הקשרים חברתיים ותרבותיים לתגובת-קרב: טראומת מלחמה כמשבר זהות
מנשה כהן ואלי פארשה
There was a child went forth every day
And the first object he looked upon
that object he became
And that object became part of him for the day
or a certain part of the day
Or for many years or stretching cycles
.[of years [Walt Whitman
"אני משער שיכולתי להצמיח כנפיים", דברי חייל במצב דחק
מבוא
בניסיון לאבחן טראומה נפשית ולהבינה, אנו נתקלים בריבוי הנזקים של הפגיעה, ובריבוי נקודות המבט להבנה של הפגיעה ושל תוצאותיה, המיידיות וארוכות הטווח כאחד. לדוגמה: הפגיעה הטראומטית יכולה להראות כאירוע שהתרחש מתוך צירוף מקרים, כזה המצוי מעבר לשליטתו של הנפגע (בדומה לתאונה); כפגיעה בתפקודי האני אשר שולטים ומווסתים רגשות, עוררות פיזיולוגית, ותגובה מותאמת לסביבה; כקרע בתחושת ההיקשרות הבסיסית בין הנפגע לסביבתו האנושית; או כמשבר קיומי, שמעורר שאלות ותהיות של האדם לגבי עצמו, לגבי החברה, ולגבי החיים בכלל.
קשיי תפקוד שונים, הפרעות בחשיבה ובזיכרון, תחושות חוסר שליטה, ניתוק מהרגלי החיים הקודמים, הפרעה ביחסים הבין אישיים, ואובדן תחושת הערך והאמון של אדם בעצמו ובמשמעות חייו – כל אלה פירושם, למעשה, שהנפגע מרגיש, במידה זו או אחרת, שהוא לא אותו אדם שהיה. אולי הוא אפילו חווה את עצמו כאדם אחר, בעל תחושות ברורות, או מעורפלות, של בושה ואשמה, הרגשה שמשהו "לא בסדר" איתו, שהוא "שבר כלי" או "עלה נידף", שאולי הוא יהיה ככה כל החיים, או במילים של אחד הנפגעים שהוא: "חש מפורק לחלוטין... שלא מכיר את עצמו..שצריך להרכיב משהו חדש..שלא יודע איך היה מורכב..”
הנפגע אינו יודע איך להבין את מה שמתחולל בנפש הנפגע או לספק הסבר, מאחר שאבדו לו ה"מודלים של העולם" (בולבי, 1969) לארגון המידע והנתונים להסבר ופירוש, בעזרתם הוא יכול לחוש שהוא מבין מה קורה לו (לפי יאנוף בולמן בהמשך המאמר, 1985). במונחים של ליפטון (1976), התנפצו לו הפרדיגמות הבסיסיות שהנחו את הבניית המציאות, ואפשרו לו לעבד מידע ולקשור אותו באופן משמעותי וקוהרנטי. הקושי של הנפגע למסור חוויה סובייקטיבית, והפגיעה ביכולתו לפרש ולתת משמעות, הם אולי הפצע עצמו, שכל הבאים במגע עמו חווים ומשתתפים בו בעל כורחם.
מסיבות אלו, אנו מציעים לראות בפגיעה הטראומטית בעיקר משבר בזהות – אותה חוויה עצמית פנימית, וחיצונית מארגנת, דרכה אדם מכיר את עצמו מבפנים, המתקיימת כאשר להתנסויות הסובייקטיביות יש משמעות, רציפות וקוהרנטיות בחייו האישיים בממד הזמן. בעקבות תאורטיקנים וחוקרים בתחום (Erikson,1950 ; Wilson,1980 ; Lifton,1976,1983 ; Brewin,2003), מבט על ההפרעה הפוסט טראומטית דרך מושג הזהות מציע, להבנתנו, את הפרספקטיבה המתאימה להבנה מקיפה של הנזקים וההשלכות של הפגיעה הטראומטית. דיון בזהות האני ובמשבר זהות של נפגעי טראומה משמעו התייחסות לטראומה כאירוע המתרחש בהקשר חברתי ותרבותי מסוים, ובצירוף מקרים מיוחד בו האישיות והמצב ההתפתחותי והקיומי של הפרט, נפגשים עם תנאים מסוימים של זמן ומקום בהם מתרחש האירוע. במצבים קיצוניים בהם הסביבה משתנה ללא הכר, כמו בשואה (Kogan,2007) או באסון הירושימה (Lifton,200), הזהות של הנפגעים עוברת משבר ומהפך כאשר הנפגע אינו מזהה את עצמו בסביבתו. מבחינה זו מהגרים, או עולים לארץ, עוברים משבר זהות הן כקולקטיב והן כיחידים ונאבקים ליצור ולאשר את זהותם.
במפגש עם האירוע הטראומטי מותקפות האמונות של הפרט על עצמו, על החברה, על החיים והקיום. מותקפות האמונות: שיש לנו שליטה על חיינו, שיש לנו בחירה חופשית, שמלחמתנו היא מלחמה צודקת, שאנו לוחמים מלחמת "אין ברירה", שהמפקדים יהיו שם בשבילנו – והפגיעה חושפת נקודות תורפה בהתפתחותו האישית של הנפגע. יתכן שהמשבר פותח סיפור אישי עם עניינים לא סגורים, ומעמיד במבחן את שלמותו הנפשית וגבריותו של הלוחם הפצוע.
בהמשך, נציג מספר מקרים של חיילים שחוו תגובת קרב, כדי להמחיש את טענתנו שטראומה ופוסט טראומה הם אירועים המסמנים משבר בזהות, שמתרחש במרחב הבין אישי בין הנפגע לבין וכל מה שמשמעותי עבורו – ילדיו, בת זוגו, בני משפחתו, חבריו, המפקדים, העם, הערכים. כל מה שהוא מאמין בו. אך לפני הצגת המקרים נתייחס למושג זהות האני בהקשר של משברים ומצבי לחץ קיצוניים, כפי שהם מתוארים אצל תיאורטיקנים וחוקרים בתחום הטראומה.
מושג הזהות
למושג הזהות, או העצמי, יש שורשים המצויים בתחילת דרכה של הסוציולוגיה ובאים לידי ביטוי בתיאוריה של קולי (1902 Cooly,) לפיה, הזהות של האדם נבנית מהשתקפויות החברה בה אדם גדל ( "looking glass self"). הילד בונה מושג של עצמו דרך האופן בו אחרים רואים אותו. לפי קולי, העצמי והחברה נולדו יחדיו, כהמשגה משלימה ("mind is social and society is a mental construct”). "הזולת המוכלל", במינוח של G.H. Mead (2008), מקביל למושג האני העליון של פרויד. האני העליון בתורתו של פרויד הוא אינסטנציה מופנמת של ההורים, ערכיהם, ומה שהם מייצגים. לכן, נראה שהניתוח הפסיכולוגי של האישיות, של התפתחות האישיות ושל משברי חיים, מתייחס בעיקרו להתנסות ביחסים עם אחרים או להפנמות ולייצוגים של התנסויות אלה בחיי הנפש של האדם. עבור הפרט המתפתח, החברה מייצגת את ההורים, ואלה מייצגים את החברה שהוא פועל בתוכה, בעת מלחמה ובעת שלום. אפשר לומר שחווית הזהות של האדם לפי תיאוריה זו, הנה ביטוי של אוסף כל ההזדהויות שלו עם אנשים וערכים, בחברה בה גדל, התחנך וחי את חייו. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כדברי המשורר ( טשרניחובסקי)..
אבני הבניין של הזהות וחווייתה מצויים בתורותיהם של הוגים פסיכואנליטיקאים שבאו לאחר ימיו של פרויד (לפי הדיון של מיטשל ובלאק, 2006). סליבן, מראשוני התיאורטיקנים של האישיות, היה סבור ש"בני האדם, לעולם ובאופן בלתי נמנע, אינם ניתנים להפרדה מן השדה הבין אישי שלהם. אישיותו של הפרט מתעצבת בסביבה המורכבת מבני אדם אחרים. האישיות או העצמי אינם משהו 'בתוך' הפרט, כי אם משהו המתגלה באינטראקציות עם אחרים" (עמ'118). לפי לואוולד, נציג מובהק של האינטראקציונליסטים "כל דבר בילד המתפתח, ומאוחר יותר במבוגר, הוא תוצר של אינטראקציה. הנפש היא אינטראקטיבית מעצם טבעה. הליבידו כדחף לא עוד מחפש פורקן כי אם מחפש קשר, אינו משתמש באובייקטים לשם סיפוק צרכים אלא לשם בניית התנסויות מנטליות מורכבות יותר ולשם ביסוס מחדש של האחדות המקורית האבודה בין עצמי לבין אחרים" (עמ' 266- 268). קוהוט, במהלך פיתוח תורת העצמי הבין ש"ההתפתחות הנורמלית של נרקסיזם בריא תשתקף בתחושה של סולידריות וחיוניות פנימיות, ביכולת לרתום מטרות ולנסות להשיגן באופן יציב, בדימוי עצמי שהוא מהימן ועמיד בפני אכזבות ואשר מאפשר גאווה והנאה נרחבות כתוצאה מהצלחה" (עמ' 230).
