תחושות הגוף כשדה לטראומה, לזיכרון ולריפוי
החויה הגופנית SE (Somatic Experiencing) בטיפול פסיכולוגי
מאת נעמה איגרא
גרסה של המאמר פורסמה לראשונה בפסיכואקטואליה, אפריל 2010
פתיחה: משהו אישי על יחסיי עם שיטת החוויה הגופנית - SE (Somatic Experiencing)
השימוש בשיטות חדישות, יעילות, אשר מזרזות את הטיפול הפסיכולוגי, דומה בעיני לשימוש במעיל פליז, המחליף בשנים האחרונות את סוודר הצמר המסורתי. אני חושבת על שיטות קוגניטיביות, התנהגותיות, טיפולים קצרי מועד בהגדרתם מראש, שיטות כגון EMDR, "סומאטיק אקספריינסיג" [SE], ביופידבק ועוד. מולן אני חושבת על הטיפול הפסיכואנליטי הישן והטוב, שמתפתח ומשתבח עם השנים, ועל הערך של טיפול ארוך טווח. אני חושבת על מטפלים טובים שפגשתי בגישות כאלה וגם כאלה - והדמיון מוביל אותי שוב אל פליז וצמר.
אמנם לצמר יש ריח משלו, ואיכות משלו, אבל לוקח הרבה זמן לסרוג אותו, הוא לא תמיד כל כך נוח, הוא מגרד, מתכווץ בכביסות ("שרינק" כבר אמרנו?) ובעיקר כבד מאד. מעיל הפליז, אופנה שהתחילה אצל תרמילאים, הוא קל, נוח, זול יותר, ומחמם היטב. הקלות היא שהפכה אותו ללהיט. לשאת על הגב במסע הררי מעיל פליז לעומת צמר- גורם הבדל ניכר בתחושה ובחוויה. כך גם "לסחוב" טיפול ממושך, יקר, נראה בעיני כבד, לא יעיל, ופחות מתאים לי, הן כמטופלת והן כמטפלת. אמנם יש מי שמעדיף את הצמר הישן והטוב ואת איכותו המיוחדת, מול הפליז ההמוני. אבל, מנסיוני, כשלובשים אותו מרגישים מיד בהבדל. הפליז זול, קל, יעיל ואפילו אקולוגי יותר.
נראה שרוב סוגי המעילים והסוודרים הם טובים ויפים, ואדם בוחר לו את הבגד ההולם אותו ביותר. כך גם מול ההיצע הרחב הקיים היום במגוון הטיפולים, מוזמן האדם לבחור את הטיפול והמטפל ההולם את תחושתו הפנימית, אורח חייו, תקציבו, וצרכיו.
SE - החוויה הסומטית: איך זה נראה?
נירה (שם בדוי), בת 42, הגיעה לטיפול בעקבות כוויה חמורה שחוותה בפָניהָ. גם לאחר ההחלמה הגופנית, חשה נירה שנותרה בה צלקת נפשית. עבודת ה SE מסיטה את המוקד הטיפולי מן המילים והסיפור, ומתרכזת בעיקר בתחושות הגופניות המלוות סיפור זה. נירה מתארת בסיפור הכוויה שלה הפתעה והלם: היא שהתה במלון בעת חופשה בחו"ל וישבה בשלווה על שפת הבריכה. אישה שפסעה בסמוך עם כוס תה בידה מעדה לפתע וכוס התה הרותח שאחזה נזרקה ופגעה בפניה של נירה. לחייה הימנית של נירה להטה מהכוויה. כשאני מזמינה אותה להשתהות במיקוד הגופני ובתיאור התחושות שעולות כרגע בגופה, היא חשה הֶדֶף של מכה בלחי ואחריו כאב וצריבה. אלה מלווים ברגשות ההפתעה, ההלם והכעס שחוותה בעבר ונחווים מחדש כעת. נירה כועסת שהאישה לא התנצלה מספיק ולא התענינה בנזק שגרמה לה. התחושה בלחי מעלה בה דימוי כאילו "חטפה סטירה" של מים רותחים. תחושה זו מובילה לזיכרון ילדות של סטירה שקיבלה באופן מפתיע מאִמה כשהייתה בת שמונה עשרה. נירה מציינת שהיחסים עם אִמה היו טובים בדרך כלל, וזו מעולם לא הכתה אותה. ההיזכרות בסטירה החד פעמית מעלה