גבולות אתיים בעבודת פסיכולוגים בהכנה המנטאלית לעקירת ישובים
בעקבות הרצאתה בכנס הפ"י
מאת ד"ר אמירה דור
בכנס הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שנערך ב-2 ביולי 2009 באוניברסיטת ת"א, עלה לדיון ציבורי ומקצועי נושא חשוב ביותר: שימוש בידע פסיכולוגי, ובאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, לשם ביצוע התערבויות פסיכולוגיות סמויות וכפויות בחיילי צה"ל ובשוטרי משטרת ישראל, על מנת שאלו יהיו מסוגלים להשתתף בעקירת ישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
החומר המוצג במאמר נאסף ונחקר על ידי צוות המצ"ח (הכנה מנטלית צוות חקר) – קבוצת מתנדבים העוסקים במקצועות הפסיכולוגיה, ניתוח מערכות, החינוך, המשפט, הצבא ועוד.
חברי הקבוצה התנגדו לתוכנית העקירה, וחלקם אף לקחו חלק פעיל במאבק למנוע אותה, מתוך תחושת נאמנות עמוקה לארץ ישראל, ומחויבות ליישוב היהודי בה. הקבוצה הוקמה על ידי רותי איזיקוביץ, אשת חינוך, מתוך התדהמה על הביצוע המהיר של העקירה. מפגשים.עם חיילים מפנים, זגוגי מבט, שחוזרים כולם על אותן מנטרות, הפועלים באופן אוטומטי, היו הטריגר להבנה, ש"משהו מוזר קרה כאן", משהו לא טבעי ומכוון היטב. כך החל איסוף החומרים, והעדויות, בנוגע לערכות ההכנה המנטאלית שהכינו פסיכולוגים ויועצים ארגוניים במדורי מדעי ההתנהגות השונים בצה"ל, ועוד. בדצמבר 2006 פורסם בכתב העת "פסיכולוגיה צבאית", גליון 5, מידע רב, שנתן לנו מבט מבפנים אל העשייה וההתערבות הפסיכולוגית בהכנות המנטאליות שנעשו לחיילים לקראת תוכנית ההתנתקות. החומר שנחשף עובד לדו"ח העוסק בהכנה המנטאלית לקראת עקירת ישובי גוש קטיף וצפון השומרון. המאמר הזה מתמקד בהיבט האתי של ההתערבות הפסיכולוגית שנעשתה באופן סמוי בחיילים ובשוטרים.
לפסיכולוגים יש יכולת גדולה להשפיע על אנשים, ודווקא משום כך מוטלת על פסיכולוגים אחריות רבה. ביכולת ההשפעה טמונה סכנה גם לגרימת נזק, לאנשים ולחברה. החברה שלנו, כפי שאנחנו רוצים אותה, היא חברה של בחירה חופשית. בחברה חופשית אין מקום לכפיה של טיפול פסיכולוגי המוני, מאורגן, אותו ניתן לכנות "שטיפת מוח". אפילו בצבא, שהיא המסגרת החברתית הנוקשה ביותר בחברה, יש ניסיון לשמור על ביקורת וחשיבה עצמאית. אולם, במיוחד בצבא, השילוב של הפעלת שיטות פסיכולוגיות יעילות עם הטוטאליות של המערכת הצבאית, יוצר כוח אדיר. כוח כזה הוא מסוכן, יכול להיות הרסני. זה כוח שיכול לפעול, ללא גבולות מוסריים, כנגד החברה.
