סקס אחר
מבוא למיניות מנקודת מבט פסיכואנליטית ומעבר לה
מאת רות גולן
רומזים לנו שיש סקס אחר.
טוב שמישהו יודע על זה.
אם יש סקס אחר
הביאוהו לכאן
ונדעהו נדבר גלויות,
יש או אין.
יונה וולך, שיר קדמשנתי
גילוי המקום שתופסת מיניות בחיינו
היה זה ב-1909, כשזיגמונד פרויד הוזמן לראשונה לארצות הברית יחד עם קרל יונג, להרצות על התגלית הפסיכואנליטית. על סיפון האונייה שהובילה אותם לעולם החדש אמר פרויד: "הם לא יודעים שאנחנו מביאים להם את הדֶבֶר."
מהי התגלית הפסיכואנליטית שהייתה בבחינת מגיפה לתרבות המערבית?
מהו הדָבר, המניב דבש כדבורה אך גם עוקץ כדָבּור, שבאמצעות הדיבור הפיץ את הדֶבר, כלומר הפך את היוצרות ושינה את התרבות מקצה אל קצה? או עם פירוש: מהו הדבר (Das Ding הממשי), המניב דבש כדבורה אך גם עוקץ כדבור (התענגות), שבאמצעות הדיבור (הפסיכואנליזה כונתה "ריפוי בדיבור"), הפיץ את הדבר (המגיפה ההיסטרית החותרת תחת התרבות)?
התגלית שהתבררה לפרויד חוקר האמת היא המקום שתופסת המיניות בחיינו החל משחר הילדות ועד למותנו. אין הכוונה להבנה, שכיום היא כביכול מובנת מאליה, שכולנו נתונים תחת השפעת הדחף המיני, אלא מדובר בהכרה בעובדת מרכזיותו של הדחף בחיינו, בכך שהוא מהווה סיבה לחלק הארי של הווייתנו ופעולתנו בעולם, בכך שהוא חותר תחת כל האידיאלים וכל התפיסות של חיינו המודעים, ובעיקר תחת הדימוי העצמי אותו אנו כל כך מתאמצים לבנות, לקשט ולשמור מכל פגיעה.
מאז האמירה השערורייתית הזו של פרויד חלפו 100 שנה. הומצאה הגלולה והאהבה "החופשית", הסקס והרומנטיקה עברו למרכז הבמה ולמעשה נותרו כמעט הדת היחידה בעידן הפוסט-מודרני. במיוחד עבור אלה מאיתנו שגדלו בתרבות המערבית הפוסט-מודרנית, האינדיבידואליסטית-נרקיסיסטית שבה אין ביקום כולו דבר חשוב יותר מאשר האני שלנו, על צרכיו ותשוקותיו הבלתי נלאים. בימינו, מין המשולב ברומנטיקה הינו הערך המרכזי והיחיד כמעט שנותן טעם לחיים.
ולמרות זאת נותרה תגליתו של פרויד רדיקאלית כפי שהייתה והמיניות במהותה נותרה הסיבה המודחקת תמיד.
גם היום, בדרכים מתוחכמות, מנסים לדחות את הסיבה המינית להתנהגותנו ואת הנוירוזות, שהם הביטוי הסימפטומאטי לסיבתיות המינית. היום מדברים אנשי בריאות הנפש על "הפרעות". הפרעות התנהגות, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה וכו'. אי ההכרה בקיום הנוירוזות, הן ההיסטרית והן הכפייתית, היא למעשה דחיית מושגי הלא-מודע והמיניות כאחד – שהרי הסימפטום מהווה חזרה מן הלא-מודע של האמת המודחקת, ובה בעת הוא הפעילות המינית התחליפית והייחודית של האדם.
ויותר מכך, דחיית הלא-מודע והמיניות שקולה לדחיית מושג הבחירה והאחריות כפי שהיא מוגדרת בפסיכואנליזה. "בחירת הנוירוזה", או העמדה המינית, על פי פרויד, היא עמדתו הייחודית של הסובייקט לנוכח המפגש המיני הראשוני הטראומתי תמיד. טראומתי, מכיוון שמפגש זה הוא תמיד "מוקדם" או "מאוחר" מדי, מפחיד מדי בעוצמה הדחפית שלו או מתסכל מדי עבור היצור המדבר.
מטרתה של הפסיכואנליזה הנה גילוי עקבותיה של הסיבתיות המינית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיינו ובמעשינו ושחרור האדם מהאפקטים הבלתי נסבלים שלה. הפסיכואנליזה חוקרת את אי-הנחת המבנית הטמונה בתרבות בעקבות המפגש שלה עם המיניות, את אי-הסיפוק והקונפליקט שבהם טבולים חיינו.
הפסיכואנליזה שואפת למצוא דרך אחרת, שאינה עוברת דרך שחרור הדחף או דיכויו, אלא מביאה את הסיבתיות המינית בחשבון ומובילה אותה הלאה – לא לאידיאל חדש אלא לאפשרות לאהוב וליצור.
כולנו פרוורטיים: הדחף לעומת האינסטיקט
ההתייחסות הנרחבת הראשונה של פרויד לדחף המיני היא ב"שלוש מסות על המיניות" שנכתבו ב-1905 אבל פרויד חזר והוסיף ותיקן את הכתוב עד 1924. רק החל מ-1920, במאמר "מעבר לעקרון העונג" שבו הציג פרויד מודל של שני דחפים מרכזיים, עמד על ההבדל בין ארוס (הדחף המיני שהוא גם דחף החיים) לבין תנאטוס (דחף המוות).
את הדחף הבדיל פרויד מהצורך או מהאינסטינקט.
האינסטינקט הוא דפוס של תגובה לגירוי, שטבוע בנו באופן תורשתי. הדפוס יחזור על עצמו באופן מדויק במצבים שונים. את האינסטינקטים בטהרתם אנו מוצאים אצל החיות. אפשר לומר שהדחף במקורו הוא מושג "אנושי", שנשען על האינסטינקט הביולוגי אבל מתנתק ממנו כבר בראשית חיינו בהיותנו יצורים מדברים הנתונים תחת השפה או הממד הסמלי.
