הותר לפרסום בפסיכולוגיה עברית באדיבות HOT בידור ישראלי
עורכת: ליאת המנחם, מגיש: פרופ' יורם יובל
תמלול: ענת פרידלנד
אז מה, אהבה זה כואב? במילה אחת – כן. כואב ועוד איך כואב. אני אגיד את זה בצורה בוטה. מי שלא רוצה שיכאב לו, שלא יאהב, כי אין אהבה בלי כאב. ולמה בעצם? מפני שאהבה כנראה נוצרה כדי להיות הדבק שמחזיק אותנו ביחד. הדבק, שמחזיק אמא וגור, הדבק שמחזיק זוג מאהבים, הדבק שמחזיק חברים, וכשהדבק הזה נפתח לפני שאנחנו מוכנים לזה זה מאוד מאוד כואב. הפסיכולוג ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, הניח, שבתוך המוח ובתוך הנפש של כולנו מצויה מערכת שמיועדת לקשור אותנו ביחד. כשהמערכת הזאת מזהה שיש סכנה לקשר הזה, שהקשר הזה ניתק או נמצא בסכנת פרימה אז אנחנו חווים כאב נפשי. והכאב הזה כדי לא לחוות אותו אנחנו נשארים ביחד. אם נחשוב על זה בצורה הזאת, מיד נבין שבעצם הכאב הנפשי הוא מחיר האהבה. כשאנחנו אוהבים אנחנו נקשרים. וכשהקשר הזה ניתק, משהו מאיתנו נשאר עם הבן אדם שעזב אותנו, ועל זה מספרים שירים, ועל זה מספרים הסיפורים, ועל זה מספרים הסרטים, לדבר הזה אנחנו מכוונים, זה מה שהופך אותנו לאנושיים. אנשים שלא מסוגלים לאהוב פחות כואב להם, אבל הם מפסידים את העיקר. לבבות שבורים יכולים להיות לפעמים דבר מסוכן מאוד. אנשים בגלל הכאב שהם חשים בסיומה של אהבה מסוגלים לטרוף את נפשם בכפם, מסוגלים להתאבד, עד כדי כך זה מגיע. אבל כאב נפשי הוא נורמלי. כאב נפשי בסיומה של אהבה הוא תמיד נורמלי. ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לקחת את הדבר הזה על עצמנו.
אז לסכם, אהבה – זה תמיד כואב. אהבה שמסתיימת תכאב, והכאב הזה אין לנו תרופה נגדו, הזמן הוא תרופה גדולה, אנחנו יכולים קצת להקל עליו. אבל הייתי אומר, הכאב הזה שווה את המאמץ, ורובנו מחליטים ככה, ולכן רובנו למרות שאהבה זה כואב נמשיך ונאהב, ונאהב, ונאהב. ואנחנו כנראה די צודקים.
