מהי פואטיקה קוגניטיבית בשבילי?
עם זכייתו של פרופ' ראובן צור בפרס ישראל לספרות
מאת חנה דויד[1]
תקציר
הפואטיקה הקוגניטיבית היתה תמיד קיימת, אלא שראובן צור קרא לה בשם, שם אותה על המפה ונתן לה מקום של כבוד בין הבלשנות, הספרות והפסיכולוגיה. זאת שנים הרבה לפני התפתחותם המטאורית של מדעי הקוגניציה, שצמחו כענף בפני עצמו שנפרד בהצלחה מהאינטליגנציה המלאכותית ולאחר מכן גם ממדעי המוח.
הפואטיקה הקוגניטיבית, אליבא דראובן צור, מתבססת על העקרון, שהחושים מביאים אותנו להרגשות, ואילו ההסברים של אותן ההרגשות הם הם בסיס השיפוטים שלנו את הרושם של החושים. ראובן מראה לנו שיש לתת "מקום של כבוד" לאינטואיציות שלנו, שההסברים לתחושות שמעוררת בנו יצירת ספרות, או אף חלק ממנה, מקומם רק לאחר הבנת חשיבותה של האינטואיציה וקבלתה. ראובן מסביר לנו למה אנחנו אוהבים חרוז מסוים, צימוד, מה "עושה לנו" אנאפורה, או אפיפורה – אבל בעיקר – למה.
הפואטיקה הקוגניטיבית של ראובן, שמלת המפתח בה היא ה"פואטיקה" – תורת הספרות האריסטוטליאנית, עלתה כפורחת בזמנים שבשוק לא היו לה קונים, ומאז, בבחינת תורה לשמה, היא רק ממשיכה להתפתח, כענף עצמאי, חי ובועט בקרב מדעי הרוח.
מלות מפתח: ראובן צור, פואטיקה קוגניטיבית, ספרות, פסיכולוגיה קוגניטיבית
פרולוג
בערך בגיל 15 התאהבתי לראשונה: בנתן אלתרמן. או, ליתר דיוק, בשיריו. כדרכן של בנות מאוהבות, לא שאלתי את עצמי למה התאהבתי; הנחתי שהאהבה עיוורת. מאז, הבנתי שהאהבה היא אולי עיוורת, אבל היא בוודאי לא חירשת. פרופ' ראובן צור לא עזר לי להבין מהי אהבה, אבל בזכותו אני יודעת למה אני אוהבת יצירת ספרות זו יותר מאחרת; למה שירה, שבמשך שנים רבות חשבתי שאני "לא סובלת" היא אמנם גרועה, למה צלילים מסוימים נעימים לאזני יותר ואחרים – פחות. בקיצור – איך להיות אדם עשיר יותר, אדם שמנצל את כל החושים, שהולך עם האינטואיציות שלו, שנהנה מתופעת "קצה הלשון" בספרות כמו בחיים ושקשוב לחלומותיו הרב-חושיים.
ב"תיכון חרדי לבנות" בו למדתי, ספקטרום המשוררים אליהם נחשפנו לא היה גדול, אם כי היה איכותי. נבחנו בבגרות על שירת זלדה, מספר עשורים לפני ששירתה הפכה לחלק מהקאנון הכלל ישראלי, וגם את שיריו של יוסף צבי רמון שיננו. שניהם התייחדו דווקא ב"מרידתם" בחריזה. לכן, כשלראשונה נחשפתי ל"כוכבים בחוץ" והרגשתי את הקסם שבהם, לא הרשיתי לעצמי להודות בו. חשבתי שאני קוראת "פרימיטיבית", שקשה לי להשתחרר מקונבנציות החרוז, המשקל והבית שהורגלתי אליהם. שאני לא מספיק רגישה, מוזיקאלית, פתוחה ומנוסה ליהנות גם משירה שאינה חרוזה. שאני אוהבת את אלתרמן כי הוא מוזיקאלי, מתנגן – בקיצור – פשטני.