בה את רגש ההפתעה והכעס שכנראה עלו בעת האירוע בגיל שמונה עשרה, אך לא עובדו מעולם. במשך השניות הבאות בטיפול מעבדת נירה רגשות אלה, "מתרגמת" אותן בהנחייתי לשפת התחושתית של ה SE ופורקת אותן בדמעות, בדיבור, בגל חום גופני, עד שהיא חשה בגופה הקלה ונשימתה חוזרת להיות רגועה ועמוקה. מכאן עוברת נירה להרגשת ההחמצה בקשריה עם אמה שנפטרה לפני מספר שנים: מאז הסטירה ההיא בגיל ההתבגרות, נירה חוותה שבר ביחסה לאימא, שבר שאותו לא בטאה מעולם במילים, אך לא יכלה להתגבר עליו מאז האירוע. במפגש הטיפולי אנחנו נעות מהעובדות לרגשות, ומשם לתחושות הגופניות: נירה נכנסת לגל של עוררות פיזיולוגית שהעלו בה הזיכרונות: דמעות זולגות מעיניה, תחושת חנק עולה בגרונה ומשתחררת, הגל מתפרק והיא נרגעת. כשאני מציעה לה להעלות תמונה שתתקן את חווית ההחמצה, נירה מדמיינת את עצמה הולכת לקברה של האם, משוחחת איתה על העניין, סולחת לה, ושתיהן מתחבקות. תוך כדי שהיא מעלה דמיון זה, היא בוכה ומתארת תחושת פורקן והקלה בגוף, באזור הגרון והריאות. אני שואלת אותה אם תרגיש מספיק נוח לסיים כאן או שיש עוד משהו שמעיק עליה והיא רוצה לעבד או להשלים בסיפור, ונירה עונה שיש דבר נוסף. נותרו לנו עוד חמש דקות, היא מתלבטת אם הזמן יספיק ואני מעודדת אותה להמשיך במסע שלנו לעוד מספר דקות. היא מספרת שעולה בה תמונת הפרידה מאמה , אשר מתה בביה"ח לאחר מחלה קשה, כשנירה נכחה לידה. נירה מתארת "פספוס" שחשה בדקות האחרונות של חיי אמה כאשר מעדה ונפלה בדרכה מהשירותים אל מיטת האם. העובדות והקשר המדויק ביניהן אינו ברור, אך עולה בבירור תחושת אשמה כבדה שנותרה בה, לגבי מותה של האם בדיוק בדקות של הנפילה. שוב עולה בה גל של עוררות פיזיולוגית ודופק מואץ. גם כאן אני מתעכבת עם נירה בהתמקדות בתחושות, כדי לאפשר לויסות העצמי הקיים בגוף לפעול. הגוף עצמו מאפשר תנועה ספונטנית בין עוררות לרוגע, ואם אין הפרעה חל תהליך טבעי בו נוצר מתח במערכת העצבים ולאחר רמה מסוימת וזמן קצר, המתח מתפרק מעצמו (discharge). בהשתהות עם הרגשות הקשים של נירה, ותשומת לב לתהליך הגופני, אנחנו "מפרקות" יחד גם אירוע זה, לדמעות, תחושות, נשימה, וחזרה לרגולציה גופנית. יש לציין שבמושג "רגולציה" מדובר במאזן של מערכת העצבים, ולא בהרפיה מוחלטת, מכיוון שמתח מסוים דרוש לשמירת החיים. הרוגע והמתח המתוארים כאן הם מצבים יחסיים.
נירה, שכבר עברה בחייה מספר טיפולים פסיכולוגיים, פרקה בפגישה זו מועקה לא פתורה שהציקה לה שנים ארוכות. היא מתבוננת במסע שעברנו בתוך שעה טיפולית אחת, מכוויה, לסטירה בילדות, למות אמה. כל נושא שעלה היה יכול "לפרנס" מספר פגישות טיפוליות. שתינו משתאות משלל הנושאים שנחשפו, מעומק החוויות שעלו ,ומהמהירות והעוצמה של התהליך שנחווה בחדר הודות להתמקדות העקבית בגוף ובתחושות הגופניות מן הלחי, בהתאם לשיטת הSE-. האופן בו עלו הזיכרונות בשרשרת, והעיבוד והפורקן לאחר כל חוליה שעלתה, נחוו אצל שתינו כתהליך של צמיחה והחלמה.
