רגעים בעקבות 'פטריק מלרוז'
מאת פז חיט
(מיני סדרה; ספויילר; מומלץ לצפות לפני קריאה)
תודה לטום שהוסיף משלו ולהדס שקראה
פטריק מלרוז. בראש השנה האחרון מצאתי את הסיפור הזה. מיני סדרה המבוססת על ספריו של אדוארד סיינט אובין הבריטי ומחולקת לחמישה פרקים באורך שעה כל אחד. חמשת הפרקים יוצרים יחדיו סדרה באורך נכון ושוטחים סיפור של התמודדות עם ריקבון משפחתי וגילוי עריות, כשבמרכזו פטריק (בנדיקט קמברבאץ' במשחק פנומנלי) הגיבור, ילד פגוע בגוף שגדל והפך גבר. הדמות הזו שובה את הצופה (לפחות כשהצופה היא אני) כי מתחילתו של עניין פטריק מוצג מזווית של סובייקט שהגיח למרות הכל, ומנסה לאחוז, לא בלי הומור, בהוויה שוב ושוב, גם כשנדמה שלא נותרו עוד זיזים בקיר הטיפוס של חייו. שהכל נופץ. במובן הזה הרואין, אלכוהול ושאר חומרים מאלחשים בהם משתמש פטריק מקפלים בתוכם את ה-מלחמה על הסובייקט שהוא, אולם בסיכומו של יום הם מגלמים גם את ההכרח של האדם לקום מן הבוץ של מה שעשו לו ולוותר עליהם כדי לממש - את - עצמו. 'נמאס לי מרוחות, אני רוצה להתמקד באנשים, אם זה לא מאוחר מידי לשנות את דעתי' אומר פטריק בסוף הסיפור לאשתו. ובכל זאת זה הכרח לא פשוט. את זה שומעים כשפטריק מתאר בתחילת הסדרה את ניסיונותיו החוזרים להיגמל מהסמים. יותר מכך רואים זאת בטכניקה הקולנועית שנותנת הצצה נדירה לזיכרונות חוזרים של גמילה ועוד גמילה, אשר מלווה תמיד בהזעה שלהם מתוכו וכן ברעידות של אותו עולם שנשבר עליו לשניים. נאמר נשבר תחת שוסע, כי יש בסיפור רגע טראומתי שמייצר קרע, שבר, חור ולא שיסוע של סירוס סמלי.
ההצצה לפלשבקים הקבועים של פטריק הם באופן כזה הממקם אותנו יחד איתו, אבל לא בתוכו. פטריק אמנם נשאר לבד, וגם אנחנו. ההזדהות לא מלאה אבל עדיין, יש שם משהו, שנותן לנו להרגיש קצת יחד איתו בכל זאת. הפלשבקים האלו, הם כמו מסבירים משהו מעיקרון החזרה הפרוידיאני1. הבמאי (אדווארד ברגר) בוחר להתמקד בזיכרונות רגעי גמילתו המיוסרת של הגוף, גמילה שהיא אף פעם לא עד הסוף, תמיד נשאר שם משהו מהקושי, מהמשא של החיים, שצריך להמשיך להחזיק לבד אחרי שהעוויתות שוכחות להזכיר. אולי זו הסיבה ששומר לעצמו פטריק את הזכות לעבור פעם ועוד פעם ועוד, את אותה גמילה מייסרת מלאה בהרס עצמו. באיזשהו רגע אנחנו שומעים את פטריק מתחבט עם עצמו בהיזכרות-שכחה הזו, בשעה שאומר כי הדברים עליהם מעולם לא דיבר עם איש, מה שמוטב היה לשכוח, למעשה אולי מפחיד אותו שישכח באם רק ידבר עליהם. כל זה מלווה על ידי הציווי האלמותי של אביו בדבר האפשרות של פטריק לפצות את פיו ולדבר. ציווי הכולל איום של האב שאם יעז פטריק לדבר על מה שהיה, אזי ישבור האב את בנו לשניים. לוקח לפטריק זמן, והרבה, (אפשר להגיד שלוקח לו lifetime+מות האב) כדי להיות מוכן לעקוף את הציווי הזה. כדי לדבר ולתפור מחדש את השבר שחולל אביו בגוף הילדות שלו.
