ארכיטיפים ומיתוסים בעידן הקורונה
רות נצר | 7/4/2020 | הרשמו כמנויים
"כל אדם הוא דלת פתוחה למחצה
המובילה לחדר המשותף לכולם
הקרקע האינסופית מתחתינו" (תומס טרנסטרומר)
בנסיון להבין את התפרצות המגיפה עולמית של נגיף הקורונה, צצים ועולים בנו דגמי חשיבה ודימוי קדומים, תבניות כלל אנושיות של ארכיטיפים ומיתוסים, שהם ספורים ארכיטיפיים, דרכם אפשר לתת מבע, צורה ושם להתרחשות הכאוטית. הפסיכואנליטיקן אייגן כותב שתפקידה הבסיסי של הנפש הוא להתמיר בועות חוויה קטסטרופליות ראשוניות לארועים הניתנים לפתרון (ביון כינה את היכולת לעשות זאת בשם פונקצית אלפא). המיתוסים הגדולים של בריאה – השמדה, הבסיסיים כל כך בדימויים הדתיים והפסיכוטיים, מבטאים עבודת התמרה זו (1985 Eigen). הנפש מורכבת מדגמי יסוד מיתיים ששזורים כמארג אלה באלה. דגמים צורניים אלה נועדו להעניק כלי התמודדות לתודעה האנושית, כדי להבין, להסביר, למצוא סיבה ואף פשר להתרחשות העכשווית. אסקור כאן את הארכיטיפ והמיתוסים הקדומים שמופעלים מחדש ביתר שאת בעידן הקורונה.
ארכיטיפ ומיתוס הכאוס:
התגובה הראשונית למגיפה שנפלה עלינו היא תדהמה, תחושת בלבול, אי ידיעה מה קורה ולאן הכול מוליך. העדר שליטה, חוסר אונים, העדר אוריינטציה כיצד לנהוג, העדר סיבה, העדר יכולת למצוא אשם, העדר ידיעה על דרך המפלט והריפוי, העדר פשר, אובדן בטחון קיומי בעולם המציאותי ובעצמנו, תחושות בדידות, הינטשות, הצפה רגשית, חרדה קיומית. כל אלה הם ביטוי לארכיטיפ הכאוס. ארכיטיפ הכאוס מזמין אותנו ללמוד לחיות עם אי ודאות וחרדה ולקבל שהם חלק מהתגובה האנושית למצב קשה, אבל גם למצוא דרכים להינצל ממנו. הכאוס מתואר במיתוס היווני כראשית הקיום ובמיתוס היהודי הוא התוהו ובוהו של ראשית הקיום. מתוך הכאוס העולם נברא והוא למעשה התנאי לאפשרות להיווצרות עולם חדש.
ארכיטיפ הידע:
כנגד הכאוס פועל ארכיטיפ הידע והתודעה, שמביא מודעות, סדר, מבנה, ארגון והבנה רציונליים. ארכיטיפ הידע פועל גם במדע, ובחקר המדעי. כעת ההתמודדות עם המגיפה היא במחקר רפואי, באינפורמציה מעשית, הנחיות התנהגות, הגדרת כללים ברורים. ההבנה הרציונלית כנגד הרגשות והחרדות, והסדר והלוגיקה של התובנות המדעיות והסימבוליות ומיתולוגיות, הם כמו בריאת העולם שהיא יציאה מכאוס אל מבנה מאורגן, שבו האדם קורא בשם לכל דבר וכך מתאפשרת תודעה.
ארכיטיפ מוות ותחיה:
המגיפה מביאה עמה את פחד המוות, פחדי יום הדין האפוקליפטיים של סוף העולם ואת הציפיה לתחיה ולידה מחדש, של התחדשות העולם. לפי דברי חז"ל אלוהים "בורא עולמות ומחריבם" (בראשית רבה פרשה א סימן ה). בתרבויות אחדות העולם נברא ונהרס מספר פעמים. הפחד מהמוות ממשי בגלל ריבוי המתים במגיפה. אבל פחד המוות הוא גם פחד מסופה של מציאות שהייתה עד כה: ערעור המציאות הקיימת, ערעור אורח החיים, הנוהלים החברתיים, מקורות ההכנסה, ערעור הבטחון הקיומי – כל אלה נחווים כמות המצב הקיים, לעתים מות המערך הנפשי המתמודד עם החיים, או פחד ממות המערכת הנפשית הקיימת.
הארכיטיפ של מוות ותחיה כרוך בארכיטיפ הטרנספורמציה שמתרחשת בעקבות מות הקיים. כך במיתוס האלכימי, הביתור ההמסה והפרוק של החומרים הקיימים מוליכים אל מות החומרים והשתנותם והיווצרות חומר חדש ואיכותי יותר מתוכם ( נצר 2004). מיתוס מקביל הוא המיתוס הקבלי של שבירה ותיקון, כשהתיקון הוא משימת האדם.
ארכיטיפ הרוע והצל:
המגיפה היא אסון גלובלי. היא דבר רע. והיא מקבלת פרוש של התגשמות והתממשות של הרוע-הצל בנפש האדם. הצל הוא ההיבטים והתכונות הנחותים, הבלתי מפותחים והשליליים בנפש האדם. החוויה הארכיטיפית היא של התפשטות הצל האנושי בעולם, של חטאי האנושות שמתממשים כמגפה עולמית.