החוויה הגופנית (SE) - איך זה עובד?
שיטת ה SE היא אחת מהשיטות של פסיכותרפיה מכוונת גוף, הנקראת גם "טיפול גופנפש". הכינוי נועד לחבר בין ההיבט הרגשי לבין הגופני ולהציגם כשני ביטויים בו זמניים של אותו תהליך.
המטפל מכוון את הקליינט להתחבר ראשית ל"משאבים" שלו, כשהכוונה היא להעלות במודעות דימוי או זיכרון, שגורם לו לתחושת נינוחות וכוח, יהא זה אדם, מקום, פעילות או כל דבר אחר. ( מטעמי קיצור, לא פורטו לעיל שלבי תהליך זה בסיפורה של נירה). כאשר עולים משאבים אלה, המטפל נותן להם זמן ומקום ומדגיש התמקדות בערוץ התחושות הגופניות, כדי לקרקע (grounding) ולהעמיק את המשאבים בגוף. המיקוד במשאבים הוא חשוב וקריטי, כדי לוודא שלאדם יש מספיק כוחות ליציאה למסע הטיפולי. המטפל מפנה את תשומת הלב לאברי הגוף, לנשימה, ולחוויה הגופנית המתרחשת. דרך זו של תשומת לב למה שקורה בגוף כאן ועכשיו, ברגע של השיחה , מכוונת את המטופל "לתרגם" את המחשבות והרגשות לתחושת גופניות. בהמשך יעלו זיכרונות הקשורים לחוויות שליליות, טראומטיות. המטפל מנחה את המטופל לקחת כל פעם חלק קטן של החוויה, ולפרק אותו ("טיטרציה" בלשון הSE) ואז לחזור למשאבים ולערוץ הגופני שבו חשים את המשאבים. במקרה של נירה התמקדנו בתחושות של החוויה השלילית באזור הלחי, וכל פעם פורק חלק מהתחושות והרגשות שקשורות לזיכרון שעלה.
התיאוריה של SE ומדעי המוח
מערכת העצבים האוטונומית (זו האחראית על איברים הפועלים באופן אוטונומי, "מעצמם" ולא על פי רצוננו, ומווסתים את תפקודי הגוף כגון: דופק, נשימה, זרימת דם, גודל אישונים, עיכול, ריור ועוד), נעה בין מצבי רוגע למצבי לחץ, בין הפעלת המערכת הפָּרָה-סימפתטית ברוגע, לבין המערכת הסימפתטית בעיתות לחץ. אפשר להשוותן למעין צפירת אזעקה (סימפתטית) וצפירת ארגעה (פרה-סימפתטית). במצבי מתח סובייקטיבי וגופני האיזון בין המערכת הסימפתטית לפרה-סימפתטית נוטה לכוון הראשונה ובמצבי רוגע ושלווה הוא נוטה לכוון השנייה.
כשנגרם אירוע טראומטי, קורה לאדם משהו מהר מדי וחזק מדי, נוצרת פעילות יתר במערכת הסימפתטית ("אזעקה") ,וכך "נצרב" הזיכרון הטראומטי במוח.
המוח האנושי בנוי ממספר שכבות וקליפות (יובל, 2001):
(א) החלקים התחתונים-פנימיים, שהתפתחו בשלבים קדומים של האבולוציה ומכונים "מוח זוחלי" ( =קיימים גם אצל זוחלים). מבחינה אנטומית כולל חלק זה את גזע המוח, את ההיפותלמוס, ואת גרעיני הבסיס. המוח הזוחלי מפעיל את אותן מערכות אוטונומיות שהוזכרו לעיל, ומבטיחות את הקיום הגופני: נשימה, לחץ דם, עיכול וכדומה.