בלימודי התואר הראשון שלי בספרות עברית באוניברסיטה העברית לא למדתי כלל שירה. לאחר השתתפות חד-פעמית ב"תרגיל בשירה העברית בת זמננו", שבו קראו שירים והסבירו אותם, החלטתי שעדיף ללמוד דברים שאני לא יודעת, ובחרתי במדורים "אגדה והלכה" ו"מחשבה ומוסר". כמדור שלישי שחוייבנו בו, בחרתי ב"ספרות עברית חדשה", ונהניתי מכל רגע: אולי בגלל שהשיעור היחיד אותו למדתי היה אצל גרשון שקד ז"ל. שירה לא למדתי. אבל היה לי מזל יוצא דופן: בשנות ה-70 עדיין היו מספר שיעורי חובה לתלמידי ספרות עברית, וביניהם – "חרוז, משקל ובית". וכאשר אחד המתרגלים היה יוצא למילואים, מילא את מקומו פרופ' דן פגיס ז"ל. הודות למילואים של הדוקטורנט דאז, אביגדור שנאן, שמעתי לראשונה בחיי את שירי אלתרמן, בהטעמה המיוחדת של פגיס, כדוגמאות לחריזה, למצלול, לפסיחה... את עבודת המוסמך שלי כתבתי כבר על אלתרמן, אבל כדי להבין למה בחרתי בו הייתי צריכה לחכות עשר שנים נוספות: לפגישה עם ראובן ועם הפואטיקה הקוגניטיבית.
ראובן צור כמאגד בין דיסציפלינות קיימות וכיוצר דיסציפלינה חדשה
כמעט תמיד הפריעה לי העובדה, שבעוד שבקרב סטודנטים למתמטיקה ולמדעים פגשתי אוהבי ספרות רבים, בקרב סטודנטים לספרות, פעמים רבות גם בקרב מרצים לספרות, נדיר היה למצוא אנשים שהתעניינו במדעים, שהבינו עקרונות מדעיים, ש"נתנו מקום" לחשיבה לוגית בעבודתם המדעית. ראובן היה אחד מאותם אנשים בודדים שבזכותו למדתי שלא צריך לבחור בין "מדעים" ל"ספרות" או ל"אמנות". שהעקרונות הלוגיים הבסיסיים משמשים בשניהם ושהם מפרים זה את זה - בין אם איש המדע מתפנה לעסוק בספרות, ובין אם איש הספרות משתמש במדע להסבר תופעות ספרותיות.
הפואטיקה הקוגניטיבית היתה תמיד קיימת, אלא שראובן צור קרא לה בשם, שם אותה על המפה ונתן לה מקום של כבוד בין הבלשנות, הספרות והפסיכולוגיה. זאת, שנים הרבה לפני התפתחותם המטאורית של מדעי הקוגניציה, שצמחו כענף בפני עצמו, שנפרד בהצלחה מהאינטליגנציה המלאכותית, ולאחר מכן גם ממדעי המוח. אולם, בעוד שהאחרונים "סיפחו" לעצמם את אנשי מדעי המחשב והביולוגיה, את הבלשנים ואת המחשבנים – ובקיצור – את כל מי שלמד מקצוע שנחשב "יוקרתי", "עתידני" ו"מבטיח", הפואטיקה הקוגניטיבית של ראובן, שמלת המפתח בה היא ה"פואטיקה" – תורת הספרות האריסטוטליאנית, עלתה כפורחת בזמנים שבשוק לא היו לה קונים. ומאז היא רק ממשיכה להתפתח, כענף עצמאי, חי ובועט בקרב מדעי הרוח שהמהפכות של סוף המאה העשרים, השינויים של המאה העשרים ואחד – השוק החופשי, ההיצעים והביקושים הכלכליים פוסחים עליהם. הפואטיקה הקוגניטיבית היא בבחינת תורה לשמה.