הדבר השני שהפלשבקים מציגים הם אותם רגעים של חילול האב את הבן. בעוד זכרונות הילדות קבועים, זוויות הצילום משתנות בכל פעם וחושפות את הצופה כמו גם את פטריק לעוד פרט מההיסטוריה הבלתי נסבלת שלו. רוב הסדרה חושפת את האונס ברמיזה (ברורה ככל שתהיה, עדיין נשאר מקום לספק כשלא רואים), והצופה נשאר מחוץ לדלת. אנחנו נמצאים עם פטריק בהתחלה של הסצנה, כולל ניסיונות ההישרדות שלו, ואז לאחר מעשה. אבל הפרקים לא מציגים סצנות גרפיות, מה שמשאיר דבר מה מכוסה ולא ידוע לגמרי. מטאפורה קולנועית משאירה בשביל הצופה משהו מודחק מאחורי הדלת, אבל לא כך עבור פטריק. בסוף, כן נכנסות שם מילים כשפטריק בבגרותו ולאחר מות שני הוריו מתחיל ואף ממשיך לדבר את ההתעללות המינית שעבר. לדבר את מה שעבר באמצעות השפה, שמטבעה היא לעד חלקית. ובכל זאת חשוב לומר שזה נעשה במילים שלו, ולא בתמונה. אפשר שהבמאי שומר על הגיבור שלו כאשר הוא אינו חושף אותו למבט הפרוורטי והמתענג של הקהל. כך הוא שומר על האפשרות של פטריק להיות סוביקט למול הצופה, אפשרות שלא זכה לה כילד חסר אונים מול אותו אב אכזר. בפלשבק האחרון אנחנו חוזרים שוב עם פטריק הילד לאותו רגע שכבר הוקרן ונחווה מספר פעמים, אבל הפעם פטריק יוצא מהמחבוא שבשירותים, ומתנגד לאביו במילים. בנקודה הזו הפעם האב שומע אותו. כשהאב שומע את פטריק, נדמה שהוא נתקף הבנה של מה שעשה. בנקודה הזו פטריק מצליח לראות את אביו כסוביקט, כאילו, לראות שאביו הוא גם בן אדם עם מצוקה ולחמול עליו למרות האונס. ברגע שהוא רואה אותו כסוביקט וחש מידה של חמלה, הוא למעשה נפרד ממנו, וכך מצליח סוף סוף להשתחרר ממנו. החמלה כאן היא במובן של שחרור מדמות האב הנוראה זו ש 'תמיד מלווה אותו', כפי שמתחוור במילים הקומיות שחותמות לו דייט עם אישה ההולכת ממנו, לא לפני ששולחת אותן לעברו: 'אבל אתה לא לבד', בכוונתה לאפר האב המת שפטריק נושא עימו בכד. הבדיחה נהרסת כי ההבנה היא טראגית בשבילו. ובחזרה לאותו רגע בו פטריק עוצר את אביו במילותיו- לא ברור האם באותו רגע פטריק נזכר במשהו שממש היה, או שרק מדמיין זאת לעצמו. כך או כך העיקר שכן כי הסצנה הזו, בה הוא מסרב לאביו, באומרו- "לא. אף אחד לא צריך לעשות משהו כזה למישהו אחר", מראה שסוף סוף הצליח לרכוש זכות לדבר.
הבזקי הזיכרון של ההתעללות חוזרים אל פטריק- בכל פעם ממש אותה סצנה מהעבר, אבל בקונטקסט אחר בחייו הממשיכים בהווה. הזיכרונות הקבועים עולים כל פעם בסיטואציה חדשה בה הוא מצוי. אפשר לומר שהתוכן הטראומתי והקבוע שחוזר, פוצח בואלס, בכל פעם עם קונטקסט שונה כפרטנר. ריקוד כזה עם קונטקסטים שמשתנים, הוא הוא מה שמתווה דרך יציאה מלפיתתה המחניקה של החזרה המתסכלת. בכך ניתן לראות כיוון אפשרי לעבודה אנליטית עם חזרה כמו מוצא שחייב לעבוד דרכה. כאילו צריך לחוות שוב ושוב את אותו בלתי אפשרי, את אותו רגע טראומתי, אבל כל פעם עם עוד איזו תוספת או החסרה שהקונטקסט המסוים בהווה של הפציינט מביא. סיזיפיות כזו נדרשת עד אשר שינויי הקונטקסט מייצרים תזוזה עדינה באותו קבוע שחוזר. כמו תנועה זעירה של לוחות טקטוניים אדירים, אשר נותנת להכניס מילים ולבנות פשר בתוך התהום הפעורה של הטראומה. לכן זה לוקח זמן, לעבור דרך (working through) הקביעות וההיקבעות חסרות המובן של החזרה והבלתי אפשריות. שהיא מביאה עימה.