הגבולות שפסיכולוגים שמו לעצמם לרסן את פעילותם, באים לידי ביטוי בקוד האתיקה המקצועית, אשר הוציאה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ב-2004. שם כתוב:
"פסיכולוגים יהיו מודעים לאחריותם המקצועית והמדעית לקהילה ולחברה בה הם עובדים וחיים. הם יישמו ויביאו לידיעת הציבור את ידיעותיהם בפסיכולוגיה על מנת לגרום לרווחת בני אדם"[1]
וכן "בעבודתם המקצועית פועלים פסיכולוגים לקידום רווחתו הנפשית של הלקוח, למניעת סבלו ולהקטנתו, וכן לקידום התפתחותו"[2]
הנחת יסוד, שאין צורך לנסח אותה בגלוי, היא, שאסור להשתמש באמצעים פסיכולוגיים כדי להביא בני אדם למצב שיבצעו משהו שהם מתנגדים לו, או שהוא עומד בסתירה לתפיסה המוסרית שלהם. זוהי אקסיומה.
ב-18 בדצמבר 2003, בנאום במרכז הבינתחומי בהרצליה, העלה ראש הממשלה דאז, שרון, לראשונה, רעיון של פינוי הישובים היהודיים מרצועת עזה ומסירתה לידי הרשות הפלשתינית. הרעיון הזה הכניס את החברה בישראל לטלטלה עזה.
לא רבים יודעים, שתוך שבוע מאז הנאום, עוד לפני שנרגע ההלם הציבורי, החלו ראשי הפסיכולוגים של הצבא לתכנן מערך של הכנה מנטאלית לביצוע משימת העקירה. ההכנה המנטאלית היא למעשה שם קוד לתוכנית התערבות כפויה במפקדים ובחיילים, התערבות עקיפה וישירה, שמטרתה להביא אותם לביצוע פעולת העקירה.
כאמור, הפעילות הזאת, שנעשתה בהדרכת פסיכולוגים בכירים וידועים, נערכה עוד לפני שתוכנית העקירה נידונה, הוחלטה ואושרה במוסדות המדינה, קרי הממשלה והכנסת. כידוע לנו היום, הפעילות הפסיכולוגית הזו נערכה בחשאי, ללא ידיעת הציבור, וללא כל דיון ציבורי או מקצועי, בניגוד לכללי האתיקה של המקצוע. כפי שהתברר מהחומר שנאסף, תפקיד הפסיכולוגים בתכנון ובביצוע העקירה היה קריטי.
"לראשונה נקרא מערך הפסיכולוגיה הצבאית לעבור ממקומו המסורתי - מאחורי הקלעים, אל מרכז הבמה, אל לב ליבם של תהליכי התכנון, ההכשרה והביצוע, בצוותא עם כוחות הבטחון, אליהם הוטלה משימת ההתנתקות"[3].
מדוע נקראו דווקא אז הפסיכולוגים אל קדמת הבמה? מדוע הפסיכולוגים הפכו כל כך נחוצים וחיוניים? הסיבה, להבנתנו על סמך המפורט בכתב העת "פסיכולוגיה צבאית", היתה התופעה הרחבה של התנגדות בצה"ל לביצוע התוכנית, מה שהוגדר בשפה הצבאית "איום חמור בסרבנות". חוסר מוכנות לביצוע העקירה בוטא על ידי יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים:
"כל הבנות(מורות חיילות) טוענות שאין להן כוח נפשי לביצוע המשימה" ועוד, מתוך כתב העת פסיכולוגיה צבאית: "נקודת התורפה אצלנו...שיישברו, שתהיה סרבנות, שיהיו בעיות... את כל תשומת הלב מיקדנו בה" [4]
מתכנני העקירה חששו שהצבא לא יהיה מסוגל לבצע את המשימה. ואכן, הרעיון של פינוי משפחות מבתיהן באופן בלתי הפיך, מעורר התנגדות טבעית אצל רבים, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. עבור רבים מאד זה נתפס כמעשה אשר לא ייעשה, היה ברור שלא מדובר בפינוי זמני לצורך כזה או אחר אלא בפעולה קבועה וסופית של הפסקת רציפות החיים של עשרת אלפי אנשים באותו אזור. אנו רואים זאת כמעשה של גירוש, ופעולה זו מוגדרת בספרות הפסיכולוגית כאחד הגורמים המרכזיים של טראומה נפשית. לפי כתב העת התברר שמתכנני העקירה סברו, כנראה, שרק התערבות פסיכולוגית אינטנסיבית וממוקדת, תוכל לנטרל את ההתנגדות הזו. כך הגיעו הפסיכולוגים לעמדת מפתח בביצוע וניהול תוכנית העקירה.
