דינמיקה של זוגיות בנובלה "שבועת אמונים" מאת ש"י עגנון
מאת שוש כרמל
העילוי העני יעקב רכניץ מתידד עוד בילדותו בוינה עם שושנה, בתם היחידה של הסוחר העשיר גוטהולד אהרליך ואשתו גרטרוד. בתוך כדי משחקיהם נשבעים השניים אמונים זה לזו בטקס שריפת קבוצה משערות ראשיהם ואכילת האפר הנותר. הסיפור עוקב אחר מהלך חייו של יעקב עד בגרותו בארץ בהקשר מובלט לשושנה ולמשפחתה.
הקדמה
בתחום הטיפול במשפחה מקובל להציג את הרומן "אנה קרנינה" מאת לב טולסטוי כפורץ הדרך הספרותי לגישה המקצועית שצמחה במאה העשרים בתחום המשפחה. גם אל חלק מיצירותיו של עגנון – זוכה פרס נובל לספרות – ניתן להתייחס כאל חלון ספרותי לגישה המקובלת כיום בטיפול בזוגיות ומשפחה, וכך הדבר גם לגבי הנובלה הזאת, שפורסמה ב-1943, כשלוש שנים אחרי פטירתו של פרויד, שהחדיר לעולם את מושגי התת-מודע בשעה שהגישה המשפחתית הייתה בוסרית לחלוטין. בנקודה זו בולטות גדולתו של עגנון וערכה העצום והמיוחד של הדרמה המודרנית הזאת, המתנהלת בכמה מישורים: מיסטי, פסיכולוגי וחברתי. כאופייני ליצירות ספרות גדולות, הרבדים העמוקים ב"שבועת אמונים" אינם נאמרים מפורשות כלל וכלל, והקורא נאלץ להתאמץ לקרוא בין השורות כשם שהגיבורים נאלצים לנבור ולחטט במצולות נפשם ולחפש תשובות לנתיבי חייהם. במובן זה יעקב רכניץ דומה ליעקב אבינו שנאלץ לעבוד בפרך בעבודה פיסית אצל חותנו כדי שזה יתיר לו לזכות ביד בתו האהובה. יעקב המודרני נדרש למאמץ נפשי מורכב, שאינו מוחשי, שאין לו נראות ועל כן קשה פי כמה, להתמודדות בנבכי הסגה המשפחתית של הוריו, של הורי אהובתו ושל שושנה. אין פלא שנדרש לעבור טלטלות נפשיות רבות לצד יתר המעורבים עד להבשלתה של הבחירה שלו בשושנה ושלה בו, שכמקובל במערכות היחסים בימינו הינה הדדית ומשותפת. מפליא כיצד עגנון, שחי ויצר על רקע סביבה שמרנית, איתר או חזה את המאפיין המרכזי הזה בזוגיות המודרנית: בחירה הדדית של בני הזוג זה בזה, המנותקת משיקולים "זרים", קרי מדעות סביבתיות ומשפחתיות. במונחים מקצועיים עכשוויים היינו מכנים זאת "דינמיקה של יחסי הגומלין". בדרכו המיוחדת עושה עגנון שימוש בביטויים ובשמות יִידִיִים, המרמזים על תפיסות עולמו ועל אופיין של הדמויות ומכינים את הקורא לבאות. למשל, הגיבור שלו נושא את שם המשפחה "רכניץ" - ביידיש "רעכען" מרמז למחשבות, אך גם להתחשבנות. המחשבות וההתחשבנות במקרה שלנו נדרשות לפענוח סבך ההקשרים ותגובות השרשרת האנושיות במרקם המשפחתי והחברתי, המתערבבים בתהליך הבחירה הזוגית. גם באמצעות המילה "פרפלוכ"ט", שמשמעותה מקלעת של צמה או שזירה (עמ' רסב ורסח), שוזר עגנון בין השורות את תובנותיו ואת תפיסת עולמו החדשנית לגבי זוגיות שנים רבות לפני שהתגבש גוף הידע המקצועי בראייה משפחתית.
מאמר זה מציג קריאה בנובלה על פי מושגים השאולים מהגישות של יחסי אובייקט והגישה המערכתית-משפחתית, המשמשות בניתוח דינמיקה בין אישית בעבודה הטיפולית בימינו, תוך התמקדות בבחירה הזוגית – יעקב ושושנה – ובמעקב אחר התפתחות הקשר ביניהם לאורך שנות התבגרותם. בראייה זו, העלילה נעה על פני שני צירים מרכזיים: 1. תֶּמָה של קרבה-ריחוק בין שני בני הזוג, הכוללת את הטלטלות הנפשיות של ויסות המרחק ושמירת גבולות המרחב האישי (למשל, עמ' רלג); 2. תֶּמָה של סֶפָּרָצְיָה, היפרדות, מדמויות הוריות, שבלעדיה עלולה להתעכב ההתקדמות ביחסים הזוגיים.
נראה כי בקריאה בכיוון זה עולות מתוך הטקסט גם תובנותיו של עגנון בנושא, הנחשבות חדשניות לתקופתו.