פטריק מתקיים בין ילד לגבר. גם וגם. הוא מתמודד עם הדואליות הזו בעל כורחו. העבר הילדי של הטראומה חי מידי כזיכרון ממשי, אבל הזמן ממשיך קדימה ופטריק צריך להתקיים איכשהו כגבר בהווה. יש בזה משהו מיוסר, אבל זה גם מה שחי באמת בדמות הזאת. הילד והמבט שלו נשארים. המאורע הנורא של הילדות לא נותן לפטריק להתחמק מזה שהזמן איננו ליניארי2. מבלי לדון בכך בהרחבה אך לשם הבהרה כללית, הכוונה היא לכך שהזמן של הלא מודע איננו נע רק על ציר הזמן האוניברסאלי של השעון, של עבר שנשאר בעבר, או של חוויית זמן אחידה לכולם. בפסיכואנליזה הלאקאניאנית יש לזמן גם מימד סובייקטיבי ועל כן בלא מודע לא תמיד הדברים שהיו, נותרים מאחור. אנחנו חוזרים עם פטריק אל רגעים בהם היה ילד שנותר עם המבט למול עולם של מבוגרים העשירים באנוכיות ובממון, עת הוא ברח אל הריצה בשדות לעבר אותה נקודה קבועה בשיח ששמר לו מחסה. אנחנו עדים גם לסצנה החוזרת בה פטריק מביט על עומק באר, אל תהום החור הבנוי לבנים (בהמשך חוזרת הבאר כחור הזייתי עת מאושפז במחלקה פסיכיאטרית), ואחרי שהוא מכסה אותה עם משטח העץ, פטריק משחק בהימורים כשמנסה את מזלו בלשבור את המכסה, תחילה בפסיעה עדינה ומהוססת, אחר בחוזקה בקפיצות שזועמות אל האבדון. אבל המכסה לא נשבר, פטריק לא מת. הוא צריך להמשיך לחיות. עד שירצה להבין איך. הלטאה, או הזיקית, שגם היא חוזרת ואפילו כהזיית ראייה, היא המפלט שלו. בפעם הראשונה של האונס, כשאביו חדר אליו, הבחין פטריק הילד בלטאה שנחה על פינת עליונה של קיר בחדר, ההופעה של הלטאה התקבעה וחזרה בהמשך כהזיית ראייה, זו נחה כפתרון זמני על פני השבר הטראומתי שאביו חולל בשרשרת המסמנים. (השבר בשרשרת המסמנים קשור כאן לתימהון של פטריק ברגע ההיתקלות עם החדירה הטראומטית, אז לא יכול היה לתת משמעות מילולית למה שקורה). בפונקציה שלה משמרת הלטאה בלית ברירה את אותו זיכרון נתעב של האונס, אך בד בבד גם את התקווה הבלתי מוסברת שאכן יש במקום כלשהו את האיך הזה של להמשיך לחיות. הלטאה (ואי לכך ההזייה) משמרת את האפשרות לסוביקט בתוך החור האפל של הבאר המכוסה, או במילותיו של פטריק: 'חשבתי ברגעים האלו (של האונס) שאם אדמיין שאני כאילו בתוכה (בתוך הלטאה) אני אצליח איכשהו לשרוד את זה'.
הילדות - זיכרון או הזיה
בסיפור על פטריק, מוצגים הבזקי זיכרון באופן כזה שאיננו יכולים להיות בטוחים האם מדובר בחלומות הזייתיים, בהזיות לכשעצמן, או פשוט בטכניקה קולנועית שאין לה כלל מן ההשלכה על המבנה הנפשי של הגיבור. הספק הזה מוסק מהבלחות זעירות להווה, באלו רואים את פטריק המבוגר מזיע נשמתו במהלך ניסיונותיו להיגמל מן הסם. הסצנות הקטנות האלו מופיעות דווקא בפרקים שרוב זמן המסך שלהם מוקדש לסיפור הילדות. הטכניקה הקולנועית של הפלשבקים, מדגישה בפנינו את הארוטיקה של הזמן3 בלא מודע, שאחרי הכל לא ממש נוהג (ולפעמים לצערנו) רק לפי הזמן הליניארי (בספרו "הארוטיקה של הזמן" חוקר ז'אק-אלן מילר את הזמן של הסובייקטיבי של הלא מודע, שהינו נבדל מחד מן הלוגיקה האוניברסאלית של הזמן המדעי, זמן השעון, אך יחד עם זאת גם איננו נופל שדוד לחלום הסובייקטיבציה הטוטאלית של זמן נטול ממשות).
