המרחב שבין פסיכותרפיה דינמית לבין כסף ותשלום: התייחסות ליום העיון "עוד לא דיברנו על... כסף"
מאת עמירן ולדמן
יום העיון, שעסק בחיבור שבין פסיכותרפיה לכסף ולתשלום עבור טיפול נפשי, היווה הזדמנות מעניינת ואמיצה להתבונן בנושא זה בהיבט התיאורטי, הקליני, האתי והמציאותי. דוברי הכנס: חנה שטרום-כהן, מיקי תודר-גולדין, דר' איתמר לוי, אורית ליבוביץ ופרופ' גבי שפלר, התנדבו כולם והעניקו לקהל חיבור מעניין ומרגש, בדיון על הנושא המורכב והטעון של פסיכותרפיה וכסף, אותו פרויד סימן כטאבו.
בחרתי לשתף אתכם באספקט מסויים, בו הרהרתי עם קולגות ולנסות להתמודד עם "כלכלת המחסור" של המקום ומרחב הכתיבה, שכן יום זה היה בעיני עשיר, פורה ומפרה מאוד.
וויניקוט כתב שאין דבר כזה "תינוק", אלא קיימת יחידה, שבראשיתה הוא כינה אותה "אם-תינוק". ובהשאלה ליום עיון זה, האם קיים דבר כזה שמכונה "מטופל" או "מטפל" ? או למעשה אנו מדברים על יחידה, אורגנית אולי אפילו, בשם "מטופל-מטפל". בהנחה זו, האם יש כזה דבר טיפול ללא כסף ? ובהשאלה ליצוגו של הכסף, כמסמן וכסימן לגבול ולמערכת היחסים בין המטפל למטופל, האם באמת יש כזה דבר טיפול ללא מסמן (או מסמנים) וסימן (סימנים) ?
בפסיכותרפיה דינמית, על פי רוב, הכסף, על כל המשתמע ממנו, הנו הזדמנות נוספת לחוות ולהתמודד עם מגוון של פנטזיות, השלכות, העברות והעברות-נגד. בכל אלה עשויים להתבטא באופן גלוי או סמוי הצרכים והפגיעויות הנרקסיסטיות של המטופל ולעיתים גם של המטפל. הכסף – או, ליתר דיוק, ה'תשלום', שהנו מונח שמדגיש יותר את היחסים הנרקמים בין השניים - עלול "לעוור" את המטפל מההקשבה לעולמו הפנימי של המטופל והוא עלול ליצור דיאלוג, אשר מפוגג את המקום ההורי של ההקשבה וההתיחסות של המטפל למרחב, התוך אישי והבין אישי, שנוצר בקשר היחודי והראשוני שבין המטופל למטפל.
ואיך כל זה נפגש עם העולם החיצוני, ובמיוחד היום, בעולם שנתון במשבר כלכלי, ובעיקר מלא בחרדה, סימני שאלה ואפוף תהיות ? כמה מאיתנו (ובכנות) אינם עסוקים בעלות הגדולה ובמשאב הכספי הגדול שאנו נדרשים לשלם עבור הטיפול שלנו ? ומנגד, כאשר אנו יושבים על הכיסא השני (או האחד, אם זו אנליזה) מהי נדיבותו של המרחב הפנימי שלנו כמטפלים אל מול התרחשויות טיפוליות שונות הקשורות בתשלום (למשל: ביטול פגישה – של המטופל, ושלנו, בקשה להנחה, עד כמה אנו מוסיפים זמן, או לא מפתחים נושאים קונפליקטואלים מדי, מתוך הקשיים שלנו בהתמודדות עם כסף ותשלום ועוד ועוד) ?
המרחב הזה אמור להיבדק שוב ושוב, בתוכנו ובקשר עם המטופל על מנת שלא יווצר מרחק רגשי שאינו "טוב דיו" עבור המטופל. התשלום עבור הטיפול, בהקשר זה, מהווה שוב תזכורת לנפרדות שבין המטופל למטפל, ועלינו מוטלת המשימה המורכבת לדאוג שהמרחב האילוזיוני שנוצר בין המטפל למטופל לא ייפגם (צר מידי/רחב מידי) ויהיה מוכל גם סביב העיסוק בתשלום.
הצמד הטיפולי של "מטופל-מטפל", יוצר מפגש אינהרנטי עם כסף, תשלום, נתינה-קבלה, כח, תשוקה, קינאה, צורך, צורך בלתי מסופק, תחרות ועוד ועוד. הקושי בטיפול עלול להיות קשור למעבר החד שבין נתינה וקבלה של המטופל והמטפל כאחד. קושי זה עלול לפגוש יד ולב קפוצים, אך בו בזמן הוא הזדמנות להתקרבות ולהתבוננות על היד המושיטה (את הכסף-תשלום) ועל היד המקבלת (את התשלום). הוא גם מרחב פוטנציאלי לבדיקה, השתהות וליבון משותף של אופנויות החוויה העולות בתוכו.
