דילמות אתיות במחקר איכותני במדעי החברה
מאת ד"ר רינת חלאבי
חוקרים הדנים בטבעו של המחקר האיכותני מתארים אותו כמערכת יחסים שיתופית בין חוקר לנחקרים (דושניק וצבר בן יהושע, 2001), מערכת יחסים שיתופית מבוססת על יחסי "אני-אתה" (I – Thou) המאופיינת במפגש בין שותפים המתפתחים ומועצמים מתוך הדיאלוג שמתנהל ביניהם (Gadamer, 1996). מערכת יחסים כזו מותנית בקיומם של מספר תנאים: כבוד הדדי, עניין משותף, הקשבה, פתיחות והתחשבות איש בצרכי שותפו. חובתו של החוקר בגישה איכותנית לשאוף ליצירת תנאים אלה בבואו לערוך מחקר. כמו כן, עליו להתמודד עם סוגיות אתיות המתעוררות מהיותו שותף למערכת יחסים כזו.
הספרות הנוגעת לסוגיות אתיות במחקר איכותני עשירה ומגוונת ועוסקת בסוגיות רבות. המרכזיות שבהן הן: הסכמה מדעת של הנחקרים להשתתפות במחקר, שמירה על הגבול שבין ראיון לבין טיפול במהלך איסוף הנתונים, שיבה אל הנחקרים לאחר עיבוד הנתונים לצורך קבלת משוב על הפרשנות וכן השמטת פרטים מזהים של הנחקרים בעת כתיבת הממצאים (דושניק וצבר בו יהושע, 2001).
לספרות הנוגעת לסוגיות אתיות במחקר איכותני יש שני מאפיינים. ראשית, היא מבוססת על ההנחה שהמחקר האיכותני הוא מערכת יחסים בין החוקר לבין הנחקרים. הקוראים אינם נתפסים כגורם במערכת היחסים הזו, למרות שבמהלך הקריאה הם מנהלים דיאלוג עם הטקסט המחקרי, המייצג את קולו של החוקר ואת קולם של הנחקרים.
המאפיין השני של הספרות הנוגעת לאתיקה של מחקר איכותני הוא התמקדותה בדילמות המתעוררות במהלך ביצוע המחקר ובמהלך כתיבתו. אין היא עוסקת בסוגיות עשויות להיות להן השלכות בתקופה שלאחר פרסום המחקר.
מטרתו של מאמר זה להרחיב את היריעה ולהעלות שלוש סוגיות שטרם תוארו בספרות. ייחודיותן של הסוגיות שאעלה נובעת מכך שהן "שוברות" את ההנחה כי כללי האתיקה במחקר איכותני נדרשים למערכת היחסים שבין החוקר לבין הנחקרים במהלך ביצוע המחקר וכתיבתו, ולא מעבר לכך. הסוגיות שאציג צמחו במהלך כתיבת ממצאיו של מחקר איכותני שערכתי לפני שנים אחדות. מחקר זה עסק בתפיסותיהם הפרשניות של מורים לספרות ובהשלכותיהן של תפיסות אלו על הוראת טקסטים בכתה.
הסוגיה הראשונה נוגעת למערכת היחסים בין החוקר לבין הנחקרים בשלב כתיבת הממצאים. בשלב הכתיבה, החוקר ממעט להיפגש עם הנחקרים (אם בכלל) משום שהוא סיים לאסוף את הנתונים. עם זאת, מחויבותו לנחקרים לא תמה. לנחקרים ישנן ציפיות מן המחקר ושומה על החוקר להתחשב בציפיותיהם.
אולם, יתכן שציפיות הנחקרים אינן עולות בקנה אחד עם דרישות המחקר ועם שאלותיו. במצב כזה, החוקר עשוי להתחבט בשאלה: כיצד לכתוב את הממצאים באופן שיענה על ציפיותיהם של הנחקרים אף על פי שציפיות אלו אינן עולות בקנה אחד עם דרישות המחקר. בשאלה זו התחבטתי בבואי לכתוב את פרק הממצאים.
הנחקרים שהשתתפו במחקרי שיתפו פעולה במהלך המחקר, הם השתדלו כמיטב יכולתם להשיב על שאלותיי ולסייע בידי להשיב על שאלות המחקר, כפי שציפיתי מהם. עם זאת, הם ציינו בפניי כי הם בחרו להשתתף במחקר משום שהם מעוניינים להרחיב את מודעות הציבור לאתגרים ולקשיים הניצבים בפני מורים לספרות, ולא מתוך עניין בשאלות המחקר. את ציפיותיהם אלה הם ביטאו באופן הבא:
"סוף סוף מישהו מוכן לשמוע אותנו המורים לספרות: עם מה אנו מתמודדים יום יום בכתה? מה אנחנו מרגישים? אם גם אחרים יהיו מודעים לזה אז אולי ייצא מזה משהו".