שתי הרמות של הווייתנו, אינסטינקט ודחף, נעות במהותן בשתי דרכים שונות. הרמה האינסטינקטואלית הנעה בקצבים האורגניים של שינה וערנות, רעב ושובע, מגיעה לעיתים למנוחה. הדחף הוא כמו אי המנוחה עצמו. הדחף נראה כלא קבוע ולא מאופיין.
במאמר "דחפים וגורלותיהם" מ-1915, פרויד מפרק את הדחף לארבעה מרכיבים: הדחיפה, המטרה, האובייקט והמקור.
הדחיפה היא הכוח המניע, התנועה. או כדברי פרויד "סך הכוח שלו או שיעור הצורך בעבודה שהוא מייצג".
המטרה תהיה תמיד אחת – סיפוק. או פורקן של מתח. כלומר, הדחף מסתובב מסביב לאובייקט מסוים ומטרתו (בניגוד למטרותיו של האני) אינה להשיג או לנכס אותו אלא לחוות סיפוק הנובע מעצם התנועה החזרתית סביב האובייקט, או כמו שמצייר לאקאן בסמינר "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה": "מטרת הצייד אינה לתפוס את הציפור, אלא לשחרר את החץ מן הקשת".
לאותו סיפוק הנובע מהתנועה החזרתית קורא לאקאן התענגות - Jouissance.
שני גורמים מתנגדים לסיפוק. הדחקה – כשהיא פועלת הדחף יכול למצוא רק סיפוק חלופי. כיוון שהדחקה הכרחית להתפתחות התרבות, הסיפוק לעולם אינו אלא סיפוק חלופי. הגורם השני הוא העידון (סובלימציה) של הדחף - הסיפוק באמצעות העידון מתרחש ברגע שהמטרה מעוכבת. המטרה לא מושגת כי היא מעוכבת אבל משהו מהדחף בכל זאת בא על סיפוקו.
האובייקט הוא הדבר הפחות משמעותי, לפחות בתרבות של ימינו, והוא בר תחלופה. זהו אמצעי להשיג את המטרה. כותב פרויד במאמר "דחפים וגורלותיהם" (1915): "הדחף המיני הוא ככל הנראה בלתי תלוי בראשיתו באובייקט שלו, ובלי ספק אינו חב את היווצרותו לקסמיו של זה". האובייקט של הדחף יכול להיות אדם מסוים, איבר מסוים או אובייקט פנטזמתי.
זהו תחליף לא מספק לאובייקט מקורי שספק אבד לנו ספק מעולם לא היה קיים אלא בפנטזיה שלנו. כך האובייקט למעשה הוא העדר, חסר, והדחף למעשה מסתובב סביב חסר שמוסתר על ידי דימויים שונים.
המקור הוא הגירוי הבא מן האזורים הארוגניים. הדחף יוצא מן האזורים הארוגניים וחוזר אליהם. הדחף הוא מייצג של הגירויים הללו. האזורים הארוגניים הם סיפים או קצוות של הפתחים בגוף. אבל הם יכולים להתפשט לגוף כולו – למשל העור כולו יכול להוות אזור ארוגני. בתיאוריה המאוחרת ייחס פרויד את היווצרות האזורים הארוגניים לדרך טיפולה ומגעה של האם בתינוק.
פרויד דיבר על דחפים חלקיים שלכל אחד מהם מקור שונה, אזור ארוגני שונה. הדחפים העיקריים עליהם דיבר פרויד הם הדחף האוראלי, האנאלי והפאלי. לאקאן הוסיף את הדחף של הראייה ואת הדחף שקשור בקול.
כנראה שבכל מה שקשור למיניות אין אלא דחפים חלקיים. פרויד התלבט באשר לקיומו של דחף גניטאלי המהווה כביכול את פסגת ההתפתחות והאינטגרציה של הדחפים. המסקנה הסופית היא שכנראה האינטגרציה השלמה היא בבחינת אידיאל שלא מתקיים במציאות.
לאקאן טוען שהדחפים חלקיים לא במובן שהם חלקים של שלם גניטאלי כלשהו, אלא שהם מייצגים את המיניות באופן חלקי. הם מייצגים רק את הפן ההתענגותי של המיניות ולא את הפן ההתרבותי שלה. הדחפים הם חלקיים אך החלקים אינם מצטרפים לשלם.
יניקה-מציצה והאובייקט האבוד
המיניות כפי שהיא מופיעה מראשיתה (ונותרת במידה מסוימת עד סופה) היא אוטוארוטית ומתבטאת דרך הדחפים החלקיים. היא מתאפיינת במה שפרויד מכנה – פרוורסיה פולימורפית. וזאת כיוון שמילדות המיניות חורגת מן המטרה הביולוגית של האינסטינקט למטרה של סיפוק. כדוגמא פרדיגמטית פרויד מבדיל בין היניקה לבין המציצה. המיניות מתחילה כאשר נוסף ליניקה הנדרשת לאכילה מופיעה המציצה לשם תענוג. הפה הופך להיות איבר מיני. כותב פרויד במסה על המיניות הילדית: "ביניקה, או במציצה לשם תענוג [כלומר, בשלב בו שולט הדחף האוראלי] אנו יכולים להבחין בשלושת המאפיינים החשובים של הביטוי המיני הילדי. ביטוי זה נוצר מתוך השענות על אחד מתפקודי הגוף החיוניים, עדיין אין הוא מכיר אובייקט מיני, ובמובן זה הוא אוטוארוטי, ומטרתו המינית כפופה לשליטת אזור ארוגני אחד". תהליך דומה עובר על האיברים בשלב האנאלי ובשלב הפאלי. האובייקט שגרם לסיפוק האינסטינקט ההישרדותי של האכילה היה החלב, ואילו האובייקט המספק מינית הוא השד או המוצץ, או כל מה שנכנס לפה, מגרה את השפתיים ונבלע.