התאהבות ראשונית
ראשית היכרותם של יעקב ושושנה במשיכה ראשונית בין שני ילדים. שניהם יחידים להוריהם, גרים בשכנות זו לזה ומרבים לשחק משחקי ילדות. "בקטנותו משחק היה עם שושנה בתו יחידתו (של אהרליך), תינוקת קפריזית שקירבה אותו משאר הילדים ולא נתנה לשום תינוקת לשחק עמו, שהיתה אומרת יעקב שלי הוא, כשאהיה גדולה אקח אותו לאישי" (עמ' רכ"א). סצנה זו רווחת במשחקי ילדות של בנים ובנות. שני ילדים תמימים נסחפים לחוות "יחד" משכר. כדרכם של ילדים יצירתיים, בתוך כדי משחק, הם ממציאים ומבצעים בפועל טקס איחוד משלהם ונשבעים אמונים זה לזה. אפשר לשער שחלקו המודע של חוויית ה"יחד" הזאת קטן, אך כך גם בהתאהבות בוגרת – אין תשובה מושכלת ומנומקת לחלוטין מאין צמח אותו "דבק" מיסטי שהופך איש ואישה לזוג.
לרוב, החוויה הילדית נשארת בגדר משחק, אך ישנן גם לא מעט דוגמאות בחיים לכך שקשר שנולד על רקע נופי ילדות, אפילו בגן הילדים, ממומש לזוגיות בוגרת.
משקלן של משפחות המוצא ביחסי הזוגיות של הילדים
יחסיו של יעקב רכניץ עם משפחתה של שושנה
נסיבות חיים שונות משפיעות על זרימת קשר זוגי. הסיפור שלפנינו מבליט את משקלן של משפחות המוצא.
בעבודה הקלינית עם זוגות, המטפלים מורגלים לגלות שבהיבטים מסוימים בעיות בין בני הזוג הן תגובות שרשרת לקשרים בלתי פתורים עם משפחות המוצא. לא פעם אי הבנות שגרתיות בין בני זוג מקבלות תאוצה והסלמה עקב "פלישת" משפחות המוצא לתוך גבולות הזוגיות והפרת ההומיאוסטזיס, האיזון, וטשטוש הגבולות.
בנובלה שלפנינו עגנון מקדים לערוך לקוראים היכרות קצרה עם ד"ר יעקב רכניץ בבגרותו -על פי השכלתו, עיסוקו והשתלבותו החברתית ביפו לאחר עלייתו ארצה במימון פרס אוניברסיטאי וכסף שנתן לו מר גוטהולד אהרליך. הפרק הבא (ג', עמ' רכ"א) פותח במר אהרליך ומרחיב ומבליט אותו כאיש בעל מעמד חשוב – "סוחר עשיר היה וקונסול כבוד של מדינה קטנה שאינה תופסת מקום מרובה במפה, וגן ארמונו נמשך עד לדירת בית אביו של יעקב רכניץ". לעומת זאת, בולט ההיעדר הטקסטואלי של הורי יעקב. פרט לאִזכור עוניו של אביו של יעקב ומאוחר יותר אזכור השתקמותו הכלכלית - "אביו של יעקב השביחו עסקיו" (עמ' רכד), אין שום פרטים עליו ועל אשתו, אפילו את שמם אין אנו מכירים. אנשים אלה עלומי שם מתחילת הספור ועד סופו, על כן הם נקלטים אצלנו, הקוראים, כזניחים. אנו מתחילים לתהות עד כמה בצד הדלות החומרית הייתה גם דלות רגשית בין יעקב להוריו. פרט לאזכור הנ"ל ומעבר דירה לשכונה מרוחקת מבית הקונסול, נותר אביו של יעקב עלום זהות עבור הקורא, מה שמגביר את ההמחשה להיותו דמות פריפריאלית, צדדית ומשנית, בעיצוב עולמו הרגשי של בנו. לאמו של יעקב יש מעט יותר נוכחות. מוזכר שהיטיבה עם יעקב "כאם שמיטיבה עם בנה ויעקב אוהבה כבן שאוהב את אמו", אך למשפט כללי ובנאלי זה מחוברת מיד אמירה לא צפויה, שמטילה צל על איכות הקשר האימהי הזה: "אבל חיבה זו שחיבב יעקב את מרת גרטרוד אהרליך נאצלת הייתה מאותה אהבה שאינה מתבארת בשום טעם מן הטעמים הטבעיים, אף שבוודאי יש סיבה לדבר, כשם שיש סיבה לכל דבר, אלא שנשתכחה הימנו הסיבה ונעלם ממנו הטעם ולא נשתייר מהם אלא תוצאות הדבר בלבד." (עמ' רכד). מסתמנת כאן העדפה רגשית כלשהי, לא מנומקת ולא מוסברת, לאמה של שושנה. אמו עלומת השם של יעקב ממתינה לפגוש את בנה באירופה, לאחר שלא התראו כשלוש שנים (עמ' רפב), בהן הסתפקו בחליפת מכתבים. על אף הרפיון הרגשי המרומז לאם הביולוגית, שמור לה מקום משמעותי בחלום בהקיץ שפוקד את יעקב ברגעים המכריעים ביותר בהקשר לאהובתו שושנה. בעיצומו של המרוץ הדרמטי על לבו של יעקב –כאשר שש הנערות היפואיות "נזקפו כאחת" (עמ' רצו) והתחילו לרוץ ולצדן שושנה (שהצטרפה במפתיע וכנראה שמפאת חשכת הליל, אף מבלי ששמו לב אליה) כשהן מתחרות ביניהן – עוצם יעקב הנרגש לרגע את עיניו, ואז "ראה את אמו כורעת לפניו על ברכיה, מפני שהוא קטן, והיא קושרת לו עניבה חדשה לצווארונו, שאותו היום יום לידתה של שושנה והוא קרוא לבית הקונסול" (עמ' רצז).