את הצל האדם נוטה להשליך על השדים והדמונים שבעולם. כך גם המגיפה. היא התממשות האגדה על השד בבקבוק , השד (הנגיף בימינו) שהיה טמון בבקבוק יצא לאור והפך שד ענקי שמאיים להשמיד את הנער ששחרר אותו כשלא ידע להיזהר, והשד מאיים להשמיד את הנער כנקמה על יחסה העוין של האנושות כלפיו. הסבר מקובל נוסף לרוע בעולם הוא האשמת הזולת, האשמת אנשים אחרים בגרימת האסון והפיכתם לשעיר לעזאזל. בדרך כלל הנטייה בחברה היא להאשים את בני המיעוטים, או עם אחר, מכאן גם תאוריות קונספירציה למיניהן. היטלר זיהה את היהודים עם נגיף שצריך להשמיד. האשמת הזולת והאחר בעולם לא מאפשרת קבלת אחריות על הרע בתוכנו ובמעשינו ואת המחויבות לתקון.
המיתוס של אסון הטבע כענישה, כתוצאה של חטא האדם:
במקרא האל מזהיר שאם ישמעו בקולו הטבע יעניק את טובו והאל יסיר כל צרה ומגיפה. כלומר, הטוב והרע של עשיית האדם קובעים את הטוב והרע בטבע. זו תודעה ארכאית קדומה של 'השתתפות מיסטית', שקיימת גם בחשיבה השמאנית. זו תודעת החיבור הקדום של אדם-עולם שמאפשרת לאדם תחושת שליטה בעולמו.
המקרא פותח בארועים שמציגים את האדם כאשם בחטאיו: חטא הגרוש מגן העדן, חטא הריגת הבל, חטא המבול, חטא מגדל בבל. היהדות כמיתוס וכדת מציעה דרך התמודדות עם החטא, דהיינו, התמודדות עם יצרי האדם. הנצרות מחזקת את תודעת האדם האשם, אשמה על חטאיו מאז החטא הקדמון, אשמה נוירוטית קולקטיבית של האדם המודרני, שמאפשרת לנצרות את כוחה להיות הגואלת את האדם מחטאיו.
בהתאם לכך, המיתוסים הקדומים רואים קשר בין הופעת הרוע בתופעות אסון בטבע לבין מעשי האדם.
בתפילת מוסף אומרים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". לפי המקרא האשמה בחטאי אנוש היא שגרמה לחורבן המקדש ועוד קודם לכן האשמה של האדם היא שגרמה לגרוש מגן העדן, והיא שגרמה לקיום המוות בעולם.
יתירה מזו, במקרא מתואר שחולי הצרעת בודדו וחלו עליהם איסורים רבים והתייחסו אליהם כאילו מחלתם מבטאת פגם מוסרי בהם. מדרש לשון של חזל מקשר בין המילה מצורע לבין מי שהוציא שם רע.
מגפה כפי שראינו, נתפשת מאז ומעולם כהתממשות וביטוי סמלי של צל חטאי האדם, אבל גם כעונש עליו. מכות מצרים הן מכות טבע כעונש על חטאי פרעה, ועל חטא העגל העם קיבל את עונש המגפה. לפי התלמוד מתו 24,000 מתלמידיו של התנא רבי עקיבא ממחלה משום שלא נהגו כבוד זה בזה. במיתוס של אדיפוס הוא מחפש את הסיבות למגיפה שנפלה על עירו, והאורקל מגלה לו את חטאו שגרם למגיפה. ברומן של אלבר קאמי 'הדבר' (קאמי התחיל לכתוב בשנת 1941 ופרסם אותו בשנת 1947), לאחר מלחמת העולם השנייה, המגיפה נתפסת כאלגוריה לתחלואי החברה האנושית "הנגועה" במגפת השאננות מפני הרוע, ההרס וההרג, שמסומלת על ידי הדבר. ויש הרואים במגיפה מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי.
עכשיו נוטים להסביר את אסון הקורונה כנקמת היקום על חטאי האדם נגדו: בניצול משאבים ללא גבול, בהשלכת אשפה פלסטית שפוגעת בקיום החי, בכריתת יערות, הרס אקולוגי וזיהום האויר. לכך מתווסף הצל של השחיתות והיוהרה של המנהיגים, הדיקטטורה, רדיפת הכוח והחומרנות, הנהנתנות והבידור הזול, רדיפת הפרסום וזלזול בחיי אדם.
