העצמי המתהווה.
מאיר קוזארי.
תמיד הועלו ספקות באשר לקיום 'העצמי'. הפילוסוף דויד יום (Hume ) ציין שבכול רגע ורגע מחשבותינו ורגשותינו יכולים להשתנות. הנוירולוג Ramachandran בספרו Phantoms in the brain הביא ניסוים המראים איך אפשר לערער את תחושת המיקום של חלקי הגוף. בסוף הדיון הוא מצהיר:
"Your own body is a phantom, one that your brain temporarily constructed purely for convenience."(1)
פסיכיאטרים ופסיכולוגים גם יודעים לציין את הפנומן ריבוי זהויות -
multiple personality disorder or dissociative identity disorder.
התופעה דומה תוארה בנובלה של R. Stevenson על: Dr. Jekyll and Mr. Hyde.
המושג "תחושת העצמי" (SENSE OF SELF) המבוסס על חוויות, המציבות בכוח עוצמתן סמני שאלה לפני הפרט, מתקבל ביתר קלות. אבל בנוגע למושג 'העצמי', הפסיכולוג פרופ' פינחס נוי מביע ספק האם הוא נחוץ, כי המושג נוצר על ידי פעולות ה"אגו" (2).
אך אפילו, אם נקבל את ההשערה בנוגע ליצירת העצמי, אין שום סיבה לשלול את הרעיון שאולי ישנו גרעין נוירולוגי שממנו מתפתח העצמי. כך,מדען המוח Jaak Panksepp מיחס את מקומו של גרעין העצמי ל-
PAG –periaqueductal gray – and nearby tectal and tegmental zones of centromedial diencephalic midbrain areas. (3)
באזורים אלה נמצאים בסמיכות מרכזי עונג ואי-עונג , מפות תחושתיות ומוטוריות, והקרנות של מצבים פנימיים ווגטטיביים שונים. הכול יחד מאפשר לגייס את משאבי הגוף ואת הפעולות המוטוריות המתאימות כתגובה להבחנות רגשיות ראשונות. J. Panksepp קרא לעצמי הראשוני הזה - Simple Ego-type Life Form (Self).
עם התפתחות האורגניזם, העצמי מרחיב את תוכנו ודרכי פעולתו, ומרכז בקרתו עובר לאונה קדמית של הניאו-קורטקס. עם התפתחות העצמי אנו מיחסים לו לא רק מה ששייך לגופינו, אלא גם את פעולותינו, רגשותינו, זיכרונותינו, מחשבותינו, אמונותינו, קרובינו, רכושינו, מדינתנו , וערכינו.
הפסיכולוג Joseph Lichtenberg מהאסכולה 'פסיכולוגיית העצמי' מגדיר את העצמי באופן הבא:
The “self” develops as an independent center for initiating, organizing, and integrating motivation. The sense of self arises from experiencing that initiating, organizing, and integrating. Experiencing has an active (agent) and passive (receptor) mode. (4)
בהגדרה זאת חוויות סובייקטיביות של העצמי מתרחשות תוך כדי פעילות ניהולית של העצמי אך נדרש עוד להבהיר איך התהליך הניהולי מתפתח ואיך תחושות העצמי תורמות ליצירת המכניזם הניהולי של העצמי. את הרמז לכך אנו יכולים למצוא אצל זיגמונד פרויד בהסברו איך ה-EGO מתפצל מה-ID:
"It easy to see that the ego is that part of id which has been modified by the direct influence of external world through the medium of Pcpt.-Cs.; in a sense it is extension of the surface-differentiation. Moreover, the ego seeks to bring the influence of the external world to bear upon the id and it tendencies, and endeavors to substitute the reality principle for the pleasure principle, which reigns unrestrictedly in the id. For the ego, perception plays the part which in the id falls to instincts." (5)
אם נחליף בתיאור זה של תהליך יצירת האגו, פרצפציות לחוויות העצמי, ניקבל שהחוויות מהמפגש בין הפנים והחוץ בונות בסופו של דבר את המכניזם הניהולי ש- LICHTENBERG קרא לו SELF. לחוויה יש משמעות מיוחדת בשביל הפרט שגורמת לו עוררות פנימית. כך, למשל, הצייר האנגלי ויליאם טרנר , ביקש לקושרו לתורן הספינה, כדי לחוות את חווית הסערה בים ולהעביר אותה בתמונה. הפסיכואנליזה הביאה לנו לפחות שלוש דוגמאות להיווצרות של כללי תפקוד האדם: היווצרות כללי SUPEREGO מחוויות המצב האדיפאלי, השפעות טרנספרנציאליות של יחסי אובייקט ראשוניים, והיווצרות הגנות.