(שלומי)
"אני מוכנה לשוחח איתך, אדרבא, אולי גם אחרים יבינו שמצפים מאיתנו לעשות את הבלתי אפשרי: גם ללמד אותם [את התלמידים] לאהוב ספרות וגם להכין אותם לבחינת הבגרות".
(נלי)
שלומי, נלי ומורים נוספים ביקשו להגביר את מודעות הציבור לקשיים שבפניהם ניצבים מורים לספרות בחטיבה העליונה. הם ציפו להגשים מטרה זו באמצעות המחקר. כתוצאה מזאת, חלק נכבד מדבריהם במהלך הראיונות נגע לאתגרים בהוראת ספרות, אף על פי שלא היה לנושא זה כל קשר לשאלות המחקר. בנקודה זו ניצבתי אני, החוקרת, בפני דילמה. שאלתי את עצמי האם ניתן וכיצד ניתן לכתוב את סיפור המחקר באופן שייתן מענה לשאלות המחקר וגם יענה על ציפיותיהם של הנחקרים. יצוין כי תפסתי את רצונם של הנחקרים להשתמש במחקר כשופר לקשייהם כציפייה לגיטימית. לכן, ניסיתי לתת "במה" לקשייהם אף על פי שלא היה לכך כל קשר לדיון בשאלות המחקר.
חיפשתי אפוא דרך לקשור בין שאלות המחקר לבין ציפיות הנחקרים, אף על פי שלא היה ביניהן קשר נראה לעין, משום ששאלות המחקר נדרשו לתפיסותיהם הפרשניות של המורים ולביטוייהן של תפיסות אלו בהוראה, בעוד שציפיות המורים נדרשו לאתגרים ולקשיים שעימם הם מתמודדים במסגרת ההוראה.
מניתוח הממצאים הסקתי כי מורים מעוניינים ללמד טקסטים בהתאם לתפיסותיהם הפרשניות, אולם פעמים רבות הם נאלצים ללמד על פי תכתיבי המערכת, שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסותיהם. קיים אפוא פער, בעיני המורים, בין מצוי לבין רצוי בהוראת ספרות. ה"רצוי" בהוראת ספרות מוצג לקוראים במסגרת הדיון בתפיסות הפרשניות של המורים, ולפיכך הוא רלוונטי לעיסוק בשאלות המחקר. לעומת זאת ה"מצוי" מבטא את האתגרים והקשיים שעימם המורים מתמודדים הלכה למעשה. אמנם, העיסוק ב"מצוי" אינו רלוונטי לדיון בשאלות המחקר, אולם הוא רלוונטי למורים הנחקרים משום שהם ציפו שאציג בפני הקוראים את האתגרים והקשיים שלהם בהוראת ספרות.
הצבת ה"רצוי" כהיבט רלוונטי לדיון בשאלות המחקר, מול ה"מצוי" כהיבט שאותו מצפים הנחקרים להציג בפני הקוראים, הובילה לכתיבת פרק שנקרא "דמותה של הוראת ספרות בישראל: רצוי ומצוי בעיני המורים". פרק זה הוצג לאחר הדיון בממצאים הנוגעים לשאלות המחקר. מצאתי שפרק זה משרת את ציפיות המורים ואף מעשיר את המחקר, מבלי לפגוע בקוהרנטיות שלו כיוון שהוא מציג את הממצאים הנוגעים לשאלות המחקר בהקשר הרחב של הוראת ספרות. כתיבתו של פרק זה חיזקה בקרבי את ההכרה שראוי ואף ניתן להתחשב בציפיות הנחקרים גם אם הן אינן עולות בקנה אחד עם שאלות המחקר.