האובייקט הראשוני של הסיפוק הוא למעשה אובייקט אבוד, אבוד ביחס לתינוק, ומציאתו של כל אובייקט בשלב מאוחר יותר היא למעשה מציאתו מחדש. כל מסלול התשוקה שלנו מעתה והילך הוא חיפוש אחר אותו אובייקט אבוד וכל אובייקט זמני שיבטיח סיפוק בסופו של דבר יהיה רק אובייקט תחליפי מאכזב.
לאקאן מכנה את אותו אובייקט הנמצא מחוץ לשרשרת האובייקטים ומהווה סיבה לתחלופה הבלתי פוסקת שלהם, אובייקט a.
אותו אובייקט a כשהוא מוטען בליבידו, הוא החלק בהוויה שאין לו שם ואינו תלוי באחר. זהו אובייקט a ראשוני, בלתי ניתן להכחדה, ושייך לסדר הממשי. אובייקט זה, בהיותו אבוד, מתייחס לסירוס ראשוני לפני כינון השפה והממד הדמיוני. זהו אותו חלק של התענגות שלא ניתן לאומרה, אלא רק לחיות אותה. היא צריכה לקרות. כל הצורות של אובייקט a הם אך ורק מייצגים או דמויות לליבידו האבוד. האובייקטים a הם "שאריות הצורות הארכאיות של הליבידו". הליבידו מייצג את החיים כבלתי ניתנים להריסה. זהו דחף החיים הטהור הנמשך מעבר לשרשרת הדורית שקשורה בהתרבות המינית.
אם נשתמש במְשל הָרֶשֶת כדימוי לשפה הרי שהאובייקטים a הללו, בהיותם ייצוגים של הסדר הממשי כאילו נופלים מהחורים שברשת הסמלית, ועל-כן כינה אותם לאקאן "שארית". זו השארית הנותרת אחרי חדירת הסמלי אל הממשי. שארית זו מייצגת את ההתענגות העודפת, התענגות שאין לה ערך שימושי.
(הדמיוני, הסמלי והממשי (Imaginaire, Symbolique, Réel) הם שלושה סדרים או ממדים שלאקאן צירף לשדה המונחים הפסיכואנליטיים בתחילת שנות ה-50. מושגים אלה עברו פיתוחים ושינויים רבים לאורך הוראתו. בקצרה – הדמיוני כולל את האני (האגו) ובנוי על הזדהויות נרקיסיסטיות. המציאות ברובה בנויה על דימויים בהקשרים ויזואליים. הסדר הסמלי הוא תוצר של היותנו מדברים והוא בנוי על שרשרת של מסמנים (לאקאן נטל את המושג "מסמן" מהתיאוריה הבלשנית של פרדיננד דה סוסור וקבע שהמסמנים הנם מרכיבים דיפרנציאליים בשפה המקבלים משמעות רק באמצעות היחסים ביניהם). הסובייקט הוא תוצר של הסדר הסמלי. הממשי הוא מה שנופל מתוך הרשת הסמלית, הבלתי אפשרי. הוא מה שנתקלים בו ואי-אפשר לדבר על אודותיו, אלא רק מסביבו. למעשה, הממשי הוא הטראומטי. שלושת הממדים קשורים ביניהם).
לאקאן טען, בעקבות פרויד, שללא אובדן זה לא היו השפה והתרבות יכולות להתפתח. כתוצאה מחסר זה, מאובדן זה שאיננו יכול בעצם להתמלא לעולם, נזקקים בני האדם אחד לשני במהלך "חיפושיהם" ואינם מסתפקים באוטו-ארוטיות, דבר היוצר את הסדר הסמלי כבסיס התרבות (ועל כן טען לאקאן שהאובייקט aהוא בבחינת מניע או סיבה "לחיפוש", אך לעולם לא יוכל להיות מטרתו).
פאסיביות-אקטיביות, הליבידו ודחף המוות
ב-1915, במאמר על "דחפים וגורלותיהם" פרויד מדבר על שלושה אופנים של הדחף. לאקאן מייחס אותם לשלושה אופנים של השפה: האופן האקטיבי (לראות), הרפלקסיבי (לראות את עצמך) והפאסיבי (להיות נראה). שני האופנים הראשונים, האקטיבי והרפלקסיבי הם אוטוארוטיים, רק בשלישי, בחזרה של הדחף אל הגוף עצמו, מופיע מה שלאקאן קורא 'סובייקט חדש'.
למעשה הפאסיביות של הדחף היא אשלייתית. הדחף הוא תמיד אקטיבי, תמיד תנועה ולכן אפילו האופן השלישי בשביל לאקאן אינו להיות נראה, אלא לעשות את עצמך לנראה. גם במזוכיזם יש אקטיביות.
האקטיביות של הדחף נובעת מהאפשרות האנרגטית שלו ללכת מעבר להנאה אל ההתענגות, שבה מתגלם גם מה שפרויד כינה ב-1920 דחף המוות. בתחילת דרכו הנגיד פרויד את דחפי המין לדחפי האני או הדחפים לשימור עצמי. כשפרויד הבין שגם דחפי האני הם מיניים באופיים ניסח את הניגוד בין דחפי החיים (ארוס) ודחפי המוות (תנאטוס). את דחפי החיים הוא ראה כנטייה לכיוון של אחדות ופעולה על פי עקרון ההנאה, בעוד שדחפי המוות פועלים מעבר לעקרון ההנאה לכוון של פרוק והרס. כל דחף מייצג כמעט תמיד ערוב של שני הדחפים המהותיים הללו. עבור פרויד דחף המוות הוא תוצאה של נטייתו של כל יצור חי במהותו לחזור אל האנאורגני. ללא הדחף הארוטי, דחף המוות לא היה מורגש כיוון שזהו דחף שפועל בשתיקה. אפשר לומר שכל דחף הוא דחף מיני וכל דחף הוא דחף המוות כיוון שכל דחף הוא חזרתי, מייצר התענגות ובסופו של דבר הרסני. לאקאן מדגיש את ההיבט התרבותי של דחף המוות ולא את ההיבט האורגני. זו לא שאלה של ביולוגיה אלא של הממד הסמלי, פעולת השפה על הדברים, כלומר, כל דחף קושר את הסובייקט עם חזרה וכל דחף הוא ניסיון ללכת מעבר לעקרון ההנאה לעבר ההתענגות ועודף ההתענגות הכוללת בתוכה גם סבל. כלומר, הדחף הוא סאדו מאזוכיסטי בבסיסו, בהיותו מחבר בין הנאה לכאב, כשהאחר עבורו הוא אך ורק אובייקט של הנאה או כאב.