(ב) מעליהם נמצא "המוח היונקי" (=קיים גם אצל יונקים). חלק זה כולל מבחינה אנטומית מספר איברים מאזורים שונים בעומק המוח, שיש ביניהם קשר עצבי ותפקודי והם נקראים גם "המערכת הלימבית". המוח היונקי, או המוח הרגשי – לימבי מאפשר לחוות רגשות (דמסיו, 1998) ולזכור אותם, ומשפיע גם על ייצור הפרשת הורמונים, מחזור השינה, רעב. המוח היונקי גם מווסת ושולט על פעילות המערכת האוטונומית ובפרט משפיע על המאזן בין פעילות המערכת הסימפתטית והפרה-סימפתטית.
(ג) השכבה הבאה, החיצונית במבנה המוח, היא קליפת המוח. חלק זה הוא ה"גבוה" ביותר (כלומר החלק שהתפתח בשלבים מאוחרים יותר של האבולוציה של האדם ושל המוח האנושי), והוא כולל את כל התפקודים הקוגניטיביים הייחודים לאדם כגון: שפה, תכנון וארגון, חשיבה, פיתוח רעיונות, למידה.
לפי תיאורית ה- SE, הנתמכת בחלקה ממחקרים של מדעי המוח1 הזיכרונות הטראומטיים נצרבים במח הזוחלי ובמוח הרגשי-לימבי (חלקים א' וב' לעיל). בהתאם לנקודת מבט זו, מכוון הטיפול את תשומת הלב למימדים של דימויים, תנועות, רגשות ותחושות גופניות, האמורים להשפיע על זיכרונות שנאגרו בחלקים אלה של המוח, זיכרונות שניתן אולי לכנותם "לא מודעים". זאת בשונה מהתמקדות בנרטיב המילולי, הקשור יותר לתפקוד הקוגניטיבי של הקורטקס (חלק ג' לעיל) של המוח. העלאת הזיכרון בתהליך הטיפולי בדרך זו, מביאה להפעלת עוררות פיזיולוגית ולפעילות מוגברת של המערכת הסימפתטית (עליה בדופק, בלחץ דם, הרחבת האישונים וכדומה). כאשר רמת העוררות הזו מגיעה ב"מנות קטנות", שהאדם יכול לווסת אותן, תיכנס לפעולה המערכת הפרה- סימפתטית: הנשימה תתרחב, הדמעות יגיעו, כלי הדם העוריים יתרחבו ותופיע תחושת חום, לחץ הדם ירד, הדופק יאט והאישונים יתכווצו. זהו מצב של רוגע יחסי. תהליך פיזיולוגי זה נחווה כגל עוררות, אשר לאחר שמתאפשר לו להשלים את עצמו, מוביל לסימנים של פורקן ובהמשך לרוגע, שבדרך כלל הוא נעים ואף מנחם.
הטיפול מנסה לעודד ולאפשר את התנועה הטבעית בין שתי המערכות: זו המכווצת (את כלי הדם, מערכת העיכול, הנשימה וכד') בעיתות מלחמה וחירום, וזו המשחררת בעיתות רוגע והרפיה. הכווץ קשור להפעלת המערכת הסימפתטית וההרפיה קשורה למערכת הפרה- סימפתטית. מצבי דחק (stress) משאירים לעיתים את מערכת העצבים מכווצת סביב אירוע מן העבר (לדוגמא אדם שכלב התנפל עליו ונשך אותו לפני שנים רבות, והוא מוצף חרדה וסובל מדופק מואץ וקשיי נשימה, בכל פעם שהוא עובר ליד כלב או שומע נביחות). הטיפול ב- SE עוזר להשתחרר מכווצים אלה דרך עבודה ישירה על הגוף ומערכת העצבים. בסיפור הפגישה הטיפולית עם נירה, עלה כל פעם זיכרון נוסף, אחריו הגיע גל של בכי ופורקן גופני, ואז הופיעו רוגע והרפיה. כמטפלת כוונתי את נירה להיזכר שוב במשאביה ולהתמקד בתחושות גופניות הקשורות למשאבים אלה כדי להעמיק את הרגשת הרוגע והביטחון ואת התחושות הגופניות הנלוות אליהם. לאחר שנרגעה, המשיכה נירה אל הזיכרון הקשה הבא, דרך מהלך של "כווץ" גופני-עצבי שקיבל ביטוי מלא, ולבסוף נרפה.