ארכיטיפ ההיבריס:
לכל חטאי האדם מתווסף צל ההיבריס (גאוות יתר) של האדם שדימה שניצח את הטבע והוא מקבל מכה אנושה לגאוותו, מכה שמראָה לאדם את כוח הטבע עליו. במיתולוגיה היוונית האלה נמסיס היא המסייעת לאדם להכיר במגבלותיו. היא אחראית למידה ולמינון הנכונים. היא עומדת על המשמר שלא יצא האדם בגדר גורלו שהוענק לו, והיא מענישה את המתנשא, שנחשב למתחרה באלים ומתגרה בהם. המיתוסים הם בנית מגדל בבל והנפילה של האדם כעונש האל. במיתולוגיה היוונית – מעוף היתר לשמים של איקרוס, בלרופון ואקסיון ונפילתם-עונשם. המיתולוגיה העכשווית מפרשת את התרסקות מגדלי התאומים בארה"ב ואת התרסקות במעבורת קולומביה שכעונש על ההיבריס הטכנולוגי של האדם בן ימינו. וכך עכשיו הווירוס הזעיר הבלתי נראה מגלה לאדם האולטרא-טכנולוגי שמתייהר ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, 18), את אפסותו.
האמנם חטאי האדם יכולים לגרום לארועי טבע, כמו מבול? האם חטאי האדם כלפי הטבע יצרו את החור באוזון ואת התחממות כדור הארץ? החשיבה המאגית מייחסת לאדם כוח כל יכול של השפעה על היקום. האם האדם הינו בעל היבריס כשהוא רואה עצמו כבעל כוחות על המשפיעים על היקום? האם זו חשיבה מאגית או מציאותית? מהו קו התפר בין חשיבת היבריס זו שמעצימה את האשמה המתמדת של האדם לבין לקיחת אחריות על מעשינו בעולם הזה?
ארכיטיפ הרמס והטריקסטר בהיבט החיובי והשלילי:
הרמס הוא האל היווני שליח האלים, מעביר מידע בין האלים והאדם, אל יצירתי שמאפשר טרנספורמציה, שינוי והתפתחות, שהוא אל ההמצאות, הקשרים, הרשתות והחיבורים. בכך הוא מחבר את חלקי הנפש והעולם. בימינו הוא אל הקומוניקציה החשמלית והאלקטרונית והאל האחראי על הקומוניקציה הגלובלית.
הרמס הוא התקשורת האלקטרונית שמייצרת אמצעי קומוניקציה, קשרים חברתיים, לימודיים, עיסקיים ורגשיים, דרך הסקייפ והזום. הטריקסטר הוא צידו הערמומי השלילי של הרמס. זה צד הצל של הרמס האל בעל הכנפיים שעף במהירות ממקום למקום ביקום ובימינו מפיץ כך את המגפה. כך הוא הביטוי לצד הצל של הכפר הגלובלי שבו הקשר ההדוק כל כך בין העמים והארצות מוליד מגיפה. הרמס, כאל ערמומי, טריקסטרי, בהיבט הצילי שלו, מייצר רשתות של השפעות שליליות תרבותיות, אלקטרוניות ורפואיות באופן גלובלי בלי יכולת התגוננות מפניהן.
אולם לטריקסטר גם הבט חיובי כעת שמסייע לנו בעת הבידוד, כאשר ארכיטיפ הטריקסטר מתבטא גם ביצירתיות החתרנית שלו שמאפשרת לראות את היפוכם של הדברים, וכך גם לצחוק עליהם. הוא מתבטא עכשיו גם בשפע ההומור האלקטרוני והטלוויזיוני שבאמצעותו אנו מתמודדים עם חרדת הקיום הנוכחית. הוא גם זה המניע מאחרי הקלעים את הליצן שמשעשע בטריקים המפתיעים שלו, שמפיג את חרדת הקיום על ידי צחוק ושמחה, הומור, ושעשוע. קבץ הספורים 'דקאמרון' של ג'ובאני בוקאצ'ו שנכתב במאה ה -14, הוא דוגמא למינוף ההסתגרות מפני המגיפה לפרץ יצירתי טריקסטרי, חתרני והומוריסטי, כאשר בעקבות מגיפת הדבר בורחים עשרה צעירים מפירנצה ומעבירים עשרה ימים בספורים בעלי אופי חושני, ארוטי, נטול עכבות ופרובוקטיבי כלפי הכנסיה, שמדגיש את קוטב הארוס כנגד קוטב המוות.
הטריקסטר גם מייצר מצבי היפוך (ששייכים גם לארכיטיפ ההיפוך שבא לביטוי בקרנבלים), והוא מתואר בקלף התלוי בקלפי 'הטארוט', כשהאדם תלוי הפוך, מצב שקשה להיות בו והוא בלתי נמנע ומביא התחדשות והארה.
ארכיטיפ הטוב:
כנגד הרע עומד מאז ימות עולם ארכיטיפ הטוב. עשיית הטוב יכולה להילחם ברע שבנפש האדם כמו גם בטבע. כדברי תהלים: "סור מרע ועשה טוב". בקהילות יהודיות היה נהוג עד סוף המאה ה-19 בעתות מגיפה, לחתן זוג יתומים על חשבון הקהילה. וכך על ידי עשיית הטוב נלחמו ברע.
במקרא היו עוצרים את המגיפה על ידי קטורת. אהרן רץ עם עמוד הקטורת לעצור את המגיפה. הקטורת שימשה כחומר קדוש לטהור קודש הקודשים במקדש. הקדושה עומדת כנגד החטא, כמו הטוב כנגד הרע.