סגן אלוף צור קרן, הפסיכולוג הראשי של מפקדת זרוע היבשה, מתאר את תפקידם של הפסיכולוגים הצבאיים בפעולת ההתנתקות: "אנחנו הפסיכולוגים מעורבים בפעילות הצבאית המעשית במובן העמוק ביותר: משפיעים על בנין הכוח, שותפים בתכנות הפעלת הכוח ובמקרה המיוחד של ההתנתקות, גם בביצוע המשימה."
והוא ממשיך: "לא נוכל לפתח את מקצוענו ולהתאימו לעולם הצבאי אם לא נעז ונחצה גבולות ונפעל במקומות שבעבר לא היינו בהם, כפי שהיה במשימת ההתנתקות"[5]
הקונספט המרכזי של תוכנית ההתערבות הפסיכולוגית בחיילים היה הפעלת מניפולציה רגשית כפולה:
"המניפולציה הרגשית התגלמה בצימוד נחישות ורגישות... כוחות הפינוי הצטיירו כדובי חביב, מתחשב, בוכה, לא לוחמני ומחבק, אלא שבפועל חיבוקו היה חיבוק דוב אימתני, שהביא להכרעת המפונים... וגם דיכא מחשבות לסירוב בתוך כוחות הפינוי גופא."
וכן "למעשה התאפשרה הדו משמעות שבדימוי באמצעות מניפולציה כפולה- הן כלפי המפונים, שחשו מחובקים, ובה בעת עברו קואפטציה (חבירה, א.ד. ) והן כלפי החיילים המפנים, שנכפה עליהם השימוש ברגשותיהם המכילים."[6]
כלומר, פסיכולוגים הביאו את החיילים למצב שבו הם ראו עצמם טובים, רגישים ומבינים, ותוך כדי זה ביצעו פעולה שאנו רואים אותה כאכזרית ביותר, פעולה שהיה צפוי שתפגע בצורה קשה במציאות חיים של אלפי אנשים. כפילות המניפולציה היא גם בכך שהמתיישבים המגורשים ותומכיהם ראו את החיילים כרגישים ומבינים. החיילים והמתיי.שבים הולכו שולל ביודעין, והצימוד המניפולטיבי "רגישות ונחישות" היה לסיסמת המבצע.
ביצוע מניפולציות רגשיות, בהן מודים הפסיכולוגים הצבאיים, הינו חצייה בוטה של עיקרון ה'יושרה' המופיע בקוד האתי:
"הפסיכולוגים יפעלו מתוך יושרה..., הם ינהגו ביושר בכנות בהגינות ובכיבוד הזולת. פסיכולוגים ידווחו אמת וימנעו מהולכת שולל ומהטעייה..."[7]
דימוי "הדובי החביב", כביכול, אשר תוכנן להיות למעשה "דוב אימתני", בא לידי ביטוי מושלם בדברי מפקד צוות גירוש, מדריך טיסה בקורס טייס:
"אני, החלום הורוד שלי זה להיכנס לאיזה בית ולצאת מחובק עם האמא... וגם אם זה יהיה בכוח אז זה יהיה בצורת חיבוק, לא בצורת מכות."[8] יש פה שילוב של אשליית חביבות עם מעשה אכזרי ובלתי הפיך, משהו כמו "הרוצח האדיב" או "האנס המנומס". שימו לב לשימוש בביטוי "לצאת" עבור מעשה העקירה, וכן לחוסר הרגישות במגע הכפוי עם אם המשפחה, שברוב המכריע של המקרים הייתה אישה דתיה, שעבורה ה"חיבוק" עצמו מהווה חציית גבולות בוטה.
