לזכרו של תאו אנגלופולוס:
רות נצר | 15/2/2012 | הרשמו כמנויים
"כל יוצר קולנוע זוכר את הפעם הראשונה כשהביט דרך מבט המצלמה.
זהו רגע שאינו רק גילוי המצלמה אלא גילוי העולם". (תאו אנגלופולוס)
תאו אנגלופולוס (2012-1935) הקולנוען היווני הינו מגדולי במאי הקולנוע של המאה העשרים. כששמעתי שהודיעו שאנגלופולוס נדרס למוות ( ב-25 לינואר) על ידי אופנוע במהלך צילומי סרטו החדש, עברה בי צמרמורת של סרוב להאמין.
עוצמת היופי החזותי של סרטיו, בשילוב המוסיקה המדהימה של אלני קריינקו, הם שילוב מהפנט שאין כמותו. הסרטים כולם הם ארג אמנותי מושלם, כשהנשימה נעתקת מרוב יופי מכאיב. ברוב סרטיו, שהם איכותיים מדי מכדי להיות מוקרנים בקולנוע הרגיל, מצאתי עצמי מתייפחת מרוב התרגשות וכאב.
כל סרטיו של אנגלופולוס מתקיימים על רקע המצב הפוליטי מלחמתי ביוון, כשהזכרון הפוליטי של המאה העשרים מואר על רקע הזכרון המיתולוגי שמשמש לו תשתית לסרטיו. הממד המיתי מהווה תשתית משותפת לגורל האנושי, וככזה הוא מהווה תשתית, הכלה ופשר ליגונו וסבלו של היחיד במסע חייו.
השמות ספירו ואלכסנדר חוזרים ומופיעים בסרטיו. ספירו הוא שמו של אביו האבוד של אנגלופולוס. בהיותו בן תשע נאסר אביו בחג המולד בעקבות הלשנה ונעלם. ארוע זה מתואר בסרטיו 'מסע השחקנים' ו'במבט של אודיסאוס'. את שמה של אחותו וולה שמתה ממחלת ילדות בהיותה בת 11, העניק לילדה ב'נוף בערפל'. סרטיו של אנגלופולוס נובעים משותפות חייו עם גבורי סרטיו, כמי שעבר את הרקע ההיסטורי של סרטיו – מלחמת העולם השניה ומלחמת האזרחים ביוון, כמי שאיבד את העולם האבוד ומחפש להשיב את האבדה. ברבים מסרטיו מרחפת רוח טרגית של קינה על יוון שנהרסה במלחמת העולם השניה ובמלחמת האזרחים ועל מה שלא ניתן עוד להשיבו.
הבמאי היווני אנגלופולוס למד בסורבון ספרות, קולנוע ואנתרופולוגיה אצל קלוד לוי שטראוס, שהתאוריה שלו על המבנה חוצה-התרבות של המיתוס, ללא ספק השפיעה על הממד המיתי בסרטיו. אנג'לופולוס אמר בראיון איתו שכל יצירה ניזונה מן הזכרון האינדבידואלי של היוצר, שהוא עצמו ניזון מן הזכרון הקולקטיבי. וכן: "אנו חיים בתרבות שהורישה לנו מיתוסים. אך חייבים אנחנו להרוס אותם בכל כוחנו, ולהנמיכם עד לגובה של עיני האדם". ואכן ברבים מסרטיו יש תשתית של מיתוסים של יוון הקדומה, שהם הזכרון הקולקטיבי, והוא מנמיך אותם לגובה האדם בן זמננו שעליו הוא מספר. סרטיו משחזרים מיתוסים ביודעין. המיתוסים שבתשתית סרטיו הם מיתוס המסע, החיפוש, ומיתוס השיבה הנצחית.
במאה העשרים שאיבדה את המיתוס של אלוהים שב אנגלופולוס אל המיתוס היווני, אבל לא אל האלים היוונים אלא על הגבורים המיתיים, שהם כמונו כולנו, בני-אנוש. ככל שהמסע האנושי נראה קשה, ואצל אנגלופולוס הוא לפעמים אבסורדי ומופרך, כך אנו נזקקים יותר לתשתית של ודאות, שאותה מספקת התבנית הגדולה של המיתוס.
המסע של גבורי אנגלופולוס הוא מסע הילד, הנערה, מסע האוהבים, מסע האיש הבוגר ומסע האיש המזדקן. המסע הוא צורך של כל גיל, ותמיד ימשיך להתקיים, "כי סוף אין לדרך הזאת העולה, וסופי הדרכים הם רק געגוע" כדבריו של אלתרמן.
