השימוש באומנות כדרך ליצירת תהליך של שינוי בטיפול הפסיכותראפי
מאת תמי גרומן
מטאפורות מבוססות על דימויים מומחשים הנוצרים באמצעות המערכת הסנסור-מוטוריות
(Lakoff & Johnston, 1999).
השימוש באומנות פותח במאות שנים ככלי לחקירה, לריפוי ולשיקום אצל ילדים ומבוגרים, בהתבססות על ההנחה כי האומנות משמשת מראה או השתקפות של התת-מודע. השימוש באומנות מעניק למטופל את הכלים לחקור את עולמו הפנימי (Inner World), החבוי באופנים סימבוליים של תקשורת ושל אינטראקציות, המסייעים להעלות את רמת המודעות כמו גם את המוטיבציה לחולל שינוי. המאמר הנוכחי יבחן את השימוש באומנות כאמצעי ליצירת תהליך של שינוי בתהליך הפסיכותראפי ובהתייחסות לממד ההכוונה על פי תיאוריות שונות.
בדיון על יצירתו של תהליך של שינוי בתהליך הפסיכותראפי, אספקט ניכר בחשיבותו הנו פיתוח התובנה/בוננות (Insight) של המטופל. לפי Sanchez-Craig (1990) המטופל המעורב בתהליך הפסיכותראפי לעיתים קרובות "מביא" עמו לטיפול אספקטים רציונלים ומפתח יעדים בהתאם לפילוסופיית הטיפול כמו גם לתפיסת התראפיסט. היבט נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הנו ההתייחסות לטיפול כתהליך המייצג אמצעים ספציפיים לשינוי בעיות התנהגות מהותיות, בעוד מטופלים רבים אינם משיגים את יעדי הטיפול בהצלחה במסגרת טיפול ספציפית המגובשת עבורם, ופעמים רבות עליהם לחוות מספר טיפולים השונים ביסודם להעצמת היכולת לסגל התנהגותם (Wilson, 1992). פאנים נוספים שהודגשו בספרות המחקרית בהתייחסות להיבט זה הנם הקושי בהצגת תוצאותיהם של טיפולים שונים על פי ממדי כישלון מול ממדי הצלחה (Mermelstein et al., 1991), והשימוש בניסיונות מצד התראפיסט ל"תווך" בין ממדיהם השונים של התהליך עצמו לשל המטופלים ביצירת תהליך של שינוי. השימוש באומנות ככלי לריפוי בתהליכים תראפויטים זכה עם השנים לפופולאריות רבה בתחומים נוספים, ביניהם, חינוך ורפואה ובמסגרות של ייעוץ ותראפיה, פותח והורחב לעיבוד קונפליקטים, קתרזיס, פיתוח אינדיבידואליות, פתרון בעיות והעלאת רמת מודעות. האומנות בפסיכותראפיה נמצאת ככלי אפקטיבי לריפוי, בייחוד עבור ילדים המתקשים ביכולת ביטויים הוורבאלית, והשימוש בה נעשה במסגרת קבועה כמו גם בהתערבות במשבר.
השימוש באומנות במסגרות שונות כמוסיקה, ריקוד, דרמה, ציור ופיסול, יושם על פי גישות ותפיסות תיאורטיות שונות בהתייחסות לממד ההכוונה בתהליך הטיפולי. Virginia Axline (1947) אימצה את הגישה הרוג'ריאנית בשימושה במשחק כאמצעי לריפוי בתהליך התראפויטי. Axline האמינה כי בזמן שבני אדם חווים יחס של קבלה, אמפתיה, חמימות והגינות, הם יפתחו התנהגות הולמת, יכולות התאמה והשתלבות ונטייה ליעדים חיוביים. על פי גישתה, משחק – יש באמצעותו להעניק את האפשרות להגיע לרובדי תחושות צמיחה, בדרך הנוחה ביותר, עם ביטויים של רגשות חרדה, מתח, בלבול ותסכול במהלך המשחק. על פי גישות פסיכולוגיות, בהן ההתערבות הטיפולית אינה ישירה, ישנה אפשרות למטופל לבחור איזו פעולה לבצע, לחוש מקובל על ידי הפסיכותראפיסט ולפתח הערכה עצמית חיובית. התיאוריה של Allen (1942) גם כן שיקפה אספקטים של התערבות טיפולית נטולת הכוונה פדגוגית, בהדגישה את היחסים בין המטופל לבין המטפל הבאים לידי ביטוי בשיתוף פעולה על מנת לסייע למטופל לסייע לעצמו. יחד עם הדמיון באספקטים אלו לאספקטים בתיאוריה הרוג'ריאנית, תקשורת מילולית אופיינה בגישה של התערבות ישירה יותר. תיאוריות פסיכואנליטיות הדגישו את הנטייה לפיתוח קתרזיס לתחושות שליליות יחד עם האפשרות ליצור אינטרפרטציה כדרך לפיתוח תובנה. על פי גישות אלו, רמת הלחץ של המטופל תהיה נמוכה יותר בתקשורת שאינה מילולית מאשר בתקשורת מילולית. באמצעות השימוש באומנות ניתן עוד להחיל רגרסיה לשלבים מוקדמים יותר של הטיפול על מנת להאירם, לבחון אותם באופן שונה ולייצר תובנה.