הכללים והדפוסים שהפרט רוכש במשך חייו מאפיינים את אישיותו. אנשים מזדהים עם הכללים והערכים שמדריכים אותם ולפעמים, מוכנים למות פיזית למען ניצחון האידיאלים שלהם. אמונותיהם, ערכיהם, ועמדותיהם נעשים סמני הכר של אנשים והופכים לחלק העיקרי של זהותם. באפן כללי, תחושות העצמי משפיעות על היווצרות העצמי התפקודי המאפיין את זהותו של הפרט. לכן אנו היינו יכולים לקרא לישות שמהווה שילוב בין תחושות העצמי למכניזם התפקודי–אגוסלף – EGOSELF. אך לא נעמיס על עצמנו את המונחים החדשים ונסתפק במונח 'העצמי' (SELF).
ראוי לציין שלמילה האנגלית experience ישנם לפחות שני מובנים – חוויה וניסיון והם קשורים זה בזה קשר אדוק. חוויות העצמי מבוססות על העצמי הקיים והן בונות את העצמי המתחדש באופן מחזורי (recurrently). התהליך מלווה לעיתים בספקות והתלבטויות. לכן חשוב ה-feedback האמפתי מהסובבים או מהמטפל.
תורת הפסיכואנליזה מדגישה תהליכים לא מודעים המביאים להיווצרות דפוסי הגנות, SUPEREGO, או יחסי אובייקט. אך לדעתנו, עיבוד החוויות המעמידות בעיות לפני הפרט, יכול להיות מודע ולא מודע. תוצאות העיבוד נכנסות לזיכרון פרוצדוראלי ובהמשך, הן יכולות לפעול בתור עמדות באופן לא מודע. אך לא תמיד עיבוד החוויות הבעייתיות מוכתר בהצלחה. במצב כזה משתמשים בהגנות שלא תמיד יעילות, או נשארים עם זיכרונות טראומטיים לא מעובדים.
בעצם, כול אחד יכול להיזכר בכמה אירועים מכוננים שעיצבו את אישיותו לטוב ולרע. נביא כמה דוגמאות לכך.
בשביל הסופר פראנץ קפקא היחסים עם אביו היוו חוויות מכוננות. ב"מכתב לאבא" הוא מנסה להשיב לשאלתו של אביו, למה הוא(פראנץ) מתיירא מפניו. הוא מתאר אירוע בילדותו בו הוא בכה בלילה וביקש מים ואביו התרגז ואיים להשתיקו בכוח. כאשר האיומים לא עזרו, אביו הוציא את הילד הבוכה ממיטתו אל מחוץ לדירה והשאיר אותו לעמוד לבד בכותונת לילה לפני דלת סגורה. במכתבו קפקא כותב: "עוד שנים רבות לאחר מכאן הייתי סובל מהמחשבה המציקה שהאיש הענק, אבי, הערכאה העליונה, עשוי לבוא ללא סיבה כמעט ולשאתני באישון לילה ממיטתי אל הפאבלאצ'ה ושהייתי אפוא אפסי כל כך בעיניו." (6)
בכתביו פראנץ קפקא הכליל את חוויותיו לחוויית הפרט בפני מוסדות ביורוקראטיים וביטא את הכאב ואת המחאה של האיש הקטן. אך בחייו הפרטיים, דימוי עצמי נמוך לא אפשר לו לממש את אהבתו לפליציה ואחר כך לסופרת צ'כית צעירה מילנה. הוא כתב לה: "שנינו נשואים - את בווינה, ואני נשוי בפחד בפראג." (6)
מקרה דומה במשהו תיאר הפסיכולוג הישראלי קרלו שטרנגר בספרו "העצמי כפרויקט עיצוב."