אריקסון הוא המפורש ביותר בניסוח התיאוריה של זהות האני, ובתפיסת ההתפתחות של האישיות ושל זהות האני כתהליך הנמשך במהלך כל חייו של האדם. לפי אריקסון (1950/1960) היחיד המתפתח הינו משתתף פעיל ביצירת הזהות שלו, תוך שהוא בודק, מעבד ומקבל אישור מהסביבה, עמה הוא מצוי בדיאלוג ובמתח דיאלקטי מתמיד. אריקסון מדגיש את המאבק המודע בחלקו להתמודד עם שינויים, משימות ואתגרים שהחברה מציבה בפני הפרט, אולם למושג זהות משמעות מורכבת יותר בעיניו.
על ידי כך שנאפשר למונח זהות לדבר בעד עצמו בכמה קונוטציות, הוא יראה [...] בהזדמנות אחת כמתייחס לתחושת זהות אינדיווידואלית מודעת; באחרת כמתייחס לשאיפה לא מודעת להמשכיות של אופי אישי; בשלישית, כמתייחס לאמת מידה לפעולות השקטות של סינתזת אני; ולבסוף, כשימור סולידריות פנימית עם האידיאלים והזהות של קבוצה (אריקסון , 1959, עמ' 102, אצל מיטשל ובלאק עמ' 218).
טראומה כמשבר זהות
במבוא ל"ילדות וחברה" מציג אריקסון מקרה של חייל בצוות הרפואי, שנפגע בתגובת קרב במלחמת העולם השנייה (1950/1960). אריקסון משתמש בניתוח מקרה ויוצר עוד נדבך בפיתוח תורתו אודות זהות האני. במקרה המתואר ובניתוח שאריקסון עורך, ניתן לראות את נקודות התורפה דרכן פורץ המשבר הנפשי בתחושת הזהות, ומתערערת מערכת האמונות של החייל הנפגע, ומתערער גם הקשר עם סביבתו החברתית והצבאית. האירוע הסמלי שפתח והניע את המשבר היה כשחבר ליחידה שם בידיו נשק, דבר שהחייל נמנע ממנו – הוא נשבע לעצמו שלעולם לא יחזיק נשק, זאת על רקע אירוע טראומטי במשפחתו, בו אמו כיוונה אליו אקדח.
אריקסון מסכם את הניתוח המפורט והמעניין של המקרה והמשבר בדברים הבאים: "וכך פעלו בו זמנית שלושה תהליכים שהעצימו, במקום להקל, את ההשפעה השלילית של כל אחד מהם: [1] הקבוצה - גברים אלה רצו לשלוט היטב במצבם בתור קבוצה, שנודעת לה זהות מוגדרת בקרב היחידות הלוחמות, אבל נזרע בהם הספק כלפי הפיקוד וכך החלה חרדה וכעס כלפי מפקדיהם. החייל הנדון התגונן בפני חרדה זו בהיותו מורגל להיות סבלני ושקול. [2] האורגניזם של החייל הנדון - שנאבק בתוכו לקיים איזון פנימי נוכח החרדה מחד והרגישות הגופנית בהשפעת דלקת וחום גבוה מאידך, מתוך הכרה ושכנוע שהיא יכול "לעמוד בכל מבחן". [3] האני של החייל הנדון - עבר טלטלה ואיבד את שיווי המשקל והתמוטט כשאיבד את תמיכתם של מפקדיו ואת ביטחונו באידיאלים הפנימיים שלו, כשהוא חש או דימה לעצמו שהם כופים עליו להפר את נדרו שהחזיק את הערכתו העצמית. ברור כי מאורע זה פרץ את הסכרים בפני הדחפים הילדותיים שהוחזקו עד כה נצורים מתחת לפני השטח" (תרגום חופשי מהמקור, 1950,עמ' 38-39).
וילסון (Wilson,1980) מנתח את גורמי הדחק והשפעותיהם על ההתפתחות הפסיכולוגית מתוך הפרספקטיבה של אריקסון על התפתחות זהות האני, ומציע לבחון במקרים של תגובה לאירועי דחק היכן היה הנפגע בעת האירוע מבחינת התפתחות הזהות. הנפגע, לדבריו, [א] יכול לפתח "פיזור זהות כרוני" ובעקבות כך לחוות בלבול אידיאולוגי, חוסר יכולת להיות מחויב לעצמו ולאחרים, בלבול בזהות המינית, הערכה עצמית נמוכה ואיבוד תחושת ההמשכיות והיציבות בתמונה העצמית (self-sameness). במקרים קיצוניים של פגיעה בזהות, הנפגע יכול לפתח את תסמונת פוסט טראומטית או הפרעת אישיות גבולית. [ב] ההגנות של הנפגע עלולות לקרוס, במידה וקיימת חוויה של לחץ שעובר סף מסוים, והנפגע עשוי להיכנס לרגרסיה, ולסגת לשלבים קודמים בהתפתחות. נסיגה זו עשויה לעורר תחושות של חוסר אמון, אובדן תקווה ואובדן כוח רצון, הרגשת נטישה, רמת פגיעות גבוהה, וצורך להיות מוגן ומטופל ע"י דמות מגוננת. לדברי וילסון אירועי הדחק יכולים לעיתים, באופן פרדוקסלי, לדחוף את הנפגע להתפתחות נפשית מואצת, כשהאדם חש שיש לו יותר כוחות והוא חווה שינויים בזהות בערכים ובאמונות שלו על עצמו ועל החיים. אנשים אלה, לדבריו, נהיים יותר ערכיים ואלטרואיסטים ומסוגלים להגשים את עצמם. (Wilson et.al, 1984).
רעיונות אלה פותחו בתקופת מלחמת וייטנאם, כאשר מרבית המגויסים היו בגיל 19, תקופה של "מורטוריום התפתחותי", בו מתחילה להתגבש זהותו של הבוגר. חלקם לא חי מעולם מחוץ לבית ההורים, או רחוק ממנו, ורבים עוד לא גיבשו עצמאות רגשית ותפקודית, ברמה מתאימה למצב החדש והבלתי צפוי של מלחמה. קו מחשבה דומה מאמצים טיילור ובקר (Taylor and Baker, 2007) הבודקים את ההשערה, שמאחר שמרבית הלוחמים הנפגעים נמצאים בשלהי גיל ההתבגרות שלהם, הפרעת PTSD תפגע בשלב של "התפתחות והתגבשות של זהות לעומת בלבול תפקידים" (שלב 5), "אינטימיות לעומת בדידות" (שלב 6), ו"פוריות לעומת קיפאון" (שלב 7). להבנתם, הנפגעים חווים דיסוננס קוגניטיבי בין הצרכים ההתפתחותיים האישיים שלהם בנושאים אלה, לבין האידיאולוגיה והאמונות עליהם התחנכו, ואשר מגדירות את הצפיות מהם כחיילים בשרות המדינה.