ההורים המולידים הם המקור ומניחי התשתית לבניית יחסי אמון ראשוניים, וחסך בקשר הרגשי הראשוני, אולי אף יותר מדלות חומרית, משאיר עכבות לעתיד, בעיקר בתחום בניית קשר זוגי בוגר שתשתיתו הוא יחסי אמון ומחויבות. במקום הורי יעקב, מבליט עגנון את נוכחותו של הקונסול אהרליך כשואבת אליו את יעקב הילד, הנער והאיש. בסמוך לאזכור אביו של יעקב (עמ' רכד לעיל) מסופר שכאשר "יעקב השתכר כדי פרנסתו על ידי שהיה מסייע תלמידים בלימודים, שוב לא היה צריך לקונסול, אבל שמר לו אהבתו".
הקונסול אהרליך, אביה של שושנה, הופך עבור יעקב לדמות אב המקבילה לאב הביולוגי.
גדלותו של עגנון נראית כאן ביכולת להציג חֶסֶר ספרותי כמייצג חסך רגשי. בעצם "התמקמותו" של הקונסול גוטהולד אהרליך בתפקיד פטרונו ואביו הרוחני האולטימטיבי של יעקב, מסתמן כבר סיכון לאפקט שלילי באשר להתפתחות הרגשית הנפרדת שלו. במספר מקומות מופיעים רמזים המעידים על יחד אמביוולנטי של הקונסול כלפי יעקב: מצד אחד הוא מממן את לימודיו, מצד שני אינו מתעניין בעיסוקו עד היום שבו שמסתמנת אפשרות שייתכן שיהיה חתן לבתו. בעוד אבותיהן של בנות יפו האחרות שמקיפות את יעקב חפצים בו כחתן כבר מזמן, הרי שעבור הקונסול הוא הפך אטרקטיבי רק לאחר שהתמנה לפרופסור ("אבותיהן של בנות יודעים שעכשיו שנתמנה לפרופסור לא יניח הקונסול ממנו", עמ' רעד). לאורך זמן, מול הקשר הרומנטי שמתפתח בין שושנה ליעקב, מפגין הקונסול התנהלות הפכפכה. כך למשל, בתקופה שבה הרבה לבלות במחיצת הקונסול ובתו, לפי הזמנתו המפורשת של האב, הגיע יעקב יום אחד למלון בו התאכסנו ולא מצאם. מכתב קצר בישר לו שיצאו לטייל בירושלים. בפעם הזו לראשונה יעקב מתמלא כעס כלפי הקונסול ומכנה את התנהלותו "פרפלוכ"ט", אותו ביטוי יידי שהקונוטציות שלו הן מקלעת קשרים או תסבוכת. מכל מקום, זהו רגע מכונן ביחסי יעקב והקונסול, שבו כנראה מתחיל מהפך במעמקי תודעתו של יעקב. במידה מסוימת הוא מתפכח מלראות בקונסול דמות חד ממדית מיטיבה בלבד (עמ' רסב). בינו לבין עצמו הוא מטיח בזעם "נשמתי אינה קנויה לך. ואם בתך תתרצה לילך אחרי - מעם פניך אקח אותה." (עמ' רכב). במהלך הנפשי הבא, באותה סצנה, יעקב כובש את זעמו (אולי עקב חולשה נפשית או תחושת אשם על אפשרות למרוד במיטיבו) וחוזר בו מלהוציא לפועל "חטיפה" של הבת כנגד רצון אביה. עם זאת, "רוחו הנמוכה עשתה אותו אמיץ. נסתכל רכניץ בעצמו ואמר, כן הייתי כל ימי וכן הצלחתי וכן אהיה כל ימי וכן אצליח" (עמ' רסג). למרות הקשיים נשמעת בבירור הדבקות במטרה - לזכות בידה של שושנה. וכי לא כך מצטיירת דמותו של יעקב אבינו, שנרתם מראש לעבוד בפרך במשך שבע שנים?! בשונה מקדמוננו, גיבורנו, וכמוהו עוד צעירים מודרניים שמתקשים לגבור על מכשולים נפשיים בדרך לזוגיות, חסרים למעשה את ה"פריבילגיה" לדעת את פרק הזמן הנדרש להם בתהליך. גם אם פרק זמן של שבע שנים נשמע ארוך, בכל זאת יש פה הבטחה. לעומת זאת, היעדר תיחום מעמיס על הנפש, כי אין שום תשובה מתי ואיך זה יגמר. כשהכמיהה קיימת, משתמרת ומתמשכת, אך לצדה אין הבטחה ממשית, יש לצפות להתארכות תהליך הבחירה, וידיעה זו מנסה עגנון להקנות לנו. על כן אנו עדים להתפתחותו ההשכלתית והתעסוקתית של יעקב, בעוד בו זמנית מתגלים עיכובים בקשר עם שושנה. יתר על כן, לצד תרומתו לחינוכו ולהשכלתו של יעקב, מתברר במהלך הסיפור שהקרבה היתרה לאבי שושנה (שכזכור גם מימן את לימודיו התיכוניים והאקדמאים ואת עלייתו ארצה) עשויה להיות מכשול במימוש הקשר הזוגי.
