רשמים מהכנס 'לידתה של חשיבה: מחשבות מחפשות חושב ומשמעות'
מאת עליזה רוזן
באמצע מרץ 2009, התקיים כנס החורף של 'האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית'. הכנס היה עשיר בהרצאות ובסדנאות, שהציגו תפיסות שונות על מהות והתפתחות החשיבה. במאמר זה אסקור בקצרה את הרצאות המליאה, שהיו מרתקות ויצירתיות.
הדובר הראשון, מר שמואל גרזי, דיבר על : "ההולכים בחשיכה ..." והכניס את השומעים לאפלולית הנסתרת של חדר הטיפול. הוא דיבר על שתי שפות שונות, שמתקיימות זו לצד זו ומשקפות שני תהליכי חשיבה: שפה אחת היא ביני לבין עצמי [אך מבקשת הכרה וקבלה מהזולת] והשפה השנייה מתייחסת לתקשורת ביני לבין הזולת.
תהליכים חשיבתיים אלו יוצרים שפה שלישית וחווייה יחודית של השותפים למיפגש הטיפולי: "זהו תהליך שיוצר אינטימיות חד פעמית, אשר איננה ניתנת לשיחזור במפגש מסוג אחר" טוען גרזי ורואה בשותפים המחפשים כמי ש"הולכים בחשיכה ומחפשים את האור מתחת לפנס".
גב' אילנה לאור בהרצאתה: "נעשה ונשמע"... לקחה אותנו למעשים שמחפשים חושב.
גב' לאור התייחסה לסובייקטיביות של המטופל והמטפל, כפי שהן מתבטאות באמצעות עשייה ועל האפשרות ואי האפשרות לנוע מפעולה לחשיבה, פעולה שמאפשרת חשיבה.
המרצה הדגישה את חשיבות הפרשנות של המטפל, שנועדה לגלות למטופל את הסובייקטיביות שלו ולא להסתירה. בחשיפה סובייקטיבית, יש מקום בו עוברת אמפאתיה. חוויית האמפאתיה מרחיבה גם את הסובייקטיביות של המטופל עצמו ויש בה פוטנציאל להרחבת המציאות הנפשית של המטופל [הגישה האינטרסובייקטיבית].
פרופ' זלי גורביץ: "דבר דבור על אופניו" - מחשבות על הביטוי העצמי בדיבור שאינו נובע מאליו, אלא עובר דרך מסננת של ניסוח גופני ומילולי.
פרופ' גורביץ, שהוא אנתרופולוג ומשורר, הכניס משב רוח רענן לשיח הפסיכואנליטי. הוא התייחס בהרצאתו לפואטיקה של הדיבור [התכנים] והציע לקרוא לה גם "פה-אתיקה" - כלומר, לאופן בו הדובר משתמש בגופו, לצורה בה הפה מכוון בדיבור [אופן הדיבור].
אין דיבור בלי פואטיקה וטיפול מחייב פואטיקה, טוען גורביץ. זהו מפגש של talking cure. הדיבור מבקש אוזן והאוזן מבקשת דיבור. מכאן הדגש שלו על הפה-אתיקה, על אופן הדיבור, דיבור שדורש הקשבה שיש לשים לב אליה. גורביץ מדבר על דיבור כיצירה אומנותית, יצירה בדיבור. כדי לאזן וגם לסתור בין חשיבות הדיבור והדברנים ציטט גורביץ את ביאליק: "השפה – יותר משהיא מגלה, היא מכסה" ו "אל התוהו תשוקתך והדיבור ימשול בך..."
גב' חני בירן נתנה הרצאה מאלפת ומרגשת בנושא: "כיצד נולדות מחשבות לאור התיאוריה של ביון".
הגרעין למחשבה נולד ברחם, טוען ביון. התינוק בא לעולם עם הידיעה הלא-מילולית שהוא יפגוש שד-אם שיתן לו הזנה. מה שהתינוק ציפה לו אכן התרחש ברב המקרים. הוא פוגש שד-אם מזין וכך הוא מרגיש את דחף החיים, מרגיש מוכל. נוכחות המיכל בראשית החיים חיונית לחיים.