הגוף כשדה לטראומה ולתהליכי ריפוי
"זיכרון גופני" מוכר כיום ברפואה אצל חולי טראומה המגיבים תגובה רגשית אוטומטית, לגרויים מסוימים (סולמס וטרנבול 2005) . שיטת הSE מלמדת אותנו להתמקד בגוף גם כאתר שנושא בחובו זיכרון טראומטי, אך גם, ובעיקר – כמקור החלמה. השיטה מאפשרת לנצל את מנגנון התנועה והאיזון הטבעי הקיים בגוף, לצורך הריפוי הרגשי והמשך הצמיחה הנפשית שנעצרה עקב אירועים מעיקים מהעבר. ד"ר פיטר לוין [Peter Levine], מייסד השיטה, טוען שטראומה גורמת לנו להצפה של מערכת העצבים, ולכן שחרור של שרידי הטראומה שנותרו במערכת העצבים יוביל לשחרור מתופעות פוסט טראומטיות (לוין פ. 1999). לוין יוצא מנקודה חיובית: חשוב לזכור שבדרך כלל אנשים מחלימים מטראומות באופן טבעי, מכיוון שקיימת יכולת מולדת גופנית לריפוי מטראומה הן אצל בעלי חיים והן אצל בני אדם. תפקיד הטיפול ב SE הוא להחזיר יכולת זו לפעולה באנשים אצלם היא נפגעה זמנית. הטיפול של נירה, מציג כיצד ההתמקדות בתחושות גוף הביאה קודם כל לעליית המצוקה ושרידי הטראומה למודעות, ובהמשך לפירוקם דרך החוויה הגופנית.
ג'ינה רוס (Gina Ross), המלמדת את השיטה בישראל משנת 1998, כותבת בספרה (רוס ג. 2008): "הטראומה אינה חייבת להישאר למשך כל ימי חיינו. היא אינה חייבת להותיר אותנו מובסים ומתקשים לתפקד. ההפך הוא נכון: טראומה שאדם נרפא ממנה ניתנת להתמרה. כשאנו פותרים את הטראומות שלנו לא זו בלבד שאנו חשים חיוניות בחיינו, אלא אנו מגבירים את יכולתנו להתגבר על מצבים מעיקים גם בעתיד." (שם, שם, עמ' 23)
דברים אלה מאפיינים את גישת ה ,SE הנוטעת אמונה ותקווה כמנוף להחלמה.
בעייני, המנוף הזה הוא תוספת חשובה ל"מלתחה" הטיפולית שלנו. מעיל פליז שיכול להתאים, במצבים מסוימים, לרבים מן הפונים לעזרה נפשית.
הערות
- לעומת שלל המחקרים והעדויות המצטברים ממדעי המוח, ההסבר הקצר של הSE הוא חלקי ופשטני וחוטא לאמת המדעית מעצם חלקיותו. סולמס וטרנבול (2005) המשלבים בספרם "המוח ועולם הנפש" בין הפסיכואנליזה וחקר מדעי המוח, מיטיבים לתאר את המורכבות של מבנה המוח ותפקודיו. הם טוענים שהזיכרון מקודד בו זמנית באזורים שונים של המוח ובאופנים שונים.
מקורות
1. יובל י. (2001), מה זאת אהבה, ת"א, הוצאת קשת.
2. דמסיו א. (1998), השגיאה של דקארט- רגשות , היגיון והמוח האנושי, ישראל, הוצאת כנרת
3. סולמס מ. וטרנבול א. (2005), המוח ועולם הנפש, ת"א,הוצאת הקיבוץ המאוחד
4. לוין פ. (1999), להעיר את הנמר- מרפאים את הטראומה, ת"א, הוצאת אסטרולוג.
5. רוס ג. (2008), מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה, טבעון, הוצאת נורד
מקורות נוספים ברשת:
האתר העולמי של ה"סומאטיק אקספריינסינג": www.traumahealing.com/s...g/index.html
האתר של ג'ינה רוס : http://www.traumainstitute.org/