המטופל שלו עמוס סבל מהעדר ביטחון עצמי בתחומים שונים –אהבה, לימודים ומשחק טניס. אביו של עמוס סבל בזמנו מהשפלות מאביו, סבו של עמוס, והביע את זעמו לעיתים קרובות כלפי עמוס באומרו: "אתה כל-כך עצלן, אף פעם לא תגיע לשום מקום!" (שטרנגר, 2005,ע. 87) לעמוס לא היו כלים להתגבר על השפלות אלה בעצמו והוא נזקק לטיפול. בעזרת הטיפול הפסיכולוגי, בהיותו סטודנט להיסטוריה של האמנות, התחיל להאמין בכוחותיו ובערך עצמו. בעיקר מה שעזר לו זה יחסו של המטפל אליו כשווה כאשר הם דנו על נושאים פילוסופיים שעניינו את שניהם.
אנשי רוח ואנשי שררה רבים סיפרו בזיכרונותיהם על התרחשויות שהשפיעו על דעותיהם לכול אורך חייהם. כך, למשל, הפסיכולוגית רובין שפירא סיפרה על עצמה שהיא שוטטה ביער בהיותה סובלת מייסורים נפשיים. היא שמה לב שתנועות עיניה מצד לצד מקלות על כאבי נפשה, וככה היא התחילה לבסס את הטיפול הנקרא EMDR.
הצייר ווסילי קנדינסקי התחיל לצייר תמונות אבסטראקטיות אחרי שבעת שמיעת מוזיקה ראה בדמיונו את התמונות האבסטראקטיות בצבעים.
מספרים על בודהא, הנסיך מהאזור הודו-נפאל, שביסס את תורתו, אחרי שיצא פעם ראשונה מארמונו בגיל 29 ופתאום ראה את הסבל האנושי.
ידוע שלאלכסנדר מקדון הייתה יכולת מיוחדת לזהות את נקודת החולשה אצל יריבו. לא ידוע בדיוק, איך הוא גילה את השיטה, אך הפעם הראשונה שמסופר על יכולתו היה מקרה של אילוף סוסו לעתיד, בוצפלוס. הוא היה נער צעיר ורצה את הסוס, אך הסוס היה פראי וזרק את כל אלה שניסו לרכוב עליו. רק אלכסנדר הצעיר הבין שהסוס פוחד מצילו, הוא סובב אותו כך שהסוס לא היה יכול לראות את צילו, הרגיע אותו, ורכב עליו כול החיים.
המשורר הלאומי הפורטוגלי פרננדו פסואה היה בעל אישיות מעניינת במיוחד. הוא כתב בכמה שפות ובכמה סגנונות. לכל סגנון הוא הצמיד משורר מיוחד, בעל ביוגרפיה ואישיות משלו. כך הוא המציא 72 משוררים שונים, הטרונימים (משורשי מילות יווניות: הטרה-אחר, אנומה-שם). בין כול 72 המשוררים היו 3 הבולטים בפרודוקטיביות ובמיוחדות שלהם- רקרדו רייס, אלברטו קיירו, ו אלווארו דה קמפוס. אצל משוררים אלה היו חלקים שונים של אישיותו של פסוא שלא יכלו להתאחד. גם המילה פסוא בפורטוגלית מקבילה למילה לטינית –PERSONA, אך משמעותה הפורטוגלית היא - 'איש' באופן כללי.
