"וגופך לי מבט וחלון וראי....": גוף-נפש במרחב הפסיכואנליטי
סקירה והירהורים
עליזה רוזן
כנס האביב השנתי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, שהתקיים במאי 2010, ביקש להתייחס לנוכחות הלא מדוברת של הגוף הפיזי במרחב בו הדיבור והשפה הם כלי הטיפול העיקרי- 'הטיפול בדיבור'.
ד"ר שי שלקס, יו"ר ועד האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, פתח את הכנס בדברי ברכה לכ- 120 משתתפים מסוקרנים והסביר שהכנס הפעם מנסה להתייחס לגוף הגשמי ולנוכחות הפיזית בשעה הטיפולית, כי בלעדיו אנו "מחשבה ללא חושב...מיכל ללא מוכל..." לתפיסתו: "לחבר את הגוף והנפש אומר לחבר את האידיאה לחווייה הגשמית... ובכך לאפשר לידת הווייה אינטגרטיבית חדשה"...
גב' טלי רסנר, יו"ר הכנס ויו"ר ועדת ההיגוי, ספרה, שההכנות לכנס ה-12 של האגודה היו עבורה כחוויות של הריון ולידה, וחיברה אותנו לוויניקוט ויחסו לפסיכוסומה כחלק מהטיפול המנטאלי. וויניקוט טען שכשהתינוק חווה כשל סביבתי, הגוף והנפש נפגעים כיחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה. החוויות הראשוניות נטמעות בגוף ונשארות כזיכרון לא מודע. אפילו חוויית הלידה נותרת כזיכרון בגוף. בהכשרה האנליטית כמעט ואין התייחסות לגוף ולחוויות הגופניות, המטפל האנליטי מחפש אחר הסימבולים והייצוגים הנפשיים. רסנר נסמכת על מסעוד חאן ששואל: "כל אנליטיקאי מסתכל על הפציינט, אך איזה שימוש הוא עושה מהחווייה הזאת?"
רסנר מסיימת את דבריה בנימה אישית ומקריאה שיר/מכתב שכתבה לה מטופלת שחוותה התקפות קשות ואלימות על גופה. השיר מתאר את חוסר החיבור וחוסר האהבה של המטופלת לגופה, אנסה לצטט חלק:
"לא שלי -
אני והוא מעולם לא התחברנו ממש
אני והוא לא אהבנו ולא היינו קרובים
הוא שם כי הוא שם
מתי אהבתי אותו באמת?
מעולם לא היה עבורי מובן מאליו...
נזכרתי בו רק כשכאב, כשהציק...
לו יכולתי הייתי, ולו הייתי יכולתי..."
ראשון הדוברים היה הרב דניאל אפשטיין – רב ופילוסוף שחוקר ומתרגם את הגותו של לוינס. הרב אפשטיין משכיל לחבר בין הפילוסופיה והפסיכולוגיה והפך בכך לדובר מבוקש ומעניין בכנסים פסיכולוגיים רבים. ההרצאה בכנס הנוכחי נשאה את השם המורכב:
'הגוף – אני ופני האחר כמקומות לטרנספורמציה אתית בהגותו של לוינס'.
בתחילת דבריו ביקש המרצה לתקן ולהביא זוית מורכבת אף יותר ולקרוא להרצאה: 'הגופאני' – ופני האחר......' מתוך החשיבה הפילוסופית ש'הגוף הוא אני'!
לוינס [1906- 1995] ידוע בעיקר כפילוסוף של ה'אחר' או 'האחרות' והיה הראשון שעסק בשאלת הזולת בפילוסופיה, כנראה בשל זהותו היהודית בזמן מחלמת העולם השנייה. 'האחרות' מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה היא גורם מאיים. הסרת האיום פירושו הבנה וכך האחרות מניעה בעצם את הצורך בהבנה. אפשטיין רואה את תפקידו כמי שמנסה להפוך את השפה הלא ברורה של לוינס לברורה. המאמץ האינטלקטואלי להבין את לוינס על פי אפשטיין, כדאי בעיני ביותר.