התגובה של אנשים רבים למגיפת הקורונה היא מודעות לכך שמתוך הרע אנחנו נשלחים להתמקד בטוב בתוכנו ובעולם: להרבות טוב בעולם, לחזק איכויות של קבלה, נתינה, נדיבות, סובלנות, אמונה, אופטימיות, עזרה לזולת ואנושיות בכלל. יונג חזר שוב ושוב על אמונתו בכפל המשמעות שבכל ארכיטיפ, ולכן בכל רע יש גם טוב, וכל רע מוליך לטוב.
ארכיטיפ הלא מודע:
הווירוס הבלתי נראה משתולל כמו 'הלא מודע' הבלתי נראה שמשתולל עכשיו בתוכנו, כפי שהלא-מודע משתולל ופורץ בתופעות פסיכופתולוגיות. בהיותו חמקמק ובלתי נראה הוא אנלוגי ללא מודע. למעשה כל התהליכים הגופניים הם טרום תודעתיים, לא מודעים, וכך הגוף עצמו מתקיים כלא מודע גופני. יונג אמר שהארכיטיפ עצמו הוא פסיכואידי, כלומר, מורכב מהיבט נפשי וגופני-אדמתי.
מטרתנו לזהות את הלא מודע הגופני, ואת דרכי פעולתו כדי להתגבר על כוחו ההרסני. הווירוס, כאלמנט לא-מודע, מלמד אותנו מחדש עד כמה הלא מודע חזק מאיתנו, ושצריך מחדש לחפש דרכים להתמודד איתו, להבין את מסריו, למצוא את סיבותיו ואת התכוונותו לעתיד. יונג דיבר על כוחות ארכיטיפיים לא מודעים הרסניים שמפעילים תהליכים חברתיים ופוליטיים בעוצמות של כוחות טבע – של שטפון ושל התפרצות הר געש. כך הוא ראה את הנאציזם כהתבטאות של כוח טבע ארכיטיפי שבוקע מהלא מודע הקולקטיבי שהתפשט כאפידמיה (מגפה) נפשית שהשתלטה על הגרמנים.
ארכיטיפ הנסתר האלהי:
כבלתי נראה, בלתי ידוע ובעל כוחות-על אפשר לדמות את הנגיף לאלוהים שעליו נאמר שהוא קטן מקטן וגדול מגדול, שכבודו מלא עולם. על אלוהים אמר הרבי מקוצ'ק שהוא נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס. כך גם הווירוס. השם קורונה משמעו כתר, וכתר הוא נקודת הראשית של האלוהות בקבלה. בהיבט החיובי שלו אלוהים הוא מקור העזרה. אבל הווירוס עצמו, מכיוון שפעולתו רעה אפשר לומר שהוא כמו צד הצל של אלוהים, צידו הדמוני-השטני, והאנטיכרייסט, הדמיורג (בשפת הגנוסטיקה), צידו ההרסני של אלוהים או של העצמי. אין פלא שתרבויות קדומות ראו במגיפה את פעולת האל שמכוונת לשנות את דרכי האדם. על הקושי להבחין בין אלוהים והלא-מודע יונג אומר שמה שהאדם מכנה 'מאנה', דמון או אלוהים הוא מה שהמדע מכנה 'לא מודע' "ובכך מאשר שאינו יודע על כך דבר" (יונג [1961] 1993: 311).
ארכיטיפ האם הגדולה:
בעברית קורונה היא נקבה. השימוש במטפורה של קורונה ככתר המלכה מקשר את המגיפה עם ארכיטיפ האם הגדולה, אלת החיים והמוות, ההבט הנקבי של האלוהות. האלה הגדולה היא המולכת על הטבע, הפריון, החיות והצמחיה, והיא המולכת על תהליכי הטבע של גופנו. האלה נמסיס שהזכרנו, אלת המידה הנכונה, גם היא היבט של האם הגדולה. כשלא מכבדים את האם הגדולה, אלת החיים, היא מתהפכת ו"מענישה", ותובעת את קורבנותיה. הזלזול של האדם באקולוגיה, באדמה, ביערות, באויר לנשימה, הוא זלזול בחיים הטבעיים עצמם וכך גם באם הגדולה, בגאיה אלת כדור הארץ.
נוימן אמר שהאם הגדולה השתלטה בכוחותיה ההרסניים במלחמות במאה העשרים בגלל אי כבוד לארכיטיפ האם הגדולה בעידן הפטריארכלי. עכשיו אפשר לומר שהתעללנו בטבע של האם הגדולה, והרסנו אותו במשבר האקלים והתוצאה היא שהאם הגדולה מפנה אלינו את צדה האפל. האם הגדולה הנוראית נוקמת בנו בגופנו דרך צידה האפל של החיה – העטלף נושא הנגיף, שבהיותה חית לילה עיוורת היא שייכת לקיום הטבעי הגופני הלא מודע.
ההסטוריון החברתי אלי בר חן טוען שהנגיף "כתגובה אקולוגית נגד היבריס אנושי – מוכיח שהאדם הוא לא שליט יחיד בטבע, ושלטבע יש כלים להגיב כלפי בני האדם בצורה מדויקת שתגן על המרקם הסביבתי [...] מגיעים וירוסים שמכים אותנו בתדהמה, ומעוררים את המחשבה אם באמת רק אנחנו בעלי התודעה כאן" (מורן 2020).