ראובן צור כמורה
במשך שנים ארוכות, קיים פרופ' צור את הסדנה לפואטיקה קוגניטיבית, בה השתתף למעשה כל מי שרצה. כבר בעצם מדיניות הדלת הפתוחה היתה הצהרה, שכדי ללמוד אצל ראובן לא צריך להתהדר בתואר כלשהו או בשייכות לקבוצה מסוימת. השירה פתוחה לכולם, נגישה לכולם, וכל הרוצה יבוא וייטול.
גם כשפרש ראובן לגמלאות הוא חזר כדי לקיים את הסדנה – הפעם בהשתתפות שני פרופסורים, דוקטור אחד ושני סטודנטים לתואר שני. זאת כאשר אפילו דמי הנסיעה מירושלים, מקום מגוריו, לאוניברסיטת תל אביב לא שולמו לו...
ראובן ראה את תלמידיו כשותפים למחקריו, כתורמים קבועים לעבודתו, דבר שניתן לראות מהעובדה, שהכיר בתרומותיהם והודה להם.[2] כמורה, נהג ראובן "להשתמש" בתלמידיו כדי לבדוק תופעות ספרותיות, דבר שנחשב עד היום מאוד לא מקובל במחקר הספרותי בארץ, שאינו משתמש בשיטות מחקר כמותיות. ראובן הבין בשלב מאוד מוקדם של עבודתו שהבחנותיו, שמקורן בתחושות של קוראים, חייבות להיות בעלות בסיס כמותי, ולכן עודד מאוד את התלמידים להביע את דיעותיהם, בייחוד כאשר דיעות אלו לא תאמו את דיעותיו.
ואמנם, חלק מתלמידיו של ראובן הפכו לחוקרים בזכות עצמם בתחום הפואטיקה הקוגניטיבית, והם תורמים לה מאונם. גם אלה שלא בחרו בתחום זה למדו דרכים חדשות לקריאה, דרכים של שיתוף החושים והחלקים הקוגניטיביים, דרכים שמאפשרים להם להיות אנשים עשירים יותר ומורים טובים יותר.
על השימוש בו-זמנית בחושים ובשיפוט
על פי תורת ההכרה של קאנט -
"הכרת הקיים המתרחש בעולם חייבת להתבסס לא רק על האמיתות של התבונה הטהורה שהן צורניות ולפיכך בלתי-ניתנות-לערעור, אף לא רק על רשמי-החושים שהם נעדרי כל פירוש ולפיכך מובטחים מפני טעות – אלא על הרכבה מסוימת של שני היסודות: אמיתות התבונה מספקות את העקרונות המארגנים את רשמי החושים, ורשמי-החושים מספקים ומהווים את החומר הממשי, העומד להיות מאורגן על-ידי אמיתותיה של התבונה".[3]
הפואטיקה הקוגניטיבית, אליבא דראובן צור, מתבססת על אותו עקרון: החושים מביאים אותנו להרגשות, ואילו ההסברים של אותן ההרגשות הם הם בסיס השיפוטים שלנו את הרושם של החושים.
לדוגמה: "סופה" לשלונסקי[4] הוא שיר בעל עוצמה אמוציונית גבוהה. השיר "עושה לנו משהו" כבר עם השמעתו הראשונה, בין אם בקול ובין אם בקריאת עיניים בלבד. אף על פי כן, מניחים חוקרים שונים לפתחנו אינטרפרטאציות שונות של השיר, כאשר המשותף להן הוא ההתעלמות מהעובדה שהשיר מדבר את החושים שלנו, מעלה את רמת האמוציות, גם ללא כל הקשר, ועוד בטרם פיענוח. בכך יש התעלמות מן החושים, שהם אלה שמלכתחילה עוררו אצלינו את העניין בשיר!
גם אם "הצלחנו" לזהות את מקורם של איזכורים מקראיים, משנאיים או תלמודיים, גם אם נדמה לנו שהיצירה "מתאימה בדיוק" לאינטרפרטאציה מסוימת, ראובן צור מפציר בנו להיזהר. לא להדביק תווית מסוימת בטרם עת, לפני ששקלנו את כל התווית האפשריות, ובוודאי לא לדחות אינטרפרטאציה מסוימת כי כבר "מצאנו" "למה התכוון המשורר". אם אם אנו בטוחים ש"יש לנו כבר את ההסבר", הבה נעיף מבט נוסף, נסתכל שוב בפרטים שמהם בנינו את המבנה. אולי הפרטים מצטברים למבנה נוסף? אולי למבנה טוב מהראשון?