לוינס הוא 'פילוסוף בדרך' על פי אפשטיין, מכיון שבכל אחד מספריו, בזכותם זכה להכרה בינלאומית, הוא מבצע תנועה. תחילה זאת התנועה של הסובייקט אל עצמו, הסובייקט שמנסה לברוח מזועות המלחמה, מהקיום האנונימי המנשל את האדם מזהותו... ובהמשך פונה הסובייקט אל האחר, כדי לשאול, כדי להבין! ההליכה הזאת פנימה, החוצה וחזרה, היא הפילוסופיה שאינה בונה סיסטמה ואינה מספקת תשובות אלא עושה את דרכה בהעמקת השאלה הפילוסופית. מאז סוקרטס, אפלטון ואריסטוטלס – שואלת הפילוסופיה על הכל: על הנמצא, על המקום, על הזמן, על האדם, על האל... לוינס תוהה האם זאת היא באמת השאלה היסודית? לטענתו, יש שאלה קודמת, שאלה שחייבים לשאול כשאלה פתוחה – שאלת 'האתיקה'. שאלה שמתקיימת בכל מפגש בין בני אדם - היחס לאחר - זוהי שאלה פתוחה כי היא מביאה את לוינס למקום ללא תשובה. הדרך בה ה'אחר' מופיע מולי טוען לוינס, מפגישה אותי עם 'אחרות מוחלטת', 'אחרות אבסולוטית'.
בכל מפגש עם 'אחר' – נוכח מולי אדם. אני רואה את פניו, את גופו, את עיניו, הבעותיו, לבושו, התנהגותו. אפשר לזהות את ההקשר חברתי שלו, אם הוא עם זקן, כיפה וכדומה.
אם כך, האם היחס של כל אדם לאחר שייך לדיאגנוזה של האחר ולשאלה המתבקשת: מי זה שמולי?
לוינס מציע התייחסות אחרת, לא דיאגנוסטית. הוא מתייחס: ל'פנים' visage Le.
ה'פנים' עליהן לוינס מדבר אינן פני הגוף כפשוטם, אלא מטאפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים נמצאות בפער בין האחר ובין הופעתו. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. לפגוש אדם, זה להישאר ערני בשל היותו אניגמטי, היותו תעלומה.
הפן החיובי במצב זה הוא ההכרה ש'האחר' לא נותן לי להכיר אותו, כי הוא רוצה 'להציג את עצמו' או במילים אחרות: 'האחר רוצה לומר את עצמו'. 'הפנים' זאת הדרך בה האחר חושף את עצמו אלי. הוא מלמד אותי תמיד משהו חדש, שאינני יכול לדעת, הוא מלמד אותי את 'האחרות שלו'. אני נדרש להכיל את מה שאינני יכול להכיל. 'האחר' הוא בלתי אפשרי, הוא בלתי אפשרי כי הוא מעבר לאפשרויות שלי. לוינס קורא לזאת – 'כוליות אינסופית'. האינסופי הבלתי מוכל, אחרות שאיני יכול להמציא.
קיים מרחק אינסופי בין המושג שלי על האחר, לבין האחר עצמו. מפני שהאחר מלמד אותי תמיד משהו שלא ידעתי, שאינני יודע על עצמי, הוא תמיד יהיה במישור אחר משלי, מעלי.
גם האנליטיקאי – תמיד לומד מהמטופל, עליו ללמוד תמיד משהו שלא ידע. רק המטופל יכול ללמד אותו. על פי לוינס, המרחב הבין-אישי תמיד מתעקם, כי שם מתרחש משהו תמיד, משהו תמיד קורה, שם אני לומד. עלי להתייחס אל האחר באצילות בהיותו נשגב מבינתי.
בהקשר זה אביא אסוציאציה מתחום אחר, מהבודהיזם: הבודהיזם מתמודד עם שאלת הסבל האנושי. סבל רב נגרם לאדם [הסובייקט] מהמפגש שלו עם האחר, עם האחרות הבלתי אפשרית עבורו. הבודהיזם מכוון את האדם 'לראות באחר היזדמנות ללמידה, לשינוי שיבוא אם אאפשר לאחר להיות לי מורה אצילי שבא ללמד אותי על נגעי הרוח שלי'. האחר מעורר בי רגשות עזים, טובים או קשים, זה המקום ללמוד את עצמי ועל עצמי. המפגש עם 'האחר' הוא צומת משותף לפילוסופיה, פסיכולוגיה, בודהיזם ועוד...