נוכחותו בעלת המשקל הרב של מר אהרליך השתלטן והיעדר נוכחות נפשית מאזנת מצד הוריו הביולוגיים משבשים את האינדיבידואציה ואת ההבשלה הרגשית הנדרשות לזוגיות ואולי אף הופכים למכשול. יעקב מתקשה לדבוק ברגשותיו בעקביות, לא כל שכן לתת להם ביטוי מילולי גלוי או לנקוט פעולה ממשית בלי לקבל עידוד ואישור מפורש מהקונסול. אפשר לשער כמה מחויבות נוצרה אצל יעקב כלפי מיטיבו וכמה מעט מודעות להשלכות פחות מיטיבות, הבאות לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בקשר עם הוריו שנותרו בצל, ולימים - בהתקרבות רגשית לשושנה.
יחסיה של שושנה עם הוריה
מצד שושנה נפתחות שאלות ותמיהות: כיצד טיפוחו המתמשך של אביה את יעקב העילוי כאילו היה בנו הנבחר, למרות שאינו בן משפחה, השפיע על הבת הביולוגית? שושנה, בת יחידה להוריה, מוצגת מלכתחילה כ"תינוקת קפריזית", ש"כל מה שהיה חביב על שושנה חביב על הוריה" (עמ' רכא). מתמיהה בחירתו זו של עגנון, רב אומן השפה העברית, לתאר את הגיבורה הראשית באמצעות שם תואר אחד ויחיד ואף הוא "לא משלנו" (לפי מילון אבן שושן, מקור המונח "קפריזה" מלטינית, בשימוש בשפה הצרפתית: רצון המתעורר פתאום ללא נימוק וללא טעם, לרוב אצל ילדים. ובהמשך: "קפריזי" מפורש כמי שמתעקש על לא דבר, המשנה לעתים קרובות את רצונו ללא נימוק וטעם). אולי הקפריזיות שהודבקה לדמותה של שושנה משחר ילדותה באה לה עקב התפרצויות כעס או בטויי זעם בשל תשומת הלב המופרזת לה זכה יעקב מצד אביה ואמה, ש"היתה מקרבת אותו והיתה נותנת לו מתנות" (עמ' רכא).
שתי נקודות התייחסות אפשריות לכעס או לזעם הזה הסמוי מן העין:
א. כילדה - הכעס נבע מכך ש"פולש זר" - יעקב, "נגס במנת תשומת הלב" שהיא כה היתה זקוקה לה במלואה לעצמה מצד הוריה.
מצבים מעין אלה רווחים במשפחות של "פרק ב'", כאשר בן/בת ביולוגי נאלץ להתמודד על תשומת לב ההורה ש"נגזלת" כאשר למערכת הורה/ילד פולשת דמות זרה (בן/בת זוג חדשים או בנוסף גם ילד/ה שלו/ה).
ב. כבוגרת - הכעס נבע מכך "שפולש זר" - הפעם אביה, מר אהרליך, מפריד בינה למימוש האיחוד עם יעקב. כבת זוג היא מעוניינת כעת שיעקב יהיה רק שלה, וקרבתו לאביה מפריעה. מכל נקודה, לפי הגישה המערכתית, אנו למדים על הרגישות להפרת גבולות נפשיים, הנדרשים במצבים משפחתיים.
הסופר מציג את הצד הגלוי (עמ' רכא): "שושנה בת יחידה היתה לאביה ולאמה, וכל מה שהיה חביב על שושנה חביב היה על הוריה, כל שכן שאותו תינוק חביב היה מחמת עצמו, מחמת שכלו ומחמת נימוסיו". הצד הסמוי, שמתקיים בקשר של שושנה עם הוריה, מתבטא בדואליות הרגשית כלפיה. כפי שהזכרנו, "קפריזית" הוא שם התואר המרכזי של שושנה (הבלעדי מצד הוריה?), ואפיון זה מחדיר גוון של שליליות לדמותה. יעקב הילד והנער, לעומת זאת, זוכה לאין סוף מחוות שמצביעות על העדפה ותמיכה ללא עוררין ב"מושלמות הבן המועדף". גם אמה החולנית של שושנה קירבה אותו במתנות ובהזמנות לארוחות.