על כל פנים, בסדרה הזיכרונות נשמרים ממשיים, הם מוסרטים מנקודת מבט של הווה. פטריק זוכר מה קרה לו. את הרגעים הטראומתיים שחווה בזמן הילדות הצעיר שלו. הוא זוכר מה היה וחייב לטשטש עם הסמים את החדירה של האב שממשיך להיות לו כדמות בולענית למולה עדיין נותר חסר במילים, נטול יכולת לענות. באחת הסצנות כשספק אם הזיה או פלשבק, פטריק מתחבא ושומע את קול אביו רודף, אומר לו שעכשיו לא צריך לדאוג כי פה אף אחד לא ימצא אותו. פטריק עונה ברעדה: 'אבל מה אם אף אחד לא ימצא אותי?'. זה חושף את האירוניה באמירה של האב, שכן בנימה השגורה נוכחות ההורה אמורה להרגיע את הילד, ואילו כאן נוכחות האב היא כזו שמבתרת לחתיכות, חודרת אל האינטימי ושומטת את הקרקע הסמלית תחתיו, או לכל הפחות שומטת פיסה ממנה. ההורה כאן ממשי-רודפני, ומכאן יש לו אפקט מיסטי בנפשו של הילד. רוחות הרפאים ההוריות, כיצד ואם ניתן לחצותן?
פטריק משתכן זמנית בחדר מלוני, בלילה לאחר שאסף את אפר אביו שגופתו נשרפה. באותה סצנה מרהיבה של ערפול חושים הוא מנסה לשבור ולהרוס את הכד בכל דרך אפשרית שעולה בדרכו ובדעתו. בשלב מסוים הוא מנסה לשבור את כד האב באריח מהשירותים שנחלץ לעזרתו, אולם הלה נשבר בעצמו ומוביל את פטריק המסומם לזעוק בייאוש- "איך???". נדמה שניסיונות השבירה רק מגבירים את עמידותו של האב באופן לא מוסבר ולא מודע. אפשר אולי לומר באופן אלביתי4. כאשר זורק פטריק את הכד אל עבר החלון באמוק להשליכו לרחוב הסואן עם המוניות הצהובות והמכוניות הקטנות, פוגע הכד בזגוגית השקופה, אך איננו מצליח אפילו לסדוק את החלון. מוצקות הרגע המסויט הזה מובילה את פטריק לנסות לפתוח את החלון כדי לזרוק את עצמו לאבדון. כאילו ההרס העצמי הוא המוחלט פה מתוך לוגיקה אתית שטבולה בהזיית ההורה הממשי, לפיה אם לא הצליח לזרוק את האוביקט האבהי המסויט אזי יזרוק גופו וחייו. כמו הפך עצמו באין ברירה אחרת לאוביקט אותו עליו להשליך, כפתרון נואש אחרון להכרח לייצר רווח או חסר. אך גם את החלון לא עולה ביכולתו לפתוח, 'מה הטעם בחלון אם אי אפשר לקפוץ ממנו?'. המילים האלו חותמות את הסצנה ומשאירות אותנו עם תהייה לגבי קיומו של חלון. הזיכרונות הטראומתיים מפעם חודרים גם את הסם ופטריק נותר קשור להם בעבותות, משתגע בחדר המלון חסר באונים, כבול בעל כורחו להבנה הנוחתת על כתפיו, שאינו מצליח להרוג את אביו המת. זאת לאחר שניסה בכל מאודו להיפטר מכד-אב זה שגילה יכולות עמידות בלתי נתפסות, כאלו המפגישות אותו עם הבלתי אפשרי שלו, שדימוי אביו הממשי כרוך בו. היינו, אחרי שלא הצליח להשמיד באופן קונקרטי את הכד נושא אפרו של אביו המת, נחתה עליו הבנה מיואשת באשר לכך שהוא כבול לזיכרון הטראומתי של אביו ולא מצליח להינתק ממנו.