המשורר כנראה לא הזדהה באופן מלא עם אף אחד אך יכול היה להזדהות באפן חלקי עם כולם:
" אני לא-כלום,
תמיד אהיה לא-כלום
אני לא יכול לרצות להיות כלום,
חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם." (8)
בשנת 1935 במכתבו למבקר ספרותי צעיר כך ניסה פרננדו פסואה להסביר את עצמו:
"מאז ילדותי התקיימה בי הנטייה לצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קיימים בעליל." (8)
פרננדו פסואה נולד ב-1888 בפורטוגל. בגיל 6 התייתם מאביו. אמו נישא שוב לקונסול פורטוגל בדרום אפריקה. קרוב לוודאי שעברו עליו זמנים קשים עד שהסתגל לשפה חדשה ולסביבה לא מוכרת. כך נצרך להמציא ידידים מפרי דמיונו. באותו מכתב למבקר ספרות פרננדו פסואה כתב:
"מאז אני מודע לעצמי כמי שאני קורא 'אני', אני יכול לזכור בדיוק רב, בתנועותיהן, באופיין ובתולדותיהן, דמויות לא ממשיות שונות שלדידי היו גלויות כל-כך, שלי עד כדי כך, כמו דברים שאנו מכנים אולי שלא בצדק, חיי הממש." (8).
לעומת מקרים הפרעת של ריבוי זהויות, פרננדו פסוא מודע לטיפוסים השונים שדרים בנפשו, אך בדומה להפרעה, הם שונים במובהק זה מזה ועולים בחוזקה באופן לא רצוני בתקופות שונות של חייו.
מטרות-על של החיים מהוות חלק חשוב של העצמי. הן מתגבשות על בסיס מוטיבציות כלליות של האדם. בפסיכואנליזה מצאו ארבעה סוגי מוטיבציה: מוטיבציות של סיפוק דחפים, מוטיבציות של יחסי אובייקט, מוטיבציה להישרדות בניהולו של ה-EGO, ומוטיבציות של העצמי.
Ernest S. Wolf, ממשיך דרכו של , Heinz Kohutמתאר בציטוט הבא את הקשר בין מוטיבציות של העצמי ומטרות-על אידיאליות:
"Constituents of the self are (1) a pole from which emanate the basic strivings for power and recognition, (2) a pole that maintains the guiding ideals, and (3) an ark of tension between the two poles that activates the basic talents and skills." (10)
חתירה למימוש היעדים נותנת לאדם חוויה חזקה של אחדות, כיוון,והתגייסות לקראת המטרה.
את הרעיון שמטרות החיים מעצבות את האישיות אפשר למצוא עוד בכתביו של אלפרד אדלר וגם בתיאוריה של cognitive orientation של פסיכולוגים Hans and Shulamith Kreitler. (11)
בנוסף למוטיבציות בסיסיות פסיכולוגים אקזיסטנציאליים והומניסטיים הוסיפו מוטיבציות משולבות כמו מוטיבציה למימוש עצמי של C.
לדעתי אחת מהמטרות העליונות של העצמי, היא למצוא את מקומו של הפרט בעולם, כלומר, ליצור את מרקם היחסים עם כל מרכיבי החיים- יחסי האהבה, העבודה, והחברה. ובתוך זה העצמי לוקח אחראיות על כול המוטיבציות האחרות.
ישנם גם ניסיונות להנציח את המקום בזיכרון הקולקטיבי. כך, האימפראטור הרומי אוגוסטוס הנציח את שמו ואת שם קודמו במניין חודשי השנה (יולי, אוגוסט). כך גם ניסה לעשות השליט הטורקמני ניאזוב שהלך לעולמו ב-2006. הוא גם נתן את שמו לערים, לנהרות, לגזע של סוסים, ואפילו לקבוצות כוכבים בשמיים.
למוטיבציות משולבות אני הייתי מוסיף גם את המוטיבציה להרחבת והגדלת העצמי. זו היא המשאלה להרחבת שטח שליטת והשפעת הפרט. זוהי גם המשאלה שאחרים יתנהגו לפי כלליו ורצונותיו. אנו יכולים לראות משאלות אלה בהתנהגות של כלב שמרים רגל כדי לסמן את השטח שלו וגם בהתנהגות של אלכסנדר מקדון שרצה להשליט את התרבות היוונית על העולם כולו, או בהתנהגות של אינקוויזיטורים ששרפו אפיקורסים למיניהם. בנטייה להרחבת העצמי הקבוצתי טמונה סכנה גדולה. וכמו שאנו מנסים לשים את היצרים שלנו תחת שליטה של מודעות, כך אנו צריכים להיות מודעים לסכנה הטמונה במשאלה להרחבת העצמי.