אבל נזכור שצידה השני של האם הנוראה הוא האם הגדולה המיטיבה, אלת הטבע, וזו לא נעלמה, אדרבא, היא מפצה אותנו בשפעתה. היא שבה אלינו עכשיו בפריחה מרהיבה במיוחד של עונת האביב בשנה הזו שהייתה ברוכת גשמים. במיתולוגיה היוונית כל שנה עולה באביב מהשאול אליו נחטפה, פרספונה, שהיא בתה של דמטר אלת האדמה, הטבע והפריון, ומביאה איתה את הפריחה והפריון של הטבע והצמחיה.
ארכיטיפ הזמן והארעיות:
המגיפה שהפכה באחת את חיי כל האנושות, שינתה את אורח חיינו, ולקחה מאתנו את מה שנראה מובן מאליו, מחדדת את משמעות תודעת הזמן ואת תחושת הארעיות והחלופיות של כל דבר. תחושה זו שכרוכה בתודעת סופיותנו היא תודעת סופיותם של כל הדברים ותודעת ההשתנות המתמדת של כל מה שנראה ודאי וקיים תמיד. תודעת הארעיות היא אחד משלושת מאפייני המציאות בבודהיזם וניתן אף לומר שאם ברצונך להבין את התורה הבודהיסטית כולה על רגל אחת – די שתבין את הארעיות. קבלת הארעיות מאפשרת לקבל אובדנים מתוך הידיעה שדברים משתנים לא רק לרעה אלא גם לטובה, והכל זמני וארעי. היא מאפשרת ויתור על ודאויות, גמישות, לא להאחז בהצלחות וגם לא בכשלונות, ולקבל את מצוקת הקיום של המגיפה כמו שהיא. תודעת הזמן משתנה גם במובן זה שרבים שנלקחה מהם עבודתם עברו לקיום שאיבד את דחיפות ההספק בזמן. הזמן המהיר ההשגי הופך לזמן נזיל, איטי, זמן של הווה מתמיד, זמן של הוויה במקום זמן של עשיה; זמן הנצח האינסופי האלוהי, זמן 'העצמי', לעומת הזמן המפורק לחלקים, זמן השעון של האדם והאגו, נציגו.
ארכיטיפ הקורבן וההקרבה:
ארכיטיפ הקורבן מופעל בכל תהליכי התפתחות האנושית ובעיקר במעברי החיים. בכל שלב התפתחותי עלינו לוותר-להקריב את השלב הקודם. כך בכל מעברי החיים, עד הקורבן האחרון שהוא הקרבת החיים עצמם לסופם. אנחנו נדרשים כעת להקריב הרבה ממה שהרכיב את חיינו והעניק להם תוכן ותשתית בטחון. להקריב הכנסה, אורח חיים, צרכים אנושיים אינטימיים ומשפחתיים, צרכים חברתיים, צרכי תרבות והנאות, צרכי נוחות והנאות וגם להקריב חרות. זו הקרבה שנכפתה עלינו על ידי גורל עוור. כשמתייחסים להקרבה זו בעמדת היות קורבן של החיים, בעמדת קורבנות, זו עמדת מצוקה וסבל שמעוררת מחאה, או ההיפך, כקבלה מזוכיסטית. אבל אם מתייחסים לקורבן כארכיטיפ התפתחותי, ומקבלים את כורח הקורבן כויתור על משהו יקר ערך שנועד לבטא עמדת צניעות, עמדת קבלת גורל כהכרה בקטנותנו שמביאה להרכנת הראש וויתור – הקרבה של ההיבריס האנושי התחרותי ההשגי האומניפוטנטי, הקרבת הרווחה הכלכלית – אז יכולים להתמיר את מצוקת ההקרבה בתחושת הקירבה ( הקרבה – קירבה). הכוונה לקירבה למהות גבוהה יותר בתוכנו : לערכי מידתיות חדשים שיתהוו, לערכי אנוש ולערכי משמעות.
ארכיטיפ הצמצום:
ההקרבה כרוכה בצמצום אורח החיים. בימים אלה עלינו להצטמצם עד יעבור זעם. הצמצום הוא הצמצום שלנו בבתים שלנו, בבידוד ובהסגר. זה הצמצום במשאבים ובאפשרויות פעולה, צמצום החופש האישי, החרות והריבונות, צמצום הידיעה שלנו והשליטה שלנו במה שמתרחש. הצמצום הוא צמצום קומתנו, הנמכת קומה, הסתפקות בפשטות ומינימליות. הצמצום הוא גם צמצום מהיבריס אל ענווה. הצמצום הוא צמצום עצמנו לעיקר, למשמעותי. כך צמצום הממד החומרי של חיינו שמפנה מקום לממד המשמעותי, הרוחני. בספור 'הנבחר' של תומס מאן, מסופר על גרגורי שצמצם גופו כגודל חרק במשך 17 שנים כדי לכפר על חטאו, ובסופו של דבר נבחר להיות אפיפיור.