לתפוס בקצות אצבעות קדימה אחורה
הנשימה הראשונה של הפרק הראשון נפתחת כשפטריק מקבל שיחת טלפון בה נמסר לו על ידי ניקולס פראט (חבר ותיק כתאום של אביו), כי אביו מת. לאחר ההודעה שנאמרה לו, גופו מתכופף בדו-משמעות (עוד לא ברור מה הכיפוף מסמן). מהר מאד מתברר כי הכיפוף הוא במטרה להרים מזרק שזה עתה שומש על ידו להחדרה עצמית של הרואין אל וריד באמתו. לאחר שהוא מניח את השפופרת חזרה על כנה, פניו מתעקמים לכדי חיוך, חיוך אשר כמו התכופפות הגוף גם כאן כמו טומן בחובו את האהבה והשנאה בקיומן הדו משמעי והבלתי ייתכן זו לצד זו. רגע קולנועי חזק. יש בו הקלה והוא גם מצליח לתפוס משהו מן החמקמקות של ההוויה, כמו גם את המכשולים שיש לחצות לשם כינון של סוביקט שחש כי מותר לו לחיות. בשניה אחת לסצנה מצטרף השיר "Wild World" של קט סטיבנס, ליהוק נהדר של האחראי על הפסקול שכן גם השיר הזה ניחן באותה איכות דו משמעית של החיוך והכיפוף. מכאן אנו מובלים אל סדרת תמונות שמצליחות ללכוד על רקע השיר והצלילים שחולפים את הלא-ליניאריות של הזמן ושל הנפש הפטריקאית. בתמונה הראשונה שמוקרנת רואים את פטריק הילד עולה במדרגות אחוזת המשפחה, צועד את דרכו, חמוש במה שמסתיר המבט שלו בלבד, אותו המשהו ששייך רק לו. יש לו משהו שאי אפשר לגעת בו וזה רמז לפוטנציאל סמלי של גילוי וכינון סובייקטיבי- זאת אומרת שפטריק מצא כל מיני פתרונות סמליים זעירים אשר קושרים אותו בכל זאת למציאות הנוירוטית ומשמרים את האפשרות להיות מופתע ולגלות משהו שאינו יודע. הסוביקט של הלא מודע. כאילו שאיכשהו למרות הכל מצליח פטריק להחזיק בדבר מה שלא נחדר, זה אולי מה שיאפשר לו בהמשך להגיד את עצמו בדיבור, תוך גילוי של עצמו כסוביקט הנפרד מאביו. רואים את פטריק הילד עולה בדרך מטושטשת, אחר כך המצלמה במבט אחורי מתמקדת ברגלי אביו וכן בנעליו צהובות, שגם הן מסמנות את מה שמחכה לו לפטריק, בקצה המסדרון. הנעליים והמסדרון נטווים כמוטיבים נדמה לי שגם המוטיב- כאמצעי ספרותי, וגם הפטיש- בפסיכואנליזה, את שניהם ניתן לראות כקשורים לניסיון לדעת דבר מה מראש. המוטיב מרמז לקורא או לצופה על הקליימקס שעתיד להתרחש בסוף, כמו רמז מטרים ששזור בעלילה, ובאופן דומה משהו, האוביקט של הפטיש מטרים גם הוא, כאשר מחליף את ההתענגות המינית הגניטלית של האקט הסופי, ובכך מאפשר סוג של תחושת שליטה או כמו ניסיון לדעת מראש על מה שעתיד להגיע. אחרי הפריים של פטריק הילד במסדרון והנעליים של האב, מייד זולגת עדשת המצלמה אלי רגלים ערומות של פטריק המבוגר, במקלחת, המים זורמים על גופו והסיגריה נעוצה מונחת בקצה שפתיו. נ ו פ ל ת. עם טיפות מים כבדות בהילוך איטי. אחר כך, אנחנו יוצאים עם פטריק לאויר העולם, מהלך ברחוב, הפעם כבר לבוש בחליפה שאיכשהו מאגדת בתוכה את כל הכאב של ההוויה שלו לכדי 'אני'. התמונה ממשיכה לנוע בין המבוגר לילד, לסמן לנו שילדות זו למעשה הנה גם ההווה שלו.
פטריק מגיע לדלפק הקבלה של הגופות, אומר לאשת השירות "באתי לראות את הגופה" אבל מתקשה להשלים את המשפט שכן פיו מתייבש (אפשר ממש להרגיש דרך העיניים את ההתייבשות הטוטאלית שפשטה ברגע, כמדבר מצמית בחלל הלוע שלו) ואנחנו עדים וחווים כמעט יחד איתו עוויתות בגוף, הוא עוד מצליח לבקש כוס מים, וזה דחוף. פטריק בולע את המים בקושי, כאילו שלהחליק בגרון זה לעבור תריסר מחסומים. אחרי זה יכולת הדיבור והקול שבים לרשותו. אך הנה כאשר שנית הוא מבטא את שמו של אביו שוב גרונו מתקשה לבלוע דבר מה. ברגעים אלו הדיבור מתעוות או שלא מצליח להשלים את המילה. העיוותים לכאורה בגלל הרואין או מתרופות הרגעה, אבל כדאי לשים לב לעיתוי שבו מופיעים עיוות הקול או התייבשות.