מיניות והדחקה
כפי שטענתי בראשית המאמר, המיניות במהותה היא המודחק, או חזרת המודחק – באמצעות תצורות שונות של הלא מודע, בעיקר חלומות וסימפטומים. סיבה אפשרית לכך היא הופעתה של המיניות בשני זמנים.
בזמן הראשון, בילדות המוקדמת, היא נחווית "מוקדם" מדי. היא פוגשת את הילד דרך הפנטזיות והאקטים של המבוגרים המשמעותיים בחייו, המעוררים גירויים שונים אצל עצמם ואצלו. הילד בשלב זה אינו מצויד בכלים מתאימים למשמע את מה שהוא חווה.
בזמן השני, בגיל ההתבגרות, החוויה היא של השתוללות הדחפים מבפנים, אבל כבר יש בידי הנער ייצוגים מיניים ויכולת שימוש, ואלה נותנים בדיעבד מובן לחוויות מן הילדות. כך גם מה שנקרא "טראומות ילדות" הקשורות לפיתוי מציאותי או פנטזמתי על ידי מבוגרים מתקבעות רק בדיעבד. בזמן השני. דוגמא יפה שפרויד מביא להדחקה היסטרית אנו קוראים כבר במאמר "הפרוייקט של פסיכולוגיה לנוירולוגים" שנכתב ב-1895 אבל פורסם רק לאחר מותו של פרויד. פרויד מספר על שתי סצינות בחייה של הילדה אֵמָה. הסצינה הראשונה הודחקה והופיעה רק באנליזה. בסצינה זו היא בת 8, נכנסת פעמיים לחנות מכולת, והמוכר מבצע בה מעשים מגונים. בסצינה השניה היא בת 13, בחנות, ושני מוכרים פורצים בצחוק. היא חשה שהם לועגים לה על בגדיה. הסצינה השניה, שבה היא כבר נערה בגיל ההתבגרות, התקשרה אסוציאטיבית לראשונה והפכה אותה בדיעבד לטראומתית וגורמת לנוירוזה (פוביה מחנויות). פרויד מכנה אותה "סצינה מינית קדם מינית". בין שתי הסצינות הללו חלף זמן שבו נבנו הייצוגים המיניים אצל אמה, ולכן רק אז הזיכרון הופך לטראומתי. הזיכרון הזה מתפקד אם כן, לדבריו של לפלאנש בספרו "חיים ומוות בפסיכואנליזה", כמו "גוף פנימי זר" התוקף את הסובייקט מבפנים. הטראומטיזם הנפשי שקשור למיניות אם כן אינו תגובה ישירה לאירוע חיצוני אלא הוא "חוץ-פנימי". מגיע מבפנים כמשהו חיצוני. ולכן יאמר פרויד: "ההיסטרית סובלת מן הזיכרונות שלה", או מהפנטזיות שלה.
אין יחס מיני בין גבר ואשה
דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו.
קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור
ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול.
פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר
נפשי יצאה בדברו
ביקשתיו ולא מצאתיהו
קראתיו ולא ענני.
שיר השירים פרק ה'.
בדיחה לאקאניאנית: במה עוסקת הפסיכואנליזה? בכך שבין הגבר והאישה זה לא הולך.
בדיחה זו היא רצינית ביותר. תילי תילים של תיאוריות, התקפות פמיניסטיות ואחרות נכתבו סביב אמירתו של פרויד שאין ייצוג בלא מודע שמבדיל בין הגבר לאישה. הייצוג מבדיל אך ורק בין מי שיש לו לבין מי שאין לו. למה בעצם התכוון פרויד? הוא התכוון לכך שתהליך ההכרה של גבר באישה ולהפך אינו נתון מראש באופן ביולוגי. עבור פרויד, כמו עבור לאקאן, "אין יחס מיני" טבעי, אותנטי, בין הזכר לנקבה כפי שהוא קיים אצל בעלי החיים המונעים על ידי אינסטינקטים. אי אפשר לרשום את היחס בנוסחה. התשוקה המינית נקבעת תמיד על ידי האובייקט המיני החלקי וטבולה תמיד בפנטזיה. הפנטזיה עבור פרויד אינה רק יצירה דמיונית, אלא היא מתְנה את האינטימי והמרכזי ביותר עבורנו בתפיסה ובשיפוט של עצם המציאות שלנו. אין הרמוניה בין המינים, כפי שאין הרמוניה בתוך הסובייקט ביחס לסיבתיות המינית. הסימפטום הנוירוטי, כפי שרואים אותו באנליזה, מבטא ומחליף את היחס המיני שאינו קיים.
תנאים ארוטיים
פרויד גילה שישנם תנאים מוקדמים ספציפיים לאהבה ולעירור של תשוקה מינית. הוא קרא להם תנאים ארוטיים. בניגוד למסרים הרומנטיים, תנאים אלה נוצרים באופן אסוציאטיבי, וכמו האובייקט הם חסרי משמעות בפני עצמם. אנחנו יכולים להתאהב ולהשתוקק עד כלות אל האחר בגלל הצורה של תנוך אוזנו, שהיא התנאי הארוטי שלנו, ולאו דווקא בגלל התכונות התרומיות שאנו מייחסים לאותו אחר.