נחזור לפילוסופיה: הפנים, פני האחר שמולי – זאת תופעה קשיחה. אי אפשר לבטל את התופעה הזאת. אך מנגד, הפנים משדרות שבריריות, הן פגיעות. הפנים על פי לוינס אומרות 'לא' מאד שברירי. הגילוי של החוזק ושל החולשה של התופעה הזאת יוצר תנועה רגשית. הופכת את המפגש ל'ארוע אתי'. כדי שהאחר יתקבל אצלי, אני חייב להיות פתוח ובמצב רגשי לקבל אותו ולהתייחס לסובייקטיביות שלו, לקבל אותו כגוף בשר ודם, לא כמושג מופשט. הדגש הוא לא על ההכרה אלא על התחושה והרגש. תחילה אני חש ומרגיש אותו ועל הבסיס הזה נבנית ההכרה. יש חשיבות ושימת דגש על המשמעות של 'להרגיש את הזולת'. לא להכיר, לא לדעת אלא 'להרגיש'. זאת מטאפורה על אימהות במיטבה. הסובייקט האתי של לוינס הוא סובייקט בהריון, כי הוא נושא בתוכו את האחר, חש אותו, מרגיש אותו, אך הוא לא שלו, הוא לא בבעלותו, כי הוא בעל נשמה נפרדת. לטענת לוינס יש לי נשמה בגלל האחר, האחר הוא שמנשים אותי. אפשטיין מתכתב עם וויניקוט ושואל: מי מנשים את מי? האימא מנשימה את התינוק או התינוק מנשים את אמא? עוד שאלה פתוחה. הסובייקט של לוינס הוא לא תינוק רגוע, הוא משתנה ונע כל הזמן. התנועה, הגוף ופני האחר, הם המקומות לטרנספורמציה אתית על פי לוינס!
ההרצאה השנייה נשאה את השם: נוכחות הגוף במרחב ובטכניקה הטיפולית אנליטית והאפשרות המובנית לכילול גוף-נפש. הדוברת ד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית, מדריכה ופסיכואנליטיקאית, מתמחה בתחומי המיניות, המגדר והגוף.
ירום הציעה להפוך את שם הכנס 'וגופך לי מבט וחלון וראי...' ל 'גופי כחלון וראי' בהנגשה של הגוף. הרי ברור שבחדר הטיפול יושבים שניים שיש להם גוף ויש להם נפש. זוהי נגלות ברורה, אך לא תמיד נלקחת בחשבון בתהליך הטיפול.
למטופל יש אפשרות לדבר בכל שפה שיבחר, מילולית או גופנית כמו הסמקה, חוסר שקט, מבט וכדומה. המטפל, מסתיר את גופו הן מעצמו והן מעיני המטופל. כאילו אנו יושבים עדיין מאחוריו, נסתרים מעיניו.
ירום מבקשת להביא למודעות המטפלים ולקליניקה עצמה מודלים פסיכואנליטיים שבהם יש מקום גם לשפה הגופנית של המטפל, כדי שלא נהיה כדבריה רק 'אני- שמלביש את גופו' אלא 'סובייקט - שחי את גופו'. היא מציעה מודל של 'העברה באמצעות גוף המטפל' ככלי מחולל שינוי, המאפשר לו להסתכל החוצה על המטופל ופנימה אל תחושות הגוף ושוב החוצה. המסע דרך גוף המטפל כאובייקט מעברי.
ירום מחזקת את התפיסה שלסבל הגופני יש גם רישום בנפש ומציעה להתייחס לרישומים אלו באנליזה ולא לשלוח את הכאב הפיזי לרופא מחוץ לקליניקה. ירום מביאה את החשיבה על העור כמעטפת הגופנית על פי אנזייה מספרו: 'האני עור' וכן את תובנותיה המרתקות של ג'ויס מקדוגל שמתייחסות לפיצול שעושים הרופא או האנליטיקאי בין כאב הגוף לכאב הנפש, ולדבריה יש להתחיל לחבר את הנתק שבין הגוף והנפש ולחבר בין הדיסציפלינות.