כעת הוא עומד בפני מסדרון שבסופו אמורה להימצא לו גופת האב- דייויד מלרוז. פטריק פוסע צעדיו, שוב יש ערבוב בין העבר להווה, בין הילד למבוגר. המסדרון הופך גם הוא למוטיב חשוב, כאילו מסמן מעבר-בין-זמנים. פטריק אז שומע שוב את אביו יורה אליו- 'פטריק! בוא לכאן תיכף ומיד!'. הוא חש עצמו כמו אותו הילד הפוסע במסדרון של הילדות כהווה, ואנחנו כצופים רואים זאת בתמונה בזכות אמצעי הקולנוע שמנסים להמחיש את מה שקורה במעמקי ההוויה, באינטימי של הלבד שלו. באימת הדרך כילד מצא לעצמו פטריק פתרון סמלי משהו, וכשצועד היה במסדרון נהג למנות כוכבי לכת, כמו ספירה. רשימה שעזרה לו איכשהו להיקשר בחוט דקיק אל המציאות הסמלית. זה בדומה ללטאה וההזיה שהוזכרו קודם, כטלאי שנתפר על חור טראומתי. בקצה של מסדרון ולפני הדלת חוזר פטריק לגופו הבוגר. בתום נשימה עמוקה הוא אוזר כוחות, ופותח הדלת מאחוריה ימצא אביו בצורת גופה. אבל אוי! הדלת מגלה מאחוריה אולם עמוס אנשים, המולה ותזמורת מנגנת. מסיבה של ממש. פטריק ניגש לארון המתים ושם שוכב מת אחר. טעות בגופה. אפילו שזה בטח הרגע הכי פחות מתאים, הנה פה צצה אפשרות לגילוי. משהו חדש שהופיע מאחורי דלת. אולי דלת אחרת תתגלה בזכות האפשרות לטעות. אפשר לחשוב על הטעות הזו בדלת כסוג של פליטת פה, או בדיחה באדיבות הבמאי. לפי פרויד, הבדיחה ופליטת הפה הן דוגמאות לתוצרים של הלא מודע. כאלו שבמפתיע, בטעות, בלי להתכוון עשויים לגלות לפציינט באנליזה משהו חדש על עצמו. בשלב זה של הסדרה פטריק מאד רדוף על ידי זיכרונות העבר שנחרטו בגופו, כך שהמסיבה הזו שאליה נכנס בטעות, מראה שגם אם יש אפשרות שמשהו אחר יקרה, זה עדיין קורה רק במסיבות של מתים אחרים, בהן הוא זר. זה עדיין לא הזמן לטעות. הוא תקוע עם הטראומה שלו שעבור הצופה היא אמנם עדיין לא ידועה, אבל קשה לפספס את העננים המאפילים עליו. אם כן, פטריק הילד או המבוגר הולך לאורכו של מסדרון, בקצה יש דלת. מה שיימצא מאחורי זו בסוף המסדרון הוא ה-ידוע מראש שלו. מוצק יותר ממועקה. גילוי עריות ממשי. באמת הפלא הוא שנשאר שם איכשהו בכל זאת גם מן הלא ידוע. משהו מהחסר שלו. התרוממות של רוח. זה עוד שם שבאופן בלתי ייאמן נשאר מרווח, זה המאפשר לו להמשיך לחיות עם אפשרות להיות מופתע, שיהיה משהו אחר מאחורי הדלת.
דו משמעות או אי החלפה
"שכחתי לשאול, הייתי מסוחרר מידי מצהלה, סליחה, התכוונתי מטושטש מצער", אלו מילותיו של פטריק כשעונה לשאלה- איך מת אביו. כביכול מדובר כאן בשימוש אירוני בהומור, וכזה שימשיך ללוות את הדמות לאורך הסיפור. סף מסוים של אירוניה עולה על גדותיו של זה המשתמש בה, האם אז נרמז שמצויים אנו זה מכבר במחוזות אחרים ולא עוד הומור תמים באמתחת? כאילו הסוביקט הוא כבר לא זה שעושה שימוש בהומור אלא להפך. במקרה כזה ההומור לא עוד ככלי הגנה מספק אלא חושף הוא את אי האונים אשר נשפך.