דוגמא לכך היא תיאור מן האנליזה של "איש הזאבים" מ-1918, שם הופיע תנאי מוקדם מיוחד מאוד. פרויד הבנה את אירוע הצפייה של איש הזאבים בהוריו מקיימים יחסי מין מאחור כשהיה בן שנה וחצי, וחיבר בין המבט שייחס לאיש הזאבים בגיל זה למבטו בגיל שנתיים וחצי באחוריה של האומנת המקרצפת את הרצפה. כשאיש הזאבים ראה אותה הוא זוכר שהשתין. פרויד פירש זיכרון זה כהזדהות גברית עם האב. כמבוגר היה איש הזאבים מתאהב נואשות בנערות כפריות העומדות בעמדת כריעה. פרויד כותב: "הוא התאהב בה באופן מידי ובעוצמה בלתי ניתנת לשליטה למרות שעדיין אפילו לא הציץ בפניה".
הפאלוס
אם כן, מהו המבדיל בין המינים? לאקאן משתמש במושג קולע שמתאר הן את הייצוג של האיבר (הזכרי) והן את כל הכתרים שהוכתר בהם: הפאלוס.
הפאלוס הוא מונח קלסי שמובנו המקורי הוא הייצוג הפיגורטיבי של איבר המין הזכרי, אבל לא סתם איבר מין אלא איבר המצוי בזקפה תמידית, סמל האון. הפאלוס שימש ומשמש אובייקט של סגידה בטקסי חניכה רבים בתרבויות שונות. מושג זה הפך מטבע עובר לסוחר בתרבותנו, והיום הפך כמעט לקללה במאבק הפמיניסטי. מדברים על התרבות המערבית כתרבות פאלית, מדברים על אישה שנלחמת על זכויותיה כאישה פאלית וכיוצא בזה.
הפאלוס המבדיל בין מי שיש לו (פאלוס) ומי שחסר אינו אלא מייצג סמלי. של מה? הפאלוס אינו הפין. הוא אינו האיבר האנטומי עצמו, ואינו מייצג שלו אלא דווקא קשור יותר לעניין הסירוס ותסביך הסירוס. לכן הוא קשור עם האישה, שכאשר היא ילדה "עוד אין לה" אבל אולי עוד "יגדל לה", כמו שאמר הנס הקטן בן החמש (ילד שפרויד טיפל בו באמצעות אביו) כשראה את אחותו התינוקת. אם היא אישה "כבר אין לה", ולכן היא זקוקה לכל מיני תחליפים או תחפושות.
בסופו של תסביך אדיפוס הסובייקט, ולא חשוב מאיזה מין, צריך לבחור בין היות בעל פאלוס ובין היות מסורס. הילדה הקטנה והילד הקטן שניהם אינם יודעים דבר על קיום הווגינה, ואילו הפאלוס נחשב לאיבר שאפשר להפרידו מן הגוף, ולכן אפשר גם להחליפו באופן סמלי. פרויד בונה שרשרת של אפשרויות החלפה: פין = צואה = תינוק = מתנה וכן הלאה. המשותף לכל האלמנטים האלה הוא שניתן כביכול להפרידם מהסובייקט והם יכולים לעבור מאדם אחד לאחר; כלומר, כמו שכבר נכתב בפרק הראשון, האובייקטים הם חלקיים ובני חליפין, אבל כל אובייקט, ברגע שהוא נחשק, למעשה מקבל ערך פאלי – החל מארטיק, המשך באופנוע נוצץ וכלה באישה. הפאלוס הוא אובייקט שניתן לראותו, לחושפו או למחזרו.
הסובייקט כולו יכול להזדהות עם הפאלוס ולהיות הוא הפאלוס, כמו ילדים רבים עבור אמם. פרויד הראה במיוחד אצל הילדה איך המשאלה הלא מודעת לקבל את הפאלוס של האב מוחלפת במשאלה לקבל ממנו תינוק.
הפאלוס יכול לייצג אובייקט דמיוני שממלא תפקיד ביחסים בין האם לילד. האם מתאווה לאובייקט זה, והילד מנסה לספק את תשוקתה על ידי כך שהוא מזדהה אתו. רק כשהוא מגלה שזה בלתי אפשרי, בדרך כלל בעקבות התערבותו של האב שמראה לו שאין הוא יכול לספק את האם, הילד עומד בפני הבחירה בין קבלת הסירוס שלו – כלומר הכרה בכך שאינו יכול להיות הפאלוס שחסר לאם – ובין דחיית הסירוס ודבקות בפנטזיה הזו.
אם כן, הן הילדים והן הילדות צריכים להתמודד עם עובדת הסירוס, הסירוס של האם והסירוס של עצמם. כלומר, מה שהפאלוס מייצג בסופו של דבר הוא החסר, ההעדר; אי-האפשרות להיות האיבר הזקוף הנערץ – הן עבור גברים והן עבור נשים. מתוך כל זה עולה הגדרתו של לאקאן לפאלוס כמייצג, כמסמן של האיווי (Desire) . שכן האיווי נוצר תמיד כשיש חסר. כשהילד מבין שהאם משתוקקת למשהו שהוא מעבר לו, שאין הוא יכול לספק, אותו פאלוס מייצג עבורו את האיווי של האחר, האחר בהא הידיעה. מגיע הרגע בו אנו מגלים באחר המשמעותי סדקים, חסרים, חולשות – אנו מגלים זאת תמיד במוקדם או במאוחר – ומהלך הגילוי הנו מכריע להתפתחות הסובייקט. אם כן, לא רק שאין בלא מודע מסמן המייצג את ההבדל בין המינים, אין מסמן מיוחד לאישה. תשובתו של פרויד לשאלה מה רוצה האישה היא שהיא רוצה לקבל את הפאלוס או לחלופין תינוק, או, אם היא אישה היסטרית, היא רוצה בעצמה להיות הפאלוס עבור הגבר, אובייקט נחשק, אף על פי שהיא גם מתלוננת על כך: "הוא מתייחס אליי רק כאל אובייקט". האישה תדחה חלק מהותי מהנשיות שלה, את כל תכונותיה היא תכסה בתחפושת על מנת להיות הפאלוס. היא רוצה להיות נחשקת או נאהבת בשל מה שאינה. אבל היא מוצאת את המסמן של תשוקתה בגופו של זה שאליו היא מכוונת את תביעתה לאהבה. ההתחפשות מחוללת את ההבדל בין המינים שאינו קיים מלכתחילה. כך שאם נחזור לכותרת הפרק, אין ולא יכול להיות יחס מיני בין הגבר לאישה אלא בין כל אחד מהם לאובייקט שאליו הוא מתאווה. התשוקה המינית נקבעת תמיד על ידי האובייקט המיני החלקי והיא טבולה תמיד בפנטזיה. כלומר, המיניות מתייחסת אל האחר כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. במקום הקשר המיני שאינו קיים אנו נוטים לבנות קשר מיני דמיוני עם האגו שלנו עצמנו, דבר שמכונן את אחד המכשולים העיקריים בחיינו. אנו שבויים בהתענגות פאלית בקשר עם הדימוי העצמי שלנו – המחשבות, מצבי הרוח, הפנטזיות וכדומה. הם נראים לנו חשובים וייחודיים ביותר ולמעשה הם הסיבה לסבל שלנו, שעליו אנו מתקשים לוותר, בהיותו זה שמבנה את ה"זהות".