הסדק בקשר בין שושנה להוריה מחמיר כאשר בשל מחלת אמה הנערה מסולקת מבית המשפחה - "עד שחלתה מרת גרטרוד וננעל ביתה לפני אורחים ושלחו את שושנה לעיר אחרת לפנסיון של בנות" (עמ' רכב). אפילו במות האם – והרי אין כמו אבל על הורה, שמצריך תמיכה שעבורה נקבעו מנהגי ה"שבעה" – נמנעת גישת הבריות אליה, ובתוכם יעקב הנבוך. הוא מגיע ללוויה, שבמהלכה שושנה מתהלכת מושפלת מבט, ולכן קרוב לוודאי שלא ראתה אותו. מעבר לכך, הוא מסתפק באיגרת תנחומים בכתב לאחר שקרא בעיתון את מודעת המשפחה, שבה פירטו במפורש "נא להימנע מביקורי תנחומים" (עמ' רכו). רמז אחר לסדק שבין שושנה להוריה מתווסף בשיחה מאוחרת אחרי שנים של נתק, כאשר בפגישתם המחודשת של יעקב ושושנה הבוגרים, הוא מפתיע אותה בפרטים על מקום הולדתה של אמה - "וראה זה פלא, שושנה לא ידעה היכן נולדה אמה, עד שבא הוא ואמר לה." (עמ' רנה). ובאשר לאביה - "ראה זה פלא, שושנה דיברה עליו כאילו הוא אביו של יעקב ולא אביה." (שם).
העדות למצבה הנפשי הפגיע של שושנה היא השתקנות הגדולה שמובלטת באין ספור הזדמנויות. שושנה מתוודה בפני יעקב ש"מימי לא נתווכחתי עם אדם. אמר יעקב אי את צריכה להתווכח, שהכל בהולים לעשות רצונך. אמרה שושנה, הכל עושים רצוני חוץ ממני. דומה על שאין לי רצון כלל, אלא כל מה שאני עושה, שלא מדעת אני עושה. קלה אני אפילו מתינוק שמכוון עשיותיו לפי מנין כפתוריו" (עמ' רסז). "מה מבקשת נערה זו?" שואל עגנון בשמה (עמ' רסח), ובמילים אחרות: כה חלשה היא בעיניו, שהוא יוצא להגנתה באופן אישי, וחורג מעמדת המספר הסמוי לחזית הבמה כדי להדגיש כמה עגום קיום ללא יכולת לבטא רצון.
היחסים בין יעקב ושושנה, האוהבים הצעירים
במהלך גדילתם של יעקב ושושנה, על אף ההתרחקות הגיאוגרפית וההתרחקות הנובעת מההתפתחות ההשכלתית, נרמז שנמשך הרצון מצד שניהם להמשיך את הקשר. הביטוי המוחץ לכך הוא שלאחר עלייתו של יעקב ארצה, מצטרפת שושנה לביקור תיירותי בארץ עם אביה. ניתן לראות בכך את יכולתה לנצל כל הזדמנות למימוש רצונה העקיב לאיחוד עם יעקב. בשהותם בארץ היא מתמרנת את אביה כך שיישארו בקרבת מקום, מן הסתם כדי לשמר את הקשר עם יעקב. באחת הפגישות הראשונות ביחידות, לבקשת שושנה חוזר יעקב מילה במילה על השבועה. לאחר מכן אף "הגביה יעקב קולו וקרא, מוכן אני, מוכן אני, מוכן אני, ושושנה משיבה טוב" (עמ' רמט). אף על פי כן, הזוגיות מזגזגת הלאה...
מיסוד הקשר והמחויבות הוא צומת בעייתי בקשרים זוגיים עד ימינו אנו. בקליניקה מרבים לאבחן פחד ממחויבות למיסוד ולהמשכיות קשר, אפילו אצל זוגות הגרים יחד גם 8-7 שנים (או אולי המשך החברות ללא מחויבות רשמית היא תולדה של החשש ממתן גושפנקא רשמית לרגשות?).
מהלכים רבים בשלב זה קשורים לנוכחות הקונסול ולאמביוולנטיות מצדו, שתוארה לעיל. כמו כן, מתנהלות סביב יעקב אותן שש נערות שהכיר ביפו בטרם הגיעה שושנה ארצה. אף שהן נקראות בשמות ומאופיינות בתכונות אופי, מהות הקשר האישי של יעקב אל כל אחת מהן נשאר די מעורפל, כמו שהקשר להוריו נשאר מעורפל. הימצאותן בחיי יעקב יכולה להיתפס יותר כאמצעי להסחת הדעת מהבדידות, כמו למשל ביום שיצא מפגישה עם שושנה הבוגרת, בהרגשה שאינה מעוניינת בו עוד - "ערום מכל שמחה ראה את עצמו כשיצא מן המלון... אל תתרעמי עלי שושנה אם טעית בי וחשבת שאני ראוי לחיבתך הראשונה" (עמ' רלג) - או לחלופין, כדחיית ההכרעה לגבי מקומה של שושנה בחייו, ולא כהתייחסות אל הנשים האחרות כאל סובייקטים לקשר מחייב - שכן "רכניץ אדם צנוע היה ולא רץ אחרי נערות" (עמ' רפח). ברגעים אלה הנערות מתייצבות, מפיגות את בדידותו וממלאות את החלל הנפשי הפעור בלבו. בקרבתן "הסיע כל מחשבותיו משושנה, רק זכרה בלבד עטר את לבו כריסי הזהב שלה שמעטרים עיניה בשעת שנתה" (עמ' רצב). אכן, גם תופעה זו ידועה: רבים מהגברים או הנשים המתקשים להתחייב או למסד מערכת יחסים יחידנית, מקיפים עצמם בקשרים חולפים בעלי גוון רגשי שטחי, שמצטמצם לעתים לרווח של סיפוק מיני חולף בלבד.