במהלך כתיבת הממצאים התמודדתי עם סוגיות נוספות, הנובעות מן היחס בין החוקר לבין הקוראים. ציינתי כבר כי מחקר איכותני נתפס בספרות המקצועית כמערכת יחסים בין החוקר לבין הנחקרים. אולם, לדעתי, אין זו מערכת היחסים היחידה שמאפיינת מחקר זה. מערכת נוספת מתקיימת בין החוקר לבין הקוראים שעבורם נכתב המחקר. בניגוד למערכת היחסים שבין החוקר לבין נחקריו, מערכת היחסים שבין החוקר לבין הקוראים מתנהלת בדרך כלל מעל דפי הטקסט. הקוראים אינם פוגשים את החוקר אלא קוראים את הטקסט שחיבר. אולם, אין בעובדה זו כדי לשלול, או למצער לגרוע, מעוצמתה של מערכת היחסים וממחויבותו המוסרית של החוקר כלפי קוראי מחקרו. כאמור, הספרות המקצועית אינה דנה בסוגיות הנוגעות למחויבות החוקר כלפי הקוראים. ראשית, משום שהיא מתייחסת למחקר האיכותני כאל מערכת יחסים בין חוקר לבין נחקרים בלבד. בנוסף, משום שהיא תופסת את הקריאה כלא-קשורה לתהליך המחקר ולכן כבלתי רלוונטית לעיסוק בסוגיות אתיות שעימן החוקר מתמודד.
מתפיסת המחקר האיכותני כמערכת יחסים בין החוקר לבין הקוראים צומחות שתי דילמות שראוי, לדעתי, כי החוקר יתמודד עימן בבואו לכתוב את ממצאי מחקרו:
הדילמה הראשונה נובעת מתפיסתי את החוקר כמחויב לכתוב את סיפור המחקר באופן שיביא לקוראים תועלת ויקדם אותם לקראת הבנות חדשות. גדאמר (Gadamer, 1996) טען כי כל הבנה היא דיאלוג. כאשר החוקר כותב את סיפור המחקר באופן המגרה את הקורא לחשיבה, הוא מסייע לו לנהל דיאלוג פורה עם הטקסט ולקרוא אותו באופן ביקורתי. במילים אחרות, הוא מסייע לו להבין את הטקסט. לכן, שומה על החוקר להתמודד עם השאלה: כיצד לדון בממצאים באופן שיזמין את הקורא לדיאלוג שיניב עבורו הבנות חדשות?
דילמה שנייה נובעת מתפיסתי שהחוקר מחויב להציג את ממצאיו באופן שהקורא יוכל להבחין בין דברי הנחקרים לבין פרשנותו לדבריהם. לכן, עליו להתמודד עם השאלה: כיצד לכתוב את הממצאים באופן שיאפשר לקוראים לשפוט אם פרשנותו של החוקר לדברי הנחקרים מקובלת עליהם? שאלה זו מעסיקה את החוקרים האיכותניים, אולם בספרות המקצועית היא נתפסת כקשורה לתבחינים בנוגע לאיכותו של המחקר ולאו דווקא כקשורה לסוגיות אתיות. לדעתי, שאלה זו אינה מקצועית גרידא, משום שהיא נוגעת להיבטים מוסריים הקשורים למערכות היחסים של החוקר עם נחקרים ועם קוראים כאחת. כאשר החוקר אינו מפריד בין דברי הנחקרים לבין פרשנותו לדבריהם, הוא שולל מן הקוראים את האפשרות לבחון אם פרשנותו מקובלת עליהם. בנוסף לכך, הוא מאפשר לקולו "להשתלט" על קולם של הנחקרים ובכך הוא מפר את התנאי הבסיסי שעליו מושתתת מערכת יחסים שיתופית - הכבוד לדברי הזולת.
במהלך כתיבת ממצאי המחקר התמודדתי עם שתי הדילמות שהצגתי. לצורך פתרונן נעזרתי בשני מודלים של פרשנות. לפי המודל של סוקרטס, יש לאתגר את חשיבתו של הזולת באמצעות שאילת שאלות מעוררות חשיבה. שאילת שאלות מאפשרת לאדם לנהל דיאלוג פורה עם הזולת סביב נושא כלשהוא. הוגים כגדאמר וריקר ((Gadamer, 1996; Ricoeur, 1980 הלכו צעד נוסף בכך שטענו כי בני אדם מנהלים דיאלוגים עם טקסטים ולא רק עם בני אדם. לכן, השתדלתי לשבץ שאלות מעוררות חשיבה במהלך הצגת הממצאים והדיון בהם. שאלות אלו נועדו למנוע קליטה פסיבית של דברי החוקר, ועודדו את הקורא לחשיבה רפלקטיבית וביקורתית אודות הממצאים. שאלותיי העניקו לקורא הזדמנות להידרש להן בעצמו במקום להתמסר ל"קולו של החוקר". על פי המודל של סוקרטס, יצרתי אפוא תנאים לדיאלוג פורה בין הקורא לבין הטקסט המחקרי.