ליפטון, שחקר נפגעי טראומה ממלחמת וייטנאם ואנשים שניצלו ממצבים קיצוניים כמו הירושימה, פיתח תפיסה לפיה בני אדם, הן כיחידים והן כחלק מקבוצות המצויות במצבי משבר אישיים או לאומיים, נאבקים להחזיר לעצמם את המשמעות שיש לאנשים, לסדר החברתי, ולחיים בכלל. הוא פיתח "פרדיגמה של המשכיות החיים, או על המוות והמשכיות החיים, כמודל בסיסי שאנו כולנו חיים לפיו ... לפיו אנו כולנו, ולא רק ניצולי הירושימה, עסוקים בסימבוליזציה של החיים והמוות... פרדיגמה שמתאימה לכל סוג של עבודה היסטורית, מכיוון שכל הקבוצות בהיסטוריה מתנסות במאבק כלשהו שיש לו קשר לחיים ולמוות...” (Lifton, 2006, עמ' 125). בהמשך לאריקסון פיתח ליפטון (Lifton,1976,1983) תיאוריה – psychoformative theory – שביסודה הרעיון שהאדם (העצמי) בהתפתחותו פועל כמעצב פעיל של המציאות שלו, באופן המאפשר המשכיות במבנה של העצמי שלו על מספר צירים – חיבור לעומת הפרדה, תנועה לעומת סטטיות, ואינטגרציה ושלמות לעומת דיסאינטגרציה. כאשר אדם מרוכז בחייו ובהתנסויותיו הוא חש תחושת קשר (לאנשים, לרעיונות, במרחב, ובזמן), הוא חווה תנועה (צמיחה, חיות, יצירתיות), ושלמות עצמית (שלמות נפשית, בריאות פיזית, ויטליות של האגו). לעומת זאת, כשאדם נחשף להתנסויות של מוות וחידלון, ונהיה שקוע בהן , הוא יכול לעבור שינוי רדיקלי בפרדיגמה הבסיסית שהנחתה את חייו ולפתח את התסמונת הטראומטית של ניצולים (ליפטון חקר את הטראומה של הירושימה). כשהוא חשוף למוות, הרס או אובדן של הסדר החברתי הוא עשוי להרגיש אבדן של המשכיות התהליכים הפסיכו-פורמטיביים [הדגשה של המחברים]: ו[א] להיות בצורות שונות של מאבק והתמודדות עם תחושת הנפרדות, הבידוד ושבירת הקשרים והחיבורים שלו לחיים שהכיר לפני הטראומה; [ב] להרגיש התפרקות (דיסאינטגרציה) גופנית ונפשית, בעוד העצמי מתנפץ לרסיסים רגשיים, שאינם יכולים להתחבר לכדי מבנה בעל סדר ומשמעות. רעיון מרכזי בהבנה של ליפטון הינו, שהשאיפה לקיים המשכיות בתחושת הזהות מהווה עבור האדם דחף פנימי ומקור כוח להמשיך לעצב את המציאות, ולהשיב את החיבורים והקשרים עם אנשים, עם החברה ועם כל מה שהיה משמעותי עבור האדם.
דבריו של וילסון במאמר אוטוביוגרפי על המפגש שלו כמטפל וכחוקר עם נושא הטראומה, מציגים בצורה חייה את חווית הבלבול, הזעם והמשבר של חיילים שחזרו מוייטנאם (Wilson ,2006) . וילסון מספר על כך שכמה מחבריו שלחמו בוייטנאם אבדו לו (כמו שאחרים "אבדו" לקרוביהם) ,לא משום שמתו שם, אלא משום שהם ניתקו את הקשר עמו וכל ניסיונותיו ליצור עמם קשר לא הועילו. הוא מספר על חבר קרוב אותו פגש פעם לאחר שובו מוייטנאם. וילסון שאל אותו: "ווילי, מה קרה שם בוייטנאם?" והלה הביט בו ללא הבעה ואמר: "לעזאזל עם זה ולעזאזל אתך ועם כולם!". לאחר שנים אותו חבר התקשר לפנות בוקר (וילסון מעיר שרבים מהנפגעים אינם ישנים בשעות כאלה) בבקשה לפגוש אותו לאחר שראה את וילסון בתוכנית טלוויזיה מדבר על הטראומה.
עם חזרתם של נפגעים רבים מוייאטנם, הסכר הרגשי והתודעתי נפרץ. ווילסון מספר שהוא מצא עצמו נחשף למצוקה, לדחק ולכאב, מול שאלות ללא מענה: למען מה מתו חברי? על מה המלחמה הזאת בכלל? למה אנחנו דחויים ע"י החברה האמריקאית? למה אני לא יכול לישון? למה אני לא יכול להירגע? למה אני צריך ללכת כל הזמן עם נשק? מה לא בסדר איתי עכשיו? איך קרה שאני לא אותו אדם שהייתי לפני המלחמה? למה אני כזה קופצני? למה אני לא יכול לתת אמון באף אחד? איך אני יכול לדעת מעתה במי להאמין? למה אני מרגיש מוגן ובטוח רק כשאני לבד שותה בירה ו"מתמסטל”? להבנתנו, מצב דומה קיים גם בארץ, אולי עם פחות תהודה יחסית לדברים אחרים שהיו על סדר היום בזמנים ההם (מלחמת יום כפור ומלחמת של"ג) הבנתנו זו התהוותה במהלך השנים מתוך טיפול בחיילים פוסט-טראומטיים, אשר נפגעו מפעילות שוטפת בלבנון ובשטחים, וממלחמת לבנון האחרונה.
וילסון מוסיף ומספר, שכאשר הדברים החלו "לשקוע בתוכו" הוא החל להבין שאנשים אלה עברו שינוי גדול בעמדות ובאידיאולוגיה שלהם: הם, רובם, סיימו לא מזמן את התיכון ונשלחו הרחק ללחום בקומוניזם, "באדומים האלה, שפועלים לפי תאוריית הדומינו ומאיימים עלינו". ההצדקה למלחמה הוחדרה אליהם בתקופת התיכון, כשדבריו של קנדי מהדהדים באמירה "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, אלא מה את עצמך יכול לעשות למענה". אמונות אלו שבקו חיים בוייטנאם. תוך שנה משובם לארצם, התהפכו עליהם היוצרות בעקבות זוועות המלחמה,האמונות שהכזיבו, ותחושה של בגידה, והרגשה של העדר "גב" ותמיכה מהציבור האמריקאי. לא היה ספק שזו לא המלחמה שהאבות לחמו בה במלחמת העולם השנייה. משהו מהלך הרוחות הזה, ומן התסכולים והקונפליקטים הללו, אפשר למצוא, גם בקרב הנפגעים הישראליים במלחמות שהיו בארץ. להלן מספר תיאורי מקרה שימחישו זאת.
המאבק לזהות
את המקרים הבאים, ניתן להבין דרך הפריזמה של "זהות האני" כפי שתוארה לעיל. המקרים המתוארים הינם של ארבעה חיילים ישראליים בגילאים שונים, שחוו משבר וסבלו לזמן קצר או ממושך מתופעות שונות של התסמונת הפוסט-טראומטית. נוכל לראות אצל כל אחד את המאבק הפנימי ליישב ולהכיל קונפליקטים רגשיים וערכיים, את השתקפות שדה הקרב בכאוס פנימי וביחסים עם הסביבה, ואת הניסיון להתגבר על ההצפה הרגשית והפיזיולוגית. ניתן להתבונן בתהליך השבירה, במאמץ המתמשך לתת מובן למתחולל, ובמאבק הפנימי בין האפשרות להתחדשות ובניה מחדש של הזהות לבין כוחות הדוחפים להקהיה פסיכולוגית, לרגרסיה ולהפיכת המצב לכרוני.
מקרה א
מדובר בחייל מילואים שתגובת הדחק האקוטית שלו הופיעה במלחמת של"ג כשהתברר לו, לדבריו, כי "שוב משקרים" (כמו במלחמה הקודמת), כשהוא שומע ברדיו דברים הסותרים את מראה עיניו בשטח.
זו הייתה ההתנסות שלו במלחמת יום כיפור כשטיפס למקום גבוה וראה מטוסים של צה"ל נפגעים ונופלים בשעה שברדיו שהחזיק הוא שומע ש"כוחותינו מתקדמים..." המשבר הוא פתיחת פצע קיים שהיה רדום ואותו אדם תפקד באופן סביר בכל אותם שנים. מאחר שההזדהות שלו עם צה"ל והמדינה הייתה מאד גדולה [היה בקרבת קצינים בכירים במטכ"ל, והיה עד במלחמת יום כיפור לשבירה של דמויות שכה העריץ ובטח בהן] הוא נאבק במשך שנים על ההכרה בו כנפגע של מערכת הביטחון. המערכת ראתה בו אדם בעייתי נפשית שרוצה לזכות ללא הצדקה בפיצוי כספי. הוא חזר לתפקד באופן חלקי והפסיק [או סיים] את הטיפול כשקיבל הכרה כנכה צה"ל. על פניו נראה שהתנהגותו הייתה מגמתית ואינסטרומנטלית, אולם החוויה של המטפל הייתה שהוא נצמד ונאחז בכל כוחו במה שעליו נשענה הזהות וההזדהות שלו כדי לזכות בהכרה ולייצב את תחושת הזהות הבסיסית שלו שבנויה על הזדהות עם דמויות אב ועם החברה והמדינה בישראל. מבחינה זאת יש לראות את ההכרה הפורמלית בו ובנכותו כמתן אישור לסבל ולמצוקה שלו ולמשמעות הפסיכולוגית שלהם בהקשר חברתי ותרבותי שהוא היה חלק ממנו.