ההתענגות Jouissance
אם כן, ישנן שתי דרכים עיקריות שבהן משיג הדחף הארוטי את סיפוקו: דרך אחת היא במסגרת "החוק" הסמלי, ואין היא סוטה מעקרון ההנאה, כלומר הסיפוק מושג כאשר אנו מקבלים את מה שגורם לנו הנאה ודוחים את מה שגורם לנו סבל. דרך זו גם בונה עבורנו את המציאות. הדרך השנייה כוללת את הליבידו ואת דחף המוות ומובילה לסטייה מן החוק (מעבר לעקרון ההנאה). התענגות היא אופן סיפוקו של הדחף המורכב משני סוגי הדחפים, מה שיכול להוביל להתענגות הכרוכה בכאב ובסטייה כמו גם באקסטזה. החוויה ההתענגותית מצויה בכל מרכיב של החיים, באורגזמה המינית כמו גם בסימפטום, בדיבור ואפילו בהארה.
רוב ההתענגות המוכרת בתרבות המערבית היא התענגות פאלית הקשורה לכוח, לכיבוש ולניכוס. לאדם יש אפשרות לחוות גם התענגות לא פאלית או התענגות אחרת. לאקאן קורא לה התענגות נשית, ובניגוד להתענגות הפאלית היא בלתי מוגבלת. התענגות זו אינה ניתנת לתיאור בשפה ובדיבור, אשר שייכים במהותם לחוק האבהי ולתרבות הפאלית, אבל ניתן לחוות אותה בדרך של אקסטזה או התעלות.
עבור כל אישה קיימת באופן פוטנציאלי האפשרות להתענגות האחרת, מכיוון שאינה כפופה כולה לעיקרון הפאלי.
הקשר בין שני סוגי ההתענגות הוא קשר של הגבלה, ויסות והגנה. ההתענגות הפאלית מווסתת התענגות ככזו מכיוון שהיא כוללת תיעול מגביל דרך הפעולה של המסמן הפאלי. לדברי לאקאן בסמינר "עוד" (1972-73): "ההתענגות הפאלית היא המכשול שבגללו הגבר אינו מגיע להתענג מהגוף של האישה, בדיוק מפני שמה שהוא מתענג ממנו הוא ההתענגות של האיבר".
ההתענגות הפאלית היא הגנה נגד התענגות הגוף כאורגניזם שכולל את עזיבת הסמלי, כלומר את מות הסובייקט, היעלמותו מן הסמלי. ההתענגות הפאלית היא תמיד חלקית, מפרידה, מורידה מתח ופועלת דרך אורגזמה. ההתענגות הנשית היא התענגות כוּלית, מתערבבת, מעוררת מתח וגורמת לסימביוזה.
האבולוציה של ארוס
מאפלטון עד אנדרו כהן
ולפיכך, כמו שהוא נולד – בנם של העוני והתושייה – כך גם נגזר על ארוס לחיות, עד עצם היום הזה. ראשית כל, הוא שרוי בעוני מתמיד וגם רחוק מלהיות עדין ויפה, כפי שחושבים רוב האנשים; הוא מחוספס ולא רחוץ ויחף וחסר בית, והוא לא ישן אף פעם במיטה, כי אם על הרצפה, ליד הפתח, או בצידי הדרך. וכך הוא הולך בדרכי אמו, והמחסור והעוני מלווים אותו תמיד. ועם זאת הוא דומה גם לאביו: כל הזמן חורש מזימות על מנת להשיג דברים טובים ויפים. הוא אמיץ וחרוץ ונלהב, צייד נפלא, אדיר המצאה, מחפש דעת וגם משיג אותה, שואף כל חייו לחוכמה, קוסם גדול, רב מג ומכשף ורב אומן מאין כמוהו. והוא לא נולד לא כבן אלמוות ולא כבן תמותה, אלא שבמשך יום אחד, לעתים הוא משגשג ופורח ומלא חיים ולעיתים גוסס וקם שוב לתחייה, הודות לאופי שירש מאביו; ומה שהוא משיג בתושייתו שב וחומק ממנו, וחוזר חלילה. כך שארוס אינו לעולם לא במחסור ולא בשפע, אלא באמצע.
"המשתה", אפלטון
כך מתארת דיוטימה, מורתו של סוקרטס את תכונותיו של ארוס – כוח החיים, היצר, המיניות.
יצר-יצירה-יוצר
פרויד נאלץ להגן על התגליות הפסיכואנליטיות בהקשר למרכזיות הדחף המיני בחיינו כשהואשם ב"פאן-סקסואליות" (החלה של המיניות על כל הבט בחיים). הוא כותב ב"שלוש מסות על המיניות": "ובאשר ל'הרחבת' מושג המיניות, שהצורך בו עלה בעקבות האנליזה של ילדים ושל המכונים פרוורטים, מן הראוי שכל אלו המשקיפים בבוז על הפסיכואנליזה מרום עמדתם יזכרו עד כמה קרובה המיניות המורחבת של הפסיכואנליזה לארוס של אפלטון האלוהי".
