית ממנה. המטפל שיחק בפועל את העמידה מנגד, את הסירוב להתערב. ברגעים אלו הוא האם. אבשלום מציין שבאמירה שלו למטופל הוא בחר במילים "עומד בחוסר אונים" וכי עבודה מאוחרת יותר עם עצמו (ובעזרת המטופל) חשפה כי למעשה לא היה מדובר בחוסר אונים גרידא אלא בסירוב, סירוב להתערב. אבשלום משתף את הקהל בהבנה שהגיע אליה: בגדי הסירוב לעזור היו בגדים מאד לא נוחים עבורו, וחוסר נוחות זו היא שהובילה אותו במהלך מתן הפירוש להמיר את ה"סירוב" ב"חוסר אונים". בכך הציג אבשלום ממד נוסף וחשוב - ממד עולמו הפנימי של המטפל, קשייו הלא מודעים שמקשים עליו להבין את המטופל. הקשבה להעברה הנגדית של המטפל והסתכלות על התבטאויותיו כחומר אנליטי, מאפשרות לפענח את הדרמה המשתחזרת, ולבסוף להחזיר את הפירוש לעולם המציאות הפנימית של המטופל. הדרמה, אם כך, מחייבת שניים.
*
(ההרצאה קרבה אל סיומה. האישה חושבת אם תוכל לכתוב משהו בעל ערך מהדברים החשובים שנאמרו כאן, היא לא בטוחה בעצמה, למה בכלל הסכימה לבוא לכאן. היא חושבת שוב על ההתערבות של אבשלום שעושה שימוש במקהלה היוונית, נזכרת שבטרגדיות הראשונות שהוצגו ביוון העתיקה השתתף שחקן אחד יחיד, שנדרש לעזוב את הבמה באופן תדיר על מנת להחליף תלבושות בהתאם לתפקיד שגילם. המקהלה היא זו שמילאה את החלל בזמן ההיעדרות. היא חושבת שההתערבות הראשונית של אבשלום כוונה לשחקן היחיד, אל המטופל ועולמו הפנימי; אבל רק לאחר מכן, כאשר הצטרף הוא כשחקן נוסף, ניתן היה להבין לעומק את השחזור. אולי על זה תכתוב? הקמט בין עיניה מעמיק.)
*
דרך שימוש בהמשגה של אוגדן על השלישי האנליטי, אבשלום טוען כי כל תוכן נפשי שעולה אצל האנליטיקאי לא שייך לו בלבד, כי אם מהווה תמונה של יחסי האובייקט כפי שהיא משתחזרת בחדר. כך נוצרת יצירה משותפת, אלא שבכך לא תמה העבודה. עבודתו של המטפל היא לזהות מתוך התכנים הללו את אשר משתחזר כעת, כאן ועכשיו, להשתחרר מהתפקיד ולהציג את הדרמה בפני המטופל. אני מוצאת שהאפשרות לעבוד באמצעות שימוש כזה בהעברה מחייבת שהייה, כזו שמתאפשרת כשאין חרדה גבוהה מדי וכשאפשר לשאת את אי הידיעה. המטפל חייב לתת עצמו לתפקיד, אבל גם לשהות בו רגע, להסכים לתת לדרמה להתרחש בתוכו ועל הבמה, כדי שאפשר יהיה להתבונן בה ולהתיר מתוכה את התפקידים השונים. לפעמים הדרמה סוערת, ולפעמים הליהוק לא משהו, אבל רק מתוך ההינתנות וההסכמה ניתן להשתחרר. כך בדוגמה הנוספת שהציג אבשלום, שנדמה לי שאין מטפל שלא מצא עצמו ברגעים דומים: מטופלת בהיריון מתקדם, המטפלת מנסה לעבד איתה את התכנים הקשורים ללידה הקרבה ובאה ולאמהות, בעוד המטופלת קופצת מנושא לנושא וממאנת לשתף פעולה בתוכנית הסדורה. המטפלת מתעקשת, המטופלת בורחת עוד יותר. הדרמה שוחזרה: אמה של המטופלת הייתה אם שתלטנית שניסתה להכתיב לה את חייה באופן מניפולטיבי, שגרם למטופלת לפנות לחיים פרועים ומשולחי רסן כדי להימלט מכך. באופן דומה, המטפלת ניסתה להכריח את המטופלת לדבר על מה שראתה כחשוב או הכרחי באותו הרגע, בעוד המטופלת ניסתה להימלט מן הכפייה - תחושות שוודאי מוכרות לה. כאשר הצליחה המטפלת להסתכל יחד עם המטופלת על הדרמה ששוחקה על במת הטיפול, התאפשר שיח חדש. המטופלת יכלה לפגוש את החרדות העמוקות ביותר שלה מן ההיריון - החרדה מפני תינוק שיצמצם את החופש והמרחב שלה, שישתלט על חייה, בדומה לדרמת האובייקטים המופנמים שלה, ובדומה לדרמה שהתרחשה בפועל בתוך החדר. כך יוצא שההכנה ללידה ועיבוד התכנים יכלו להיעשות דווקא מתוך העבודה על ההעברה, העברה שלא נותרה בגדר השלכה בלבד, אלא הפכה למציאות שהתקיימה בתוך החדר.
הדיבור על הדרמה בחדר מאפשר לתת מילים ל"ידוע שלא נחשב". אלא שלשם כך, מציין אבשלום, יש לבוא עם המלצת ה"ללא זיכרון וללא תשוקה". קשה, קשה להיות ללא זיכרון וללא תשוקה, לכולנו סט הערכים המקצועי והאישי (”יש להכין את המטופלת ללידה, תיכף מגיע התינוק הזה, היא לא מדברת עליו, חייבים לעבד את התכנים!", "אני לא אמור להשמיץ את האהובה שלו, זה לא מה שיעזור לו!") ונדרש מרחב פנימי על מנת להתבונן בעצמנו בזמן אמת, להתחקות אחר השחזור, ולבסוף למצוא לו מילים. אולם כשדיבור כזה מתאפשר, הרי שנפתחת האפשרות לשנות את הדפוס של "לא יקרה מה שטרם היה אלא מה שכבר בא והלך". אז אפשר להעתיק לנקי, לרפא, לבחור מחדש, להימלט מציפורני השחזור, ולהגדיל את קשת האפשרויות של העתיד.
*
(הקהל מתפזר, החושך והעיר בולעים את כולם. האישה הצעירה עומדת ומפשפשת נמרצות בתוך התיק, זורקת את כל תוכנו על רצפת האספלט מתחת לפנס קלוש, נראה שהיא מחפשת את מפתחות המכונית שלה. היא לא מוצאת, לבסוף היא מתיישבת על סלע באמצע מגרש חניה ריק, מחכה שמישהו יבוא לקחת אותה.)
סוף