איך יושם הקונספט הזה והפך למציאות אמיתית?
במשך שנה וחצי עברו המפקדים והחיילים של הצבא והמשטרה התערבות נפשית ללא מודעות מלאה למטרותיה, וללא הסכמה מדעת. הטיפול שם לו למטרה ליצור ניתוק רגשי, ולנתק בין המעשה שעושה החייל לבין הרגשות שהמעשה הזה מעורר בו. כלומר, לבצע התנהגות בעלת מטען רגשי כבד מבלי להרגיש דבר..
בסימוכין הבאים תיאורים של המשימה המרכזית על ידי קצינים:
"יש להביא לניתוק רגשות, מצב שאין בו רגשות, צריך לבצע את המשימה בראש ובראשונה ורק אחר כך לחשוב".[9].
ועוד: "לכן היה צריך הרבה הרבה תרגולים, כדי שהם יתרכזו בעיקר בטכניקה, שלא יתחילו לחשוב! כי ברגע שהתחילו המחשבות – זה נהיה הרסני..."[10]
הורים ומחנכים משקיעים רבות בילדים כדי לגדל אותם להיות בני אדם אחראים למעשיהם, אמפתיים ומתחשבים. אולם במקרה זה, עברו החיילים תהליך הפוך, תהליך של ניטרול רגשי, ושל השתקת המחשבות שעלו בהם במהלך הפינוי. אפשר לכנות זאת "דה-סנסיטיזציה רגשית" של רגשות שמתעוררים באופן טבעי בסיטואציה כל כך טעונה רגשית של פינוי אנשים, ובמיוחד מבני עמם, מבתיהם.
ואיך הדבר יושם ונעשה בפועל?
לפי דיווחי הפסיכולוגים: "המתודה המרכזית היתה הסימולציה"[11], המכונה בפיהם בחיבה "הסימולציה המכוננת" . זו כמובן טכניקה רבת עוצמה. בסימולציה יש פן טכני-פיזי ופן מנטאלי- קוגניטיבי. הסימולציה, משחק התפקידים הקבוצתי, הוא מכשיר מקובל בשינוי התנהגות חברתית אלימה או התגברות על חרדה חברתית. במקרה הזה, לדברי הפסיכולוג הצבאי, בבסיס הסימולציה עמדה מניפולציה רגשית חזקה: במשחקי התפקידים החיילים נתבקשו להפנים את רגשות המפונים וכך נוצרה להם אשליה מרגיעה, שהם מזדהים ואמפתיים עם סבלם. יחד עם זאת, משחקי התפקידים יצרו וטיפחו לא פעם דווקא רגשות שליליים חזקים כלפי המפונים. לפי עדויות משתתפים, שנאספו ע"י הצוות, הסימולציות גלשו לעתים קרובות למכות אמיתיות עם נזקים פיזיים ממשיים.
את הסימולציות הרבות ליוותה אמירה חוזרת, כעין "מנטרה":
"אה, את זה כבר עשינו ואת זה אנחנו יכולים לעשות"[12]. המנטרה הזאת סייעה להגיע ל"צריבה" של המסרים. הכל נכנס לאותו משחק. בדרך זו, כאשר החיילים נפגשו במתיישבים באמת, אם אמרו לעצמם בפשטות: "בסרט הזה כבר היינו" או "זה בסך הכל עוד משחק".
ואכן, היתה תגובה של חיילת לסיכום העניין: "ההתנתקות זה היה כיף, זה היה בכאילו"[13].
במהלך הסימולציות למדו החיילים טכניקות שונות, התנהגותיות ומחשבתיות. הם למדו להסיט את המבט, להתמקד בצדדים הטכניים של הפעולה וגם לחשוב "לא עלי הם צועקים", "אין להם שום דבר נגדי", "זה משחק על נקודות בדעת הקהל" ועוד.
