הילדה עם הגב אלינו - השימוש בצילומים אישיים בטיפול
מאת נירית לביא קוצ'יק
תקציר על עבודתי בפוטותרפיה שהוצגה בקונגרס בינלאומי ראשון לתרפיה באומנות בבודפסט באפריל 2003. שם המאמר הוא הכותרת שנתנה על ידי לצילום מחזור של המשוררת חמוטל בר-יוסף בהיותה בגיל הגן. חמוטל מצולמת שם עם גבה אל הצלם. הצילום פורסם בכתבה על ספר השירים של המשוררת הנקרא "הלא".
(בתקציר זה אשתמש לסירוגין במונחים "צילומים" ו"תמונות")
נולדתי בישראל של אמצע שנות ה50 , עשר שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה. אמי שרדה את השואה לאחר ששהתה שנים ארוכות בבריסל, במסתור אצל משפחה קתולית. אבי לעומתה, נולד בגרמניה, עלה לארץ לפני המלחמה עם הוריו שהצליחו להביא חלק מרכושם ובכלל זה אוסף צילומים גדול וציורי פורטרטים של דורות רבים מבני המשפחה. לאמי יש ברשותה 3 תמונות ילדות בלבד. הן נשלחו לקרוב בישראל שעלה בטרם השואה. תמונות אלו הן העדויות המצולמות היחידות של אמי שאי פעם היו חיים לפני השואה. נדמה לי שבאיזור זה של מודעות לחורבן משפחת אמי וחורבן ילדותה כמו גם השסע העמוק שנפער בין מה שהיה "לפני" ומה שנותר "אחרי" תוך מאבק יומיומי להאחז בחיים, מול השפע המצולם של עדויות מחייה של משפחת אבי וחייה, גדלתי אני. שם צולמו עשרות ומאות רבות של תמונות במשפחתנו. תמונות משפחתיות, תמונות טבע ותמונות רבות אחרות. יכול להיות שעבור אמי העסוק בצילומים היווה נסיון להתמודד עם אובדן אביה, ילדותה ומשפחתה שאף פעם לא שבה להיות מה שהייתה קודם. משהו מכל זה ,אני משערת חלחל ונספג בעולם הנפשי שלי וחיבר אותי בקשר מיוחד לצילומים ולצילום.
רבים מאיתנו מטפחים מסורת של שימור או ארגון התמונות שלנו. כאשר שואלים אנשים מהו הדבר הראשון העולה בדעתם להציל מביתם אם תפרוץ בו אש רובם אומרים: "את אלבומי התמונות שלי." אין זה מקרי שאנו מניחים את תמונותינו על שידה בחדר השינה שלנו, לוקחים אותן בארנק, תולים אותן במשרד שלנו, מביטים בהם במחזיק המפתחות שלנו. התמונות אוצרות משמעות עמוקה עבורנו.
מטופלים מביאים לעתים קרובות באופן ספונטני צילומים לטיפול אך קיימת גם אפשרות להזמין אותם להביא אותם. הבקשה יכולה להיות מובנה: סביב תמה- נרטיב שעולים בטיפול או בקשה פתוחה: להביא צילומים שנראים למטופל משמעותיים. אנשים מביאים אתם כצילומים משמעותיים צילומים של עצמם, בני משפחותיהם, חיות המחמד שלהם, תמונות נוף, חפצים, כלי רכב, בניינים או כל דבר אחר. במהלך שנות עבודתי בפוטותרפיה הבנתי שעלי לכבד כל בחירה שהיא בצילומים המובאים למפגשים אתי ואם אקשיב טוב למטופל המספר את ספורו על ואל התמונות אבין יחד אתו מה עושה שם הכלב, הבניין או הקשת בענן. לתמונות יש אמירה לא מודעת על חיו הפנימיים, על היבטים שונים של יחסיו עם עצמו, עם אחרים משמעותיים ועם החיים בכלל ואלו מתבררים במהלך השיח הטיפולי.