המשפחה, בת הזוג וילדיו, סבלו במשך שנים מהלחץ הנפשי שלו, מהסתגרותו ומן הדרישה המתמדת שלא יטרידו אותו ושלא ירעישו, זאת בעוד הוא מסוגר בחדר ומעשן, והבית מתמלא בעשן עד שאי אפשר לשהות בו. ההתרשמות הייתה שהוא היה חייב לשמור בעיני אשתו, בעיני עצמו ובעיני החברה על הדמות [הזהות] שלו כחייל הנמצא ביחידה מובחרת בחזית. הדמות שלו, ככלות הכל, היא גם הדמות שהוא היה רואה דרך עיני האחרים שהיו חלק מחייו כחייל וכאזרח.
מקרה ב
חייל מילואים שהתנסה בתגובת קרב במלחמת לבנון השנייה כאשר שמע וראה מעט ממראות וממוראות המלחמה (פיצוצים, המולה) ולא ידע, בגלל חוסר ניסיון וחוסר שייכות (מצבים הידועים כיוצרים סיכון לטראומה), מה לעשות ואיך לנהוג במצב שנראה לו כאוטי ו"לא הגיוני".
השאלות שנפתחו אז הן שאלות של משמעות: מה כל זה? איך יכול להיות שאנשים נהרגים סתם? מה אני עושה פה? ברגעים מסוימים חווה דיסוציאציה משנית [יציאה מהגוף] תוך שהוא שוכב בנגמ"ש ללא יכולת להניע את גופו. בשובו הביתה ולאחר שנהיה לו ברור שהוא סובל ומסוייט מהמלחמה עם הרבה תופעות של פגיעת דחק, הוא פנה לטיפול. בטיפול ממוקד ברגעים הטראומטיים הוא התגבר על הרגשת הדחק האקוטית, אבל נפתחו אצלו שאלות של זהות עצמית, שליוו אותו באופן עמום מנעוריו אבל הוא התבגר עם תחושה שהוא מתקדם ומתפתח בהתאם לאידיאלים שלו [כולל עליה לארץ]. כבר עברה שנה ויותר מהמלחמה והוא עדיין מנסה לא-לספר לבת הזוג על מה שבאמת עבר, מחשש למה שזה יכול לגרום לה, שהיא אולי תתמוטט. העניין הוא, שהוא עצמו לא סגור עם השאלה מה באמת קרה לו, האם זה רציני כל כך, האם הוא מגזים, ונראה לעיתים שהוא מחכה שכל זה יחלוף והוא יחזור לחיים נורמליים. לכן נראה שיש ערך הסתגלותי מבחינתו לא להוציא את השבירה שלו החוצה. הוא מתחיל לאחרונה לבטא את הדאגה שאולי הוא יצטרך "לחיות עם זה כל חייו". גם גבר זה נאבק בתוכו עם שאלות של זהות וניסיונות לשמר תחושת כשירות בזהות ובתפקוד שלו, ומאמציו קשורים לאחרים משמעותיים, לאני מאמין שלו ולדמותו בעיני הסביבה החברתית.
כשהוא מצליח לספר על הטראומה ולפתוח את הנושא בפני בת זוגו, הוא עובר שלב בתהליך ההחלמה והצמיחה הפנימית. הוא מתבונן ומהרהר בשאלות של הישרדות, שכולנו עומדים בפניהן, שאלות אקזיסטנציאליות של משמעות האמונה שיש לנו בחירה חופשית, הוא מתחיל להכיר באפשרות שאין תשובות להרבה שאלות כגון: "למה זה כך ולא אחרת", ושאדם צריך כל הזמן לחפש ולחשוב על עצמו ועל משמעות חייו. .תהליך זה מתאר את ההבנה של אריקסון שהזהות של האדם נמצאת בשינוי לאורך כל חייו של האדם וזה אומר שישנה אפשרות לצמיחה ותמורה גם בנפשו וברוחו של החייל הפצוע.
מקרה ג.
מדובר בחייל בשרות סדיר ששירת ביחידת עילית. החומר נשמר מתועד בחלקו מאחר שנעשו ראיונות לצורך עבודה בפסיכולוגיה - עם המטפל , עם הפסיכיאטר של המתקן הרפואי ועם החייל עצמו – כשנתיים לאחר מלחמת של"ג הראשונה (בקון, 1991). במיוחד יש בראיון התייחסות לרקע הפסיכולוגי והחברתי של הנפגע, גורמים מקדימים לאירוע הטראומטי הקשורים לאישיותו של הנפגע, והקשרים תרבותיים והלכי רוח של תקופת המלחמה באותן שנים, שעלו באופן חופשי בראיונות.
השאלה שהנחתה את הראיון עם החייל הוצגה ע"י הפסיכיאטר:
מה זה המשבר הזה שנקרא תגובת קרב בשבילך?
קטעים מדבריו:
"כמו שאני רואה את הדברים היום, גם כשאני מתייחס למה שקורה לי עכשיו בהווה, וגם כשאני מתייחס לעבר, תגובת קרב זה בסה"כ, במקרה שלי, צורה יותר קיצונית של דפוס התנהגות רגיל, אבל בגלל תנאים קיצוניים ולא נורמליים, גם התגובה היא הרבה יותר חריפה...
החוויה התחילה למעשה קודם, לפני המלחמה, בכוננות. כולם ידעו שתהיה מלחמה. היחידה שלי התכוננה היטב למלחמה... וכבר אז יכולתי להרגיש חרדה ודאגה... ויש המון בדידות, המון בדידות בקטע הזה, אתה לבד ולא משנה אם יש סביבך אנשים, צריך לסמוך על אנשים ותחושת העוצמה של החוויה, למעשה בימים הראשונים של המבצע, בקומנדו של יחידה עלית והסוג של המבצעים, אני חושב שהלחץ הוא יותר קטן ואתה חושב שאתה שולט במצב...
המשבר הרציני התחיל כאשר התמונה הכללית השתנתה..כשהדברים לא קרו כמו שצפינו... גם התחלתי לראות שיש המון שקרים... אני שמעתי חדשות בישראל ואתה רואה שמה שקורה הוא אחר לחלוטין. כאן התחלתי לחוות חוויה של נטישה... הרגשתי שאני נעזב ומעתה ואילך אין לי עניין להלחם ולהסתכן ובעצם אני נתון לחסדים של משהו די שרירותי, ושאני לא יכול להסכים לשתף פעולה אתו מפני שזה תלוי בהשקפות ובמנהיגים בישראל, מה שמאד השפיע עלי. בקטע הזה התחילה השבירה וההרגשה של נטישה, שבעצם אני לא סומך עליהם, לא סומך על אף אחד. גם המפקדים שלי נראו אובדי עצות. ומפקד זה דבר מאד מאד חשוב ברגעים כאלה. אני זוכר קטע מאד קשה – ישבנו בנגמ"ש. נגמ"ש זה כלי רכב לא מוגן במלחמה. ונקלענו לאש בתוך שטח בנוי שזה בכלל סיטואציה מאד קשה מבחינה צבאית לחי"ר. ישבתי בתוך הנגמ"ש. לא כל החיילים יכולים להיות עם ראש בחוץ, חלק צריכים להיות ממש בפנים. ופתאום אני שומע את אחד הקצינים צועק ממש בהיסטריה "סע מהר אחורה... יורים עלינו” וחזרנו.