על שירה ומוזיקאליות
כאשר רותם ראובן צור את כוח המוזיקאליות שבשירה להבנתה, הוא עומד בפני מכשול שדומה, לפעמים, כלא-עביר: הקורא הלא-מוזיקאלי. בעוד שמכל העוסקים בטקסטים ניתן לצפות לרגישות לשונית ברמה מסוימת, הרי שהיכולת ליהנות ממצלולים שונים, מחזרות ומשבירתן, מחידושים מפתיעים, מהעוצמה שבמקוריות – היא במידה רבה מולדת ובמידה רבה נלמדת, ואין היא, לרוע המזל, נחלתם של כל העוסקים בשירה.
זו הסיבה לכך שכאשר פרצה "המלחמה הגדולה", שבה תקף נתן זך את נתן אלתרמן[5], התחלקה הארץ לשני מחנות - שכל אחד מהם נתן את תמיכתו לנתן "שלו". כ-45 שנה לאחר מכן, עם פרסום הגליון הראשון של "הו: כתב עת לשירה" פרצה גירסה חדשה של אותה מלחמה, כאשר המוקד הוא, כביכול, סביב הסוגיה "מקום החרוז ותפקידו בשיר". אבל, למעשה, בשתי המלחמות המוקד היה אי-היכולת לשפוט האם המצלול, החרוזים, המשקלים "הפריעו" לשירה או "העצימו" אותה.
כאשר מראה ראובן צור עד כמה חרוז שאינו צפוי, נמרץ, חרוז "אנטי-דקדוקי" המופיע לצד "דקדוקי", לצד צימוד, לצד אפיפורה, תורמים כולם לרמת אנרגיה גבוהה, גם אם לא הבחנו בעצמנו עד כמה רב-הגאים הוא החרוז, למשל, "עוזר" לנו צור להבחין בכך. אם ניקח, לדוגמה, חרוז אחד מהשיר "סופה" של שלונסקי: "החרוז "זמות-רעמות" הוא אנטי-דקדוקי קיצוני: לא זו בלבד שפועל חורז עם שם עצם, אלא שהחרז, בשני האברים, מורכב מהגאי שתי מורפמות (שורש + סיומת עבר נוכחת; שורש + סיומת נקבות") ("משמעות וריגוש בשירה", עמ' 132). אכן, ה"שבירה" של החרוז ה"אנטי-דקדוקי" ברעהו הדקדוקי, הבנאליות המופרת ללא הכנה בגיוון של חריזה, של משקל או מצלול – כולם ביחד וכל אחד מהם מעצים את חוויית הקריאה. חוויה זו היא הבסיס לרצון שלנו להבין יותר, להיות מסוגלים להסביר "למה השיר משפיע עלינו".
על האינטואיציה
אחד הדברים הראשונים שלמדתי מראובן הוא לכבד את האינטואיציות שלי, להשתדל להיות קשובה להן ובעיקר – לא לדחוק אותן ל"טובת" רציונליזציות. להתייחס אל האינטואיציות כאילו הן האחיות הלגיטימיות של ההסברים, ההבנות. רק כאשר כל האחיות מסבות גם יחד לשולחן המשפחה, דהיינו, לדיון ביצירת ספרות, הסיכוי להגיע לתובנות חדשות, מעניינות ומאתגרות מגיע למיצויו.