מי מתאים לעבודה עם תמונות? במאמרה של אסתר אליצור "ציפורים בראש פרפרים בבטן וחיות אחרות" (שיחות כרך 2 חוברת 3) היא מבחינה ב 3 קבוצות מרכזיות של מטופלים המתאימים לעבודה באמצעות מטפורות דמיון או אמנות. אני מקבלת מאד את החלוקה הזאת גם לגבי העבודה הפוטותרפויטית:
- אנשים שמתקשים להביע את עצמם בערוץ המילולי, במפגש הטיפולי אנו מתרשמים מכך שהם אנשים חושיים מאד. שפתם המדוברת היא לעתים קרובות דלה, מצומצמת ורזה אך הצורך בהבעה גדול. יכולים להיות אלו אנשים עם קושי שפתי מסיבות מגוונות- רגשיות או אורגניות ואני סבורה שעבור חלק מהם הצילומים יכולים להיות כלי הבעה מסייע.
- למולם יש מטופלים ורבלים אפילו דברניים עד כדי קושי גדול ליצור קשר עם עצמם והחוויה שלהם. הם סובבים סחור סחור במעגלים אין סופיים של מילים ואנו מרגישים את הקושי הגדול לבטא את רגשותיהם. שימוש בצילומים עם מטופלים אלו עוקף את המחסום של המילים ומאפשר לנו להצטרף אליהם ולעזור להם לגעת בעולמם הרגשי.
- בנוסף להם יש קבוצה שלישית של אנשים הנהנים משימוש בדמיון, מטפורות או אומנות בטיפול, יצירתיים אם נרצה, הם לא חייבים להשתייך לאחת מהקבוצות הנזכרות לעיל ויש להם זיקה טבעית לחומרים אלו.
עוד בטרם נביט בצילומים עצמם, מהרגע שמטופל שומע את הרעיון או ההזמנה להביא מצילומיו יכולים להתרחש ארועים שהופכים לעתים קרובות לנושא לעבודה הטיפולית לא פחות, לעתים יותר משמעותי מתוכן הצילום עצמו.
לעתים, אנשים צריכים לנסוע לבית משפחת המוצא לחפש צילומים שכן אלו אינם ברשותם. (הסיבות לכך גם הן מהוות במקרים מסוימים נושא לעבודה ). מסתבר שהנסיעה לבית ילדותם הופכת לאירוע מפתח בו מתפתחת שיחה עם המשפחה על עצם תכלית החיפוש, על תפיסות שונות לגבי התוכן המצולם. עולות שאלות לגבי אנשים שהיו בתקופה מסוימת ונעדרים בהמשך מהצילומים, או אלו שפתאום מופיעים מ"שום מקום". סודות נחשפים, כאבים ישנים עולים, שאלותהקשורות לקינאה ומקום כמו :מי צולם יותר, מי פחות ומי אולי כמעט לא. מי תמיד מצלם במשפחה ולמה, מי מפנה את גבו לצלם וכ'ו. מטופלים יכולים לבוא כבר עם שאלת עבודה לטיפול ולומר "גיליתי שכל התמונות שלי צולמו על ידי אבי, אני תמיד עומדת בקידמת התמונה ורוצה את הפוקוס שלו". לעתים קרובות נגלה שהמשפט שנאמר בהסח הדעת הוא משפט מפתח עבור המטופל שלנו. משפט או רעיון שיגיע אלינו או יופיע מ"פינות" אליהן נפנה במהלך העבודה אתו.
שאלות של תהליך הן עקרוניות גם בפגישה הטיפולית עצמה. (במילה תהליך אני כוללת את אותם אירועים המתרחשים בטרם נתבונן עם המטופל שלנו בתוכן המצולם). האם יראה המטופל את הצילומים מיוזמתו? האם יחכה להזמנתנו? עם איזה תמונות ירגיש נוח יותר עם איזה תמונות מעוררות בו בושה או אשמה או כל רגש אחר. היכן טופוגרפית הוא שם את התמונות, כיצד הוא מניח אותן? מה במרכז מה בפריפריה, לעתים יש לכך משמעות עמוקה עבורו.