ירום מסכמת את תפיסתה עם מספר נקודות למחשבה:
1. המפגש האנליטי הוא מפגש בין שני אנשים בעלי גוף ונפש.
2. המכאוב הגופני הוא גם המכאוב הנפשי.
3. ניתן לעשות שימוש בשפת הגוף של המטופל.
4. יש לעשות התבוננות עצמית והעברה נגדית באמצעות גוף המטפל.
ירום מבקשת בגישתה לפתח את היכולת של המטפל לשאת את מבטו של המטופל עליו ועל גופו ולתת למבט ולחווייה ביטוי באנליזה.
בתום שתי ההרצאות ולאחר הפסקת כיבוד קלה להתרעננות, פנו המשתתפים לסדנאות חוויתיות שבחרו. בחרתי בסדנת מדיטצייה עם נעמה אשורי, אך בעודי עולה במדרגות משכה אותי מוסיקה שבקעה מאחד החדרים שקושטו בצעיפים ומטפחות צבעוניות.
זאת היתה הסדנה של גב' דפנה בהט: 'ולמדתי שם לכל ריס וציפורן' – עבודה טיפולית באמצעות ריקודי בטן. דפנה בהט היא פסיכולוגית קלינית בכירה, מדריכה ומדריכת מחול מזרחי מוסמכת.
במקום לשבת בדממה מוגנת ולהרהר בשקט מדיטטיבי, מצאתי את עצמי נמשכת אל האפשרויות שהציעה סדנת הריקוד דרך גופה המלא והחשוף של המנחה. בהט, בשמלה אותנטית של רקדנית מזרחית, עם בטן חשופה, גוף נשי מלא מתנועע וחי, היא התגלמות הנשיות הבריאה, השלמה וחסרת הקומפלקסים. זאת השלכה שלי כמובן, אינני מכירה אותה, אך עצם הופעתה החשופה, בכנס אקדמי ושכלתני, הילך עלי קסם וחיבר קבוצה של נשים להתחבר אל עצמנו, לגופנו ואל נשיותנו. בשעה וחצי הספקנו ללמוד מעט צעדי ריקוד, לעטוף מותניים בצעיפים ו'לענטז', לרקוד עם החלק הפחות אהוב בגוף, לסלק בשיר ובריקוד 'אהוב מאכזב' ובעיקר להנות.... היה שווה! מבחינתי הכנס השיג את שלו, הגוף נכח במלואו!
למחרת , חזרנו להרצאות המלומדות:
ד"ר יוסי טריאסט: Shortcuts –האמנות האסורה. ד"ר טריאסט, פסיכולוג קליני, מנחה ומרצה ידוע, התכתב בהרצאתו עם סרטו של אלטמן 'תמונות קצרות' או בשמו המקורי באנגלית – Shortcuts. פרוש השם באנגלית אומר 'חתכים דקים'. אלו הם חתכים הפוצעים את העור בצורה דיסקרטית, ללא חשיפה, נעשים רק במקומות מוסתרים של הגוף. התופעה מוכרת בעיקר אצל נשים צעירות וממוקמת לרב בזרועות מתחת לשרוולים, לעיתים בחזה, בחלק הפנימי של הירכיים, בבטן ואפילו בבית השחי, במקום שבין הסובייקט לאובייקט, במרחב הביניים בין הגוף והנפש. מצד אחד כל מה שאני / ומצד שני כל מה שאני לא, מבהיר טריאסט ומביא אף הוא את אנזייה וחיבורו 'האני עור'. העור משמש כ skin ego - כממברנה שחוצצת בין הפנים והחוץ, כניסיון לתאר את 'העצמי היצרי' בתוך גופנו.