סרטי המסע של אנגלופולוס עוסקים כולם בחפוש הנואש להשיב דבר מה שהיה ואבד והוא בשורש נשמתנו. הרקע האישי לחיפוש שלו הוא החיפוש אחר האב הנעדר, שנובע מהביוגרפיה האישית של אנגלופולוס. זה הנושא של 'נוף בערפל' ושל 'המסע לקיתרה' ובמידת מה גם ב'מבט של אודיסאוס'. אולם החיפוש מתרחב אל חיפוש אחר העבר, חיפוש אחר אהבה, חיפוש אחר האמת הפנימית, החיפוש העצמי והרוחני.
עיקר סרטיו: מסע השחקנים (1975), המסע לקיתרה (1984), מגדל הדבורים (1986), נוף בערפל (1988), המבט של אודיסאוס (1995), נצח ועוד יום (1998), האחו המתיפח (2003), אבק הזמן (2009)
בכל סרטיו יש מגמה עקשנית שחותרת קדימה למרות אי יכולתם של גבוריו להשיג את מטרתם. ישנו רק המסע עצמו. ולנו נותר לחוות מסע רווי אפרוריות עגומה ועצבות, שיש בו הבלחות של אחווה אנושית עמוקה, והוא אפוף תחושת משמעות. הסרט היחיד שמסתיים בתחושת גאולה פנימית הוא 'נצח ועוד יום'.
המסע אצל אנגלופולוס, הוא תמיד מסע אבסורדי, המצוי מעבר להיגיון ולאפשרי, מעבר לתקווה ולייאוש - ואולי המסע הזוי כולו, ובכל זאת, למרות המציאות הכאובה המייאשת, הבדידות, העצב, הכאב, האובדן, ההרס, הסבל, הקור השלג, הרוע והאלימות השרירותית, גיבוריו של אנגלופולוס יוצאים לדרך בנאמנות לצו פנימי, בנחישות חסרת פשרות במסעם אל יעד הלב. זו נאמנות ללא סייג של האדם היוצא יחידי לדרך; נאמנות לעצמו, ולחיפוש, נאמנות שצומחת מכורח עיוור או מיאוש. זהו מסע מסוכן ומתקיים בו 'אף על פי כן' עיקש, שהוא גבורתו. נחישות והתמדה מאפשרים לגיבור באשר הוא, ברוב סרטיו, להיברא כגיבור המתגבר על קשיים בעולם ובנפשו, ולעבור מסע פנימי. אנגלופולוס יוצא בסרטיו למסע טעון אמונה - אף כי אין זו אמונה תמימה - שהיא תמיד האמונה בכורח החיפוש, במשמעות שהחיפוש מעניק לחיי האדם, באחווה האנושית המתגלה לרגעים מבעד המציאות הקרועה, באהבה, ביופי, ברוח האדם, ובאמנות - שעבורו היא הקולנוע שהוא יוצר.
מה שמניע את המסע, את התנועה קדימה ואת דחף החיים הרי זו הערגה הנואשת והאילמת לקרבה אנושית ולאהבה: אהבה לאשה, לילד, לאב, ולמולדת. המבט של הבמאי רווי חמלה ואנושיות עמוקה. הוא אינו מבקש להבין, אלא לחוות ולחוש חמלה, כאב וכבוד כלפי האדם המחפש, התועה, והנדחף מתוך גורלו אל גורלו.
המלנכולית ברוב סרטיו, המלווה בחלק מסרטיו ביופי אסתטי בלתי רגיל, חודרת אל המתבונן והופכת אותו שותף להתרחשות. הסרטים רוויים קינת כאב ויופי מדהים, שהם הרבה מעבר ליופי אסתטי. זהו יופי שמקורו בעוצמה הרוחנית ובגעגועים אינסופיים, שהוא ניזון מהם ומוליך אליהם, למרות, ואולי דווקא בגלל הנורא שבתוכו הוא מתרחש. ליופי כזה יש תפקיד להכיל את הנורא, ולהכיל אותנו; להיות השלם שמכיל את השבר, ולסמן חסד שמעבר לכל שמאפשר לצופה לחוש שנשמתו מתרחבת אל עומקיה וגבהיה של הנפש הכלל-אנושית.