וכאן התחילו התכניות להשתבש וגם הציפיות... העניינים קבלו תפנית מאד חדה והתחלתי להרגיש שאני לא שולט. לא רק אני, גם האנשים שהיו סביבי. במצב כזה, לפחות בתחושה שלי, צריך להיות מינימום של יכולת לשלוט במהלך העניינים הפנימיים כמו בכל תפקיד. כמו כן, גם חוסר רצון לתפקד, חוסר עניין בכלל לשתף פעולה עם מה שהתחיל להראות בצורה מאד חזקה כטירוף... התחלתי להסתכל על אנשים וחטפתי זעזוע מהעובדה שהם בכלל יכולים לשתף פעולה עם טירוף דמים כזה. לא הבנתי איך קורה דבר כזה ומה אני בכלל עושה כאן...? הרגשתי מאד בודד, מאד בודד בכל הסיפור הזה. הרגשתי חוסר רצון לשתף פעולה עם ההתלהבות הזאת. הייתי מאד עייף. אלו היו כמה ימים של מאמץ עצום של כוח בקומנדו. הרבה הליכה ולחימה והרבה הרוגים... מעל לכל מרגיש שהיה חוסר נכונות, חוסר מוטיבציה, זאת אומרת אני משער שיכולתי להצמיח כנפיים. אבל היה חוסר עניין כללי להתמודד עם העסק... ואז היינו בהמתנה והמחשבות הן הרבה יותר קשות. יש עצב ומחשבה על ההורים, על הבית – אוי ואבוי הבן שלהם... [מה הרגשת?].. האמת שכבר לא כל כך הרגשתי. הייתה הרגשה של תבוסה אישית מצד אחד, ומצד שני המחשבה שאולי זה מה שאני, שאולי אני לא מתאים... אני חושב שהחלק הזה עזר לי לצאת כלומר לחזור טוב לחיים שיש בהם עליות וירידות, אבל חיים שיש בהם גם עליות... חלק שאמר, תשמע אתה לא קיים כדי להיות מוצדק ע"י איזושהי הצלחה או כישלון. אתה קיים וזה מה שמצדיק את הקיום שלך. אתה לא שמן על גלגלי המהפכה... ראו שאני לא מתפקד..ראו שאני יושב אפאתי, עצוב, מאד עצוב... הייתה עצבות עצומה אבל חיה, לא שיתוק...אני זוכר קונטרסט מאד חזק, שאנחנו עומדים מול חוף הים וטור של צנחנים וגולני ואת השקיעה. מצד אחד את דמור בוערת ועשנה ומצד שני את הים. אני זוכר את המתח העצום הזה. מין פיצול, מין חלוקה מאד חזקה של קטבים... כן, הים, השקיעה, והייתה כמיהה לחיות, לנשום, לראות את השמש, להריח את הים..ואז פינו אותי..”.
הדיאלוג או המונולוג הזה הוצג כאן באריכות יחסית כי נראה שהוא מכיל בצורה נדירה את ההתבוננות והתהליך הפנימי של לוחם, אינדיווידואל בעל יכולת התבוננות יוצאת דופן, שנותן ביטוי והד למקורות המוטיבציה ולדילמות הקיומיות (שלו, שלנו) בסביבה האנושית שבה חי ותפקד. נראה שהדברים מדברים בעד עצמם וממחישים לנו שמדובר בתהליך של עימות עם האמונות, הערכים, ההנחות והציפיות ביחסים עם עצמו ועם החברה בה הוא חי ומתפקד. הוא מברר בעל כורחו שאלות של זהות: מי אני בהקשר הזה, מה המשמעות של מה שקורה לו ולאנשים שהוא אתם, ולחברה בכלל.
מקרה ד
מדובר באיש ביחידות לוחמה בתפקיד תקשורתי שהיה נוכח במקומות בהם היה פיגוע חבלני זמן קצר לאחר האירועים. הוא היה עד למצבים בהם ראה הרבה אנשים פצועים ומתים וחלקי גוף פזורים...לבקשתי הוא מתאר, שלוש שנים לאחר האירוע הטראומטי, את רגע המשבר.
"השבירה הייתה כמו ערפל..לאט לאט לתוך המוח שלי... לא כמו ששפכו עלי מים קרים... אלא הרגשה שלאט לאט סוגרים את המפסקים בתיבת החשמל.
כשהגעתי למקום בו התרחש האירוע הרגשתי משהו שונה... שאני לא במקום שאני צריך להיות מבחינת אדרנלין וחשמל..אבל הייתה עמימות בהרגשה בקשר שלי עם איך שאני צריך להיות – ער, חד, מתפקד.
ועכשיו לא יכול להוריד את העייפות הזאת... משהו לא בסדר... לא בפוקוס. התחיל להיות קשה... ראיתי כל מה שקורה. ידעתי כל מה שאני עושה. הייתי מנותק. הרגשתי כמו סודה בלי גזים. אם היית מחבר אותי לא.ק.ג. או ל- EEG היית רואה חוסר תנועה. TOTAL RELAX. המוח שלי היה כמו של אדם ישן או במדיטציה עמוקה.
חזרתי הביתה. הלכתי לישון ב 06.00 בבקר. פעם ראשונה בחיי חלמתי שאני באירוע כלשהו. החלום עשה REPLAY או פלשבק של האירוע בשלמותו. התעוררתי. קמתי ב- 7-8 בבקר ולא יכולתי לחזור לישון. כאן קבלתי מים קרים. שבוע שלם שלא יודע מה קרה בו. חוץ מכמה קטעים לא מחוברים.
שבוע אחרי זה התחלתי לבכות נון-סטופ. ישבתי ליד שולחן העבודה ובכיתי בלי יכולת לעצור, ובלי יכולת לדבר כמה מילים בלי לבכות. היה ברור לי שאני במשבר. מאז עברו 3 שנים. הייתי בוכה 90% מהזמן. זה ירד ל 80% וכך הלאה ירד בהדרגה. לפני 7 חודשים בתחילת הטיפול הזה, זה היה 20% מהזמן בכי...".
שאלה: אלו מחשבות היו לך ?
"בהתחלה זה היה עצב בשביל הקורבנות. אנשים טובים שמתו. ממש הזדהות ורחמנות והרגשה רעה ובכי כלפי הקורבנות שנתפסו בתוך מטחנה... כמו שרואים באנדרטה לזכר חללי פיגוע בכביש החוף".
במקרה זה רגע המשבר היה תוצאה של התפרצות של רגשות אנושיים של אכפתיות, כאב, חמלה והזדהות עם הכאב והאובדן של חיי אדם, מצב בו נגדשה הסאה והוא, כפי שהיה בעיני עצמו ואחרים התמוטט. כלומר, הדמות או הפרסונה שלו נסדקו, והאישיות בהקשר הבין אישי והתרבותי החלה לעבור מהפך. המחיצה שהגנה עליו מפני כאב וחמלה נפרצה והופיע אדם שאיבד כביכול את העור שהגן עליו.
הטיפול במקרה שלו הוביל אותו מחד למפגש עם צרכי ההישרדות הבסיסיים שלו כאינדיווידואל, ומאידך, עם החמלה שחבויה בתוכו לבני אדם באשר הם, להזדהות עם הקולקטיב האנושי - זאת כדי לבנות מחדש תחושת זהות ושלמות מותאמת למצב החדש. ההחלמה היא לאו דווקא לחזור למה שהיה קודם אלא ליצור עריכה מחדש של הדמות העצמית שלו ולגבש אורח חיים חדש.
משבר במערכת האמונות של הלוחם
במקרים של נפגעי קרב, בהם אנו עוסקים, הפגיעה, כפי שראינו, היא ב"אני מאמין" של הנפגעים, בתפיסה העצמית ובתפיסת המציאות, בתחושת הזהות הפסיכו-סוציאלית. הנפגע יכול לחוש שחלק מעצמו ומהווייתו נלקח ממנו והוא כבר לא אותו אדם שהיה. מה קרה לתחושה ולאמונה בעצמי ובחברים ובמפקדים? מה קרה לאמונה שלי במנהיגים? לאן נעלמו הדמויות של הלוחמים ההרואיים שאנו הולכים בעקבותיהם? וברמה האישית – איך אכזבתי את עצמי ואת האחרים ביחידה, בבית, בחברה, לא עמדתי בצפיות? האם זה באשמתי? לא באשמתי? והרי אחרים שהיו איתי המשיכו ולא נשברו כמוני... כל אלה קשורים יחדיו והאירוע הטראומטי פורם בהדרגה בתוך האכזבה והספק העצמי את המרקם הזה של הזהות, או מנפץ אותו ומותיר את היחיד בלי כל מה שהיה הבסיס לקיומו הנפשי והרוחני.
לדברי דה פריס (deVRIES, 2007). הפרעת PTSD הנה ההפרעה היחידה ב- DSM שסיבותיה המפורשות הן בגורמים חיצוניים לאישיות או באינטראקציה שלהם עם האדם שנפגע. בעוד שההקשרים להפרעות הפסיכיאטריות השונות המתוארות ב- DSM הם פנימיים ומוצגים במונחים של סימנים וסימפטומים, ב PTSD מדובר באירוע מסוים המתרחש בהקשר היסטורי ואישי מסוים, מצב שמפנה את תשומת לבנו לחוויה ולמשמעות שנותן הנפגע לאירוע, ולאינטראקציה שלו עם אנשים אחרים בהקשר חברתי ותרבותי. הקשרים חברתיים ותרבותיים נותנים מצע ערכי ומשמעויות לאירועים טראומטיים, ובהתאם מספקים, או לא מספקים, את המשאבים ההולמים ואת מערכות התמיכה והטיפול המתאימות. מבחינה זאת, PTSD משקפת את הסביבה החברתית-תרבותית בה מתרחש האירוע. דה פריס מוסיף שהתרבות היא גם חרב פיפיות. מאחר שבני אדם תלויים בה, האובדן הופך לטראומה. אלו שחשים שייכים ומזוהים עם התרבות מקבלים את התמיכה הראויה ומצליחים להיעזר בה ולהתמודד, אבל בה בעת גם יכולים לחוש תחושה עמוקה יותר של אובדן כאשר התרבות וערכיה נפגעים (למשל כשהחיילים חשים שאינם עומדים בצפיות המופנות אליהם, שאכזבו).