טריאסט הוא אמן השפה והתאור הקליני. הוא ה'משורר קלינאי' הטוב ביותר ששמעתי. לתרגם את דבריו, יצמצם ויפחית מהיופי והעושר של הרצאתו. אביא את דבריו כפי שפורסמו בתקציר לקראת הכנס:
"החתכים שלי הם סודיים. אני יוצרת אותם ברגעים גנובים. במקומות פרטיים...אני מפלחת את עורי בסכין גילוח חדה... אני אוהבת לחתוך את עצמי ... מיהו בעליו של התער שאני עושה בו שימוש? של מי הידיים שבאמצעותן אני עושה את החתכים? מיהו זה החותך אותי? אני חותכת עמוק עכשיו, להביא דם... שום ביציות אין כאן. שום תינוקות מתים. שום ריחות דוחים. הדם הזה הוא טהור... אני חותכת בעדינות כך שאיש לא יוכל לראות את תוצריה של האמנות האסורה ..." [בולאס עמ' 138-139].
"ניתוח תופעת "הנערות החותכות"- תסמונת פסיכופתולוגית מוכרת כשם שהיא חידתית – משמשת מצע לעיון בסוגיית הסוגיות של יחסי גוף-נפש. "תמונות קצרות"לא רק שם הסרט הקושר אותו אסוציאטיבית לנושא הדיון, כי אם גם מבנהו. הסרט בנוי כתמונות קצרות ושטחיות ארוגות שתי וערב כחתכים עצמם, פורטרטים שטחיים במכוון שעומקם אינו עולה על עובי העור ושבדרך מוזרה מעניקים עומק פסיכולוגי מפתיע לדמויות" על פי טריאסט.
דידייה אנזייה ו'האני-עור' שלו מעניק מעטפת מושגית להרצאה ומכתבים שכתבה נערה בטיפול מספקים עדות ממקור ראשוןלצד תובנותיו של בולאס. טריאסט בעקבות בולאס, רואה בתופעת 'החתכים הדקים'- משחק כירורגי עדין. הסכין מונחת בדקדקנות על העור. יש כאן שמץ של התגרות במוות או בסירוס, אך מטרתה אינה מוות או פעולת סירוס אלא התענגות עדינה במות, בדם ובכאב. זוהי התרסה בסירוס. בסופו של יום זוהי כמיהה ליד המטפלת שתבוא לרפא. מין משחק עדין בין הפרטי, האישי, האסור והאקסביציוניסטי.
על פי טריאסט 'הדם' הוא הנפש – גורם מרכזי בסיפור, החתך – הוא פורקן המונע קטסטרופה כשהלחץ היצרי הפנימי גובר. טריאסט בתפקיד הבמאי עושה לנו 'זום אין' ומחדד מספר נקודות מבט:
עדשה ראשונה: החתכים – תחליף לדיבור יצרי על מיניות. תחליף היסטרי על פי בולאס. העונג והכאב, הסאדיזם והמזוכיזם, המין והתוקפנות, יצר החיים ויצר המוות. המיניות נחווית ככלואה בתוך הגוף. היא איננה הגוף – היא כלואה בתוכו.
עדשה שנייה: המשימה – להוביל את הסובייקט לקראת אוטונומיה, שליטה ואינדיוידואציה, פסיכולוגיית העצמי. בתפקיד ה'אני', היד החמושה בסכין גילוח, זוחלת על הגוף, גוף זר, שאינו מזוהה עם 'האני'. אלו שתי ישויות נפרדות: 'האני'-מתאווה לקבל שליטה בגוף, 'הגוף'- זר המבקש להיכבש. המשחק עם אפשרויות הסירוס בא למנוע סירוס גדול יותר. יש פחד מהתאיינות מ'אימת הריק'. אפשר שרק כאב החתך מונע ובולם מנפילה לריק, לאין, מציע טריאסט.
עדשה שלישית: יחסי אובייקט מופנמים – החיתוך הוא צורה של שיח עם הדמויות המופנמות, עם אובייקטים חלקיים וכן שיח עם העד, עם המטפל. מין קריאה לתשומת לב, בקשה לשים גבול, לבוא לעזרת ה'אני' המיוסר. יש כאן גם משאלה אינססטואלית: החיתוך- רישום בדם של זיכרון ארכאי, שאין לו מילים, כמו התינוק שחווה את החתך הראשוני. היד החותכת - מייצגת גם את העצמי. התינוק מזוהה עם הגוף של אמא.
עדשה רביעית: אובייקט העצמי – מה מבקשת הנערה לראות בפנים המודאגות שמסתכלות ומנסות לפענח את החתך המסתורי בגופה, איתו נולדה?