בתיאור המקרה על איש הזאבים כותב פרויד: "האמביוולנטיות היתה אינטנסיבית וברורה באופן יוצא דופן, ומצאה כאן לראשונה את ביטויה באמצעות התפתחות שווה של זוגות הדחפים המנוגדים זה לזה (..) למעשה אף אחת מהעמדות הליבידינליות שאי פעם נוצרו אצלו, לא בוטלה לחלוטין על ידי זו שבאה אחריה. ליתר דיוק, היא המשיכה להתקיים יחד עם כל האחרות, והותירה לו להיטלטל ללא הרף באופן שהתברר, שאינו מתיישב עם השגתו של אופי יציב".5 הניגוד בין שני חלקי המשפט אשר מוצג בפסקה הקודמת (מסוחרר מצהלה נגד מטושטש מצער), אחד לאחד זה דבר שקול להיפוכו. ניגוד זה ניתן לפרשו כביטול המצביע על אוזלת ידן של מילים שלא אומרות מאום. זהו איננו היפוך תגובה של משמעות אחת המחליפה אחרת שעברה הדחקה, כי אם קריאת תיגר על הסמלי של השפה- כאילו הוא בא לחשוף את הבלוף של המילים, להראות שהן לא עובדות, שאין להן כיסוי או ערך. כך, מילה מחליפה מילה ואין זה משנה אפילו אם הן מנוגדות. אך זוהי קריאת תיגר שלא עובדת כי בסוף שתי המשמעויות נשארות אצלו ושתיהן מסמנות, אם כבר, את החור שעבורו יש בפונקציה האבהית. פטריק מגדיר אירוניה, כ'צורך להתכוון לשני דברים בו זמנית', ומוסיף שאחרי הכל זו ההתמכרות הכי גדולה שלו. ריקון המילים שלו עצמו ממשמעות כתוצאה מהשימוש בניגוד, כמו מעלים אותו כסוביקט שאין לו אפשרות להגיד. אין הבדל בין בלתי אפשרי לאפשרי, כשלא מדברים.
מה ההבדל בין ה-witz ודו המשמעות, לבין שתי משמעויות בו זמנית כשכל אחת מהן ודאית וחד משמעית? האם האירוניה עומדת לרשותו של פטריק או להפך? ההבדל הוא כך: מה נשאר בין המסמנים; בשירה; בבדיחה; מה שלא יכול היה להיאמר- הכרה בכך שהשפה תמיד מפספסת משהו VS ניסיון להגיד הכל, כאילו המילים הן הדבר עצמו. יש כאן אפשרות לוותר ולאמץ את החסר, לעומת להיות בהכל ולהיעלם.
ההזדהות רודפת, עם האב
מחלון האחוזה שהיא בית ילדותו ניבט פטריק בפרק הרביעי (שוב חלון שלא מביא אפשרות לאויר אלא מנכיח את החזרה והבלתי אפשריות), מסתכל על הבוקר שמגלה לו הפרבר הדרום צרפתי בו גדל. הוא ניצב שם, ואז מתחלפת התמונה וחושפת שוב, הפעם אחד לאחד את דימוי האב שנהג לעמוד בנקודה זהה הזו, ביד רמה מאדן החלון, אוחז בסיגר ורודה בכל הבא ליד במשאלתו להשתלט על העמק עם תת-מקלע שיציב על אדן החלון. ה-פחד שהוא צידו השני של ה-הכרח להיות כמו אבא. הפחד וההכרח בתהליך לא מודע של עיבוי, מתגלמים בהומור של פטריק, למשל בפרגמנט הבא מתוך דיאלוג: דבי: "אתה חושב שעכשיו כשהוא מת תוכל להיות קצת פחות כמותו?" פטריק: "סביר שלא. פשוט אצטרך לעשות עבודה של שניים...דבי אני מצטער, אני לא כשיר להיות בחברת אנשים".
פטריק זועם על האם- אלינור. על כך שזו ממשיכה להיות אותה אמא חסרת תקנה גם בסמוך לשברירי מותה, כך מפרש את עיקשותה להשאירו בלי ירושה ולהעביר את הבעלות על הבית לידיו של שיימוס וקרן הניו אייג' שלו (שיימוס הוא דמות תמהונית שהופיעה מאוחר יחסית בסדרה. הוא משתחל לחייו של פטריק דרך יצירת קשר עם בדידותה ובלותה של אלינור, וחי בחינם באחוזת המשפחה יחד עם חבריו ההיפים). כועס ואוחז פטריק בתקווה שנותרה לו לאם. כואב להיזכר בגזרי התמונה שמלווה לאורך כל פרקי העלילה, בה בסופו של יום מצליח פטריק להשתחל לסף קרבתה הפיזית של אימו, הוא מתכרבל אליה בחיבוק, ולו לרגע אחד. בשאר הזמן האם, באופן קיצוני, לא מצליחה להיות בשביל פטריק הילד, זאת אף על פי שכן יש שם איזה חיבוק וכמיהה ראשונית. אפשר לראות שאיווט העוזרת, כתחליף, ממלאה לו לעיתים את המצברים שעומדים לגווע, באהבה, עם מגע פיזי חומל ומרגיע ששומר על הגחלת. עיקר הסיבה לאי האונים של האם נעוץ בביטול עצמי מוחלט שלה למול ציוויי בעלה מטיל האימה. היא איננה מעיזה לענות לו. מבחינתה מה שנותר לה זה רק לעצום עיניה גם למול קריאות המצוקה של פטריק ושאר אזהרות שאופפות את אווירת המסביב. האם הזו טבועה בסבל שלה, אותו היא מנסה לטשטש עם אלכוהול וכדורים, ובסופו של דבר הפתרון שלה הוא ילדותי באופן כואב ופושע. אפשר לומר שהיא כמעט משווה עצמה באינפנטיליות לפטריק בנה כשמציבה עצמה כילדה לידו, כאילו הם שני קורבנות ילדיים של האב/הבעל. האם כילדה שמסירה מעצמה אחריות.