לפי קבלת האר"י, האינסוף צמצם את עצמו "מעצמו אל עצמו", והותיר בתוכו חלל ריק ופנוי; בתוך חלל זה נבראו העולמות. בארכיטיפ הצמצום, כמו בארכיטיפ הקורבן, צריך לוותר על משהו מהותי כדי לקבל משהו משמעותי יותר. צריך לוותר - להסכים להקריב, וכך להצטמצם כדי לאפשר בריאה חדשה. זו התכנסות ומירכוז אל גרעין העצמי כדי להתחדש מתוכו. זו הצטמצמות אל הנקודה הפנימית התמציתית ביותר, מקור האנרגיה והנשמה שלנו. זו ההכרה שפחות הוא יותר.
הצמצום כהגבלת המרחב הביתי יכול להחוות כחוויה שלילית של הסגר, גלות, ככלא, או כחוויה חיובית של פניוּת לעצמי, מעבר מהחצנה אל הפנמה, התבודדות נזירית רוחנית ויצירתית שמאפשרת חשבון נפש, הבחנת עיקר מטפל. אברהם חלפי כותב: "אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי כְּדֵי נְקֻדָה אַלְמוֹנִית שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי מַלְכֻיוֹת" (חלפי 1988: 90). בתהלים כתוב: "מאין יבוא עזרי" . והתשובה היא בשאלה עצמה: העזרה תבוא מהאין, מהכלום. מהיש שהצטמצם לבלתי נראה. האין הוא האינסופי הלא נראה ולכן הוא נראה כאין. כך האין מהפך את משמעותו מהעדר ליש בלתי נראה. היש הפנימי הבלתי נראה המינימלי התמציתי בנפשנו הוא מקור העזרה.
מיתוס הגבור הנאבק במפלצת:
המוטיב המרכזי בכל המיתוסים הוא מאבק הגיבור במפלצת. המפלצת היא כל מכשולי החיים ומכשולי הנפש שהאדם לאורך כל חייו נאבק בהם. המכשולים הם מפלצות בהיותם בלתי מודעים ועוצמתיים, וכל אדם הוא הגיבור של חייו במאבקו בהם (נצר 2011). המגיפה היא מפלצת שגובה קורבנות אדם, כמו מפלצות במיתוסים הקדומים שהיו תובעות קורבנות אדם. נגזר עלינו עכשיו להיות למשך זמן בתוך לוע המפלצת, להיאבק בה ולנצח אותה ולצאת ממנה כשיגיע הזמן.
האדם בן ימינו, המדען, הוא הגיבור שנלחם נגד סודותיו של הנגיף כדי לנצח אותו. הרופאים והאחיות גיבורים במלחמתם הרפואית נגד הסימפטומים, וכל אדם הוא גיבור במלחמתו נגד מפלצת החרדה והאובדנים והקשיים ונגד מצוקות החיים המוגבלים שנפל לתוכם.
ארכיטיפ החיפוש אחר הריפוי, ההצלה, התיקון, הפתרון:
כנגד המחלה מופיע ארכיטיפ הריפוי; ריפוי גופני ונפשי. במיתוס הנוצרי מתואר החיפוש אחר הגביע הקדוש שבו השיקוי שירפא את המלך הפצוע וכך גם את שממת הארץ כולה.
ארכיטיפ הריפוי מקביל לארכיטיפ התיקון. בזמן של מחלה שמתפשטת באנושות כולה צומחים פתרונות לתיקון וריפוי – הן גופניים, והן נפשיים, ריפוי הגורמים הפיזיים וריפוי פנימי נפשי. מופיעים פתרונות מעשיים, רוחניים ויצירתיים – מדיטציות והדמיות, הצעות חדשות לדרכי התבוננות מודעת על עצמנו והעולם. החיפוש אחר פתרון רפואי מקביל לחיפוש אחר הסתכלות חדשה על עצמנו והעולם, לחיפוש גואל-מנהיג בעולם לעומת חיפוש גואל פנימי, ולהצעות שינוי בחיי היחידים ובהתנהלות החברה והעמים. המיתוסים שמפרשים את המגיפה כעונש על חטא מוליכים ללקח של תיקון דרכי האדם: אחרי המבול האנושות קבלה חוקים שיגבילו את עשית הרע, אחרי המגפה במדבר מי שהביט אל נחש הנחושת נרפא כי כך נפשו פנתה אל אלוהים, אדיפוס הגלה עצמו מהעיר וכך איפשר את סיום המגיפה. הוא גם יצא למסע של חשבון הנפש שהוליך מגאוותנות של מצליחן לענווה, ולהתפייסות עם עצמו.
ארכיטיפ העצמי והמשמעות:
לנגיף הקורונה צורה של עיגול כשקוצים יוצאים מכל הכוונים החוצה. צורה זו היא בדיוק היפוכה של צורת המאנדלה שהיא מעגל שמכנס את כל קוויו הפנימיים. הנגיף שולח את קוציו החוצה כדי להיאחז בעולם שמחוצה לו. ואילו המאנדלה מסמלת את ההתכוונות פנימה אל מרכז העצמי. המאנדלה מסמלת את השלמות האינטגרטיבית של העצמי והיא משמשת למדיטציה.