על פי בולאס – המטופלת מראה למטפל גירסה כירורגית ונקייה של איבר המין הנשי, בלי עומק, בלי פנים, כמו שהיא חווה את עצמה. אולי בפניו של המטפל היא תמצא את נשיותה שנעלמה.
טריאסט מסכם: החתך
· ממקד את הכאב הלא ממוקד
· ממקד את המבט של המטפל על המקום הכואב.
· החתך הוא החצנה נראית של הכאב הפנימי.
· ממקד את כיוון הכאב: מהגוף פנימה, מהחוץ פנימה לעומת מהנפש החוצה.
כמו 'תמונות קצרות' – חתכים קצרים ארוגים בשתי וערב 'האמנות האסורה'.
הרצאה נוספת באותו יום היתה: 'ברמ'ח אברים'- שיחת הגוף הכלוא בנפש – מר דוד בנאי, פסיכולוג קליני.
בנאי טוען שהגוף שלנו מביע את עצמו ללא הפסקה. רק בשנתו, מפסיק האדם להביע את עצמו. הגוף הוא כלי כתיבה, הוא מדבר והוא קורא, אך המטפל בקליניקה לא יודע איך לקרוא ומה לעשות עם המידע.
על פי בנאי, לא השכלנו לפתח את יכולת התקשורת הלא מילולית וזאת בגלל שלאגו יש יחס אמביוולנטי כלפי תקשורת גופנית-הבעתית. הוא רואה אותה ספונטאנית מידי, לא נשלטת כראוי, מורכבת ובעלת השפעה סוגסטיבית על ההמון. היא נחווית כחסרת עידון וכמבטאת חלקים פרימיטיביים של האישיות.
התבוננות בתקשורת בין אם לתינוק מראה תגובות גופניות מיידיות וספונטאניות. זוהי תקשורת ספונטאית, אפקטיבית ואותנטית יותר מהתגובה המושהית והשכלתנית של המטפל בורר המילים טוען בנאי.
לשיטתו של בנאי, תגובה מהירה ואותנטית תייעל את הטיפול ותשפר את הסיכויים לטיפול בטראומה על פי התפיסה 'הכה בברזל בעודו חם'.
בנאי קורא להגיב בזמן לכל תופעה גופנית/נפשית, שמתרחשת בקליניקה, כי אז ההשפעה הטיפולית תהיה עמוקה יותר.
חומר למחשבה: הדינאמיקה בקבוצה טיפולית מזמנת תגובה ספונטאנית מחברי הקבוצה זה כלפי זה או כלפי המנחה. אין ספק שלתגובה כזאת יש השפעה חזקה על כל הנוכחים.
תגובה כזאת יכולה להתקבל כפגיעה אנושה או כהזדמנות ללמידה. הקבוצה מאפשרת למידה של שפה ותקשורת שיש לדעת להשתמש בה, תקשורת ספונטאנית, רגשית ואותנטית לעומת אימפולסיבית ומתגוננת. על ידי כך, מפתח הסובייקט בתוכו, מקום לאחר ולאחרותו. התגובה האותנטית הופכת להיות גורם מעצים ומפתח גם למשתתפים וגם למנחה.
אחרי ההרצאות התפזרנו לסדנאות קליניות. בחרתי וזכיתי לשמוע את הגב' ענת פרי [פיאמנטה], פסיכולוגית קלינית בכירה, חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, חברה באיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, חברה בוועדה המדעית של האיגוד ומורה בתכנית לפסיכולוגיית העצמי והמעשה הטיפולי בביה'ס לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב.
פיאמנטה, הציגה תפיסה טיפולית באמצעות מקרה קליני תוך התכתבות עם הטיפול המפורסם של ברטה פפנהיים הידועה כאנה או: אנה או לא: בין אנה או לאנה גם וגם – על הגוף והנפש מנקודת מבטה של פסיכולוגיית העצמי.