אחת השאלות שראובן אהב לשאול את התלמידים בכל שיעור או סמינר בו נערך דיון בשירה מכל אספקט שהוא היתה: "איזו תחושה יוצרת אצלך השורה...?" או "כשאת קוראת את X, מה את מרגישה?". ככל שהקורס היה לתלמידים מתקדמים יותר, כן קשה היה ל"הוציא" מהם משפט שיתחיל במלים: "אני מרגיש...". אבל ראובן לא ויתר. כמורה האמון במשך שנים על ההבחנה בין "אימפרסיוניסטי" ל"מדעי", הוא הוליך את תלמידיו, עקב בצד אגודל, בדרך שמאחדת את התפיסה החושיית ואת ההבנה של תהליך התהוות האיכויות האזוריות; את ה"גישור" בין שתי תפיסות שבעיני רבים מובנות עד היום כסותרות זו את זו, כמחייבות בחירה אחת על חשבון האחרת. כל תלמיד של ראובן שהסכים "לקפוץ למים", לומר מה הוא מרגיש כשהוא קורא שורות "עמומות", "מפכות" או "רועשות עד כדי כאב ראש" זכה לחוויה שאיגדה את תובנותיו שצבר בלימודי הספרות ואת התחושות שהיו הסיבה הראשונית לכך שהחליט ללמוד ספרות. לא עוד: "מאז שלמדתי את ביאליק אני לא סובל אותו", אלא "מאז שניתחנו את השיר של פיכמן אצל ראובן, למדתי לאהוב את המשורר".
ראובן היווה מופת עבור תלמידיו, בהחזירו למרכז הבמה הספרותית את שתי האחיות התאומות: התפיסה והתובנה, כפי שהראה במאמרו: "אינטואיציה כסייג לאינטרפרטציה".[6] את ספרו: "משמעות וריגוש בשירה"[7] - שבו כבר כינה ראובן את התיאוריה שלו בשמה: "פואטיקה קוגניטיבית" - הקדיש ראובן "לזכר אבא, בעל האינטואיציות".
על היצירתיות
כמומחית למחוננות, הטרידה אותי במשך שנים ארוכות השאלה: איך זה קורה, שכל כך הרבה ילדות וילדים שמפגינים מחשבה מקורית, יכולת "המצאת מלים" בגיל צעיר, הומור לשוני ברמה גבוהה ובקיצור – הבטחה לעתיד, אינם מקיימים את ההבטחה. כמו כן, במשך שנים ארוכות, לא הצלחתי להבין למה בכל מקום בו יש לי משרד כועסים על הבלגאן שאני עושה (הפתרון שמצאתי הוא לעבוד רק בבית), למה כל כך הרבה אנשים מנסים לדרוש ממני להתרכז רק בדבר אחד, ולמה היום, כשאני כבר בעלת מעמד איתן בתחומי, אני ממשיכה להסתיר את העובדה ש-26 שנים מחיי עבדתי במכון לחקר הספרות העברית. כל הדברים הלללו התחברו לי כשהבנתי את תיאוריית היצירתיות של ראובן צור, שהיא חלק בלתי נפרד מהפואטיקה הקוגניטיבית שיצר.
על פי ראובן,
"המידע שנצבר בעבר אינו יכול להסביר, לבדו, את כישוריו של אדם. העולם נעשה משמעותי בשל אופן הקישור של נתונים הנצברים בנסיון העבר. [...] אם אדם הוא יצירתי או לא, תלוי לא רק בנסיון העבר, כי אם בראש ובראשונה באופן שבו הוא משתמש בנתונים של נסיון העבר; במספר הקטגוריות שהוא "מסנן" לו בסביבתו הפיזית, החברתית או הרוחנית; ב"רוחב" הקאטגוריות הללו, ובמספר האופנים שהוא מסוגל לקשר ביניהן. [...] אחת השאלות המכריעות היא, אם האדם עושה הבחנות דקות לפני הקאטגוריזאציה (ואז הקאטגוריות הן "צרות" ונותנות מקום למעט מאוד יצירתיות), או אם הוא מגיע להבחנות דקות על ידי פעולת גומלין של מספר ניכר של קאטגוריות רחבות; יכולת אחרונה זו היא הבסיס הקוגניטיבי ליצירתיות" (מתוך "משמעות וריגוש בשירה", עמ' 17).