חרף תגובותיה המבלבלות כלפי אהובה, הכמיהה הרגשית של שושנה ליעקב נמשכת: "הרגישה שושנה פתאום שיעקב מביט בה, הוציאה את המטפחת ונגבה עיניה ופתחה אותן והביטה בו בחיבה גמורה. היא מבקשת שינשק עיניה העצומות והדומעות" (עמ' רעב). מבט העיניים הישיר ביניהם - אותו אקט הנדרש להידוק הקשר הזוגי וליצירת אינטימיות - נקטע! כמה חבל שאף אחד מהם לא עמד בעוצמת המבט הישיר ביניהם. שניהם התעצבו על הקטיעה, אולם לא העזו להפר את השתיקה והתקיעות, כפי שמבטאת התמונה הנוגה: "עוד הדמעות בעיניו, נתן פיו על עיניה הלחות".
פיתוח קריירה כדרך מילוט מבעיות בלתי פתורות בזוגיות
אחרי אירוע זה מסיר יעקב את תשומת לבו משושנה ואף משש הנערות. בשלב זה תשומת הלב מוסטת לפיתוח הקריירה של יעקב, שבדיוק באותם ימים מקבל הזמנה מחוקר אמריקאי שמציע לו קתדרה יוקרתית. שוב יש להתפעל מ"חזונו" של עגנון, שנגע גם כאן בעקיפין באחד הקונפליקטים המרכזיים בחיי הצעירים בימינו - תמרון בין קריירה לחיי משפחה ושימוש בהעדפת מסגרת העבודה כמילוט מבעיות בלתי פתורות בזוגיות. בכישרון רב מתאר עגנון סדרת התחמקויות הדדיות: יעקב נמנע מנקיטת צעדים ממשיים ומשאיר בידי שושנה "שתבוא ותעשה את שלה"(עמ' רעה); "מימיו לא היה רכניץ בן חורין כבאותם ימים שהרחיק עצמו מרחל ומלאה מאסנת ומרעיה וכו", וכן "מפני שושנה אהרליך..." (עמ' רפח).
בעוד יעקב מכוון עצמו לפיתוח קריירה בחו"ל, שושנה מצדה מעדיפה לפעול בעקיפין. היא משפיעה על אביה להאריך את שהותם בארץ למרות אי נחת מופגנת מצדו. בעמ' רע"ו אנו קוראים שאביה מתחקר את יעקב רכניץ על בחירתו המקצועית הייחודית – חקר אצות הים. מתמיה שהחקירה נערכת בעיתוי זה, שכן האב, הקונסול, כבר ידע בוינה על התמחותו של יעקב, שאותה אף מימן.
"לגדל חתן"
מעורבות יתר בחיי הזוג - לפיתה והתנתקות
האם אנו שומעים הד קולו של אב החוקר מעלות חתן פוטנציאלי? האפשרות שמצד הקונסול המהלך של "גידול חתן" לבתו היחידה מתנהל מזה שנים, חודר לתודעה. תשאול זה בא אחרי שהזוג בילה ביחידות, העלה זיכרונות משותפים ונפרד בלחיצת יד שבה שושנה "הושיטה ידה לחתנה ואמרה לו שלום" (עמ' רמט). גולת הכותרת של מפגש מכונן זה בבגרותם היתה הגילוי, שכמו ששושנה זכרה, כך גם יעקב, מצדו, נזכר בשבועת האמונים - אותו טקס שערכו הוא ושושנה בילדותם, שבו הקזת הדם סימלה את המחויבות של שניהם לקשר. לבקשתה, הוא חוזר על השבועה מילה במילה: "נשבעים אנו באש ובמים, בשערות ראשנו ובדם לבנו, שנישא זה לזה ונהיה איש ואשה, ואין שום כח שבעולם יכול לבטל את שבועתנו, נצח סלה אמן" (שם). אף מעבר לכך, באותו מפגש יעקב מצהיר שהוא מוכן לקיים את שבועתו! "מוכן אני, מוכן אני, מוכן אני". עתה מתברר שקיום המחויבות שהובטחה, על אף הרצון הכן לממשה (שעגנון מבליט בחזרו עליה שלוש פעמים), יוצר קונפליקט לא מודע בעולמו הנפשי של יעקב. הפיכתו לבן זוג של שושנה בבגרותם עלולה לגרור גם תחושת כליאה תמידית בקשר הסבוך עם מר אהרליך, שלמעשה שלט בחייו לאורך כל הדרך, עד כדי דחיקה הצדה של הוריו - מקור חייו האותנטיים.
במפגש בין שני הגברים יעקב נשאר יושב ותוהה מול הקונסול, שמבחין בעייפות שהשתלטה עליו. הקונסול, מבלי שהתבקש, אומר ליעקב שהוא לא ישהה עוד הרבה בארץ ישראל אלא יחזור בקרוב לוינה. מה פירוש הבטחה זו בעיתוי זה? זו דרכו הפתלתלה של עגנון לומר שאם דור ההורים לא יפנה את מקומו מחיי הזוג הצעיר וישחרר אותם לדרכם – יקשה על הזוג לפתח את הקשר.