האירוע הטראומטי פוגש את הנפגע ברגע מסוים, כאשר הוא אינו יכול עוד להכיל קונפליקט ערכים פנימי (כמו: להציל את עצמו או לדבוק במשימה) או דיסוננס קוגניטיבי בין אמונות (למשל, שהמפקדים הם דמויות למופת מול חוסר בטחון או חוסר אמינות שלהם) או שמתרחש משהו שלא היה מוכן לו כלל (מבחינת מיומנויות הלחימה, למשל), או משהו שאין לו כל שליטה עליו (טיל פוגע בעמדה). המשבר פורץ כאשר הנפגע אינו יכול להכיל את הלחץ שמתהווה מתוך הניגודים ו/או אובדן השליטה. תחושת הזהות והאינטגרציה של חלקי האני השונים מתפרקים. זהו משבר זהות בו חלה רגרסיה בסולם ההתפתחותי שנבנה במשך שנים לשלביו המוקדמים יותר (לפי השלבים של אריקסון). והנפגע יכול לחוות חוסר אמון, בושה (במקום אוטונומיה), אשמה (במקום יוזמה), נחיתות (לעומת יצרנות), בלבול (לעומת זהות), בדידות (לעומת אינטימיות), קיפאון וכך הלאה.
מה הן האמונות הבסיסיות של הישראלי הלוחם? בדומה לקונפליקט הערכים שחוו הלוחמים בוייטנאם גם כאן חיילים כאזרחים חווים כולם שחיקה בהזדהות ובסולידריות החברתית במיוחד על רקע סימני השאלה לגבי מטרות המלחמה. הקולנוע הישראלי מביא מעט מהדיסוננס בין הצרכים האישיים ההתפתחותיים של יחידים לבין הדרישות והצפיות של הקולקטיב (לדוגמה הסרטים "הבופור" , "יוסי וג'אגר"). "שיח לוחמים" (1967) ו"הישראלים" של עמוס אילון (1981), שהופיעו לאחר מלחמת ששת הימים בישרו את התחלת התהוותם של בקיעים בנפשם של הישראלים. מיתוס ההקרבה ההרואית, שסיפק השראה ומניע בחברה הישראלית ללוחמים בצה"ל במהלך עשרות שנות קיומה של המדינה, איבד מעוצמתו, וחל פיחות בערך של הקרבה כזאת למען המדינה, הקולקטיב. המיתוס משמש כעת בפיהם של ממורמרים ומבקרים חברתיים להדגשת תום הנעורים של הקורבנות, ונחיתותם המוסרית של אלה ששלחו אותם אל מותם (בילו וויסטום, 1999/2008).
לצד הערכים של החברה הישראלית, למשל שהמלחמה שלנו צודקת, ניתן לבחון אמונות יותר אוניברסליות כמו האמונה שיש לנו שליטה על חיינו, או שיש לנו בחירה חופשית. גודל האכזבה והמשבר הם, כנראה, כגודל הציפיות וההזדהות עם הקבוצה והמדינה. Everly and Lating (2004) מתארים חמש הנחות יסוד אוניברסליות – האמונה בעולם הוגן וצודק; הצורך בקשר ואמון באדם אחר; הצורך בביטחון פיזי; הצורך בתחושת זהות חיובית – לפיה אדם רואה את עצמו ואת ערכו ואת תחושת המסוגלות שלו; האמונה בקיומו של סדר בקיום ובחיים – כמו דת, רוחניות, או יכולת לפתח השקפה נאותה על סדר זה. להבנתם אמונות אלו מותקפות בזמן החשיפה לאירוע הטראומטי והם מציעים לראות בשיקום של האמונות שנפגעו את לב הטיפול בנפגעים.
יאנוף-בולמן, פסיכולוגית חברתית, מציגה ניתוח שיטתי ומקיף של התיזה שדחק פוסט טראומטי בעקבות פגיעה הוא בעיקרו תוצאה של ניפוץ הנחות היסוד שיש לנפגעים על עצמם ועל עולמם (Janoff-Bulman , 1985). לטענתה, זהו המכנה המשותף לכל סוגי הטראומה והיא מזמינה אותנו, בעקבות פסיכולוגים אחרים לבחון את הנחות היסוד והתיאוריות האישיות, על עצמנו ועל העולם, שמאפשרות לנו להציב מטרות, לתכנן פעילות ולהכניס סדר בהתנהגותנו. תיאוריות אישיות אלו נלמדות ומקבלות אישור ע"י ניסיון של שנים רבות, ובלעדיהן ההתנסות של הפרט יכולה להיות לגמרי כאוטית. אחרים מדברים על "מודלים של העולם" (בולבי, 1969) , או "מבנים של משמעויות" (מאריס, 1975), או הרעיון של "פרדיגמה" בפילוסופיה של המדע אצל קון ,[Kuhn ,1962] כדרך לארגן מידע ונתונים במחקר המדעי.
בדרך כלל אנו פועלים על בסיס המערכת הקונצפטואלית הזאת ללא מודעות להנחות היסוד המרכזיות שבבסיסן. הנחות אלה סמויות ולא מפורשות ואינן נגישות לאינטרוספקציה, אלא אם כן יש מצב ואירועי דחק שכופים זאת עלינו ומחייבים אותנו לבחון את האמיתות עליהן מתבססות הפעולות והבחירות שלנו. לא בקלות ניתן להטמיע את ההתנסויות הטראומטיות, כשלפתע אדם אינו יכול לתת מובן למה שקורה לו ולסביבתו. אמונות היסוד הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממנו ומהווייתו, אך כעת הן מתערערות.
יאנוף-בולמן מארגנת את הנחות היסוד במחקרה לשלוש קבוצות: ההנחה שאני לא פגיע; ההנחה שיש פשר ומובן לעולם בו אני חי; וההנחה שאני בעל ערך, חיובי, הגון, בעל יושרה, יכולת ומוטיבציה לתרום.
ההנחה שאני לא פגיע ( The assumption of invulnerability ) אומרת ש"לי זה לא יקרה". יאנוף-בולמן מכנה זאת "אשליית חוסר הפגיעות" שמקבלת תימוכין מחקריים שמראים שאנשים מעריכים שהסיכוי שיעברו חוויה שלילית הוא קטן יחסית לאנשים אחרים, שיש סיכוי קטן יותר שהם יחלו או שיהיו קורבנות של אירוע פלילי או תאונה. החיוב שבהנחת אי הפגיעות נעוץ בכך שהיא שומרת מפני חרדה, אך לתפיסה זו יש גם השלכות שליליות להסתגלות כאשר אנשים אינם פועלים נכון כדי למנוע תוצאות שליליות (כמו לחגור חגורת בטיחות, לעשן), או מעדיפים לחשוב שהעניין לא רציני (במקרה של איום) כשאינם מאמינים שמישהו (פורץ) יכול לפגוע בהם.
[בסרט "הבופור" אומר סגן פראן בראיון בתגובה לכך שבנו , זיו, נהרג בלי שהיה מספיק זהיר – שהוא מאשים את עצמו שלא נטע בבנו במידה מספקת "אינסטינקט של פחד"... באותו אופן שמלמדים ילד לא לרוץ לכביש]. אמונה זו, ש"לי זה לא יקרה", מתנפצת לנוכח פגיעה של פושע, מחלה פתאומית, אסון סביבתי וכיו"ב. הנפגע יכול לפתע לחוש חוסר אונים נוכח כוחות מעבר להשגתו וחשש שמעכשיו הכל יכול לקרות לו, שאין עוד בטחון והגנה, ופחד שהכל יחזור (מחלה, תקיפה) ויתכן שנפגע יתחיל להאמין שעכשיו הדברים פועלים לרעתו, שעכשיו הוא המטרה, שהצטרף לקורבנות. הנפגעים יכולים להתחיל לפתח אמונות שליליות לדוגמה, שזהו עולם רע, עולם לא בטוח, במיוחד כשהפגיעה נעשית ע"י בני אדם (כך מציין ה DSM).