השימוש במטאפורות ובדימויים גילם תפקיד מרכזי במתודות פסיכולוגיות שונות לאורך השנים. תיאוריית הגשטלט, אופיינה בהיבטים שונים של שימוש במטאפורות, פנטסיה ודמיון בד בבד עם העבודה עם הגוף והבעת רגשות. מרכיב חשוב נוסף בתיאוריה היוו יחסי הגומלין של האינדיבידואל עם סביבתו, בהתמקדותה בתפיסתו של האינדיבידואל את המציאות. Levine (1997) שיווה דימוי של מרחב אומנותי לתיאטרון, בו מבוצעת פרזנטציה של העצמיות (Self), המעניק את האפשרות או ההתרה לחשיפתם של רבדים שונים בעצמיות, עם הפשטתן של שכבות מגינות. לטענתו, אמנות במסגרותיה השונות - יש בה יכולת אינהרנטית (פנימית) לשקם ולרפא. טענות אלו מחזקות את ההנחה לפיה אומנות מחזיקה בתועלות רבות בעלות תרומה קריטית ליצירת תהליך של שינוי. סביבה, חומרים ומסגרות אומנותיות עשויות להשפיע באופן ניכר בתהליך יצירת רגשות של ביטחון עצמי כמו גם יצירתיות. אלמנטים אלו מייצרים מסלול לפוטנציאל השינוי כאשר ניתן לתאר את האתוס של התהליך כמרחב המקדם את התת-מודע (Schaverien, 1992). יחד עם הדגשת חשיבותן של תועלות השימוש באומנות בתהליכים פסיכותראפויטים, נשמעו גם ביקורות המתייחסות לאלמנטים רפים בשימוש באומנות. מחקרים קודמים הראו כי בתהליך יצירת דימוי של כוח ויציבות, נדרשת רמה גבוהה של מודעות עצמית. עדיין, תיאוריות ביהביוריסטיות ותיאוריות ניאו-ביהביוריסטיות הדגישו את חשיבותו של השימוש במטאפורות בפרט ובאומנות בכלל בתהליכים פסיכותראפויטים, בטענתן כי צורך המתפקד כאנרגיה פסיכולוגית מניע את האורגניזם לפעולה.
לסיום, חרף התעוררותן של סתירות בדיון על שימוש באומנות בתהליכים תראפויטים, בחינת אספקטים שונים בתיאוריות פסיכולוגיות מרכזיות כגשטלט, הפסיכואנליטית והביהביוריסטית משקפת את חשיבות השימוש באסטרטגיות יצירתיות כתגובה לצרכיו האינדיבידואליים של המטופל עם הקניית הסיוע לבחינת הפוטנציאל האישי ולמימושו לריפוי ולרהביליטציה. השימוש באומנות בשיקופו נטבחים שאינם ידועים למטופל ולסביבתו ואינם מבוטאים וורבאלית מאתגר את מחסומי השפה ומעלה את רמת המודעות העצמית.
מקורות
Allen, F.H. (1942). Psychotherapy with Children. New York: Northon.
Axline, V. (1947). Play Therapy. Boston: Houghton-Mifflin.
DiClemente, C. C., Carbonari, J. P., and Velasquez, M. M. (1992). Alcoholism treatment mismatching from a process of change perspective. In Watson, R. R. (Ed.). Drugs and Alcohol Abuse Reviews. Totowa, NJ: The Humana Press, 115-142.
Landgarten, H.B. (1981). Clinical Art Therapy. New York: Brunner.
Lakoff, G. and Johnston, M. (1999). Philosophy in the Flesh. New York: Basic Books.
Levine, (1997). Poesis: The Language of Psychology and Speech of the Soul. London: Jessica Kingsley.
Mermelstein, R., Gruder, C.L., Karnity, T., Reichman, S., and Flay, B. (1991). Assessment of Change Following a Cessation Attempt: Description of New Smoking Outcome Categories. Poster presented at the Twelfth Annual Meeting of the Society of Behavioural Medicine. Washington, DC.