לדוגמא, באחת הסימולציות בוים טקס, שבו נער הגיע לגיל בר מצווה ומניח תפילין לראשונה בתפילת שחרית, אירוע שבוודאי היה מרגש מאד לרוב החיילים בעברם. הטקס בוים באופן מעורר גיחוך, ותוך כדי ה"טקס" תורגל פינוי, כך נוטרל המטען הרגשי של החייל, הן לגבי הזכרון האישי שלו, והן לגבי מצבי פינוי מעוררי רגשות.
בנוסף, תירגלו החיילים עמידה אדישה מול מצוקה של נשים, גם אם מבוימת, וגם פינוי אישה במצב של לידה מבוימת בשטח (כל העדויות, הכוללות תמונות של הסימולציות נמצאות בידי הצוות ומופיעות באתר). . כמו כן, בידינו עדויות רבות לפיהן הסימולציות כללו דה-הומניזציה של המתיישבים, תוך כדי העצמת השעשוע שבמשחק. תרגולים כאלה מביאים את החיילים למצב שבו הם מסוגלים לבצע כל פקודה, בלי מחשבה או ביקורת. למעשה החיילים הוכנסו למצב דיסוציאטיבי, שבו הרגש מנותק מהמציאות המתרחשת סביבם. דיסוציאציה כזו נגרמת בדרך כלל כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים בעלי עוצמה רגשית רבה. כאן, הדיסוציאציה נבנתה והוטמעה באופן מובנה ומכוון על ידי הפסיכולוגים שהכינו את תכנית העבודה. כמו שקורה לאחר דיסוציאציה הנגרמת ע"י חשיפה לאירוע טראומטי, גם כאן, יש סיכון שחשיפה לאירועים רגשיים עוצמתיים בהמשך חייהם של החיילים, תעורר אצלם תגובות אוטומטיות, ללא אמפתיה לזולת, ומבלי יכולת להיות במגע אמיתי עם רגשותיהם.
למשל, נושא עיקרי בסימולציות היה הורות. בכל הסימולציות היו החיילות בתפקיד מתיישבות הרות, או עם בובת תינוק הקשורה במנשא, או שניהם כאשר חייל מתאמן לפנות חיילת הזועקת בצחוק "אל תגע בי, אני בהריון עם שישיה", נוצרת אצלו זילות בכאב ובממשות של הארוע. אפשר לשער שמטען זה ישפיע על תגובות החיילים בעתיד, כאשר ייפגשו עם מצבים דומים במציאות.
פסיכולוגים היו אלה שהעבירו גם אימונים בחטיפת ילדים מאמהותיהם. השיטה הזו פותחה כדי למשוך הורים להיכנס לאוטובוסים בעקבות הילד החטוף. לפי עדויות בשטח, הפעולה הזו חזרה על עצמה פעמים רבות מאד, והקלה מאד על החיילים המפנים. קצין בכיר במפקדת זרוע היבשה העיד בפני הצוות:
"באו פסיכולוגים ואימנו את החיילים איך להוציא את התינוק מהידיים של אמא שלו, הסבירו להם שצריך לשמור על קשר עין בין התינוק לאם"[14].
ההכנות הפסיכולוגיות לעקירת ילדים מזרועות הוריהם מתוארות ע"י הפסיכולוגים כ"שליטה בתרגולים פיזיים אוטומטיים, ועיצוב תחושה של שליטה רגשית, בעיקר באמצעות פירוק מצבים טעונים מבחינה סמלית ורגשית, והפיכתם למרכיבי פעולה גופנית".[15]
נראה שהשתתפות פסיכולוגים בתרגולת נוראה זו מחייבת דיון מקצועי.