ההנחה שיש פשר ומובן לעולם בו אני חי (The world as meaningful) ממשיכה את ההנחה הקודמת בדבר אי הפגיעות, הנחה המבוססת על האמונה שיש סדר בעולם, ושסדר זה הינו בעל היגיון (makes sense). התיאוריה החברתית שלנו בנויה בהתאם כדי להסביר את המתרחש בעולם שהוא צפוי במובן מה, שהאירועים בו הם ברי- שליטה (למשל ע"י אמצעי זהירות ומניעה מתאימים) שיש צדק או אמור להיות צדק, ושמצבים בהם כלל זה מופר בצורה קיצונית הם מאד חריגים ומקוממים. ב"עולם משמעותי" אנו יודעים למה לצפות ומדוע אירועים שליליים מתרחשים. קורבנות טראומה מתקשים להמשיך להאמין בעולם משמעותי כשהם עצמם נהגו בצורה זהירה, והיו "בסדר", "אנשים טובים". חוסר היכולת למצוא מובן ופשר לעולם מאפיין ניצולי שואה. כידוע, פרנקל הציב את הצורך במשמעות כמניע יסודי בחיי האדם, לדבריו, כדי לשרוד אנשים צריכים לראות משמעות ומטרה לסבלם. החיפוש אחרי הסבר ומובן בסדר העולם אפיין גם ניצולים בהירושימה. לדברי ליפטון (Lifton 1967) הטלת הפצצה על הירושימה פגעה בתפיסה לפיה לחיים יש מובן וטעם, באותה מידה שפגעה בגופם של בני אדם. העדר המשמעות שהם חוו אינו נובע מאי יכולתו של הנפגע לראות שיש סיבה או מטרה בפגיעה שהתרחשה, אלא מערעור עמוק יותר בסדרי עולם. למעשה, היכולת שלו למצוא משמעות היא אחת הדרכים להסתדר בעולם שחסרה בו משמעות. הנפגע בתאונה, למשל, יכול לפתח הבנה או אמונה שיש שיעור שעליו ללמוד מהתאונה ומהאובדן. בפגיעות מסוימות, כמו במחלה, תאונה או אירוע פלילי, הנפגע יכול למחות ולתהות לא למה זה קורה, אלא למה זה קורה לי, דווקא. בני אדם יכולים למצוא הסבר לאירועים חריגים, כמו מקרה אונס (יש אנשים מופרעים, אין די פיקוח וכדומה) , אבל קשה יותר למצוא הסבר מניח את הדעת לגבי הסיבות והמקור למזלם הרע, במיוחד שהם חשים שהיו בסדר ונהגו כשורה.
הפגיעה הטראומטית מובילה להטלת ספק בהנחה שאני בסדר (Positive self-perceptions) בעל ערך, חיובי, הגון, בעל יושרה, יכולת ומוטיבציה לתרום. הטראומה מפעילה תמונות עצמיות שליליות והנפגעים מתחילים לראות את עצמם כחלשים, חסרי ישע, נזקקים, מבוהלים, וחסרי שליטה. הם יכולים לחוש שהם חסרי אונים מול כוחות שמעבר לשליטתם מצב שגורם להם להתחיל לבחון את עצמם ואת מה שחשבו על עצמם קודם לכן, וכך הם נופלים למצב של אובדן בהערכה העצמית שלהם. הם יכולים לחוש שהם חריגים ואולי גם סוטים, כאילו נבחרו ע"י הגורל לשאת את הפגיעה, דבר שמרחיק אותם מאנשים אחרים.
שיקום הזהות
מניתוח זה נובע שעל הטיפול בנפגעים לעזור להם לבנות מחדש את התפיסות והאמונות שלהם כלפי עצמם וכלפי העולם. יאנוף-בולמן מציעה כמה מוקדים לבניה מחדש של אמונות כמו הגדרה מחדש של האירוע, מציאת משמעות באירוע, לצד עבודה על שינוי בהתנהגות וחיפוש תמיכה חברתית. אולם השגת שינוי זה, ככל שניתן, מלווה במאמצים נפשיים ותרפויטיים גדולים, שכן הנפגע עשוי להיות במצב של הצפה רגשית או בטלטלה בין עוררות וקהות רגשית, שנחוץ לטפל בהם בטרם ניתן לדון עמו בעדכון אמונותיו. יתרה על כן, האתגר שניצב בפני חוקרי הטראומה מצוי בשאלה במה יש להתמקד על מנת לעזור לנפגעי טראומה להחלים? האם להחזיר שליטה ובטחון בגוף? (לוין,1999 ;אוגדן, 2006 ; רוטשילד,2000) להתגבר על התנהגות נמנעת? [(פואה וחב' ,2007 ) או להשלים את הסיפור הלא גמור מהטראומה? (הורוביץ, 1976). לפי המשגת הטראומה כמשבר זהות, הטראומה היא פגיעה הוליסטית בשלמותו הנפשית של האדם במישורים נפש-גוף-מוח-זהות – ולכן כל מוקדי הטיפול יכולים להתאים ולתרום להחלמה של השלם שנפגע.
המודל של הורוביץ מאחד את התנודות הפיזיולוגיות עם משמעות פסיכולוגית דינמית, שמניעה את העבודה הנפשית אצל הנפגע. לפי מודל עיבוד המידע של הורוביץ, היבט מרכזי בתהליכים הקוגניטיביים הוא הנטייה להשלים תהליכי עיבוד, להביא אותם לכדי השלמה (completion tendency), כך שתהליכי החשיבה ממשיכים לעבד מידע חדש עד שהמצב או המודלים משתנים, והמציאות והמודלים של המציאות שוב פועלים בהתאמה. לדבריו, המרכיבים הפסיכולוגיים של האירוע נשארים במאגר הזיכרון הפעיל עד שניתן יהיה להטמיע בהצלחה את האירוע ולשלב אותו במבנה הסכימה הקיים (Horowitz , 1976, 1979). אפיזודות מסוימות חוזרות שוב ושוב להכרה המודעת מכיוון שקשה להביאם להשלמה מבחינת העיבוד והעיכול שלהם. בעזרת מודל זה ניתן להבין את ההקהיה הרגשית כהגנה מפני פריצה של תמונות פולשניות שהפרט - מדעת או שלא מדעת - דוחה מעליו, וכן את הזיכרון והמשמעות של החוויה שקשורה אליהן (אצל Green et.al ,1985). לדבריהם של גרין וחב', הורוביץ משלב במודל זה את התיאוריה הפסיכואנליטית על החזרה הכפייתית עם הסברים עכשוויים יותר המבוססים על הדרך בה מנגנונים קוגניטיביים מתוכים או מעבדים אירוע דחק.
המטפל יכול להתחבר להבנה זו וכמו להצטרף לתהליך ולתנודות אלה, כדי לסייע בהבאת התהליך לכדי השלמה. ההשלמה מתקיימת כאשר נוצרת הטמעה והתאמה בין המציאות והמודלים החדשים והישנים. אנו יכולים ללוות תהליך זה בעזרת דימוי של קלטת וידאו בה מאוחסנים פרטי האירוע, כך שניתן להוליך קדימה ואחורה, להאט או לעצור בכל קטע שהמטופל מרגיש צורך לשהות בו. בכל דרך או טכניקה, המטפל מלווה את הנפגע בתהליך העיבוד והעיכול עד שיגיע לאיזון חדש ותנוח דעתו. עד שהמטופל יוכל לתת לעצמו תשובות ולהחזיר לעצמו את שיווי המשקל הנפשי, לעדכן את הנחות היסוד שלו לגבי עצמו והעולם, ולבנות מחדש את זהותו שנפגעה.
העובדה שניתן להשיג פורקן ואיזון נפשי בעזרת EMDR הביאה את van der Kolk לתהות לגבי הרעיון שאנשים יכולים להבין את הדרך שלהם לצאת מהטראומה: "הרעיון שאומר שכדי להתגבר על טראומה, אנשים צריכים ליצור סיפור קוהרנטי, אינו תופס כל כך..התגלית של EMDR מהווה פריצת דרך חשובה ביותר לדרכים חדשות לחקור מה עוד קורה במוח וב MIND שיכול לעזור לאנשים"(2006, עמ' 224). אחת המסקנות שלו, בעקבות התנסותו כמטפל ב EMDRהינה, שהטראומה היא אירוע פנימי שהנפגע יכול להגיע בתוכו לפתרונו.
דיון
לאירוע שנתפס ונחווה ע"י הסובייקט כטראומטי יש פוטנציאל לפגוע בכל מישורי התפקוד והקיום שלו, וליצור סימפטומים שונים המתוארים באבחנה של PTSD – אבל מעל לכל, זהו משבר בזהות של הנפגע, בתפיסה העצמית ובאני מאמין שלו. המאמר הציג את התיאוריה על זהות האני לצד תיאור מקרים של אנשים שהתנסו וסבלו ממשבר זהות טראומטי, תוך התמקדות בתגובת קרב, כמשקפת חוויה מעצבת בחברה הישראלית למודת המלחמות.