בהמשך, חייבת להתפתח היכולת לשאת תיסכול. חווית התיסכול עוזרת לפתח מחשבות, יצירתיות, חיוניות ודחף לחיים. יכולת זאת מתרחשת כאשר התינוק פוגש אם מכילה. אם האם המכילה לא תגיע, יהפוך התינוק למתוסכל ודרוך, ובהמשך יפתח אדישות ויתפתח בו דחף המוות.
בכל מקרה, אומרת בירן, על מנת שתתפתח חשיבה, חייב להתחזק דחף החיים והפוך: ככל שדחף החיים נחלש, נחלשת היכולת לחשוב ומתגבר דחף המוות.כלומר, חשיבה מתפתחת כשיש הזנה מכילה. כשיש מיכל טוב לתינוק המוכל. מיכל- מוכל.
החיבור החשוב הוא החיבור [ link] בין האם המכילה והתינוק המוכל.
המחשבה נולדת בתוך המרחב אם-תינוק. האם מכילה ומפרשת את מצוקותיו ומחשבותיו של התינוק. זהו המרחב אם-תינוק, בו נעשית הטמרה בין תחושות, פחדים, כאוס ובין רגשות ומחשבות. זהו מפגש רגשי, שקשור גם למפגש עם המציאות.
בתהליך ההטמרה נוצר ה'רוורי' [reverie] - מצב שיש בו הרהורים, חלומות בהקיץ והיכולת לדמיין תמונה עתידית טובה. בתנאים כאלה נולדת חשיבה, נולדות מחשבות.
גם משה לנדאו בהרצאתו: מחשבות, משמעות ואנטי מחשבות התייחס להתפתחות המחשבה, על פי הבנתו של ביון, על פי המודל הראשוני של קשר אם-תינוק.
לנדאו מדבר על אם שנותנת את עצמה ומרגישה דרך עולמה הפנימי את עולמו הכאוטי והגולמי של תינוקה. זוהי האם שלא רק מרגיעה אלא עושה טרנספורמציה של ההתרחשות הרגשית של התינוק. זוהי הפונקציה "החושבת" של האם. ניתן לומר שהחיבור בין הרגש למחשבה יוצר משמעות שלא היתה קיימת קודם. לנדאו הדגיש בהרצאתו את המימד ההתפתחותי של המשמעות הרגשית, על פי ביון ומלצר. כאשר החיבור בין הרגש למחשבה אינו מוביל לצמיחה רגשית ומנטאלית, יכולה להתפתח התקפה על החיבורים הרגשיים הפנימיים והבין אישיים ומתאפיין מצב של k- [ביון] "החווייה הרגשית היא של רמאות פנימית ריקנות, ניכור ופנטאזיות סאדו-מזוכיסטיות [מלצר]".
דר' גילה לנדאו: לאבד את עצמי מלדעת במלנכוליה ולמצוא את עצמי בהזדמנות להתאבל על האובדן. דר' לנדאו עסקה בהרצאתה בשתי שאלות הקשורות זו בזו כהגדרתה: "מה נחשב והודחק או הוכחש ומה לא יכול כלל להיחשב...." . בהרצאה, הביאה הדוברת הדגמה מטיפול אנליטי במטופלת שהגיעה לטיפול בעקבות התאבדות בעלה. דר' לנדאו קשרה בין מצב של אבל ומלנכוליה למצב בו אי אפשר לחשוב מחשבות חדשות. האנליזה איפשרה למטופלת להתאבל על אובדן בעלה ואובדנים אחרים בחייה. רק אז התאפשר מצב מנטאלי אחר, בו נולדו מחשבות שקודם לא יכלו להיחשב ועתה חיפשו חושב.
האנליזה איפשרה למטופלת לאבד את העצמי המוכר, הכואב, הכועס, האשם ולמצוא עצמי חדש/ישן חזק יותר ומתמודד.
על פי פרויד, זהו "זיכרון שלא עלה בזיכרון כי לא ניתנה לו משמעות", על פי ביון זהו סוג של "ידיעה שלא נחשבה קודם שמצריכה חושב" ועל פי בולס זהו מצב של "הידוע שלא נחשב" .
בנוסף, הועשר הכנס בסדנאות בחירה.
כמו החמנייה שיש לה ידיעה לסובב את ראשה אל השמש, כמו התינוק שיודע לחפש את השד, כך ההרצאות והסדנאות האירו, הזינו והטמירו חשיבה ומחשבות למשמעותיות למשתתפים. חוויית reverie.