כיום, מספר שנים אחרי אותה "התנתקות", ההשלכות על החיילים המפנים עדיין לא נתבררו כל צרכן. יש עדויות לניסיונות אובדניים, התמוטטויות ופניות רבות לחדרי מיון מייד לאחר מכן. קיימות עדויות למצוקה של החיילים במהלך הפינוי ואחריו, על רגשות חרטה וייסורי מצפון.
דניאלה שבאר שפירא, מטפלת שביצעה סדנא לחיילות שהשתתפו בפינוי, מתארת "הרגשתי כמעט כמו בקבוצה של נפגעות תקיפה מינית. הסימפטומים שהחיילות תארו, הם כאלו המוכרים מטיפול בנשים מוכות, ובנפגעות אונס"[16].
לאור העובדה המתבהרת והולכת, שהמערכת הצבאית פעלה ליצירת דיסוציאציה מכוונת, אשר הובנתה בהתערבות הפסיכולוגית בקרב החיילים – תגובות של מצוקה פוסט טראומטית הן צפויות..
אולם, נכון להיום, אין מידע מוסמך על מצבם הנפשי של החיילים המפנים משום שהצבא אינו מספק מידע, ולא נעשו מחקרים רחבי היקף כפי שמתבקש באירוע בסדר גודל כזה. כדי להוציא את תוכנית ההתנתקות אל הפועל, בוצעה עבודה חסרת תקדים במשאבים אדירים, אל מול ההשקעה ההיא, היעדר המחקר החיוני הזה הוא תמוה ואף צורם. המצב המאפיין את מה שעברו כשישים אלף חיילים ושוטרים הוא "שתיקה רועמת". למעשה אין ביטוי ממשי בחברה למה שעברו האנשים האלה, לא סרט קולנוע ולא ראיון טלביזיוני המספר סיפור אישי. התחושה שלנו היא שקיימת השתקה והכחשה, כנראה במחשבה של "לא יכול להיות שזה היה".
בחומר שנאסף על ידינו עולה מוטיב חוזר של הצורך ללמוד מהמודל של ההכנה המנטלית וליישם אותו גם בפעילויות צבאיות נוספות של פינוי אזרחים. מטרת המאמר הזה היא להתריע על מה שאנו רואים כחציית הגבולות האתיים של אנשי מקצוע שהתרחשה באותה תקופה, ולמנוע ממנה להישנות. מטרה נוספת היא לפתוח לדיון את נושא ההשלכות של ההכנה המנטלית על החיילים עצמם, וכן, את הנזקים הקשים שנגרמו יחד עם כך למתיישבים העקורים – ולעניות דעתנו – לחברה כולה.
.אנחנו הפסיכולוגים צריכים לקחת ברצינות את הכוח שיש לנו, ולא לתת יד למעשים שנוגדים את המוסר והאתיקה המקצועיים שלנו.
כל החומר עליו מבוסס המאמר מצוי באתר www.MentalPreparation.org
הערות
- קוד האתיקה המקצועית, 2004 , עמ' 6
- שם, עמ' 5
- פסכולוגיה צבאית, גליון 5 דצמבר 2006, ע"מ 1
- שם, ע"מ 33
- שם,
- שם, ע"מ 67-69
- קוד האתיקה המקצועית, עמ' 5
- פסיכולוגיה צבאית, גליון 5 דצמבר 2006,ע"מ 68
- שם, ע"מ 39
- שם, ע"מ 53
- שם, ע"מ 54
- שם, ע"מ 55
- פסיכולוגיה צבאית גליון 5 דצמבר 2006 ע"מ 59
- עדות קצין בכיר במז"י דו"ח הכנה מנטאלית ושברה בצה"ל, ע"מ 12
- פסיכולוגיה צבאית גליון 5 דצמבר 2006 ע"מ 55
- דניאלה שבאר שפירא, "הגוש נשאר בפנים", 'הארץ' 15.9.2005