Figley , עורך של עבודה רחבת ההיקף שנעשתה בעקבות מלחמת וייטנאם, מתאר את תגובת הדחק הפוסט טראומטית בעזרת מטפורה חלוק אבן הנזרק למים, בה - ההתעוררות (wake) ההתחלתית מכה גלים ההולכים ומתפשטים לכל עבר זמן רב לאחר שחלוק האבן שקע ונעלם מן העין (1985, עמ' xix). במילים אחרות, השפעותיה של הפגיעה ברמת הפרט, הקבוצה, המשפחה החברה יכולות להיות מרחיקות לכת, או במילים של אלן ובלום : "טראומה משפיעה על קבוצות של אנשים, לא רק על פרטים. מערכות משפחה, תושבים בשכונה, ואולי כל הדור או הדורות עשויים להרגיש את התוצאות של טראומה פסיכולוגית" (1994 ,Allen & bloom בתקציר). התופעות של סטרס משני, או טראומטיזציה משנית, מספרים לנו שקווי הגבול בין הנפגע והקרובים או המטפלים נהיים חדירים, ובכך מחזקים את אבחנתם של אלן ובלום (1994). נראה שההפרדה הבטוחה והנוחה בין נפגעים ובין מטפלים, בין אזרחים וחיילים, בין חזית ועורף, בין "כאן" ו"שם" נשחקה מזמן, וכולנו נתונים לתופעות של לחץ משני וטראומטיזציה משנית, על רקע חשיפה בלתי פוסקת למלחמה, לפיגועים ולאובדן חיי אדם. המקרה האחרון שהוצג במאמר, מתאר בעצם מצב כזה אצל אותו אדם בשרות המדינה, שלא יכול היה יותר לקיים את החומה בינו לבין הזוועות שהיה עד להן, והתחיל לרחם על הנפגעים ועל החיילים שלא יודעים מה מחכה להם.
זה מאד קשה להרשות לעצמנו לחוש חולשה ומשבר, בחברה שצריכה אנשים מתפקדים ברמה הגבוהה ביותר על מנת לשרוד ולשדר נורמליות, ולהמשיך לחיות ולהזין מדעת, או שלא מדעת, את דמות הגיבור המיתולוגי של היהודי החדש שחי ומת למען העם והמדינה. אם נשתמש במטבעות הלשון של אחד הנפגעים שהוצגו במאמר [מקרה ג] נוכל לתהות ביחד עמו האם אנו "שמן בגלגלי המהפכה" (להזדהות עם הקולקטיב) ועלינו לשלם את מחיר ההגשמה? או האם אנו מסוגלים "להצמיח כנפיים" ולעשות את הבלתי אפשרי ולהתעלות כדי להמשיך לקיים את הזהות והגורל של הקולקטיב? לרובנו או לחלקנו אלה יכולות להיות חוויות ומשימות בלתי אפשרית. המאמץ של יחידים לפעול מתוך הזדהות עם המאמץ המלחמתי יכול לגולל סיפור אישי ופנימי, שהאירוע המלחיץ גורם לחשיפתו. אולי זהו סיפור על מבחן אישי של גבריות, או על משבר של זהות, שמורכבת מאוסף הזדהויות מודעות או לא מודעות עם אנשים קרובים ורחוקים בחיינו, כגון דמויות של לוחמים משכמם ומעלה, דמויות היסטוריות, או דמויות מופשטות, המייצגות את הצד ההרואי באדם, שלוחם למען הטוב.
מקורות
אילון עמוס.[1981]. הישראלים. הוצאת אדם, ירושלים.
אריקסון א. [1960]. ילדות וחברה. ספרית פועלים, ת"א.
בילו י. ווויסטום א.[1999/2008] חייו ומותו של "הגיבור הלאומי".
בקון ד.[1991]. תגובת קרב. עבודת גמר. מוסד חינוכי "מבואות הנגב".
לוין פ. [1999], להעיר את הנמר. 'אסטרולוג' בע"מ.
מיטשל, ס.א. ובלאק,מ. ג'. [1995/2006]. פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים, ת"א.
פואה ע.,ידין א. ודורון מ. [2006], חשיפה ממושכת – המדריך לטיפול ב PTSD PTSD.www.icspc.org
שפירא אברהם [עורך].[1967]. שיח לוחמים. מערכת האיחוד, ת"א.
Allen, S. N. and Bloom S.l. [1994]. Group and family treatment of post-traumatic stress disorder. Psychiatric clin. North Am.,!994,Jan, 17[2], 425-37
Bowlby, J.[1969]. Attachment and loss [vol.1:Attachment]. London: Hogarth
Brewin, C. R. [2003]. Post - traumatic stress disorder: malady or myth? Yale university press. New Haven & London
Cooly, C.,H.,[1998]. Edited by Shubert Hans-Joachim. On self and social organuzation
DeVries, M.W.[1996-2007]. Trauma in cultural perspective. In B.A. van der Kolk, A.C. McFarlane & L.Weisaeth [Eds.].Traumatic stress. New York: Guilford.
Erikson E. [1950]. Childhood and society. New York:Norton
Erikson E. [1959]. Identity and the life cycle: Vol 1. Selected papers, psychological issues. New York: International Universiteis Press
Everly G. S. & Lating J. M.[2004]. Personality- guided therapy for posttraumatic stress disorder. American psychological association ,Washington, DC
Figley, C. R. [1985]. Introduction. In C. R. Figley [Ed.], Trauma and its wake. Vol 1.Brunner/Mazel, New York, 1985
Horowitz, M. J. [1976]. Stress response syndroms. New York: Jason Aronson
Horowitz, M. J. [1979]. Psycological response to serious life events. In V
Hamilton,& D.M. Warburton [Eds.], Human stress and cognition. New York: Wiley
Janoff - Bulman Ronnie [1985]. The aftermath of victimization: rebuilding shattered assumptions. In C. R. Figley [Ed.], Trauma and its wake. Vol 1Brunnerg/Mazel, New York, 1985
Kogan, I.[2007]. The struggle against mourning.Jason Aronson. U.K
Kuhn, T.S. [1962]. The structure of scientific revolutions. Chicago:University of Chicago Press
Green, B. L., Wilson, J. P. and Lindy, J.D.[1985]. Conceptualizing Post-traumatic stress disorder: A psychosocial framework. In C. R. Figley [Ed.], Trauma and its wake. Vol 1.Brunner/Mazel, New York, 1985
Lifton, R. J. [1967]. The life of the self. New York: Simon and Schuster
Lifton, R. J. [1983]. The Broken connection. New York: Basic Books
Lifton, R. J. [2006]. Some reflections. In C. R. Figley [Ed.], Mapping trauma and its wake: Autobiographic essays by pioneer trauma scholars.Routledge. New York
Mead G.H. in Stanford Encyclopedia of Philosophy, 2008 http://www.seop.leeds.ac.uk/entries/mead
Ogden P.,Minton K. & Pain C.[2004]. Trauma and the Body. W.W. Norton &company ,Inc .N.Y
Rothschild, B.[2000].The Body Remembers: The Psychophysiology of Trauma and Trauma Treatment. New York: Norton
Taylor, J.G. and Beker, S. B. Psychosocial and moral development of PTSD-diagnosed combat veterans. Journal of counseling and development, Jun 2007
Van der Kolk, B. . [2006].The body keeps the score:Brief autobiography of Bessel van der Kolk . In C. R. Figley [Ed.], Mapping trauma and its wake: Autobiographic essays by pioneer trauma scholars.Routledge. New York
Whitman, W. Leaves of Grass.Bontom Books, 1983, N.Y
Wilson, J.P.[1980]. Conflict, stress and growth: Effects of war on psycho-social development among Vietnam veterns. In C. Figley & S. Leventman [Eds.], Strangers at home:Vietnam veterns since the war. New York: Praeger Publishers.
Wilson, J.P., Smith, W.K, & Johnson, S.K.[1985]. A comparative PTSD among various survivor groups. In C. R. Figley [Ed.], Trauma and its wake. Vol 1.Brunner/Mazel, New York, 1985
Wilson, J.P. [2006].From crisis intervention to Bosnia: The trauma maps of John P. Wilson. In C. R. Figley [Ed.], Mapping trauma and its wake: Autobiographic essays by pioneer trauma scholars.Routledge. New York