האב בציוויו אוסר על שמץ קרבה בין הבן לאימו. האם לא נלחמת. היחסים האדיפליים מתעוותים ללא רחם. איסורו של האב הוא איסור ממשי, לא סמלי, והוא מתבטא בסופו של דבר בהחדרת איבר מינו אל גופו של פטריק, כאקט המערב עונש ממשי שטבול בהתענגות הפרוורטית של האב (מבלי להתעמק כאן במאוויים של האב, סיבה אפשרית היא כי בעיני האב כמיהת הקרבה בין בנו לאשתו הנה מינית, והוא מקנא- בה או בו. האופי הסאדיסטי שלו אומר לו שהכל שייך לו. בגלל זה גם לא בטוח במי הוא מקנא).
בפרק האחרון- כשפטריק מתיישב לכתוב מילים לטקס האשכבה על אימו, הדף רושם רק סימן שאלה אחד. זהו-זה. האניגמאטיות והתדהמה שלו לנוכח אי התפקוד של אימו כאם. במובן זה לפחות אין פה חד משמעיות. יש לו שאלה.
אחרית דבר; על סוג מסוים של מועקה
דבר מה מניע את כתיבתי אך בנשימה זהה אינו נותן, מניב התנגדות. משחק פה תפקיד הלא מודע בכבודו. מתחוור לי על משהו שלא רצים לדעת. על מניע והתנגדות שמתגוששים בתוך זירת אגרוף, כשההיתקלות בין שני עקשנים חמומי מוח אלו, כמוה התנגשות חוזרת שמביאה רוחות של מועקה. זאת היא מועקה שעומדת על משמר ה-לא לדעת, היא מרמזת לנו שכבר קרוב מידי לשמש, מתריעה בניחוח שלה כדי לשמור על החסר ועל האוביקט האבוד מחוץ להישג ידו של הסוביקט. בגישה הלאקאניאנית מדברים על חסר המובנה בהוויה כהכרחי ליצירתו של איווי ואפשרות לחיים סמליים. הנה מקרה מסוים בו מתי שישנו המאיים להתגלות, דווקא מופיעה אז המועקה כהתרעה, מחסום המונע דרך גישה לאותו ידע מכוסה שאצור בנימים בגוף. מועקה מתריעה שכזו, מלווה לעיתים בסימפטומים סומאטיים. אטען כאן שבמקרה כזה גרורות המועקה כרימון עשן הן, שישמרנו מרחק בטוח מהידיעה. העשן מטרתו לשמור על אי הידיעה, היינו על החסר, אבל מערכת אזעקה כזאת גם מרמזת אשליה שהאוביקט מצוי מאחורי העשן ובכך מאשרת את קיומו, ומכאן המועקה. בקיצור, שלום בית מפוקפק. העשן אמנם מסתיר את האוביקט אבל גם מאשר את קיומו כאמור, ואז נתקפים בתחושה של דחיפות לאלחש. כנראה כיוון שהחסר הוא בלתי-נסבל-מידי כל עוד מצוי האוביקט האבוד בזוית עין. לרוב האלחוש הוא באמצעות סמים, אולם קיימים גם אמצעים נוספים דרכם למד האחד להעלים עצמו. בנוירוזה, אפשר להגיד שזה הסימפטום כאמצעי. הסימפטום אמנם קשור להדחקה ובמובן זה מובדל מהסמים, אבל בכל זאת גם הסימפטום משמר משהו במרחק. הסימפטום הנו מכשיר לתחימת הדחף הלא מודע בעקבות מגעים עם עקרון המציאות, אך בד בבד הוא גם מוסיף ומשמר התענגות, ובדרך זו משחקו כפרש נושא דגל. כך משמר הסימפטום את אי הידיעה אך לצד זאת משמר את בת הזוג- הידיעה גופה.
הערות
- פרויד ז' (2013). היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך ע' ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי. (עמ' 114-119). תל אביב: עם עובד.
- מילר, ז'.א (2008). הארוטיקה של הזמן. תל אביב: רסלינג.
- שם.
- פרויד, ז' (2012) האלביתי- מבחר כתבים ח'. תל אביב: רסלינג.
- פרויד, ז' (1999). איש הזאבים- מתולדותיה של נוירוזת ילדות. צפת: ספרים.