העצמי, לפי יונג, הוא מרכז הנפש ומרכז המשמעות בנפש. ארכיטיפ המשמעות מכוון אותנו למצוא משמעות בתהליך, לקראת מה הוא אמור להוליך אותנו. למעשה כל תרומה לתודעה המגדירה את ההתרחשות ומסבירה אותה במושגים שקיימים לרשותנו היא הענקת משמעות. גם העיגון התודעתי של החוויה הקיומית בארכיטיפים ומיתוסים מעניקה תחושת משמעות. אחת המשמעויות האפשריות של המגיפה היא הבנת הכורח להסתגר בביתנו הפיזי והנפשי, כדי למצוא תובנות על חיינו ולמצוא משאבים חדשים מתוך המרכז הפנימי של העצמי. העצמי האישי הוא חלק מהעצמי החברתי והעצמי הקוסמי, שמחבר אותנו עם האנושות, הטבע והיקום, וכך התובנות הצומחות מתוכו הן תובנות אישיות, חברתיות ופוליטיות כלל עולמיות.
ארכיטיפ האמונה:
בספר דברים כתוב: "אל אמונה ואין עָוֶל" (ל"ב, ד). מדרש הלכה 'ספרי' אומר: "אל אמונה - שהאמין בעולם ובראו". הבריאה היא אפוא מעשה אמונה מצדו של אלוהים. בתפילת הבוקר מודים לאל: "שהחזרת בי נשמך בחמלה רבה אמונתך" – מודים לאל על שהעניק לנו את חמלתו, את הנשמה ואת אמונתו. החזרת הנשמה מהשינה או ממצב של מצוקה נפשית הנחווית כאובדן נשמה, היא ביטוי לאמונה של האל בנו, ביכולתנו לשוב אל עצמנו. הרבנית אושרה קורן אומרת: 'רבה אמונתך' פרושו - רבה האמונה של האל בי שיש לי תפקיד בעולם. הרב יונתן זקס מדבר על אמונתו הבלתי מעורערת של אלוהים באנושות. זקס אומר: אמונה אין פרושה ודאות, פירושה של אמונה הוא האומץ לחיות באי-ודאות (זקס. 2017: 244). זו גם אמונה במשמעות של ההתרחשויות, אמונה בטוב העתידי, אמונה שיש מי (בתוכנו ומחוצה לנו) שמלווה אותנו בדרכנו ומסייע לנו, ומעניק כוחות להתמודד עם הרע העכשווי, ככתוב בתהלים: "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". אמונה בטוב האפשרי פרושו תקוה.
מיתוס המבול:
מיתוס המבול קושר במפורש בין המבול לחטאי האדם: "כי מלאה ארץ חמס". מיתוס המבול מאפשר שהחברה תינצל כשהוא מביא את הפתרון של התיבה להסתגר בה. כמו כן כשהמיתוס תולה את ההתרחשות בחטאי הקבוצה, הוא מעניק אפשרויות של תיקון בעתיד, כאשר האדם יימנע מחטאיו. ואמנם בסופו של ספור המבול האל נותן לאדם לראשונה חוקים כדי לגדר את יצריו ולשים גבול לאפשרויות החטא. ספור המבול כהצפת תהומות המים מסמל את העונש האלוהי, אסון הטבע שמאיים על עצם הקיום, אבל גם מסמל את המבול הרגשי של חרדות מציפות שמאיימות להשמיד את האגו השברירי. בתקופות מצוקה מופיעים חלומות של הצפות מים וים שמאימים לחדור לבתים. התיבה הסגורה ומגופרת היטב, (כמו תיבתו של משה) מסמלת את האגו האנושי כמיכל בעל גבולות, כך שלא יחדרו מי הלא-מודע והאגו יוכל לשמור ולהציל את קיומו הנבדל, האוטונומי בשוֹא גלי הנפש המבוליים. מכאן שבנית התיבה המגופרת היטב מתאימה עבורנו כיום במישור הקונקרטי, כמו תיבת הבית הממשי שאנו מסתגרים בו. זו גם תיבה סמלית, תיבת האגו שמבודד אותנו מהחרדות, מכיל אותנו ומציל מהצפה רגשית. התיבה הסגורה הקונקרטית והסמלית כאחד, היא כמיכל האלכימי ההרמטי, המיכל הסגור שיש לשהות בו, לאפשר אינקובציה של תהליכים לקראת התהוות חדשה, ולהוות היכל מקודש לעצמי.