עובדת סוציאלית שהשתתפה בקבוצה בהנחיתי הביאה אתה צילומים ואמרה כך: הבאתי תמונה אחת של ילדי, תמונה אחת של הורי , תמונה של בעלי ושלי, תמונה של אחי ושלי. צריך לעשות צדק עם כולם. שלכולם יהיה חלק כאן. למותר לציין שבבבחירת התמונות לפגישה שיתפה את ילדיה הקטנים. עוד לפני שהראתה את תמונותיה היא סיפרה דרך כך על הצורך העצום לספק ולהרגיע את סביבתה המשפחתית הקרובה לפני שהיא מתמסרת לזמן משל עצמה ועוד כעל העדר מרחב משלה כשחשוב לה כל כך לכבד את הצרכים של כל הסובבים אותה.
כשנוכחים בחדר שני מטופלים או יותר יתרחשו לנוכח הצגת הצילומים תהליכים שיכולים לסייע למטפל ללמוד הרבה על ועם מטופליו, אנו נסתכל : איך הם מתמודדים עם התיחסות שאינה מתאימה להתייחסותם שלהם לתמונה מוכרת? איך הם מטפלים בהבדלים בגישות, חוויות, נקודות המבט שלהם. מה מידת הטולרנטיות שלהם להכיל את השונות, לקבל אותה. האם הם מנסים להלחם בה, לטשטש אותה, האם הם יכולים לשמור על מרחב בו ניתן מקום גם לתפיסה של האחר , עד כמה הם מסוגלים ליצור אקלים של אהדה בזוג או במשפחה כשעולה קושי,כאב, צער ,תחושת אובדן.
ובאשר לעבודה שלנו עם תוכן הצילום: עקרון מפתח שהתפתח במהלך שנות עבודתי בפוטותרפיה הוא אפשור את מקסימום המרחב לאסוסיאציות של המטופל לנוכח ובהקשר לתמונותיו. אל לי להניח שאני יודעת מה מצולם שם. נמצאתי בסיטואציות רבות בהן נדמה היה לי שאני יודעת מה רואים בצילום ובמהלך השיחה עם המטופל התברר לי שטעיתי. למשל: מטופלת שהביאה צילום בו אמה אוחזת אותה בידיה. ראיתי בצילום זה אם המציגה את ביתה בכורתה לעולם בגאוה. לשאלתי מה היא רואה בצילום ,המטופלת אמרה לי "תראי כמה היא מרחיקה אותי"...למדתי ששאלת המפתח שלי בעבודתי עם אנשים ותמונותיהם היא מה הם רואים. לאן התמונה הזאת לוקחת אותם, איזה מחשבות היא מעוררת בהם, איזה תחושות, איזה זכרונות. התשובות לשאלות האלו יכולות להיות לעתים מאד מאד מפתיעות והפוכות לאסוסיאציות שהתמונה עוררה בי.
עלי להתמסר בעבודה זאת ללא ידוע. למפתיע. אני מאמינה שאם אפעל כמאפשרת, מדובבת, מזמינה את המטופל להרחיב, להבהיר את מחשבותיו,תחושותיו ,הסיפור כאילו מספר את עצמו מתוך עצמו. ככל שארשה לעצמי לא לדעת לאן השיחה וההתבוננות המשותפת מובילה כך ילמד המטופל אט אט לשחק עם הגרסאות השונות של הסיפור שלו ,להתוודע למורכבות העשירה יותר של התמונה הפנימית שלו ויוכל להגיע לאינטגרציה טובה יותר. (לינדה ברמן מדגישה נקודה זאת בספרה "מעבר לחיוך,שימוש תרפויטי בצילומים" ואני מאד מסכימה איתה בנושא זה).