ההתקדמות הזהירה מתבטאת במהלך המיידי: יעקב שואל בלחישה (עדיין מאימת דמות האב השתלטן?) "מה שלומה של מרת שושנה?" רק עתה הקונסול, אביה של שושנה, משיב: "אילו ידעתי, ומביט ביעקב, שמא יודע הוא יותר". האם מסתמנת כאן תחילת "שחרורה" של הבת מאחיזתו הלופתת של אביה?
באותם ימים מצבה של שושנה מעורפל, היא חולה ולא ידוע במה. היא נעדרת מסעודת יעקב עם אביה, ומתברר לאחר מכן שהיא שרויה בתרדמה. בשיחה של האב עם יעקב אומר מר אהרליך: "היא עייפה, חוששת היא בראשה". הסתגרותה של שושנה המדוכאת בשל אי מימוש האהבה ובשל הדחייה הרציפה שהיא חווה מצד יעקב "מבלי להיות מודעת למסרים הדוחים שלה כלפיו!" נתפסת על ידי שלושתם ועל ידי סביבתם כמחלה – תרדמה, "מן חולי שלא נשמע כמותו בארץ ישראל בא על בת הקונסול", "פורענות קשה באה על בת הקונסול" (עמ' כה), מתאר הסופר בשם סביבתם הקרובה.
החרדות מתגברות כאשר האכזבה מבלימת ההתקרבות בין בני הזוג נתפסת כמחלה.
ראיית התרדמה כמחלה לא מוכרת בלבד אינה מאפשרת נגישות לפתרון הבעיה. על פי הגישה המשפחתית, הבעיה בשלב זה מצויה בעיקר בשחרור בני הזוג ממעורבותו של מר אהרליך, ואכן מצבה החדש של שושנה מסמל מעבר למצב חדש של התנתקות מביתו של אביה והעברתה ליעקב. התרדמה, כמצב פיזי ונפשי של ניתוק מוחלט מהסביבה, יכולה להיתפס אף כרמז עבור יעקב, שגם עליו להשתחרר מכבלי הסביבה. בהסתכלות כזאת, התרדמה היא סמל לצורך להתנתק רגשית מהמשפחה כדי להיכנס לזוגיות.
על פי גישה זו, אנו שוב מצויים מול תופעה מוכרת ורווחת בקונפליקטים משפחתיים: מעורבות בני משפחה במידתיות לא הולמת, שגולשת לתוך גבולות הזוגיות ומשבשת ומגבירה מתח ומרחיקה מפתרון זוגי. אבל בשלב זה יעקב אינו מפנים עדיין את מהות התרדמה של שושנה. הוא מתקרב שוב לאביה מבלי להיות מודע להשלכות השליליות המנוגדות לצרכיו הנוכחיים, ששונו מאז ילדותו, כי כעת הוא לא זקוק לתמיכה הכלכלית, אלא לבת זוג. אכן מדובר בצורך מודחק באיחוד עם שושנה, אותו איחוד שהתקיים בילדות, במעמקי הלא מודע והנסתר מהבריות, שיצר את הצורך הבוער שמימושו הפחיד את יעקב הבוגר.
כניסתה של שושנה לתרדמה מתמשכת (עמ' רעח) היא מעין וריאציה של מצב מדיטטיבי. זוהי דרכה הסימפטומטית להתנתק מהלחץ של חייה על מנת לשפר את ההקשבה הפנימית לעצמה. בלשונו של עגנון, אפשר ליחס פעולה זו לצורך של הנפש המפוזרת למצוא את "כח האחדות, שמאחד את המחשבות לעניין אחד" (עמ' רלד). זהו מעין ביטוי לצורך קיומי באינקובציה תודעתית, הרחק מעיניהן הפולשניות של הבריות, שאכן מגיבים באופן מאוד לא מאפשר למצבה וטועים לפרשו כאפטיות! זו דרכה להרגיע עצמה מאכזבתה עקב מה שנתפס בעיניה כדחייה של יעקב אותה. בכך מתבטאת גם זליגתה האטית להכרתה של הידיעה, שעל מנת לסלול נגישות לקשר עם בן זוג, יש צורך להפחית את הקרבה לאביה וליצור פניות רגשית עבור יעקב. במילים אחרות, כדי לממש קשר עם בן זוגה, עליהם לשנות משהו בדפוסים השולטים עד עתה ביחסי הגומלין במשולש שושנה-אהרליך-יעקב. בעיתוי זה מתוארים מפגשים מתוגברים בין שני הגברים, האב והחתן המיועד. לראשונה, הקונסול מתחקר את יעקב בפרוטרוט לגבי מקצועו ועיסוקו (עמ' רעו).