על אפשרות אי יציבות של גבולות ה"אני" הסובייקטיבי כתב פרויד עוד ב-1930במאמרו "תרבות בלא נחת": "הפתולוגיה מלמדת אותנו על מספר רב של מצבים, שבהם קווי התיחום בין האני והעולם החיצון מתערערים או נתחמים שלא כראוי. אלה הם המצבים שבהם חלקים של גופינו, ואפילו חטיבות של חיי הנפש שלנו, נתפסים לנו כזרים, כמו לא היו שייכים כלל לאני. ויש מיקרים אחרים, שבהם אנו מייחסים לעולם החיצון דברים שמקורם בבירור באני, ואשר מן הראוי שאני יכיר בכך. מכאן שאפילו תפיסת האני עלולה להיפגע על ידי הפרעות, וכן שגבולות האני אינם יציבים ואינם גבולות של קבע." (12).
הרבה מטלות רובצות על כתפי העצמי ועליו להתמודד עם הרבה קשיים אוניברסאליים עליו להתמודד. בוא נסקור אותם בקצרה:
קושי לשלוט על רצונו של האחר,
קושי לצפות את התוצאות במצבים לא וודאים,
קושי לפתור קונפליקטים פנימיים,
קושי לשלוט במחשבות והתנהגויות כפייתיות,
קושי להתמודד עם מחלות סופניות ועם מוות קרב ובא,
קושי להתמודד עם חוויות טראומתיות,
קושי להתמודד עם האובדן,
קושי לסבול בושה ואשמה,
קושי להתמודד עם פחד וחרדה,
קושי לסבול רצף כישלונות.
אנשים עלולים להחמיר את מצבם על ידי הגנות, עמדות ואמונות לא יעילות ואזי הם זקוקים לעזרה.
למרות כל הקשיים אלה האדם נאבק בצורה דרמאתית על מטרותיו ולפעמים הוא מצליח.
ספרות.
1. Ramachandran, V.S. and Blakeslee Sandra. Phantoms in the brain.
New York: Harper Collins Publishers, p. 58, 1998.
2.
נוי, פינחס. מה הוא 'העצמי של 'פסיכולוגית העצמי'. "שיחות",, מרץ כרך ט', חוב ' מס' 2 , 1995.
3. Panksepp, J. The periconscious substrates of consciousness.
Journal of Consciousness Studies 5, p. 113, 1998.
4. Lichtenberg, J., D. Psychoanalysis and motivation. Hillsdale, NJ: The Analytic
Press, pp.1-2, 1989.
5. Freud, S. (1923). The ego and the id. The essentials of psychoanalysis.
Penguin Books, Hogarth Press, p. 449, 1986.
6.
קפקא, פראנץ. מכתבים אל מילנה, מכתב אל אבא.
תרגמה: עדנה קורנפלד. ירושלים ות"א: שוקן, 1997.
7.
שטרנגר, קרלו. העצמי כפרויקט עיצוב. תל אביב: הוצאת הספרים עם עובד בע"מ, ע. 87, 2005.
8.
פסואה, פרננדו. כול החלומות העולם. ירושלים:הוצאת כרמל, 1993.
תרגומו מפורטוגלית: פרנסיסקו דה קוסטה רייס
יורם ברונובסקי.
אחרית דבר:יורם ברונובסקי.
9. Kohut, H. The restoration of the self. Madison, Connecticut: International Universities Press, (1977/1990).
10. Wolf, E. S. Treating of the self. New York: The Guilford Press, p. 182, 1988.
11. Hans Kreitler & Shulamith Kreitler. Cognitive Orientation and Behavior.
12.
פרויד, זיגמונד. (1930). תרבות בלא נחת. תל אביב: ספרית פועלים בע"מ, 2000.
ראוי לציין שלמילה האנגלית experience ישנם לפחות שני מובנים – 'חוויה' ו'ניסיון' והם קשורים זה בזה קשר אדוק. חוויות העצמי מבוססות על העצמי הקיים והן בונות את העצמי המתחדש באופן מחזורי (recurrently).