פסיכולוגיית העצמי רואה את הגוף כנגזרת של הרוח ולפיכך הגוף אינו התשתית עליו נשענת הרוח, אלא האדם הוא קודם כל מהות רוחנית והגוף הוא יסוד אחד מתוך נגזרות הרוח. הסימפטומים הגופניים מספרים את סיפור הרוח, סיפור הנפש. הגישה שואלת האם הסימפטום הגופני מתאר קונפליקט פנימי לא פתור או מהווה מטפורה לשאלות קיומיות של 'להיות או לא להיות'.
על פי פרי, פסיכולוגיית העצמי בגירסתה העדכנית, רואה בגוף ובנפש שני מצבי התקיימות שונים. הגוף צריך להתגורר בנפש ולא הנפש מתגוררת בגוף כמו שהתרגלנו לחשוב. האימא משאילה את גופה ונפשה לתינוק, להיות לו הגוף והנפש. חיבור 'גופנפש' יציב ומבוסס הוא הבסיס לחיות וחיוניות.
קוהוט קורא למצב זה: 'המטריצה האמפאתית'- מרחב חיוני להתפתחות העצמי.
פסיכולוגיית העצמי רואה ב'מחלה'- גרעין של בריאות המנסה לבקוע מתוך המחלה.
הכאב – הוא השבר הראשוני. מצד אחד – תהום, מצד שני – רצון להרפא. שפת המחלה – היא שפת הבית, שפת אם, שפת האם.
כשה'אני' כלוא במעטפת הכואבת, אין דרך להפציע ממנה אלא דרך פציעתה וריסוקה, דרך המחלה. המחלה – היא ההזדמנות לטרנספורמצייה. כשהגוף קורס וצורתו משתבשת, דווקא אז, הנפש בוחרת בחיים ונולדת האפשרות לחיים של משמעות.
פרי השכילה לחבר בין אנה או לאנה שלה 'אנה גם וגם' וסיכמה: 'מי שחיותו שותקת מראשית החיים, רק גופו יוכל לזעוק את העדר חיותו'!
מופע הסיום של הכנס העשיר והגדוש היה שיתוף פעולה בין שתי יוצרות: הכוראוגרפית והרקדנית שרונה פלורסהיים וטל נאמן, אומנית אנימצייה ווידאו ארט. יחד הן יצרו והפיקו מופע רב תחומי מעניין ועשיר. אביא את דברי האומניות בנושא:
"שתי רקדניות הפוגשות את נשיותן בדיאלוג עם אנימציה ווידאורט. קולאז' רב שכבתי הנוגע בנושאים רגישים ולא מדוברים כמו גם בנושאים הנמצאים בלב ליבו של הקונצנזוס. זה לצד זה מופיעים ניצול מיני, הריון ולידה, הפרעות אכילה, אימהות, ומיניות נשית. שיתוף הפעולה בין האומניות פורץ את גבולות המותר ומביא עימו אירוניה דקה והומור עצמי. מופע רב תחומי מפתיע ומרגש בין אמיתי ומדומה, פיזי ומצויר, פנטזיה ומציאות ופותח בפני הצופה רב גוניות של תחושות המרכיבות את החוייה הנשית".
אכן מופע ראוי לכנס מלא וממלא.
בהרצאות ובסדנאות בהם השתתפתי היה רוב לפסיכולוגים ולפסיכותרפיסטים, וכן מספר מטפלות בתנועה. הכנס חידד בעיני את הספליט בין הגישות: בין הגישה שמתייחסת לרוח ולנפש ומתעלמת מהגוף, הגישה ה'אנליטית' ובין הגישה 'החווייתית' שנותנת מקום לגוף ולחוויה הגופנית ללא אינטרפרטציה או המללה, מתוך הגישה ש'המילים מקלקלות או משטחות את החווייה'.
בהשאלה מביון: התייחסות לגוף כ'מיכל' בלבד או התייחסות לרגשות ולמחשבות ל'מוכל' בלבד.
הכנס ניסה והצליח בחלקו לתת מקום לגישות השונות ולחבר כדברי שלקס בין ה'מיכל למוכל' ואולי גם 'לאפשר לידת הווייה אינטגרטיבית חדשה'
לאוזניי, שלקס מביע משאלה ותקווה לחבר לא רק בין גוף ונפש בשעה הטיפולית, אלא חיבור גם בין הדיסציפלינות ה'אנליטיות' וה'חווייתיות'.