המיתוס של המבול הוא עצמו מעין מיכל שמאפשר לנו להבין וכך להכיל את עצמנו. המיתוס מתאר הן את החרדה מהמבול והן את הפתרון לה. הוא מתאר את הצורך להכיל עצמנו בתיבת עצמנו, להינצל ממבול החרדה, לגפר היטב את התיבה ולא לתת לחרדה לחדור, וכך להיות מוגנים עד יעבור זעם. התובנה הזו עצמה מרגיעה. כשאנו מעגנים את הכאוס העכשווי בתובנות ארכיטיפיות ובמיתוסים קדומים ששבים שוב ושוב לתחיה, מוענקת לנו 'תיבת נח' כרחם, כמעטפת הגנה, כמו הגולם שחייבים לשהות בו לפני ההבקעה המחודשת. אני רואה במיתוס של המבול דוגמא לעבודת הנפש שעל ידי ספור מארגן מתמירה חרדה מפני הצפה נפשית קטסטרופלית אשר נחווית כאיום בהשמדה. אבל למעשה כך כל המיתוסים, כמו כל גופי היצירה האנושית, מהווים מבנים מארגנים, תיבות הצלה-הכלה של התודעה מפני עוצמת תכני הנפש האנושית וסכנותיה. כל מיתוס, כמו המבול, מהווה תיבת הכלה של המתח בין מעשי האדם לתוצאותיו.
ארכיטיפ החשיבה התלאולוגית :
בכל הדתות המונותאיסטיות וגם באסכולות תאולוגיות, תאוסופיות ופילוסופיות מסוימות שולטת האמונה שההווה אינו מכוון רק על ידי העבר אלא גם על ידי העתיד. כפי שמתואר בפיוט 'יגדל אלוהים חי' לערב שבת: "מביט לְסוף דבר בקַדמָתו".
כך במקרא הירידה למצרים והשעבוד הם למען הגאולה ממצרים וכל ההתרחשות ההיסטורית נועדה לכך. חשיבה מכוונת עתיד היא חשיבה תלאולוגית, שהנחת היסוד שלה היא שהכול קורה למען התרחשות עתידית שתוליך להתפתחות רוחנית של האנושות. החשיבה התלאולוגית כוללת את האמונה במשמעות ההתרחשויות, את האמונה שהרע יוליך לטוב, שהמוות יוליך לתחייה, שהירידה לשאול (הניגרדו-המוות) האלכימי יביא לטרנספורמציה. יתירה מזו, הרע הכרחי למען הטוב שיבוא בעקבותיו. החשיבה המיתית התלאולוגית בימי המגיפה מייצרת את האמונה שהמגיפה תוליך את האנושות לחשבון נפש מחודש ותיקון דרכיה ויחסה אל הטבע והיקום, ולמפנה הומני אל הזולת.
בסכום:
תקופת המגיפה היא זמן ביניים שלא הכרנו, שכלליו שונים מאלו שהיו ויהיו. במובן זה תקופה זו היא מרחב לימינלי שהוא זמן שבו הלא ידוע מעורר חרדה אבל גם מאפשר לשנות כללים ולהיפתח לחדש.
מגיפות היו בימים עברו, בימי קדם ובכל הדורות. אולם מעולם לא הייתה מגיפה עולמית כזו, חוצה גבולות, עמים וארצות. שהתפשטה במהירות הסילון. הצורך בהתחזקות נוכח המגיפה מקביל לצורך בחיזוק הנפש על ידי הכלת הסכנה והתמודדות מיטיבה איתה, וגם מקביל לצורך להתייחסות למצב העכשווי כמנוף לתהליכי שינוי מיטביים ליחיד ולחברה. אדיפוס לוקח אחריות על אשמתו ופועל בהתאם. בתו של אלבר קאמי, קתרין, אמרה שהמסר העולה מ'הדבר' הוא שאנחנו אחראים למעשינו: "אנחנו לא גרמנו לקורונה, אבל אנחנו יכולים להיות אחראים באופן שנגיב לה" (זהר. 2020). יונג אומר: "תובנה לתוך עולם הדימויים חייבת להתבטא במחויבות אתית . אלמלא כן היינו מתמכרים לכוחניות ודבר זה הרה אסון לא רק לזולת אלא גם ליודע. דימויי הלא-מודע מטילים אחריות כבדה על האדם. כישלון בהבנתם או יישום חלק מהמסקנות המתבקשות מהם, משבשות את הכוליות וגוזרות חיים של קטיעות" (יונג [1961] 1993: 184).
מאז ימי בראשית, מאז שקיבלנו את חלקת אלוהים הקטנה "לעובדה ולשומרה", אנחנו ממשיכים להיות אחראים למחויבות ל"עובדה ולשומרה", לעבוד ולשמור על הטבע ולכבד אותו, שאלמלא כן הוא לא יכבד ולא ישמור אותנו.
מקורות
זהר איתמר. 2.4.2020. עוד מאותו דבר. עתון הארץ.
זקס יונתן. 2017. לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות. תרגום צור ארליך. מגיד.
חלפי אברהם. 1988. שירים. כרך ב. הקבוץ המאוחד.
טראנסטרומר תומס . 2003. נוסחאות החורף. תרגום גלית חזן רוקם. קשב. עמ' 30.
יונג ק.ג. [1961]1993. זכרונות חלומות מחשבות. תרגום מיכה אנקורי. רמות.
מורן מירב. 3.4.20 . ראיון עם אלי בר חן. הארץ. theMarker
נצר רות. 2004. מסע אל העצמי – סמלי האלכימיה. מודן.
נצר רות. 2011. מסע הגיבור. מודן.
Eigen Michel . 1985. Toward Bion's starting point: Between catastrophe and faith. Int. J. psychoanalysis. 66:321-330.