בעבודה הטיפולית באמצעות צילומים אני מקשיבה לסיפור שמספר המתבונן בעל התמונות. אני שומעת שם לעתים קרובות נושא חוזר, תמה או נרטיב. אותו נרטיב שלעתים היה לציר דומיננטי מארגן שתחתיו נכבשות דרכים חילופיות להסתכל על המציאות להסתכל על הביוגרפיה האישית. "תמיד הייתי ילד שמנה וכועסת" אמרה לי מטופלת אחת.היא החזיקה באמונה ובתחושה זאת במשך זמן רב. כשהתבוננו ביחד בצילומיה, היא גילתה כמה מילדותה המוקדמת . הפנים הקורנות והשמחות של הילדה בת ה3 שהסתכלה לצלם הישר בעיניו הדהימו אותה ואיפשרו עבודה רחבה והכרות מורכבת יותר עם ההסטוריה הפרטית שלה. כמובן שהיא הכירה את התמונות אך ההתבוננות המשותפת בהן בקונטקסט הטיפולי אפשרה להסתכל על התמונות הישנות עם מבט חדש.
דוג' נוספת יכולה להמחיש את "התגנבותם" של סיפורים אלטרנטיבים בתוך טיפול באמצעות צילומים: מטופלת אחרת שגדלה בקיבוץ שנוסד על ידי ניצולי שואה ביניהם הוריה חשה מתמיד שאיש לא הבחין בה. היא הילכה שקופה בין בני משפחתה האבלים על האובדנים שלהם והרגישה שגדלה כמו צמח בר נתון לחסדי מזג האוויר ותנאי האקלים באופן שרירותי ובלי יכולת להשפיע או לשנות את המציאות של חייה. בתוך תהליך טיפולי ארוך, הביאה לפגישה צילום של שולחן קטן המיועד לחדרי ילדים, שולחן שלה שצולם בבית הוריה. היא התרגשה מאד לגלות אותו. היא ניזכרה בשולחן.בצילום ראתה איזה כיוון אחר שלא הייתה מודעת לו. היא אמרה" מישהו עשה לי שולחן בשבילי לפי מידות גופי הקטן. מישהו ראה שאני קטנה..הלך לנגר להזמין בשבילי שולחן." ההתיחסות וההתודעות לפן זה בילדותה הייתה עבורה גילוי חדש ומרעיש.
כשמטופלים מביאים אתם קבוצה של תמונות אין הם מודעים לגמרי לבחירה שעשו. לעתים יגידו "רציתי להביא משהו מהילדות שלי ומתקופת ההתבגרות ומחיי כרגע". אנשים אחרים יעדיפו להביא תמונות מחייהם העכשווים בלבד. מילדיהם וממשפחתם הגרעינית. לעתים קרובות ישאירו את משפחת המוצא בחוץ. אני מאמינה שתכנים משמעותיים ישתקפו בכל בחירה שתיעשה בטיפול.
דוג' נוספת לכך ,מטופל, גבר צעיר ויפה תואר שסבל מאד במערכת יחסים מתעללת עם אביו בילדותו ונעוריו. הוא התקשה ליצור יחסים משמעותיים עם נשים ועסק באופן כפייתי בכיבושן. הוא איבד בהן עניין מהר מאד, חש ריקנות עצומה שדחפה אותו לכיבושו הבא. כשהוזמן על ידי להביא תמונות משמעותיות עבורו, הביא 5 תמונות של 5 יפהפיות שונות אותן "כבש". אף לא תמונה אחרת. באמצעות הבחירה הזאת אפשר היה לגעת בתחושת הערך העצמי הירוד שלו שדוחפת אותו לכבוש את ליבן של יפהפיות שאמורות ליצג אותו מול העולם אותו חש כמתקיף ועוין אך מעבר לכך איפשרה עבודה על הקשר הסבוך שהיה לו עם אמו, שהיו בו ערגה וגעגועים לחלקים המיטיבים של האם אך טינה ושינאה לאמא שבחרה באביו המכה והפקירה אותו .