לא זו בלבד שראובן צור נתן לגיטימציה לעיסוק ב"יותר מדי דברים" - שתמיד ננזפתי בגינו – הוא עזר לי להבין ש"אין מרשם ליצירתיות", אבל ש"ערוצים פתוחים" הם תנאי הכרחי, ושערוץ אחד בלבד אולי יעזור לי להיות טכנאית, אבל לא מומחית. במקרה שלי, הבלגאן השתלם!
אפילוג: שני החתנים ו"עת הזמיר" לחיים באר[8]
כשכתבתי את האינטרפרטציה ל"עת הזמיר", חודשים ספורים לאחר שהספר יצא לאור, לא ידעתי שהעבודה תתפרסם ב"ספר היובל לישראל לוין" שאותו אערוך ביחד עם ראובן צור וטובה רוזן, ובוודאי שלא יכולתי לנחש, שכחמש עשרה שנים לאחר מכן, יחלקו ישראל לוין וראובן צור את פרס ישראל. אבל, כתלמידתו של ראובן היה לי חשוב מאוד לקבל את האישור שלו על המאמר (הארוך מאוד, 42 עמודים צפופים!). למיטב ידיעתי, זה היה הניתוח הספרותי הראשון של "מגה-רומאן" שנכתב על פי תיאוריית "ריבוי-האינטרפרטציות כאינדיקאציה לעושר ספרותי המתבטא בריבוי רבדים", תיאוריה שאני גאה בזכות היוצרים על ניסוחה (המסורבל, יש לציין).
ראובן עמד במעמסה בכבוד, והקשיב במשך כ-7 שעות עד שהקראתי את הנוסח הכמעט-סופי של המאמר.
שני כרכי "ספר היובל לישראל לוין" יצאו לאור, אולם באיחור, למעלה משנה לאחר שפרופ' לוין חגג את יום הולדתו ה-70.
חיים באר, שספרו "עת הזמיר" זכה לביקורות משמיצות מהסוג: "הספר אינו פארודיה, הוא רומאן פסיכולוגי", או "הספר אינו רומאן מפתח כי אם אלגוריה" כתב לי, כשקרא את מאמרי: "המאמר הוא עבורי בבחינת תיקון".[9]
וכך נפגשו בספר היובל לישראל לוין אחד מחתני פרס ישראל לשנת תשס"ט, שלכבודו נכתב הספר, חתן נוסף שערך את הספר ואמתכם, שהיתה גם היא מעורכות הספר, ותרמה לו מאמר שמבוסס על אדני הפואטיקה הקוגניטיבית של ראובן צור.
[1] הכותבת היא ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית, מומחית במחוננות. מרצה בתכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בן גוריון, קמפוס אילת, ומרצה בכירה במכללת "אפרתה" להוראה, ירושלים. היתה תלמידתו של פרופ' ראובן צור ועבדה 26 שנים במכון כץ לחקר הספרות העברית שבראשו עמד.
[2] למשל הפרק "ארגון פרצפטואלי, ,התרכזות ואיכויות אסתטיות בשירה" מוך הספר "טקסט, קורא, עולם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1996) שנכתב עם חניתה גולדבלט ויוסף גליקסון.
[3] בתוך: שרפשטיין, ב.ע. ויורמסון, ג'.א. (1967). "תורת ההכרה". תל-אביב: הוצאת ש.פרידמן בע"מ.
[4] את הניתוח המפורט ניתן למצוא ב"משמעות וריגוש בשירה", עמ' 136-147.
[5] "זך, נתן, "הרהורים על שירת אלתרמן", ´עכשיו, 1959.
[6] בתוך: מחקרי ירושלים בספרות עברית, 1983.
[8] דויד, ח. (1995). עת הזמיר לחיים באר: על התקבלות הרומאן ומבחר אינטרפרטאציות. בתוך בתוך ר. צור, ט. רוזן וח. דויד (עורכים). ספר ישראל לוין – קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, חלק ב' (עמ' 103-65). אוניברסיטת תל-אביב.
[9] מכתב מיום 11.6.1995.