מה שמתאר אפלטון ב"משתה" והתובנות הדומות אליהם הגיע הפילוסוף והמורה הרוחני אנדרו כהן מתייחסות לארוס כתנועה שעוברת התפתחות. מדובר בשלוש רמות של הדחף – מינית, יצירתית, רוחנית – או בהתאמה - יצר, יצירה, יוצר.
במובן זה המיניות היא רק ממד אחד של הארוטי.
מדובר באותו דחף. אותו ארוס. אדם יצירתי – אמן, איש מדע, איש רוח, פעיל חברתי – בוער בצורך לחדש. הדחף הלא רציונלי ליצור את החדש מהותי לאדם, ואצל יוצרי התרבות למיניהם הוא בא לידי ביטוי כדחף כפייתי. כש"יורדת עלינו" השראה עמוקה ליצור משהו, ההרגשה היא של כוח חיצוני שמשתלט עלינו. אנו שוכחים את עצמנו ומרגישים את הדחיפות וההכרח ליצור. באותו אופן, מטרת הדחף ברמה הרוחנית היא לעורר ולפתח תודעה חדשה בעולם.
הדחף להתפתח או הדחף האבולוציוני הוא אם כן ממד אחר של אותו דחף שהפסיכואנליזה מתייחסת אליו כאל הדחף הארוטי. אפשר לקרוא לו דחף החיים להתפתח, לממש את הפוטנציאל הגלום בחיים המבקש להתגלות. זהו אותו דחף שהחל עם ראשית הבריאה, עם המפץ הגדול, והוא מתבטא בשאיפה לצורות גבוהות ומורכבות יותר של הרמוניה וחיבור.
אומר אנדרו כהן: "במובן עמוק יותר, זוהי התעוררות ההכרח להגשים את ההתלהבות, הפשטות והשלמות שמתגלות בחוויה הרוחנית עצמה [...] ככל שאנו מתעלים מעבר לאגו, אנו מוצאים שהמתח האבולוציוני הוא מקור ההתלהבות עצמה. אנו ערים, פתוחים לקלוט, ומעוניינים, ותמיד רוצים לתת עוד. מדוע? מכיוון שזוהי תכליתנו".
שחרור הכוח היצירתי של היחיד הוא פעולה רבת עוצמה כשלעצמה, הבאה לידי ביטוי בשכלול והעמקת החוויה של הכוח היצירתי באמנות, במדע וכדומה, אבל שחרור הכוח היצירתי הקוסמי באנושות עצמה – וההבנה שיש לנו בני האדם בעלי היכולת לחשיבה רפלקסיבית ולבחירה חופשית, היכולת לגרום לו להתפתח – מעוררים בנו מחויבות ואחריות מוסרית לכל התהליך.
אפשר אם כן להתייחס ליש שתי רמות של מוטיבציה או שני אופני "חסר" שונים מהותית. ישנה התשוקה הפרטית – מתוך החסר באובייקט, התשוקה למלא ולקבל – הכרה, אהבה, סיפוק – עוד ועוד, והחור לא נסתם לעולם. וישנה מוטיבציה "אחרת" – מתוך המלאות של הממד האַַל-אישי – זהו המתח האבולוציוני שדוחף אותנו קדימה ממקום אקס-טימי – חוץ-פנימי.
המסלול שמתאר סוקרטס ב"משתה" מתרחש באופן דומה: המאהב משתוקק ליופי הנצחי אך בהתחלה נמשך להשתקפותו ביופיו הגופני של האהוב. והתשוקה הגופנית הזו היא השלב הראשון בסולם. זוהי האהבה האירוטית או הממד של המיניות. הממד השני הוא הממד של היצירה של החדש. הממד השלישי הוא ההזדהות עם היוצר. או כמו שאפלטון מתאר – אהבת החוכמה. או ידע ארוטי. הדחף הוא להביא תודעה חדשה לעולם.
דרך היופי של האהוב הפרטי מגלה האוהב את היופי הגופני בכללותו, ולאחר מכן הוא מגלה שהיופי של הנפש עולה על יופיו של הגוף, ומתחיל לחפש נפש יפה. הקשר בין נפשות יפות מוליד מעשים ומפעלים יפים ואז מגלים את יופיים של מדעים ורעיונות ומוליד מחשבות יפות. קצה הסולם הוא התוודעות ליפה כשלעצמו והולדה ביפה. מתפתח יחס ארוטי לידע, או כפי שמכנה זאת שפינוזה – אהבת אלוהים השכלית.
במובן זה ארוס המתפתח מרחיב את גבולות האני והולך מעבר לו. הוא הופך מיצר ומתשוקה לתוצר של תשוקה, ולבסוף למשתוקק עצמו – המוליד או היוצר.
כפי שאומר הקוסמולוג בריאן סווים: "הלא כלום מלא באפשרות לכול, למשהו. אנרגיה אינסופית של יצירה היא האנרגיה היחידה ביקום – מדע (יצירה באמת), מחשבה/פילוסופיה (יצירה בטוב), אמנות (יצירה ביפה), מיניות (יצירה בגוף). בכל תחום יש אופן מיוחד של יכולת לדעת על האנרגיה הזאת אבל יש בו גם מכל השאר. כל דבר בעולם שאנו רואים מגלה את עצמו בפנינו בחגיגה של הווייתו".
הדחף המיני בהקשר זה הוא אותו דחף ארוטי יצירתי ברמת התפתחות נמוכה יותר. דחף זה הוא ביטוי גופני של הדחף האבולוציוני שבבסיס התנופה העצומה של היקום המתפתח. האם יכול להיות משהו בעל עוצמה רבה יותר?
הבטחת השלמות
בלשונו של אנדרו כהן, "הבטחת השלמות" היא האמונה העומדת בבסיס המשיכה הארוטית וההתאהבות.