מודל נוסף שבו נעזרתי ואשר עניינו בפרשנות של טקסטים, פותח על ידי ריקר (Ricoeur, 1988). אליבא ד-ריקר, הבנת טקסט מתרחשת בשני שלבים. בשלב הראשון, הקורא מסביר לעצמו את הטקסט במילים שלו ובשלב השני הוא חושב על משמעותם של הדברים שבטקסט. ריקר טוען כי בכל אחד מן השלבים הקורא מונחה על ידי שאלה אחרת. בשלב ההסבר הוא משיב על השאלה: "מה הטקסט אומר?" ואילו בשלב השני שבו הוא מנסח לעצמו את משמעותם של דברי הטקסט הוא משיב על השאלה: "במה דברים אמורים?". לפי המודל של ריקר, דברי הנחקרים הם "טקסט" שקריאתו על ידי החוקר מתרחשת שני שלבים - הסבר ופרשנות - וכל אחד משני השלבים יכול לקבל ביטוי נפרד בכתיבת הממצאים.
כיוון שהדילמה שניצבה בפני הייתה: כיצד לכתוב את הממצאים באופן שיאפשר לקוראים לשפוט אם פרשנותי מקובלת עליהם, ניסיתי לשקף לקורא את תהליך הפרשנות בהתאם למודל של ריקר: תחילה הסברתי לקורא את דברי הנחקרים ובהמשך פירשתי אותם, כלומר תיארתי את משמעות דבריהם בעיניי. בכדי ליצור שקיפות מלאה של תהליך הפרשנות, שיבצתי ציטוטים מדברי הנחקרים לפני שהסברתי ופרשתי את דבריהם. השימוש בציטוטים מאפשר לקורא לשפוט אם ההסברים שהצעתי נאמנים לדברי הנחקרים. הצגה תלת שלבית - הכוללת ציטוט, הסבר ופרשנות - יוצרת בעיניי שקיפות של תהליך הפרשנות. היא משפרת את איכותו של המחקר ובד בבד אף מסייעת לחוקר למלא את מחויבויותיו כלפי שותפיו: נחקרים וקוראים כאחד.
כתיבת מחקר איכותני מאגדת אפוא את קולותיהם של החוקר, הנחקרים והקוראים. קולות אלה הם בבחינת ייצוגים המתחרים זה עם זה בתוך הטקסט. תפקידו של החוקר "לנצח על המלאכה" ולאפשר לכל אחד מקולות אלו להישמע בתורו מבלי לפגום בקוהרנטיות של הטקסט. בעשותו כן הוא מחזק את תפיסת המחקר האיכותני כמערכת יחסים שפועלת בתנאים של הדדיות ושיתוף.
בניגוד לתפיסה הרווחת בספרות בדבר היות המחקר האיכותני מערכת יחסים בין חוקר לבין נחקרים, לפי התפיסה המוצעת במאמר זה, המחקר האיכותני בנוי משתי מערכות יחסים מקבילות: זו שבין החוקר לבין הנחקרים וזו שבין החוקר לבין הקוראים. תפיסה זו מרחיבה את גבולות אחריותו של החוקר ומחייבת אותו להתמודד עם דילמות שחורגות מתחום מערכת היחסים בינו לבין הנחקרים. המחקר, ההופך לטקסט כתוב, נקרא ומתפרש מחדש עם כל קריאה שלו. החוקר, באמצעות כתיבתו, מניח את היסודות לדיאלוג בין הקוראים לבין הטקסט ושומה עליו לעשות ככל יכולתו, על מנת ליצור תנאים לדיאלוג פורה ומפרה, שישפיע על השיח בתחום מחקרו. בדרך זו, הוא ממלא את חובתו המוסרית כלפי נחקריו, כלפי קוראיו וכלפי הקהילה המדעית בכללותה.
מקורות
דושניק, ל' וצבר בן יהושע, נ' (2001). אתיקה של המחקר האיכותי. בתוך נ' צבר בן יהושע (עורכת), מסורות וזרמים במחקר האיכותני (עמ' 343-368). הוצאת דביר.
Gadamer, H.G. (1996). Truth and Method (2th ed.). New York: Continuum.
Ricoeur, P. (1980). What is a text? Explanation and Understanding. In J.B. Thompson (Ed.), Hermeneutics and the Human Sciences. UK: Cambridge University Press.