מטופלת שהביאה תמונות של עירת חוף יפהפיה באחת מארצות הים התיכון, מנוחה התוודעה באמצעות התמונה נוסכת היופי והשלווה עד כמה חריף הלחץ נפשי שאיפיין את התפקיד שלה כפקידת סעד ועד כמה מעט השאירה בחייה הפרטיים לרגעים של מנוחה ורוגע. תמונת עירת החוף הייתה מעין מטפורה למקום פנימי אחר של שלווה ומנוחה עם יכולת להשיל אחריות ותפקיד שהיוו חלק כל כך משמעותי בחייה.
לעתים קרובות אני נשאלת על ידי מטפלים, איך אפשר להעזר באותן תמונות שהן תמונות משפחתיות של טקסי מעבר כמו: לידה חתונה, בר מצוה או תמונות שמצולמות בזמנים של חג ומועד שכן תמונות אלו נראות לעתים קרובות סריאוטיפיות ונטולות ייחוד. אני חשה שבכל הצילומים שאנשים מביאים אלינו לטיפול יש אמירה משמעותית. עלינו להקשיב לאותה אמירה. עלינו רק לשאול ולהתעניין בשלב ראשון. אם נקשיב, נשאב השראה טיפולית יקרת ערך מהדברים שהמטופל אומר לנו (ולא אומר לנו) ואולי לא שם לב לכך. בכל אותן תמונות מחזור, תמונות חתונה כביכול אחידות תמיד עולים תכנים אישיים וייחודיים, רגשות מודחקים, זכרונות שחשוב למטופלים שלנו להביא לעבודה הטיפולית. אם נהיה מספיק רגישים למה התמונה אומרת להם נוכל לראות את "התמונה הפנימית שמעבר לתמונה-צילום".
התמונות מחברות אותנו אל זהותנו, והרבה פעמים הן מהוות תיקון או פיצוי לתחושות קשות: מחברות אותנו למשאבים פנימיים, לזכרונות שנותנים השראה וכח עמידה במצבי משבר או מצבי חיים מורכבים , קשר לדמויות עמן יש לנו קשר מיוחד ומשמעותי קשר שאנו עושים הכל לשמור אותו בזיכרון ובחוויה שלנו ומול עינינו. לכן יש תמונות שאנו מקושרים אליהן כמעין קמיע לוקחים איתנו בארנק, תולים בחדר שינה.
בנסיון שלי בעבודה בפוטותרפיה אני עובדת עם יחידים זוגות ומשפחות וכן בהדרכה של אנשי מקצוע וצוותים של אנשי טיפול. במהלך שנות עבודתי ראיתי שהעניין בטכניקה כולל אנשים מאורינטציות מקצועיות מגוונות. בכל גישה מקצועית ניתן בעיני לעשות שימוש פורה בצילומים אישיים בטיפול. למטפלים בגישה פסיכואנליטית שבנינו אני מציעה להתעניין באפשרות של צילומים בטיפול. מטפלים לא מעטים שפגשתי ראו בצילומים שהובאו לפגישות סוג של התנגדות או אמירה תוקפנית שמתקיפה את המטפל ואת הטיפול. אני חושבת שלרוב מטופלים המביאים תמונות מנסים לאמר עוד משהו שלא הצליחו לאמר בערוץ ורבלי. כדאי להפיק יותר מאותם מצבים שבהם המטופל מביא מיוזמתו צילומים. יתכן ומטפלים אלו יסתייגו "מהזמנה" או "מהצעה" להביא צילומים, אך אני מציעה כאן להתייחס לצילומים שהובאו באופן ספונטני לפסיכותרפיה כמו שאנו מתייחסים לאסוציאציות, סיפורים פנימיים או חלומות.
הערות
- פוטותרפיה נרטיבית- נירית לביא קוצ'יק