בתרבויות מסורתיות, כאשר גבר ואישה התחברו וקיימו מערכת יחסים מיניים כדי להביא ילדים לעולם, לבנות בית, הדברים נעשו בהֶקשר תרבותי והיסטורי שסיפק להם סיבה גדולה יותר לחיות יחד מאשר האושר האישי שלהם. אולם בעידן ובתרבות שבהם אנו חיים היום, הסיבה העיקרית שבשלה אנו חוברים לאחרים היא החיפוש אחר ריגושים ואושר ולא מתוך צורך אחר. הפנמנו את הרעיון חסר השחר שמישהו אחר, בן או בת הזוג האידיאליים שלנו, יעניק לנו אושר – ימלא אותנו ואת כל צרכינו, ייתן לנו סיפוק מתמיד ושמחה עילאית שיעניקו לחיינו משמעות וערך רב.
אצל רובנו שוכנת האשליה הזו עמוק בתודעה. היא טבועה בדנ"א התרבותי שלנו: לא קשה לראות שהבטחת האושר הטמונה במיתוס של העונג המיני והאהבה הרומנטית מוגזמת באופן קיצוני. אמונתנו באשליה הזו והמשמעות שאנו מעניקים לה גורמת לנו לתסכול ולסבל, להתפכחות כואבת ולנהייה אחר תשוקות שאינן באות על סיפוקן.
כשאנו חשים את הריגוש של התעוררות הדחף המיני בגופנו ובנפשנו, אנחנו חשים את אותו דחף יצירתי שמקורו הוא באותו כוח שגרם לאנרגיה ולאינטליגנציה שיצרו את היקום לפרוץ ולהתחיל את תהליך הבריאה. אבל כמובן, בשל חוסר הענווה שלנו, רבים מדי מאתנו אינם מעריכים כראוי את הכוח שאנו עוסקים בו. כשמשלבים את העוצמה הכבירה והמהממת של אינסטינקט הרבייה עם הדחף המיני ועם המיתוס התרבותי שבן או בת הזוג המושלמים יעניקו לנו אושר, קל לראות מדוע כה רבים מאתנו יוצאים מאיזון בתחום הזה של חיינו. הדחף כשלעצמו מתוכנן כך שיהמם אותנו, וכשהוא משולב עם המיתוס התרבותי, נוצר כוח שקשה לעמוד בפניו.
אם כן, "הבטחת השלמות" כוונתה האמונה האשלייתית שאם נפעל על פי הדחף הזה נמצא שמחה מושלמת וסיפוק מוחלט – נחווה סוף סוף תחושה עמוקה של אחדות ונהיה שלמים. אנחנו חוזרים על כך פעם אחר פעם ומחמיצים שוב ושוב את האמת הפשוטה: האושר שאנו חווים בקשר הרומנטי אינו מחזיק מעמד לעולם. רק כאשר נפסיק להאמין להבטחת השלמות, נגלה שהחוויה של שיכרון רומנטי מוּנעת, כמעט תמיד, על ידי הצורך של האגו בחיזוקים אישיים.
כדי לצאת מהמבוי הסתום, אומר כהן, עלינו להכיר בכך שההבטחה של אושר עילאי וסיפוק מושלם, הטבועה בתשוקה המינית, היא עוד פנטזיה של האני. נוכל אולי לחוות התענגות אקסטטית של שלמות כאשר נפסיק, סוף סוף, לבקש את חוויית ההשלמה והאושר מחוץ לאני שלנו.
סוף דבר
המאמר הזה הוא רק מבוא קצר לתורה הנרחבת על המיניות, הסקס והארוס. אנו חיים בזמנים מוזרים. 100 שנה אחרי ניסוח התיאוריה על המיניות אנו עומדים נבוכים מול הציווי הפוסט-מודרני להתענג בכל מחיר ומול כשלון כללי של הפרקטיקה הזוגית, יחד עם האדרה של האהבה הרומנטית-מינית.
מה שזכור לי משעורי ה"חינוך המיני" שקיבלתי בבית ספר וגם מאלה שקיבלו ילדי הם הרבה פרטים אנטומיים והסברים טכניים. אנחנו קראנו בסתר את פאני היל. ילדי קיבלו את עיקר חינוכם המיני מסרטי הפורנו באינטרנט. ארוס לא נכנס לתוכנית הלימודים. מעולם לא דיברו אתנו על הפרוורטיות המהותית למיניות, על כך שאין יחס מיני טבעי בין גבר לאשה, על כך שהדחקה והכחשה של הדחף המיני הנן הכרחיות להתפתחות התרבו, ודיכוי הדחף גורם לצרות רבות, אלא שמציאת האיזון היא עניין עדין ביותר ועל האפשרות המלהיבה הגלומה באבולוציה של ארוס ובארוטיקה של הידע. אולי הבשיל הזמן?
מקורות
גולן ר., "אהבת הפסיכואנליזה", רסלינג, תל אביב 2002
גולן ר., "נושאי התודעה, כשהפסיכואנליזה פוגשת את התפתחות הרוח", רסלינג, תל אביב 2009
לאקאן ז., "הסמינר ה-20, עוד", 1972-73, תרגום: י.מירון, רסלינג, תל אביב 2005
לפלאנש ז., "חיים ומוות בפסיכואנליזה", תרגום: ע.יצחקי, רסלינג 2010
פרויד ז., שלוש מסות על התיאוריה של המיניות, 1905, "מיניות ואהבה", תרגום: ד.זינגר, עם עובד, תל אביב 2003
פרויד ז., דחפים וגורלותיהם, ,1915, "מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות", תרגום: ח.איזיק, דביר, תל אביב 1988
פרויד ז., "איש הזאבים, מתולדותיה של נוירוזת ילדות", 1918, תרגום: ע.רולניק, ספרים, צפת 1999
פרויד ז., מעבר לעקרון העונג, 1920, "מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות", תרגום: ח.איזק, דביר, תל אביב 1968
Freud S., Project for a Scientific Psychology, 1889, SE 1:331, trans: J.Strachy, The Hogarth Place, London 1986
Lacan J., The Signification of the Phallus, 1958, Ecrits: a selection, trans: B.Fink, Norton, New York 2002
Lacan J., Seminar XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, 1964, Peregrine Books, London 1986