הקשר של יעקב לאביה של שושנה הנו, כאמור לעיל, פתלתל. מורכבותו מובלטת מאוד בקשר לשושנה. בשל כך, יותר מהוריו ומאמה של שושנה, שנפטרה בטרם בגרה בתה, מרחפת דמותו של האב-הקונסול מעל שושנה ויעקב ומטילה עומס כבד מנשוא על יחסיהם. יעקב מִטלטל הלוך ושוב בין לבו המשתוקק לשושנה - "תוך כדי הרהוריו הרגיש בעצמו שבלא עמה כל העולם מנוטל ממנו" (עמ' רע) - לבין יראתו מפני אביה. בשל תמיכתו הכספית של הקונסול בו לאורך שנות לימודיו, חש מחויבות כלפיו, ופרט להתפרצות כעס אחת כלפיו בהיותו לבד עם עצמו, יעקב לא העז לשוחח עם הקונסול על האפשרות להדק את קשריו עם בתו. מדובר באירוע מכונן (עמ'" רסב) שהתרחש לאחר שהקונסול יצא עם בתו לסיור מחוץ לעיר, אף שנדברו לסעוד עם יעקב - "מוכן אני להודות לך על כל הטובות שעשית עמי אדוני מר קונסול, אבל נשמתי אינה קנויה לך. אם בתך תתרצה לילך אחרי - מעם פניך אקח אותה."
אף שיעקב מחליט שלא ייאבק בקונסול בכוח, בניגוד לאופיו ונימוסיו, הוא לא מוותר על אהבתו. הרגעים היפים של הזוג הם הפגישות באינטימיות, ביחידות; אז שזורים גם הרגעים המכוננים ביחסיהם. רגעים משמעותיים נוספים מתרחשים כאשר כולם התרחקו ויעקב נמצא ביחידות עם עצמו, והשיא מתרחש בעת מרוץ הנערות, כאשר לפתע הרצות נעלמו ולא נראו עוד. או אז "עימץ יעקב וסגר עפעפיו והפקיד את הדבר בידי הזמן. הזמן עמד ולא השתדל עם יעקב" (עמ' רצח). לבסוף, "תלה רכניץ את הזר בזרועו והתחיל רץ עד שהגיע אצלן ומצא את כולן", כלומר, בהיותו לבד עם עצמו, חדרה לתודעתו הידיעה שעליו להתאמץ ולהפגין באופן גלוי, אקטיבי וחד משמעי את רצונו לזכות בבת זוג, בשושנה.
שושנה, מצדה, שמשוחררת עתה מעולו של אביה ובשלה יותר להכרעה הזוגית, מתוך החיפוש הפנימי שחוותה בימי התרדמה, יכלה לגבור בקלות על שש הנערות ויצאה מנצחת במרוץ על לבו של יעקב. "קול יוצא מבין ריסי עיניה של שושנה קורא לו בשמו. עימץ יעקב עיניו וסגר עפעפיו ואמר בלחישה ,שושנה את כאן? נענעה שושנה ריסיה ופשטה את ידיה ונטלה את העטרה של יעקב ונתנה את העטרה בראשה." (שם)
אפילוג
"בזה סיימנו לפי שעה מקצת מעשיהם של יעקב רכניץ ושושנה אהרליך. אלו שושנה ויעקב שנשבעו זה לזה שבועת אמונים, ועל שם אותה שבועה קראנו לכל החיבור שבועת אמונים, אף על פי שעלתה על לבנו תחילה לקרותו שבע הנערות" (שם).
כך מסיים עגנון את הנובלה, אשר נוסף לאמור לעיל מציעה שלושה מעגלים מרכזיים עליהם נעים חייו של יעקב רכניץ, המבוססים על השורש שב"ע, שהוא בעל משמעות סמלית ביהדות: השבועה – שבועת האמונים בינו לשושנה מסמלת את הצורך האנושי בקרבה ובאינטימיות זוגית. השבעה – מותה של אמה של שושנה, טקס הלוויה והניחומים מסמלים את הכורח האוניברסלי להכיר בארעיות החיים מצד אחד ובצורך לעבור תהליך של היפרדות נפשית מדמויות הוריות כדי לסלול דרך לחיי משפחה חדשים, עצמוניים. מוטיב "שבעה" נוסף הוא "שבעה כוכבי לכת", הכולל בתוכו לחלופין את יעקב במרכז שש הנערות, בנות יפו – רחל, לאה, אסנת, רעיה, מירה ותמרה – שנלחמות על תשומת לבו, או את שושנה כאחת משבע נערות שמשגרות איתותי חיזור רומנטי כלפי יעקב. ההכרעה הנגזרת כתוצאה ממרקם היחסים המורכבים האלה נרמזת מעצם בחירת עגנון בכותרת "שבועת אמונים" ולא "שבע נערות", כפי שהתכוון תחילה (עמ' רצח). גילוי זה, החותם את הנובלה, הוא גילוי אישי של היוצר עצמו. אמירה זו מחזקת פעם נוספת את תפיסת עולמו, לפיה שבועת האמונים, המסמלת את הבחירה האינטימית הבין אישית, צריכה לגבור על כל המכשולים בדרך לאיחוד זוגי בוגר. בהקשר לכך אפשר להוסיף הערה באשר למשמעות ה"עגנונית" להענקת השם "שושנה" לגיבורת הסיפור שלפנינו. מה המשמעות המשוערת העולה מכך שלצד שש הנערות בנות יפו המקיפות את יעקב, ניצבת דמותה של שושנה? ההיזכרות ב"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי" מהמקורות כמעט בלתי נמנעת. ביטוי לשוני שגור זה מבשר כי מדובר פה בקורות חיי זוג שראייה אחת מאחדת אותם.
מקורות
הציטוטים נלקחו מתוך הקובץ"עד הנה" מאת ש"י עגנון,הוצאת שוקן, 1968
